חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 5
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי וורמס

וורמס

Worms, (במקורות היהודיים ורמייזא)

עיר בריינלנד, גרמניה. 

עדויות תיעודיות מצביעות על התיישבות יהודים בווורמס בסוף המאה ה-10. הקהילה גדלה במהלך המאה ה-11, ובית כנסת נחנך בשנת 1034. בית העלמין שנשתמר מאז 1067 הוא מן העתיקים באירופה. ב-1090 העניק היינריך ה-4 ליהודי וורמס זכויות נרחבות, זהות ברובן לאמנת שהוענקה ליהודי ספייר, כגון חופש תנועה בכל רחבי הממלכה (הם נהגו לבקר בירידים של קלן), עיסוק במסחר ללא תשלום מכס, עיסוק בחלפנות ורשות להעסיק פועלים, מיניקות ושפחות מבין הנוצרים; כמו כן היו רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי. נאסרה הטבלת ילדיהם לנצרות ללא הסכמתם, ויהודי שהמיר את דתו קיפח את חלקו בירושה. בהתדיינות בין יהודים ונוצרים רשאי היה כל צד להישפט על פי חוקי דתו. יהודי וורמס היו כפופים במישרין למלך ונהנו ממידה רבה של עצמאות בבחירת מנהיגי הקהילה. עם חכמי הדור נמנו יהודה בן ברוך, מאיר בן יצחק, יעקב בן יקר, יצחק בן אליעזר ושלמה בן שמשון, וקלונימוס בן שבתאי מרומא. שלא כחכמי מגנצא עסקו רבני ורמייזא גם בפירוש המקרא והמדרשים ובפיוט.

תקופה פריחה זו נקטעה על ידי רדיפות מסע הצלב הראשון שהתרחש במאי 1096. הצלבנים, שמוצאם מאנשי העיירה הפשוטים ואיכרים מכפרי הסביבה, תקפו את היהודים בווורמס. חלקם נהרגו בבתיהם, אחדים התאבדו, בעוד אחרים מצאו מקלט בארמונו של הבישוף עד שנכנעו ונטבחו או בחרו להרוג את ילדיהם ואז להתאבד. כ-800 איש מתו על קידוש השם. מעטים המירו את דתם, אך חזרו לחיק היהדות כעבור שנה, באישור הקיסר הנרי ה-4. אחרי זמן קצר קהילה חדשה הוקמה בוורמס. בשנת 1112 הקיסר היינריך ה-5 חידש את הפטור ממכס שאביו העניק ליהודי העיר, שזנחו בינתיים את המסחר והתרכזו יותר ויותר בהלוואות בריבית. במסע הצלב השני (1146) מצאו היהודים מקלט במצודת העיר עד שהסכנה חלפה. לאחר מכן הקהילה הלכה וגדלה.

במאה ה-13 קיבל הבישוף סמכות השיפוט בתביעות משפטיות בין יהודים לנוצרים, וגם במקרים של משפטים פליליים. הבישוף גם גבה מס בנוסף למס שגבה המלך. היהודים קיבלו את חסות המועצה העירונית והם חויבו בתמורה להגן על העיר במקרה של תקיפה. בעת המצור על וורמס, ב-1201, היהודים נטלו חלק בהגנה עליה, אך במרוצת הזמן הוחלפה הלחימה בפועל בתשלום לחיזוק הביצורים.

בינואר 1348, צ'ארלס ה-4 ויתר על כל זכויותיו המלכותיות על יהודי וורמס לטובת העירייה. הקהילה היהודית הונהגה על ידי 12 "פרנסים". הבישוף של וורמס היה ממנה אחד מהם ל"בישוף של היהודים" לכל חייו.  ה"בישוף" האחרון של היהודים נפטר ב-1792.

חכמי וורמס השתתפו במועצות הרבניים שהתכנסו בריינלנד (Rhineland), כמו גם בניסוח תקנות קהילתיות לשלוש הקהילות של שפייר (Speyer), וורמס ומיינץ (מגנצא, Mainz), שהייתה להם השפעה נרחבת על יהדות אשכנז. פוסקי ההלכה החשובים ביותר של וורמס באותה עת היו: הפייטן מנחם בן יעקב; אלעזר בן יהודה (מתלמידיו של יהודה "החסיד"), מחבר ספר "הרוקח", וברון בן מאיר ובנו מאיר (המהר"ם מרוטנבורג), אב בית הדין של וורמס (נפטר ב-1281).

ב-10 באדר ב' (1349), בשנת "המגיפה השחורה", פרצו בוורמס מהומות על ידי פורעים אנטישמיים. מספר יהודים הצליחו להימלט לזינשהיים, להיידלברג וליישובים אחרים. חברי קהילה אחרים העלו את בתיהם באש ונשרפו בתוכם או נרצחו על ידי הפורעים. רכוש היהודים הוחרם על ידי העיר, והנותר הועבר לנושי המלך על חשבון החוב שלו. הרשויות המקומיות ראו אפוא יתרון באישור התיישבות היהודים מחדש בעיר (1353-1355). ב-1427 נפטר בוורמס ר' יעקב משה מלין (המהרי"ל), שישב בעיר לעת זקנה.

הקהילה החדשה קבעה את י' באדר כיום של תענית ציבור. הקהילה החדשה לא השיגה את פאר עברה. התקוממות בעלי מלאכה בשנת 1615 גרמה ליהודים לברוח מהעיר; בית הכנסת ובית הקברות חוללו. ב-1616 ההתקוממות דוכאה על ידי המושל, והיהודים חזרו לוורמס. הפרנס הראשון של הקהילה המחודשת היה דוד יהושע אופנהיים, שהקים ב-1624 בית מדרש על שם רש"י.

בוורמס נולדו שמואל אופנהיימר ושמשון ורטהיימר ובמחצית השנייה של המאה ה-17 כיהן ברבנות משה שמשון בכרך; בימיו תיאר יפתח יוסף יוספא את עברה המפואר של הקהילה בספרו "מעשה נסים".

10 שנים לאחר שהצרפתים העלו באש את וורמס, ב-1689 הוקמה מחדש קהילת וורמס. במהלך המאות ה-18 וה-19 קהילת וורמס כבר לא דורגה בין הקהילות החשובות בגרמניה, למרות שהיא עדיין הייתה ידועה ונשארה קשורה למנהגיה העתיקים. במאה ה-19 חיו כ-800 יהודים בעיר. הוענקו להם זכויות אזרחיות יחד עם יהודי הסה (Hesse),  ובשנת 1848 יהודי נבחר לכהונת ראש העיר של וורמס.

 

תקופת השואה

ב-1933, ערב עליית הנאצים לשלטון, גרו בוורמס 1,016 יהודים. רבים היגרו בגלל החרם הכלכלי ורדיפות אחרות. באזור העיר הוקם מחנה ריכוז. ילדים גורשו ממוסרות החינוך הכלליים והקהילה הקימה בית ספר משלה (ב-1936). רדיפות הנאצים עוררו פעילות קהילתית בתחום חינוך מבוגרים יהודים, ולאחר גירושם של ילדים יהודים מבית הספר הציבורי, הוקם בשנת 1936 בית ספר יהודי בוורמס.

בית הכנסת העתיק ובית המדרש של רש"י נהרסו ב"ליל הבדולח" (10-9 בנובמבר, 1938); 97 יהודים נלקחו למחנות ריכוז. במאי 1939 נשארו בעיר 316 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה בשנים 1942-1941 גורשו שאר יהודי וורמס למחנות ריכוז ומעטים מהם שרדו.

 

לאחר תום המלחמה התיישבו יהודים בודדים בווורמס, אך הקהילה לא אורגנה מחדש. שלטונות העיר שיקמו את הריסות בית הכנסת ובית המדרש (ב-1961) ושיקמו את בית הקברות העתיק.

פנקסי קהילת וורמס, מאז 1522, הועברו לארכיון הכללי לתולדות ישראל בירושלים.

 

סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
141705
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Wertheimer, Samson (1658-1724), Court Jew, financier, scholar, stadlan, philanthropist and rabbi, born at Worms, Germany, and died at Vienna, Austria. He was educated at the yeshivot of Worms and Frankfurt am Main, Germany. In 1684 he married the widow of Nathan Oppenheimer and as a result came into contact with Samuel Oppenheimer who invited him to Vienna and appointed him manager of his affairs and presented him to the Emperor Leopold I.

