אברהם בן דניאל

מודנה
עיר במחוז אמיליה רומניה, צפון איטליה.

תעודה מתחילת המאה ה- 11 מעידה על נוכחות יהודים במודנה. ב- 1393 יסדו בנקאים יהודים שבאו מפרוג'ה, מרימיני ומפרמו קהילה מאורגנת. שנים רבות חיו יהודי המקום בחסות הדוכסים לבית אסטה, שליטי מודנה ופרארה.

במאה ה- 17 וה- 18 חיו במודנה אלף יהודים ויותר. מגורשי ספרד הגיעו במאה ה- 16, והקימו בית כנסת משלהם. מודנה היתה מרכז חשוב ללימודי יהדות וקבלה, החכמים אברהם יוסף שלמה גראציאני, אהרן ברכיה, אברהם רוביגו וישמעאל כהן (לאודאדיו סאצ'רדוטה) חיו ופעלו בה.

בשנת 1638 הוקם במודנה גטו והיהודים נאלצו להצטופף בו, אבל הורשו להמשיך בפעילותם הכלכלית. עסקי הלוואות בריבית נמשכו רשמית עד 1767, אחרי שנפסקו ברוב ערי איטליה.

בגטו של מודנה היו שלושה בתי כנסת, ספרדי, איטלקי ואשכנזי. חיי התרבות פרחו למרות התנאים הקשים והצפיפות הרבה.

במאה ה- 18 קובצו במודנה כתבים ותעודות יהודיים עתיקים וביניהם ספרי קודש, כתובות ומגילות, בחלקם מאויירים. האיסוף היה פועלו של משה בנימין פואה, "ספק הספרים" של דוכסות אסטה והממונה על ספריית הדוכסות. האוסף נרכש על ידי ספריית הפלטין בפארמה בשנת 1846.

בשנת 1796 כבשו הצרפתים את מודנה, והיא נהייתה חלק מהרפובליקה הציזאלפינית. משה פורמיג'יני נבחר להיות חבר בסנאט של הרפובליקה.
יהודי מודנה תרמו רבות לתנועת השחרור (הריסורג'ימנטו) האיטלקית, נתנו יד למחתרת הקארבונארים ומימנו את פעולותיה.

בתקופת הריאקציה חודשו ההגבלות בגטו, אבל כשהוקמה ממלכת איטליה ב- 1861 היהודים קיבלו זכויות אזרח מלאות.

עד אמצע המאה ה- 19 חיו במודנה כאלף יהודים, ואז החל מספרם לרדת. יהודי מודנה היו קשורים תמיד לארץ ישראל, וביתר שאת עם הקמת התנועה הציונית. ב- 1900 נוסד במודנה ביטאון ששמו "הרעיון הציוני", בעריכת המשפטן קארלו קונליאנו.

ב- 1931 חיו במודנה 475 יהודים. בימי מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) נשלחו 15 יהודים אל מחנות השמדה.

אחרי המלחמה היתה מודנה תחנת מעבר חשובה לפליטים יהודים. בקהילה עצמה נותרו רק 185 אנשים, וב- 1969 ירד מספרם ל- 150.

בשנת 2001 היו במודנה שלושה בתי כנסת. בית הכנסת האיטלקי (נבנה ב- 1873) נפתח רק בחגים, באשכנזי התקיימו תפילות מדי יום, ופעלה בו גם מאפיית מצות. בית הכנסת הספרדי העתיק לא היה בשימוש. בעיר היו שני בתי עלמין יהודיים, "העתיק" והחדש יותר, הצמוד לבית הקברות הקתולי. מחיצת זכוכית הפרידה בין קברות שני חיילים בני מודנה שנהרגו יחד בצרפת במלחמת העולם השנייה, פיו דונטי היהודי ופרנצ'סקו פרארי הקתולי.

ב- 2007 חיו במודנה מאה יהודים, וניהלו חיי קהילה פעילים. היה להם תלמוד תורה, ויצ"ו, קבוצות ציוניות, ואגודת לקשרי ידידות איטליה-ישראל. לקהילה השתייכו גם יהודי רג'ו אמיליה הסמוכה.

פרארה
עיר במחוז אמיליה רומניה, איטליה.

