כותרת עמוד מבית הכנסת בוורמס (וורמיזא), גרמניה

וורמס

Worms, (במקורות היהודיים ורמייזא)

עיר בריינלנד, גרמניה. 

עדויות תיעודיות מצביעות על התיישבות יהודים בווורמס בסוף המאה ה-10. הקהילה גדלה במהלך המאה ה-11, ובית כנסת נחנך בשנת 1034. בית העלמין שנשתמר מאז 1067 הוא מן העתיקים באירופה. ב-1090 העניק היינריך ה-4 ליהודי וורמס זכויות נרחבות, זהות ברובן לאמנת שהוענקה ליהודי ספייר, כגון חופש תנועה בכל רחבי הממלכה (הם נהגו לבקר בירידים של קלן), עיסוק במסחר ללא תשלום מכס, עיסוק בחלפנות ורשות להעסיק פועלים, מיניקות ושפחות מבין הנוצרים; כמו כן היו רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי. נאסרה הטבלת ילדיהם לנצרות ללא הסכמתם, ויהודי שהמיר את דתו קיפח את חלקו בירושה. בהתדיינות בין יהודים ונוצרים רשאי היה כל צד להישפט על פי חוקי דתו. יהודי וורמס היו כפופים במישרין למלך ונהנו ממידה רבה של עצמאות בבחירת מנהיגי הקהילה. עם חכמי הדור נמנו יהודה בן ברוך, מאיר בן יצחק, יעקב בן יקר, יצחק בן אליעזר ושלמה בן שמשון, וקלונימוס בן שבתאי מרומא. שלא כחכמי מגנצא עסקו רבני ורמייזא גם בפירוש המקרא והמדרשים ובפיוט.

תקופה פריחה זו נקטעה על ידי רדיפות מסע הצלב הראשון שהתרחש במאי 1096. הצלבנים, שמוצאם מאנשי העיירה הפשוטים ואיכרים מכפרי הסביבה, תקפו את היהודים בווורמס. חלקם נהרגו בבתיהם, אחדים התאבדו, בעוד אחרים מצאו מקלט בארמונו של הבישוף עד שנכנעו ונטבחו או בחרו להרוג את ילדיהם ואז להתאבד. כ-800 איש מתו על קידוש השם. מעטים המירו את דתם, אך חזרו לחיק היהדות כעבור שנה, באישור הקיסר הנרי ה-4. אחרי זמן קצר קהילה חדשה הוקמה בוורמס. בשנת 1112 הקיסר היינריך ה-5 חידש את הפטור ממכס שאביו העניק ליהודי העיר, שזנחו בינתיים את המסחר והתרכזו יותר ויותר בהלוואות בריבית. במסע הצלב השני (1146) מצאו היהודים מקלט במצודת העיר עד שהסכנה חלפה. לאחר מכן הקהילה הלכה וגדלה.

במאה ה-13 קיבל הבישוף סמכות השיפוט בתביעות משפטיות בין יהודים לנוצרים, וגם במקרים של משפטים פליליים. הבישוף גם גבה מס בנוסף למס שגבה המלך. היהודים קיבלו את חסות המועצה העירונית והם חויבו בתמורה להגן על העיר במקרה של תקיפה. בעת המצור על וורמס, ב-1201, היהודים נטלו חלק בהגנה עליה, אך במרוצת הזמן הוחלפה הלחימה בפועל בתשלום לחיזוק הביצורים.

בינואר 1348, צ'ארלס ה-4 ויתר על כל זכויותיו המלכותיות על יהודי וורמס לטובת העירייה. הקהילה היהודית הונהגה על ידי 12 "פרנסים". הבישוף של וורמס היה ממנה אחד מהם ל"בישוף של היהודים" לכל חייו.  ה"בישוף" האחרון של היהודים נפטר ב-1792.