Wertheimer became the wealthiest Jew of his day; from 1694 to 1709 Wertheimer was the chief administrator of the finances of Leopold and his two successors, Joseph I and Charles VI. In the Spanish War of Succession and the war against Turkey, Wertheimer together with Samuel Oppenheimer procured the funds needed for the equipment of the imperial army and for the supply of provisions. After Oppenheimer's death in 1703, Wertheimer found new sources of income. In 1703, the emperor appointed him court factor, and extended for twenty years his privileges of free religious worship, residency, and immunity from taxation. Joseph I., who succeeded his father in 1705, confirmed Wertheimer's title and privileges. Emperor Charles VI confirmed him as "Landesrabbiner", which the Jews of Hungary had originally bestowed on Wertheimer. According to a contemporary account of one of his relatives, Abraham Levi, Wertheimer was also called the "Juden Kaiser". Ten imperial soldiers stood as sentinels before his house. He owned several palaces in Vienna, and numerous estates and houses in Frankfurt am Main, Worms, and other cities. He established schools, and distributed large amounts of money in Europe and in the Holy Land.

Throughout his career Wertheim continued to study Talmud. He left a volume of number of drashot which he had delivered in the private synagogue in his house. Many questions and requests for advise were submitted to him and to the rabbinical court over which he presided; Moses Meir Perls, for many years Wertheimer's secretary and almoner, refers to him in his "Megillat Sefer" (1709) as "a rabbi of great congregations in Israel". In some works Wertheimer is called "rabbi of Prague and Bohemia"; but he did not accept this title. His reputation spread even to the Orient, where he was described as a "prince of the Holy Land" and given the title of "rabbi of Hebron and Safed". His native city also honored him with the title of rabbi. He and his son-in-law Moses Kann bore the greater part of the expense of printing the Babylonian Talmud at Frankfurt am Main in 1712-1722.


When Eisenmenger's anti-Semitic "Entdecktes Judenthum" ("Judaism disclosed") appeared at Frankfurt in 1700, Wertheimer addressed to Emperor Leopold a petition in which he exposed the grave dangers which the malicious and slanderous attack of the unscrupulous author would bring upon the Jews. Accordingly, the 2,000 copies of the book were confiscated, and for years its sale was forbidden. When the Jewish congregation of Eisenstadt had been dispersed after the Rakoczy riots in 1708, many of the wealthier members of the community had taken refuge in Vienna, Wertheimer persuaded them to return or to help their poorer brethren rebuild the congregation. He himself built a new synagogue in Eisenstadt which for many years was called "Samson's Schule". He helped to establish about forty congregations in Hungary. In Frankfurt am Main he founded and endowed a Yeshiva, whose head was his son-in-law Moses Kann.

By the marriages of his children, Wertheimer became connected with the most prominent families of Austria and Germany. His stepson Isaac Nathan Oppenheimer married a daughter of the wealthy purveyor Pösing; his eldest son, Wolf, married a daughter of Emanuel Oppenheimer.
Samson's second son, Löb, married a daughter of Issachar ha-Levi Bermann of Halberstadt, a relative of Leffman Behrens, court Jew of Hanover; thus the three great "shtadlanin" were closely connected. Samson's sons-in-law were: R. Moses Kann of Frankfort-on-the-Main; Issacbar Berush Eskeles, father of the Vienna banker Bernhard Eskeles; Joseph, son of R. David Oppenheimer; and Seligmann Berend Kohn, called Solomon of Hamburg. His youngest son, Joseph Josel (b. 1718), married a daughter of his stepbrother Wolf.
Rabbinical authority

Born in Worms of a family of scholars and communal leaders, he studied with distinguished rabbis in Wuerzburg, Mainz and France. In Paris he witnessed the public burning of the Talmud in 1242 and wrote an elegy that was incorporated in the Ashkenazi liturgy for Tisha be-Av. In 1246 he settled in Rothenburg and was recognized as the outstanding Ashkenazi rabbinical authority of his time. In 1286 Meir was imprisoned, perhaps for his role in encouraging Jews to emigrate. The Jewish community raised payment for his release but Meir would not agree, seeing it as a precedent for further blackmail. After seven years he died in prison and only seven years later was his body released in return for a huge payment and buried in Worms where his tombstone still stands. About a thousand of his responsa are extant. He also authored comments on the Talmud, some of them written while in prison.
Rabbi and bibliophile

Born in Worms, he received a large fortune from his uncle, Samuel Oppenheim, and became one of the leading Jews in Germany. In 1691 he was appointed rabbi of Nikolsburg and chief rabbi of Moravia. He continued to live there until 1702 when he became chief rabbi of Prague. In 1713 Oppenheim was appointed Landesrabbiner over half of Bohemia and from 1718 over all Bohemia. Concurrently with his rabbinical duties, he engaged in business transactions which involved much traveling. Towards the end of his life, he went blind. Oppenheim was a prolific author but only his responsa and novellae were published. He also wrote a dictionary of all places mentioned in the Talmud and kabbalistic commentaries. He is especially known for his famous Hebrew library, with 7,000 books and 1,000 manuscripts. After his death it was bought by the Bodleian Library, Oxford, and became the basis of its famous collection.
גרנסהיים, פרידריך (1839-1916) , מלחין ומנצח. נולד בוורמס, גרמניה, והיה ילד פלא הן כמלחין והן כמבצע. לימד וניצח בקלן, ברוטרדם ובברלין וקידם את יצירותיו של ברהמס. באחרית ימיו לימד קומפוזיציה באקדמיה הפרוסית לאמנויות.
גרנסהיים הלחין יותר מ-100 יצירות מכל הסוגים. כתביו נמסרו לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. נפטר בברלין.
Bacharach, Yair Haim (1628/1639-1702), rabbi and talmudist, born in Lipník nad Bečvou, Moravia(Leipnik, in German, then part of the Austrian Empire, now in the Czech Republic)into a distinguishe rabbinical dinasty. His grandfather, Abraham Samuel Bacharach (1575-1615), served as rabbi in several communities in Bohemia, and later in Worms, Germany, and was the author of comments to several tractates of the Mishnah, polemical works and responsa as well as studies of astronomy and the calendar. Abraham's wife, Eva (1580-1651), was granddaughter of Rabbi Loew (Loewe) Judah ben Bezalel, the renowned Maharal of Prague. Yair Haim's father, Moses Samuel Bacharach (1607-1670), served as rabbi in Moravia, Prague, and Worms.

Bachrach moved with his family to Worms in 1653. In 1660 he was ordained as a rabbi. Six years later he was appointed rabbi of Koblenz, Germany, but for unclear reasons resigned in 1669 and returned to Worms where he devoted himself to his scholarship. In 1689 Worms was burned by the French army and Bacharach thereafter lived an unsettled life until 1699 when the Worms community was reestablished and Bacharach was elected as its rabbi.

Bacharach was originally an adherent of the movement of Shabbatai Zvi and owned a very large collection of letters and documents on this movement.

His collection of responsa, "Havvot Yair", became one of the outstanding rabbinical works of its time. In it is shown not only his mastery of rabbinic literature, but also his broad knowledge of general sciences, including astronomy, mathematics and music.
WORMS, VORMS, DE WORMS, WORMUS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת קשורים בשמה של העיר וורמס בגרמניה. בוורמס התקיימה אחת הקהילות הקדומות בגרמניה אשר מתועדת לראשונה במאה ה-10. בתור שם משפחה יהודי לשם וורמס, המתועד בפרנקפורט אם מיין בשנת 1485, יש מספר גרסאותך, כמו וורמזר, מתועדת בפרנקפורט אם מיין במאה ה-16; וורמסף מתועד בעיר מץ, צרפת, בשנת 1627; וורמבסר, באלזס במאה ה-18; וורמס, שם מתועד בעיירה ביונוויל במחוז מוסל, צרפת, בשנת 1762. וורמוס היא גרסה לטינית המתועדת בשנת 1747 במזרח צרפת עם חיים וורמוס, ובשנת 1891 במחוז מוזל בצפון מזרח צרפת. הגרסאות הצרפתיות כוללות את וורמיוס, המתועדת בשנת 1701 עם מרקס וורמיוס במחוז מוזל, צרפת, ואת ורמס, המתועדת בשנת 1890. יהודי בשם דה וורמס יליד פרנקפורט אם מיין, גרמניה, פיתח קריירה מוצלחת מאד בעולם הפיננסי והפוליטי של אנגליה במאה ה-19.