בפרארה היתה כנראה קהילה יהודית עוד בזמן הרומאים. מסמכים מסוף המאה ה- 10 מעידים על חיי יהודים במקום.

הקהילה התבססה והתפתחה מהמאה ה- 13 ועד סוף המאה ה- 15, בחסות הדוכסים לבית אסטה, שהגנו על היהודים וסירבו לצו הגירוש שהוציא באמצע המאה ה- 15 האפיפיור. בני אסטה העניקו מקלט לפליטים יהודים, בעיקר אמידים ומועילים. הם קידמו בברכה את מגורשי ספרד בשנת 1492 ואפשרו להם לייסד בפרארה קהילה ספרדית נפרדת, ולהקים בית כנסת ספרדי. אנוסי פורטוגל הגיעו לפרארה ב- 1524 והורשו לשוב בגלוי ליהדות. גם יהודים שגורשו מגרמניה (1530), ממילנו (1540), מנאפולי (1541) וממדינות האפיפיור (1569) נקלטו בפרארה.

בפרארה היו עשרה בתי כנסת, והרבה בתי דפוס עבריים. תנ"ך פרארה נדפס ב- 1553.

בשנת 1553 שרפו את התלמוד בפרארה, הדוכסים לא מנעו את המעשה, אבל הגנו על היהודים מפרעות.

ב- 1554 התכנסו בפרארה נציגי הקהילות היהודיות באיטליה, ודנו באמצעים לשיפור יחסי הקנאה והמתח עם שכניהם, בין היתר על ידי שיתלבשו היהודים בלבוש צנוע יותר. הם החליטו גם על צנזורה עצמית על דברי דפוס בעברית. באותה תקופה חיו בפרארה כ- 2,000 יהודים.

בשנת 1598 עברה פרארה תחת שלטון מדינת האפיפיור. דוכסות אסטה עברה למודנה ועמה יהודים רבים. בפרארה נותרו כ- 1,500 יהודים. הוטלו עליהם מגבלות ואפליות, למשל לבישת סימן היכר, איסור להחזיק נדל"ן, וסגירתם של שבעה בתי כנסת. בשנת 1627 נאלצו היהודים לעבור לגטו של פרארה, שחמישה שערים סגרו אותו, שם גרו במשך מאה שנים.

למן המאה ה- 17 ועד לאיחוד איטליה בסוף המאה ה- 19 סבלו יהודי פרארה מתקיפות ופרעות מצד המון נוצרי. בשנת 1721 נפוצה בעיר עלילת דם, ובעקבותיה מהומות אלימות נגד יהודים.

בעקבות כיבושיו של נפוליון (1797) קיבלו היהודים שוויון זכויות אזרחי, ושערי הגטו הוסרו. אבל ב- 1826 פרארה חזרה אל תחת שלטון מדינת האפיפיור, ושוב הותקנו השערים.

אחרי איחוד איטליה (1860) זכו יהודי פרארה בשוויון. עד למלחמת העולם השנייה היו היהודים מעורבים בחיי הציבור והפוליטיקה בפרארה.
בתחילת המאה ה- 20 חיו בעיר 1,300 יהודים. רנצו רוונה היה ראש העיר בין שתי מלחמות העולם, עד 1938.

בשנת 1938 אכפו הפשיסטים את חוקי הגזע בפרארה. הם מנעו מילדי היהודים ללמוד בבתי הספר הממלכתיים וסילקו את היהודים ממשרות ציבוריות.

בערב ראש השנה, ביום 21 בספטמבר 1941 התקיפו הפשיסטים את בית הכנסת וחיללו אותו. הם שמו במעצר מאות יהודים. אחר גירשו הנאצים 200 מהעצורים אל גרמניה. רק חמישה שבו לפרארה.

אחרי מלחמת העולם השנייה (1939 – 1945) מונה רנאטו הירש תושב פרארה, מנהיג הפרטיזנים האנטי-פשיסטים באזור, לראשות העיר, וקראו רחוב על שמו.

בשנת 1997 נפתח בפרארה המוזיאון היהודי, בקרבת בית הכנסת והמרכז הקהילתי, בבניין שהעניק לקהילה סמואל מליני בשנת 1481. במוזיאון יש מסמכים על הקהילה, מהמאה ה- 13.

בתחילת המאה ה- 21 חיו בפרארה כמאה יהודים.