חכמי וורמס השתתפו במועצות הרבניים שהתכנסו בריינלנד (Rhineland), כמו גם בניסוח תקנות קהילתיות לשלוש הקהילות של שפייר (Speyer), וורמס ומיינץ (מגנצא, Mainz), שהייתה להם השפעה נרחבת על יהדות אשכנז. פוסקי ההלכה החשובים ביותר של וורמס באותה עת היו: הפייטן מנחם בן יעקב; אלעזר בן יהודה (מתלמידיו של יהודה "החסיד"), מחבר ספר "הרוקח", וברון בן מאיר ובנו מאיר (המהר"ם מרוטנבורג), אב בית הדין של וורמס (נפטר ב-1281).

ב-10 באדר ב' (1349), בשנת "המגיפה השחורה", פרצו בוורמס מהומות על ידי פורעים אנטישמיים. מספר יהודים הצליחו להימלט לזינשהיים, להיידלברג וליישובים אחרים. חברי קהילה אחרים העלו את בתיהם באש ונשרפו בתוכם או נרצחו על ידי הפורעים. רכוש היהודים הוחרם על ידי העיר, והנותר הועבר לנושי המלך על חשבון החוב שלו. הרשויות המקומיות ראו אפוא יתרון באישור התיישבות היהודים מחדש בעיר (1353-1355). ב-1427 נפטר בוורמס ר' יעקב משה מלין (המהרי"ל), שישב בעיר לעת זקנה.

הקהילה החדשה קבעה את י' באדר כיום של תענית ציבור. הקהילה החדשה לא השיגה את פאר עברה. התקוממות בעלי מלאכה בשנת 1615 גרמה ליהודים לברוח מהעיר; בית הכנסת ובית הקברות חוללו. ב-1616 ההתקוממות דוכאה על ידי המושל, והיהודים חזרו לוורמס. הפרנס הראשון של הקהילה המחודשת היה דוד יהושע אופנהיים, שהקים ב-1624 בית מדרש על שם רש"י.

בוורמס נולדו שמואל אופנהיימר ושמשון ורטהיימר ובמחצית השנייה של המאה ה-17 כיהן ברבנות משה שמשון בכרך; בימיו תיאר יפתח יוסף יוספא את עברה המפואר של הקהילה בספרו "מעשה נסים".

10 שנים לאחר שהצרפתים העלו באש את וורמס, ב-1689 הוקמה מחדש קהילת וורמס. במהלך המאות ה-18 וה-19 קהילת וורמס כבר לא דורגה בין הקהילות החשובות בגרמניה, למרות שהיא עדיין הייתה ידועה ונשארה קשורה למנהגיה העתיקים. במאה ה-19 חיו כ-800 יהודים בעיר. הוענקו להם זכויות אזרחיות יחד עם יהודי הסה (Hesse),  ובשנת 1848 יהודי נבחר לכהונת ראש העיר של וורמס.

תקופת השואה

ב-1933, ערב עליית הנאצים לשלטון, גרו בוורמס 1,016 יהודים. רבים היגרו בגלל החרם הכלכלי ורדיפות אחרות. באזור העיר הוקם מחנה ריכוז. ילדים גורשו ממוסרות החינוך הכלליים והקהילה הקימה בית ספר משלה (ב-1936). רדיפות הנאצים עוררו פעילות קהילתית בתחום חינוך מבוגרים יהודים, ולאחר גירושם של ילדים יהודים מבית הספר הציבורי, הוקם בשנת 1936 בית ספר יהודי בוורמס.

בית הכנסת העתיק ובית המדרש של רש"י נהרסו ב"ליל הבדולח" (10-9 בנובמבר, 1938); 97 יהודים נלקחו למחנות ריכוז. במאי 1939 נשארו בעיר 316 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה בשנים 1942-1941 גורשו שאר יהודי וורמס למחנות ריכוז ומעטים מהם שרדו.

לאחר תום המלחמה התיישבו יהודים בודדים בווורמס, אך הקהילה לא אורגנה מחדש. שלטונות העיר שיקמו את הריסות בית הכנסת ובית המדרש (ב-1961) ושיקמו את בית הקברות העתיק.

פנקסי קהילת וורמס, מאז 1522, הועברו לארכיון הכללי לתולדות ישראל בירושלים.