אישים מוכרים אשר נשאו את שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת כוללים את אשר אנשל וורמס (1759-1695), רופא גרמני וסופר עברי; ואת הסוציולוג הצרפתי רנה וורמס (1926-1869), מייסד המכון הבינלאומי לסוציולוגיה בשנת 1893.
WORMSER, WORMBSER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש הסופית הגרמנית "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-". the German city מוורמס, בוורמס התקיימה אחת הקהילות הקדומות בגרמניה אשר מתועדת לראשונה במאה ה-10. בתור שם משפחה יהודי לשם וורמס, המתועד בפרנקפורט אם מיין בשנת 1485, יש מספר גרסאותך, כמו וורמזר, מתועדת בפרנקפורט אם מיין במאה ה-16; וורמסף מתועד בעיר מץ, צרפת, בשנת 1627; וורמבסר, באלזס במאה ה-18; וורמס, שם מתועד בעיירה ביונוויל במחוז מוסל, צרפת, בשנת 1762 וורמוס היא גרסה לטינית המתועדת בשנת 1747 במזרח צרפת עם חיים וורמוס, ובשנת 1891 במחוז מוזל בצפון מזרח צרפת. הגרסאות הצרפתיות כוללות את וורמיוס, המתועדת בשנת 1701 עם מרקס וורמיוס במחוז מוזל, צרפת, ואת ורמס, המתועדת בשנת 1890.

אישים מוכרים שנשאו את שמות משפחה השייכים לקבוצת שמות זאת כוללים את סקל (יצחק) וורמסר (1847-1768) ממיכלשטט בהסן, גרמניה; וובמאה ה-20 את הבנקאי הצרפתי ג'ורג' מרסל וורמסר אשר שימש כשר בממשלת צרפת באשותו של ג'ורג' קלמנסו.
כותרת עמוד מבית הכנסת
בוורמס (וורמייזא), גרמניה.
בית הכנסת נחנך בשנת 1034,
ושופץ בשנת 1175.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
רחוב ברובע היהודי,
וורמס (ורמייזא), גרמניה, שנות ה-1910
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלברכט שרייבר)
רחוב יהודי,
וורמס (ורמייזא), גרמניה, שנות ה-1910
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלברכט שרייבר)
בית הכנסת של רש"י בוורמס,
גרמניה, 1914.
בית הכנסת נבנה ב-1034, שופץ ב-1175.
ב-1624 נוסף לו חדר רש"י. בית הכנסת נהרס
ע"י הנאצים ב-1938 ושוחזר לאחר המלחמה.
צילום: כריסטיאן הרבסט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רחל יחזקאלי, תל אביב)
כסאו של רש"י (שמאל) וכסא ברית מילה(ימין) בבית מדרשו של רש"י.
גרמניה, 1914.
צילום: כריסטיאן הרבסט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ישעיהו ויינברג, תל אביב)
Rabbi and bibliophile

Born in Worms, he received a large fortune from his uncle, Samuel Oppenheim, and became one of the leading Jews in Germany. In 1691 he was appointed rabbi of Nikolsburg and chief rabbi of Moravia. He continued to live there until 1702 when he became chief rabbi of Prague. In 1713 Oppenheim was appointed Landesrabbiner over half of Bohemia and from 1718 over all Bohemia. Concurrently with his rabbinical duties, he engaged in business transactions which involved much traveling. Towards the end of his life, he went blind. Oppenheim was a prolific author but only his responsa and novellae were published. He also wrote a dictionary of all places mentioned in the Talmud and kabbalistic commentaries. He is especially known for his famous Hebrew library, with 7,000 books and 1,000 manuscripts. After his death it was bought by the Bodleian Library, Oxford, and became the basis of its famous collection.
Talmudist

He was born in Cracow, studied in yeshivot and then took up residence in Lvov where he was inspector to the talmud torah. In 1702 he was saved from an explosion which killed most of his family and he vowed to devote his life to study. He then served as rabbi in Tarlow, Kurow and Lesko before becoming rabbi in Lvov (1718) where he established a distinguished yeshiva. However he aroused controversy in the community and had to leave. He lived for some years in Buczacz and then was rabbi in Berlin (1730-1734), Metz (1734-1741) and Frankfurt (1741-1751). Here he encountered opposition because of his support for Yaakov Emden in his controversy with Yonatan Eibeschuetz so he went to live as a private individual in Worms. He was one of the greatest scholars of his generation and his halakhic decisions were widely accepted. He wrote various works, best-known being Pene Yehoshua, novellae on the Talmud.
Rabbinical authority

Born in Worms of a family of scholars and communal leaders, he studied with distinguished rabbis in Wuerzburg, Mainz and France. In Paris he witnessed the public burning of the Talmud in 1242 and wrote an elegy that was incorporated in the Ashkenazi liturgy for Tisha be-Av. In 1246 he settled in Rothenburg and was recognized as the outstanding Ashkenazi rabbinical authority of his time. In 1286 Meir was imprisoned, perhaps for his role in encouraging Jews to emigrate. The Jewish community raised payment for his release but Meir would not agree, seeing it as a precedent for further blackmail. After seven years he died in prison and only seven years later was his body released in return for a huge payment and buried in Worms where his tombstone still stands. About a thousand of his responsa are extant. He also authored comments on the Talmud, some of them written while in prison.
Commentator on the Bible and Talmud

He was born in Troyes, France, and received his early education in Worms. An addition to the Worms synagogue is called the Rashi chapel and is thought of as his traditional place of study although it was constructed centuries later. He continued his studies in Mainz and then returned to Troyes where he founded his own talmudic academy and earned his living as a vintner. Many students flocked to study with him. His commentaries on the Bible and Talmud remain standard to this day and have proved an indispensable key to their understanding. Centuries of students have studied these basic works "with Rashi's commentary" noted for their lucidity and conciseness. Rashi also wrote many responsa, which were accepted as authoritative. His own family - including sons-in-law and grandchildren - were great scholars who continued his work, founding the school of talmudic commentators known as the tosafists (writers of super commentaries on Rashi).
Wertheimer, Samson (1658-1724), Court Jew, financier, scholar, stadlan, philanthropist and rabbi, born at Worms, Germany, and died at Vienna, Austria. He was educated at the yeshivot of Worms and Frankfurt am Main, Germany. In 1684 he married the widow of Nathan Oppenheimer and as a result came into contact with Samuel Oppenheimer who invited him to Vienna and appointed him manager of his affairs and presented him to the Emperor Leopold I.

Wertheimer became the wealthiest Jew of his day; from 1694 to 1709 Wertheimer was the chief administrator of the finances of Leopold and his two successors, Joseph I and Charles VI. In the Spanish War of Succession and the war against Turkey, Wertheimer together with Samuel Oppenheimer procured the funds needed for the equipment of the imperial army and for the supply of provisions. After Oppenheimer's death in 1703, Wertheimer found new sources of income. In 1703, the emperor appointed him court factor, and extended for twenty years his privileges of free religious worship, residency, and immunity from taxation. Joseph I., who succeeded his father in 1705, confirmed Wertheimer's title and privileges. Emperor Charles VI confirmed him as "Landesrabbiner", which the Jews of Hungary had originally bestowed on Wertheimer. According to a contemporary account of one of his relatives, Abraham Levi, Wertheimer was also called the "Juden Kaiser". Ten imperial soldiers stood as sentinels before his house. He owned several palaces in Vienna, and numerous estates and houses in Frankfurt am Main, Worms, and other cities. He established schools, and distributed large amounts of money in Europe and in the Holy Land.

Throughout his career Wertheim continued to study Talmud. He left a volume of number of drashot which he had delivered in the private synagogue in his house. Many questions and requests for advise were submitted to him and to the rabbinical court over which he presided; Moses Meir Perls, for many years Wertheimer's secretary and almoner, refers to him in his "Megillat Sefer" (1709) as "a rabbi of great congregations in Israel". In some works Wertheimer is called "rabbi of Prague and Bohemia"; but he did not accept this title. His reputation spread even to the Orient, where he was described as a "prince of the Holy Land" and given the title of "rabbi of Hebron and Safed". His native city also honored him with the title of rabbi. He and his son-in-law Moses Kann bore the greater part of the expense of printing the Babylonian Talmud at Frankfurt am Main in 1712-1722.


When Eisenmenger's anti-Semitic "Entdecktes Judenthum" ("Judaism disclosed") appeared at Frankfurt in 1700, Wertheimer addressed to Emperor Leopold a petition in which he exposed the grave dangers which the malicious and slanderous attack of the unscrupulous author would bring upon the Jews. Accordingly, the 2,000 copies of the book were confiscated, and for years its sale was forbidden. When the Jewish congregation of Eisenstadt had been dispersed after the Rakoczy riots in 1708, many of the wealthier members of the community had taken refuge in Vienna, Wertheimer persuaded them to return or to help their poorer brethren rebuild the congregation. He himself built a new synagogue in Eisenstadt which for many years was called "Samson's Schule". He helped to establish about forty congregations in Hungary. In Frankfurt am Main he founded and endowed a Yeshiva, whose head was his son-in-law Moses Kann.

By the marriages of his children, Wertheimer became connected with the most prominent families of Austria and Germany. His stepson Isaac Nathan Oppenheimer married a daughter of the wealthy purveyor Pösing; his eldest son, Wolf, married a daughter of Emanuel Oppenheimer.
Samson's second son, Löb, married a daughter of Issachar ha-Levi Bermann of Halberstadt, a relative of Leffman Behrens, court Jew of Hanover; thus the three great "shtadlanin" were closely connected. Samson's sons-in-law were: R. Moses Kann of Frankfort-on-the-Main; Issacbar Berush Eskeles, father of the Vienna banker Bernhard Eskeles; Joseph, son of R. David Oppenheimer; and Seligmann Berend Kohn, called Solomon of Hamburg. His youngest son, Joseph Josel (b. 1718), married a daughter of his stepbrother Wolf.
Bacharach, Yair Haim (1628/1639-1702), rabbi and talmudist, born in Lipník nad Bečvou, Moravia(Leipnik, in German, then part of the Austrian Empire, now in the Czech Republic)into a distinguishe rabbinical dinasty. His grandfather, Abraham Samuel Bacharach (1575-1615), served as rabbi in several communities in Bohemia, and later in Worms, Germany, and was the author of comments to several tractates of the Mishnah, polemical works and responsa as well as studies of astronomy and the calendar. Abraham's wife, Eva (1580-1651), was granddaughter of Rabbi Loew (Loewe) Judah ben Bezalel, the renowned Maharal of Prague. Yair Haim's father, Moses Samuel Bacharach (1607-1670), served as rabbi in Moravia, Prague, and Worms.

Bachrach moved with his family to Worms in 1653. In 1660 he was ordained as a rabbi. Six years later he was appointed rabbi of Koblenz, Germany, but for unclear reasons resigned in 1669 and returned to Worms where he devoted himself to his scholarship. In 1689 Worms was burned by the French army and Bacharach thereafter lived an unsettled life until 1699 when the Worms community was reestablished and Bacharach was elected as its rabbi.

Bacharach was originally an adherent of the movement of Shabbatai Zvi and owned a very large collection of letters and documents on this movement.

His collection of responsa, "Havvot Yair", became one of the outstanding rabbinical works of its time. In it is shown not only his mastery of rabbinic literature, but also his broad knowledge of general sciences, including astronomy, mathematics and music.
גרנסהיים, פרידריך (1839-1916) , מלחין ומנצח. נולד בוורמס, גרמניה, והיה ילד פלא הן כמלחין והן כמבצע. לימד וניצח בקלן, ברוטרדם ובברלין וקידם את יצירותיו של ברהמס. באחרית ימיו לימד קומפוזיציה באקדמיה הפרוסית לאמנויות.
גרנסהיים הלחין יותר מ-100 יצירות מכל הסוגים. כתביו נמסרו לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. נפטר בברלין.

Jacob Ben Joseph Reischer (also kbown as Jacob Backofen) (c. 1670-1733), rabbi, halakhic authority, and author, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied under Aaron Simeon Spira, rabbi of Prague, and was known as a prodigy in his early youth. Afterward he studied under Spira’s son, Benjamin Wolf Spira, av bet din of the Prague community and rabbi of Bohemia, whose son-in-law he subsequently became. His brothers-in-law were Elijah Spira and David Oppenheim. Reischer’s surname, born by his grandfather and uncles (see introduction to his Minhat Ya’akov, Prague, 1689), derives from the fact that his family came from Rzeszow, Poland, and not, as has been erroneously stated, because he served as rabbi of that town.

While still Young, he became dayyan of the “great bet din of Prague.” He was appointed av bet din of Ansbach, Bavaria, and head of its yeshiva in 1709, and in 1715 av bet din of Worms. There, students flocked to him from all parts of Europe. He had, however, opponents who persecuted him. About 1718, he was appointed av bet din and head of the yeshivah of the important community of Metz. There, too, he did not find peace. He related that in 1728 “malicious men, as hard as iron, who hated me without cause, set upon me with intent to destroy me by a false libel, to have me imprisoned.” His first work, Minhat Ya’akov, was published, while he was still young, in Prague in 1690. In the course of time he was accepted by contemporary rabbis as a final authority (Shevut Ya’akov vol. no. 28; vol. 3, no. 61), and problems were addressed to him from the whole Diaspora, e.g. Italy, and also from Erez Israel (ibid., vol. 1, nos. 93 and 99) He made a point of defending the Rishonim from the criticism of later writers, and endeavored to justify the Shulhan Arukh against its critics. But there were also those, particularly among the Sephardi rabbis of Jerusalem, who openly censured his habit of criticizing Rishonim and Aharonim (ibid., vol. 1, no. 22), and criticized him in their works. His replies to those criticisms were not always couched in moderate language (see Lo Hibbit Aven be-Ya’akov). The main target of his criticism was Joseph b. David of Breslau, author of Hok Yosef (Amsterdam, 1730).

מיינץ

MAINZ

בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס

עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.

 

המאה ה-21

במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).

יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.

 

היסטוריה

קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.

כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.

בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.

 

מסעות הצלב

בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.

מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת ​​את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.

קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.

 

רדיפות ופרעות

בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.

במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.

מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.

שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.

 

מצב כלכלי

עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.

מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.

 

תורה והלכה

במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.

בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.

רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.

בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:

ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)

היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.

 

העת החדשה

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.

לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.

במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים  מכלל האוכלוסייה:

2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730  נפש (1.8%) בשנת 1933

 

תקופת השואה

בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.

בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

 

לאחר המלחמה

הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.

Muenzenberg

Münzenberg

A town in the Wetteraukreis district in Hesse, Germany.

First Jewish presence: 1188; peak Jewish population: 138 in 1861 (14% of the total population); Jewish population in 1933: 27 or 28

The earliest record of a Jewish presence in Muenzenberg, dated 1188, mentions a blood libel accusation. During the Third Crusade (1189-92), however, Jews from the surrounding cities—namely Mainz, Worms and Speyer— found refuge in Muenzenberg. Records indicate that the medieval Jewish community was on good terms with the authorities. The medieval community maintained a synagogue, but its location is unknown. Prominent Muenzenberg Jews included Rabbi David ben Kalonymus (David of Muenzenberg), an important 13th-century Jewish scholar. It was during the 13th century, too, that local Jews were granted residential rights. In Muenzenberg, whose Jewish community was well-regarded, Jews at one point made up one-third of the town’s total population.

The modern community inaugurated a new synagogue at 14 Mittelgasse (present-day 14 Am Junkernhof and Pfarrgasse) in 1848. Other communal institutions included a mikveh, a Jewish school and a cemetery, the last of which was located at Steinberg-Gelaende. In 1933, the Nazi Party launched its anti-Jewish boycott. Local Jews faced not only economic persecution, but also relentless harassment by the SA. Later, on Pogrom Night (November 9, 1938), rioters plundered Jewish-owned stores and set the synagogue’s interior on fire. On September 25, 1942, the town’s remaining 11 Jews were deported. According to Yad Vashem, 21 Muenzenberg Jews were killed in the Shoah. Muenzenberg is no longer home to a Jewish community. In 1985, a memorial plaque was affixed to the former synagogue building, now a fire station.

---------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

שפייר

Speyer

במקורות היהודיים שפיירא, שפירא, אשפירא, שפייער

עיר בריינלאנד-פפאלץ, גרמניה. 


לפי מסורת מקומית נוסד היישוב היהודי במקום עוד בימי הרומאים, אך יש להניח שראשוני היהודים הגיעו לעיר רק בתחילת המאה ה-11. עדויות מתועדות לישוב יהודים בעיירה הן רק משנת 1084. יהודים ברחו אז ממיינץ (מגנצא) מחשש לרדיפות בגלל שריפה שהאשימו אותם בגרימתה והבישוף רידיגר (Ruediger) התיר להם להתגורר ברובע מיוחד, ולבנות קיר מגן סביב הרובע. כמו כן הוא נתן להם חלקה מאדמות הכנסייה לשימושם כבית קברות. הבישוף גם העניק להם חופש סחר בלתי מוגבל ואוטונומיה ניכרת. בין השאר הבישוף התיר להם למכור לנוצרים בשר שאינו כשר ליהודים, כמו כן ניתנה להם הרשות להעסיק משרתים נוצרים, והם לא היו צריכים לשלם חובות או אגרות בעת כניסה או יציאה מהעיר. ב-1096 נבנה בית כנסת בשפייר.

יהודי שפייר היו בין הראשונים מבין הקהילות בחבל הריין שנפגעו בעת מסע הצלב הראשון (ב-3 במאי, 1096). אספסוף של צלבנים הקיף את בית הכנסת במטרה לפגוע במתפללים במקום, אך המתפללים הוזהרו קודם לכן והם סיימו את תפילתם מוקדם ונסו לבתיהם. למרות זאת, עשרה יהודים נתפסו מחוץ לבתיהם ונהרגו. כששמע הבישוף ג'ון על מה שהתרחש, הוא הגיע עם חיילי המשמר שלו להגנת היהודים, מנע שפיכות דמים נוספת והעניש כמה מהרוצחים.

הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12; מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפאייר נמנו אז אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממיינץ; קלונימוס בן יצחק, ידוע כמיסטיקן וכתלמודיסט; יצחק בן אשר הלוי; יעקב בן יצחק הלוי, תוסאפיסט גרמני ומחבר "הלהט בתקופת מסע הצלב"; שמואל בן קלונימוס החסיד; שמריה בן מרדכי, כתב של ר' יעקב תם וסמכות תלמודית גדולה; מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קולונימוס בן מאיר, מחבר הלקסיקון התלמודי: "ייחוסי תנאים ואמוראים".

ב-1195 ציווה הקיסר היינריך ה-6 לפצות את יהודי המקום על נזקים שסבלו עקב עלילת דם ולפצותם על נזקים ועל שריפת בית הכנסת ועל בנייה מחדש של בתים שנהרסו. עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282. כעבור ארבע שנים השתתפו רבים מיהודי שפאייר ומקהילות שכנות של וורמס, מיינץ ואופנהיים בניסיון עלייה לארץ ישראל, שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג. לקהילה הייתה אוטונומיה רבה, בניהול על ידי רב יחד עם מועצה עירונית יהודית. בתקופה זו הקהילה החזיקה לא רק בית כנסת ובית קברות, אלא גם אולם חתונות קהילתי, בית חולים לעניים חסרי מעון ("הקדש") ומאפיית מצות. עם מוסדות קהילתיים דוגמת "הקדש" לעניים, אולם לחתונות ומאפיה למצות. בתחילת המאה ה-13 תיקנו קהילות שפייר, ורמייזא ומגנצא את תקנות שו"ם שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי היהודים בקהילות אשכנז.

עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342, אבל החורבן הגדול בא בעת רדיפות "המגיפה השחורה" (בינואר 1349). עם קשיים רבים התחדש היישוב, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434, וגורשו שוב שנה לאחר מכן. לאחר 30 שנים הם חזרו שוב לגור בשפייר. קארל ה-4 מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.

ב-1467 העיר העניקה הגנה ליהודים לתקופה של 10 שנים. עם זאת, בשנת 1468 וב-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון רמונג גזרות אנטי יהודיות, כולל איסור על גביית ריבית; איסור ליהודים להופיע בציבור בימי חגים נוצריים; חייב את היהודים ללבוש בגדים ייחודיים; איסור על בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף; וצו המגביל את יהודי שפייר לגור בגטו.

באותה עת מספר היהודים בשפייר הידלדל. למעשה, מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 רק יהודים בודדים גרו בעיר. אלה שנמלטו משפייר התיישבו בישובים סמוכים, כמו ברוכסל (Bruchsal), ברגהאוזן (Berghausen), הרטהאוזן (Harthausen), דודנהופן (Dudenhofen), אוטרשטאדט (Otterstadt) ולנדאו.

במאה ה-19 הקהילה התחדשה ואף זכתה לשגשוג. נפתח תלמוד תורה חדש ובית הכנסת הורחב ב-1866. בית קברות חדש הוקם ב-1888. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר דר' אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) ודר' שטקלמאכר (Steckelmache).

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בשפייר 264 יהודים. באותה השנה נאסר על כל הקהילות לקיים אירועי תרבות ונאסר על חברות בתנועות נוער יהודיות. במאי 1934 פתחה הקהילה קורסים ללימוד הלשון העברית.

ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר; 51 מהם נשלחו ב-22 באוקטובר 1940 למחנה הריכוז גירס (Gures) בדרום צרפת, כל הנותרים למחנות במזרח אירופה

במוזיאון ההיסטורי בשפייר שמורים תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.

אלציי

Alzey

עיירה במחוז אלציי-וורמס בריינלנד, גרמניה.

יהודים ישבו באלציי כבר בשנת 1260. בפרעות "המגיפה השחורה" (1349-1348) נטבחו רבים, וב-1391 גורשו יהודי אלציי יחד עם שאר יהודי האזור. בית כנסת היה במקום בשנת 1427, וב-1458 ישבו שם 40 משפחות יהודיות.

ב-1576, בתקופת שלטונו של הקיסר פרידריך השלישי, שוב גירשו את היהודים מאלציי, אבל היישוב היהודי במקום לא חדל לחלוטין. ב-1789, בתקופת השלטון הצרפתי, ישבו בעיר 21 משפחות יהודיות.

הקהילה החדשה באלציי קמה בתחילת המאה ה-18. התפילות התקיימו בבית משפחת בלמונט, ובשנת 1791 בנה אליאס בלמונט את בית הכנסת הראשון. ב-1854 נבנה בית כנסת חדש, ובו 220 מקומות ישיבה, והתפילה לוותה בנגינת עוגב. הקהילה הייתה בעלת אופי ליברלי. היה שם בית עלמין שקודש עוד ב-1685. ב-1810 נפתח בית עלמין חדש, וחלק מהמצבות של בית העלמין העתיק הועברו אליו.

בשנת 1900 ישבו באלציי 314 יהודים.

שמונה מבני הקהילה התגייסו לצבא הגרמני ונפלו בקרבות במלחמת העולם הראשונה (1918- 1914).

קהילת אלציי קיימה "חדר" עד 1932, ובית ספר יסודי שפעל עד 1920. בסמינר למורים שבעיר, הייתה "מחלקה יהודית" שבה הוכשרו כל המורים היהודים בהסן.

רוב יהודי אלציי התפרנסו מסחר בהמות. בעיר היה בית חרושת למצות בבעלות יהודית, שהוקם בשנת 1702 ופעל עד 1925. יהודים היו גם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים. כמו כן היה במקום בית חרושת לחרסינה, מייסודה של משפחה יהודית מקומית.

ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו באלציי 197 יהודים בתוך אוכלוסייה של 10,000.

 

תקופת השואה

ב-1939 חיו באלציי 124 יהודים. בין השנים 1943-1942 שולחו 87 מיהודי העיר למחנות השמדה במזרח אירופה.

 

אחרי המלחמה רכשה העירייה את המגרש שעליו עמד בית הכנסת.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי וורמס

וורמס

Worms, (במקורות היהודיים ורמייזא)

עיר בריינלנד, גרמניה. 

עדויות תיעודיות מצביעות על התיישבות יהודים בווורמס בסוף המאה ה-10. הקהילה גדלה במהלך המאה ה-11, ובית כנסת נחנך בשנת 1034. בית העלמין שנשתמר מאז 1067 הוא מן העתיקים באירופה. ב-1090 העניק היינריך ה-4 ליהודי וורמס זכויות נרחבות, זהות ברובן לאמנת שהוענקה ליהודי ספייר, כגון חופש תנועה בכל רחבי הממלכה (הם נהגו לבקר בירידים של קלן), עיסוק במסחר ללא תשלום מכס, עיסוק בחלפנות ורשות להעסיק פועלים, מיניקות ושפחות מבין הנוצרים; כמו כן היו רשאים לרכוש נכסי דלא ניידי. נאסרה הטבלת ילדיהם לנצרות ללא הסכמתם, ויהודי שהמיר את דתו קיפח את חלקו בירושה. בהתדיינות בין יהודים ונוצרים רשאי היה כל צד להישפט על פי חוקי דתו. יהודי וורמס היו כפופים במישרין למלך ונהנו ממידה רבה של עצמאות בבחירת מנהיגי הקהילה. עם חכמי הדור נמנו יהודה בן ברוך, מאיר בן יצחק, יעקב בן יקר, יצחק בן אליעזר ושלמה בן שמשון, וקלונימוס בן שבתאי מרומא. שלא כחכמי מגנצא עסקו רבני ורמייזא גם בפירוש המקרא והמדרשים ובפיוט.

תקופה פריחה זו נקטעה על ידי רדיפות מסע הצלב הראשון שהתרחש במאי 1096. הצלבנים, שמוצאם מאנשי העיירה הפשוטים ואיכרים מכפרי הסביבה, תקפו את היהודים בווורמס. חלקם נהרגו בבתיהם, אחדים התאבדו, בעוד אחרים מצאו מקלט בארמונו של הבישוף עד שנכנעו ונטבחו או בחרו להרוג את ילדיהם ואז להתאבד. כ-800 איש מתו על קידוש השם. מעטים המירו את דתם, אך חזרו לחיק היהדות כעבור שנה, באישור הקיסר הנרי ה-4. אחרי זמן קצר קהילה חדשה הוקמה בוורמס. בשנת 1112 הקיסר היינריך ה-5 חידש את הפטור ממכס שאביו העניק ליהודי העיר, שזנחו בינתיים את המסחר והתרכזו יותר ויותר בהלוואות בריבית. במסע הצלב השני (1146) מצאו היהודים מקלט במצודת העיר עד שהסכנה חלפה. לאחר מכן הקהילה הלכה וגדלה.

במאה ה-13 קיבל הבישוף סמכות השיפוט בתביעות משפטיות בין יהודים לנוצרים, וגם במקרים של משפטים פליליים. הבישוף גם גבה מס בנוסף למס שגבה המלך. היהודים קיבלו את חסות המועצה העירונית והם חויבו בתמורה להגן על העיר במקרה של תקיפה. בעת המצור על וורמס, ב-1201, היהודים נטלו חלק בהגנה עליה, אך במרוצת הזמן הוחלפה הלחימה בפועל בתשלום לחיזוק הביצורים.

בינואר 1348, צ'ארלס ה-4 ויתר על כל זכויותיו המלכותיות על יהודי וורמס לטובת העירייה. הקהילה היהודית הונהגה על ידי 12 "פרנסים". הבישוף של וורמס היה ממנה אחד מהם ל"בישוף של היהודים" לכל חייו.  ה"בישוף" האחרון של היהודים נפטר ב-1792.

חכמי וורמס השתתפו במועצות הרבניים שהתכנסו בריינלנד (Rhineland), כמו גם בניסוח תקנות קהילתיות לשלוש הקהילות של שפייר (Speyer), וורמס ומיינץ (מגנצא, Mainz), שהייתה להם השפעה נרחבת על יהדות אשכנז. פוסקי ההלכה החשובים ביותר של וורמס באותה עת היו: הפייטן מנחם בן יעקב; אלעזר בן יהודה (מתלמידיו של יהודה "החסיד"), מחבר ספר "הרוקח", וברון בן מאיר ובנו מאיר (המהר"ם מרוטנבורג), אב בית הדין של וורמס (נפטר ב-1281).

ב-10 באדר ב' (1349), בשנת "המגיפה השחורה", פרצו בוורמס מהומות על ידי פורעים אנטישמיים. מספר יהודים הצליחו להימלט לזינשהיים, להיידלברג וליישובים אחרים. חברי קהילה אחרים העלו את בתיהם באש ונשרפו בתוכם או נרצחו על ידי הפורעים. רכוש היהודים הוחרם על ידי העיר, והנותר הועבר לנושי המלך על חשבון החוב שלו. הרשויות המקומיות ראו אפוא יתרון באישור התיישבות היהודים מחדש בעיר (1353-1355). ב-1427 נפטר בוורמס ר' יעקב משה מלין (המהרי"ל), שישב בעיר לעת זקנה.

הקהילה החדשה קבעה את י' באדר כיום של תענית ציבור. הקהילה החדשה לא השיגה את פאר עברה. התקוממות בעלי מלאכה בשנת 1615 גרמה ליהודים לברוח מהעיר; בית הכנסת ובית הקברות חוללו. ב-1616 ההתקוממות דוכאה על ידי המושל, והיהודים חזרו לוורמס. הפרנס הראשון של הקהילה המחודשת היה דוד יהושע אופנהיים, שהקים ב-1624 בית מדרש על שם רש"י.

בוורמס נולדו שמואל אופנהיימר ושמשון ורטהיימר ובמחצית השנייה של המאה ה-17 כיהן ברבנות משה שמשון בכרך; בימיו תיאר יפתח יוסף יוספא את עברה המפואר של הקהילה בספרו "מעשה נסים".

10 שנים לאחר שהצרפתים העלו באש את וורמס, ב-1689 הוקמה מחדש קהילת וורמס. במהלך המאות ה-18 וה-19 קהילת וורמס כבר לא דורגה בין הקהילות החשובות בגרמניה, למרות שהיא עדיין הייתה ידועה ונשארה קשורה למנהגיה העתיקים. במאה ה-19 חיו כ-800 יהודים בעיר. הוענקו להם זכויות אזרחיות יחד עם יהודי הסה (Hesse),  ובשנת 1848 יהודי נבחר לכהונת ראש העיר של וורמס.

 

תקופת השואה

ב-1933, ערב עליית הנאצים לשלטון, גרו בוורמס 1,016 יהודים. רבים היגרו בגלל החרם הכלכלי ורדיפות אחרות. באזור העיר הוקם מחנה ריכוז. ילדים גורשו ממוסרות החינוך הכלליים והקהילה הקימה בית ספר משלה (ב-1936). רדיפות הנאצים עוררו פעילות קהילתית בתחום חינוך מבוגרים יהודים, ולאחר גירושם של ילדים יהודים מבית הספר הציבורי, הוקם בשנת 1936 בית ספר יהודי בוורמס.

בית הכנסת העתיק ובית המדרש של רש"י נהרסו ב"ליל הבדולח" (10-9 בנובמבר, 1938); 97 יהודים נלקחו למחנות ריכוז. במאי 1939 נשארו בעיר 316 יהודים. במהלך מלחמת העולם השנייה בשנים 1942-1941 גורשו שאר יהודי וורמס למחנות ריכוז ומעטים מהם שרדו.

 

לאחר תום המלחמה התיישבו יהודים בודדים בווורמס, אך הקהילה לא אורגנה מחדש. שלטונות העיר שיקמו את הריסות בית הכנסת ובית המדרש (ב-1961) ושיקמו את בית הקברות העתיק.

פנקסי קהילת וורמס, מאז 1522, הועברו לארכיון הכללי לתולדות ישראל בירושלים.

 

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אלציי
שפייר
מינצנברג
מיינץ

אלציי

Alzey

עיירה במחוז אלציי-וורמס בריינלנד, גרמניה.

יהודים ישבו באלציי כבר בשנת 1260. בפרעות "המגיפה השחורה" (1349-1348) נטבחו רבים, וב-1391 גורשו יהודי אלציי יחד עם שאר יהודי האזור. בית כנסת היה במקום בשנת 1427, וב-1458 ישבו שם 40 משפחות יהודיות.

ב-1576, בתקופת שלטונו של הקיסר פרידריך השלישי, שוב גירשו את היהודים מאלציי, אבל היישוב היהודי במקום לא חדל לחלוטין. ב-1789, בתקופת השלטון הצרפתי, ישבו בעיר 21 משפחות יהודיות.

הקהילה החדשה באלציי קמה בתחילת המאה ה-18. התפילות התקיימו בבית משפחת בלמונט, ובשנת 1791 בנה אליאס בלמונט את בית הכנסת הראשון. ב-1854 נבנה בית כנסת חדש, ובו 220 מקומות ישיבה, והתפילה לוותה בנגינת עוגב. הקהילה הייתה בעלת אופי ליברלי. היה שם בית עלמין שקודש עוד ב-1685. ב-1810 נפתח בית עלמין חדש, וחלק מהמצבות של בית העלמין העתיק הועברו אליו.

בשנת 1900 ישבו באלציי 314 יהודים.

שמונה מבני הקהילה התגייסו לצבא הגרמני ונפלו בקרבות במלחמת העולם הראשונה (1918- 1914).

קהילת אלציי קיימה "חדר" עד 1932, ובית ספר יסודי שפעל עד 1920. בסמינר למורים שבעיר, הייתה "מחלקה יהודית" שבה הוכשרו כל המורים היהודים בהסן.

רוב יהודי אלציי התפרנסו מסחר בהמות. בעיר היה בית חרושת למצות בבעלות יהודית, שהוקם בשנת 1702 ופעל עד 1925. יהודים היו גם בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים. כמו כן היה במקום בית חרושת לחרסינה, מייסודה של משפחה יהודית מקומית.

ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו באלציי 197 יהודים בתוך אוכלוסייה של 10,000.

 

תקופת השואה

ב-1939 חיו באלציי 124 יהודים. בין השנים 1943-1942 שולחו 87 מיהודי העיר למחנות השמדה במזרח אירופה.

 

אחרי המלחמה רכשה העירייה את המגרש שעליו עמד בית הכנסת.

שפייר

Speyer

במקורות היהודיים שפיירא, שפירא, אשפירא, שפייער

עיר בריינלאנד-פפאלץ, גרמניה. 


לפי מסורת מקומית נוסד היישוב היהודי במקום עוד בימי הרומאים, אך יש להניח שראשוני היהודים הגיעו לעיר רק בתחילת המאה ה-11. עדויות מתועדות לישוב יהודים בעיירה הן רק משנת 1084. יהודים ברחו אז ממיינץ (מגנצא) מחשש לרדיפות בגלל שריפה שהאשימו אותם בגרימתה והבישוף רידיגר (Ruediger) התיר להם להתגורר ברובע מיוחד, ולבנות קיר מגן סביב הרובע. כמו כן הוא נתן להם חלקה מאדמות הכנסייה לשימושם כבית קברות. הבישוף גם העניק להם חופש סחר בלתי מוגבל ואוטונומיה ניכרת. בין השאר הבישוף התיר להם למכור לנוצרים בשר שאינו כשר ליהודים, כמו כן ניתנה להם הרשות להעסיק משרתים נוצרים, והם לא היו צריכים לשלם חובות או אגרות בעת כניסה או יציאה מהעיר. ב-1096 נבנה בית כנסת בשפייר.

יהודי שפייר היו בין הראשונים מבין הקהילות בחבל הריין שנפגעו בעת מסע הצלב הראשון (ב-3 במאי, 1096). אספסוף של צלבנים הקיף את בית הכנסת במטרה לפגוע במתפללים במקום, אך המתפללים הוזהרו קודם לכן והם סיימו את תפילתם מוקדם ונסו לבתיהם. למרות זאת, עשרה יהודים נתפסו מחוץ לבתיהם ונהרגו. כששמע הבישוף ג'ון על מה שהתרחש, הוא הגיע עם חיילי המשמר שלו להגנת היהודים, מנע שפיכות דמים נוספת והעניש כמה מהרוצחים.

הקהילה צמחה ושגשגה במהלך המאה ה-12; מצבה הכלכלי היה מצוין, והיא ביססה את עצמה כמרכז תורני. עם חכמי שפאייר נמנו אז אליקים בן משולם הלוי, תלמידו של יצחק בן יהודה ממיינץ; קלונימוס בן יצחק, ידוע כמיסטיקן וכתלמודיסט; יצחק בן אשר הלוי; יעקב בן יצחק הלוי, תוסאפיסט גרמני ומחבר "הלהט בתקופת מסע הצלב"; שמואל בן קלונימוס החסיד; שמריה בן מרדכי, כתב של ר' יעקב תם וסמכות תלמודית גדולה; מאיר בן קלונימוס בעל פירוש לספרא, ספרי ומכילתא, ויהודה בן קולונימוס בן מאיר, מחבר הלקסיקון התלמודי: "ייחוסי תנאים ואמוראים".

ב-1195 ציווה הקיסר היינריך ה-6 לפצות את יהודי המקום על נזקים שסבלו עקב עלילת דם ולפצותם על נזקים ועל שריפת בית הכנסת ועל בנייה מחדש של בתים שנהרסו. עלילת דם שנייה, ששוב גרמה לסבל רב לקהילה אירעה ב-1282. כעבור ארבע שנים השתתפו רבים מיהודי שפאייר ומקהילות שכנות של וורמס, מיינץ ואופנהיים בניסיון עלייה לארץ ישראל, שלא צלח, בהנהגת המהר"ם מרוטנבורג. לקהילה הייתה אוטונומיה רבה, בניהול על ידי רב יחד עם מועצה עירונית יהודית. בתקופה זו הקהילה החזיקה לא רק בית כנסת ובית קברות, אלא גם אולם חתונות קהילתי, בית חולים לעניים חסרי מעון ("הקדש") ומאפיית מצות. עם מוסדות קהילתיים דוגמת "הקדש" לעניים, אולם לחתונות ומאפיה למצות. בתחילת המאה ה-13 תיקנו קהילות שפייר, ורמייזא ומגנצא את תקנות שו"ם שנודעה להם השפעה מכרעת על חיי היהודים בקהילות אשכנז.

עלילת דם נוספת פקדה את הקהילה ב-1342, אבל החורבן הגדול בא בעת רדיפות "המגיפה השחורה" (בינואר 1349). עם קשיים רבים התחדש היישוב, אך לא זכה עוד למעמדו הקודם כמקום תורה. ב-1405 היהודים גורשו מהעיר והותר להם לשוב רק ב-1421. ב-1430 הם גורשו שוב, וחזרו ב-1434, וגורשו שוב שנה לאחר מכן. לאחר 30 שנים הם חזרו שוב לגור בשפייר. קארל ה-4 מחל לתושבי העיר על מעשי הטבח והשוד שעשו ליהודים והתיר להם להחזיק בגזל.

ב-1467 העיר העניקה הגנה ליהודים לתקופה של 10 שנים. עם זאת, בשנת 1468 וב-1472 פרסם הבישוף מתיאס פון רמונג גזרות אנטי יהודיות, כולל איסור על גביית ריבית; איסור ליהודים להופיע בציבור בימי חגים נוצריים; חייב את היהודים ללבוש בגדים ייחודיים; איסור על בניית בית ספר או בית כנסת ללא אישור הבישוף; וצו המגביל את יהודי שפייר לגור בגטו.

באותה עת מספר היהודים בשפייר הידלדל. למעשה, מהמאה ה-16 עד המאה ה-18 רק יהודים בודדים גרו בעיר. אלה שנמלטו משפייר התיישבו בישובים סמוכים, כמו ברוכסל (Bruchsal), ברגהאוזן (Berghausen), הרטהאוזן (Harthausen), דודנהופן (Dudenhofen), אוטרשטאדט (Otterstadt) ולנדאו.

במאה ה-19 הקהילה התחדשה ואף זכתה לשגשוג. נפתח תלמוד תורה חדש ובית הכנסת הורחב ב-1866. בית קברות חדש הוקם ב-1888. בתחילת המאה ה-20 ישבו על כיסא הרבנות בשפייר דר' אדולף וולף סאלוונדי (Salvendi) ודר' שטקלמאכר (Steckelmache).

ב-1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, נותרו בשפייר 264 יהודים. באותה השנה נאסר על כל הקהילות לקיים אירועי תרבות ונאסר על חברות בתנועות נוער יהודיות. במאי 1934 פתחה הקהילה קורסים ללימוד הלשון העברית.

ב-1939 נותרו עדיין 77 יהודים בעיר; 51 מהם נשלחו ב-22 באוקטובר 1940 למחנה הריכוז גירס (Gures) בדרום צרפת, כל הנותרים למחנות במזרח אירופה

במוזיאון ההיסטורי בשפייר שמורים תשמישי קדושה ומצבות יהודיות מן המאות ה-12 וה-15.

Muenzenberg

Münzenberg

A town in the Wetteraukreis district in Hesse, Germany.

First Jewish presence: 1188; peak Jewish population: 138 in 1861 (14% of the total population); Jewish population in 1933: 27 or 28

The earliest record of a Jewish presence in Muenzenberg, dated 1188, mentions a blood libel accusation. During the Third Crusade (1189-92), however, Jews from the surrounding cities—namely Mainz, Worms and Speyer— found refuge in Muenzenberg. Records indicate that the medieval Jewish community was on good terms with the authorities. The medieval community maintained a synagogue, but its location is unknown. Prominent Muenzenberg Jews included Rabbi David ben Kalonymus (David of Muenzenberg), an important 13th-century Jewish scholar. It was during the 13th century, too, that local Jews were granted residential rights. In Muenzenberg, whose Jewish community was well-regarded, Jews at one point made up one-third of the town’s total population.

The modern community inaugurated a new synagogue at 14 Mittelgasse (present-day 14 Am Junkernhof and Pfarrgasse) in 1848. Other communal institutions included a mikveh, a Jewish school and a cemetery, the last of which was located at Steinberg-Gelaende. In 1933, the Nazi Party launched its anti-Jewish boycott. Local Jews faced not only economic persecution, but also relentless harassment by the SA. Later, on Pogrom Night (November 9, 1938), rioters plundered Jewish-owned stores and set the synagogue’s interior on fire. On September 25, 1942, the town’s remaining 11 Jews were deported. According to Yad Vashem, 21 Muenzenberg Jews were killed in the Shoah. Muenzenberg is no longer home to a Jewish community. In 1985, a memorial plaque was affixed to the former synagogue building, now a fire station.

---------------------------------------------

This entry was originally published on Beit Ashkenaz - Destroyed German Synagogues and Communities website and contributed to the Database of the Museum of the Jewish People courtesy of Beit Ashkenaz.

מיינץ

MAINZ

בעברית: מגנצא; ביידיש: מגנצא; בצרפתית: מיינס

עיר במדינת ריינלנד-פפאלץ שבגרמניה, על גדות נהר הריין. מיינץ היא בירת המדינה.

 

המאה ה-21

במיינץ קיימת קהילה יהודית, הצומחת בקצב מהיר. בית כנסת חדש נבנה על ידי האדריכל מנואל הרץ בשנת 2010 באתר של בית הכנסת שנהרס על ידי הנאצים בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938).

יהודי מיינץ מונים כ-2,000 נפש. מעט מעל מחציתם רשומים כחברי הקהילה, והיתר אינם מסונפים.

 

היסטוריה

קהילת מיינץ היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות בגרמניה. יש להניח כי יהודים הגיעו לעיר כסוחרים בעידן הרומי ואולי אף הקימו שם רובע מגורים. יש הסוברים כי משפחת קלונימוס המפורסמת עברה מהעיר לוקה (Lucca) שבאיטליה למיינץ לבקשת המלך קרל הגדול במאה התשיעית. אחרים מעלים את הסברה שיהודים הגיעו למיינץ בשנת 917. אין אישוש מהימן לטענות האלה.

כראייה שקהילה יהודית מאורגנת התקיימה ככל הנראה במיינץ במאה העשירית, מובאת הכרזה של מועצת כנסייה במיינץ בשנת 906, האומרת שההורג יהודי בזדון ייחשב כרוצח לכל דבר. ארכיבישוף פרידריך, הארכיבישוף הקתולי של מיינץ (937-954), איים על היהודים בגירוש או המרת דת בכפייה, ואף הגביל את פעילותם המסחרית.

בשנת 1012, לאחר שכומר התגייר, נצטוו יהודי מייינץ על ידי הקיסר היינריך השני להתנצר או לעזוב את העיר. המגורשים הורשו לחזור מאוחר יותר והמשיכו לקחת חלק פעיל במסחר בעיר, שהייתה מרכז סחר על נהר הריין. בשנת 1080 נמלטו יהודים רבים ממיינץ לאחר שהואשמו בהצתות, שבהן נפגע גם הרובע היהודי. הם התיישבו בעיר שפייר, והקימו את הקהילה היהודית שם.

 

מסעות הצלב

בתחילת מסע הצלב הראשון (1096) קיבל ראש הקהילה במיינץ, קלונימוס בן משולם, תמורת סכום כסף נכבד, כתב פקודה מאת הקיסר היינריך הרביעי, המבטיח את הגנת היהודים בעיר מפני הפורעים. כ-1,300 יהודים התכנסו באחוזת ארכיבישוף העיר למצוא מחסה מהתוקפים. הבטחת הקיסר לא קויימה, ולאחר מצור קצר בן יומיים, פתחו השומרים את שערי הארמון לפורעים. ב-28 במאי 1096, 3 ימים לפני חג השבועות (ג' בסיוון ד'תתנ"ו) חדרו הצלבנים למקום ותקפו את היהודים. היהודים, שהיו חמושים, נלחמו בפורעים הצלבנים בחירוף נפש, אך בסופו של דבר גברה ידם של הפורעים. למעלה מ-1,000 יהודים מצאו את מותם במתקפה הזאת. מיעוטם נרצחו בידי הפורעים, רובם העדיפו לשלוח יד בנפשם ולמות על קידוש השם, וכמה מהם לא עמדו בניסיון והסכימו להמיר את דתם לנצרות. תמורת כופר רב, קלונימוס בן משולם וקבוצה של כ-60 מעשירי הקהילה הוברחו מהעיר ומצאו מקלט ברודסהיים, אך גם הם נתפסו בידי הפורעים בהנהגתו של הרוזן אמיקו מפלונהיים ונרצחו. קלונימוס בן משולם שלח יד בנפשו. בית הכנסת (שנזכר לראשונה בשנת 1093) ורובו של הרובע היהודי הועלו באש.

מות הקדושים של יהודי מיינץ הונצח במאה ה-12 כדוגמה להקרבה עליונה, עקדה. הכרוניקה של ר' שלמה בן שמעון מתארת ​​את מעשי ההקרבה וקידוש השם של פרעות תתנ"ו. הוא אף טוען שקהילת מיינץ היא הקהילה היהודית הקדומה והידועה ביותר על נהר הריין.

קמעא קמעא התאוששה הקהילה בשנים שלאחר הפרעות. הקיסר היינריך הרביעי התיר ליהודים שהתנצרו בכפייה לשוב ליהדות, וקבע שגם היהודים ייהנו גם מ"שלום המלך", שהוכרז לראשונה במיינץ, אשר הסדיר מערכת שיפוטית ליישוב סכסוכים בדרכי שלום. במהלכו של מסע הצלב השני (1147) נרצחו גם כמה מיהודי מיינץ. במסע הצלב השלישי (1189-92), יהודי מיינץ לא נפגעו בזכות ההגנה הנחרצת של הקיסר פרידריך הראשון ברברוסה. ברברוסה אף הכריז על "השלום האימפריאלי הגדול", שהרחיב את "שלום המלך" המקורי של הקיסר היינריך הרביעי והחיל אותו על כל האימפריה.

 

רדיפות ופרעות

בשנת 1259 נצטוו יהודי מיינץ ללבוש טלאי מזהה על בגדיהם. בשנים 1281 ו-1283 היו יהודים רבים קורבנות של עלילות דם. באותה התקופה בית הכנסת הועלה באש. בשנת 1286, כמה מיהודי מיינץ, יחד עם יהודים מהקהילות השכנות של שפייר, וורמס ואופנהיים, נטלו חלק בניסיון הכושל לעלות לארץ ישראל בהנהגתו של רבי מאיר בן ברוך מרוטנבורג. רכושם של אלה שהצליחו בפועל הוחרם, ורבי מאיר נתפס ונכלא עד סוף ימיו.

במהלך פרעות "המוות השחור" (1349), כמעט כל הקהילה נספתה. כמה מהם מתו בלחימה נגד ההמון שהאשים אותם במגיפה, אך הרוב (כ-3,000 נפש) נספו בלהבות בית הכנסת והרובע היהודי, שהיהודים עצמם הציתו במעשה של קידוש השם. בשנת 1356 החלו היהודים להתגורר מחדש במיינץ. עם זאת, הקהילה לא שבה לימי הזוהר שלה בעבר.

מסי היהודים, שהושתו על הקהילה ב-1295 וחודש ב-1366, העיקו על היהודים יותר ויותר. ב-1385 הקהילה העלתה מס בשווי של 3,000 גולדן, כ"ביטוי של הכרת טובה" על הגנה מפני פורעים במקומות שונים.

שורה של רדיפות וגירושים התרחשו בשנים הבאות. ב-1438 נהרסו בית הכנסת ובית הקברות, ב-1462 היה גירוש, וב-1473 בית הכנסת הוסב לכנסייה, ומצבות קבורה נגזלו ושימשו לבנייה.

 

מצב כלכלי

עד המחצית השנייה של המאה ה-12 עסקו יהודי מיינץ בפעילות מסחרית תוססת, וכבר בשלב מוקדם של פעילותם המסחרית השתתפו בירידי קלן. החל מתקופה זו ואילך, החלפנות הייתה עיסוק חשוב בקרב יהודי מיינץ, כמו בכל יתר הקהילות הגרמניות. רשומות מהמאה ה-12, ובמיוחד מהמאה ה-13, מעידות שלעתים קרובות כנסיות ומנזרים היו חייבים כסף ליהודים.

מ-1286 ועד סוף המאה ה-14 עמד בראש הקהילה היהודית מנהיג שנקרא ה"יודנבישוף", שמונה על ידי הארכיבישוף, ואיתו לא פחות מארבעה פרנסים שהיוו יחד את ה"יודנראט", היא מועצת היהודים. ב -1390 סבלה יהדות מיינץ מהפסד כספי גדול, כאשר מלך בוהמיה, הקיסר ואצלאב הרביעי, שמט את כל חובותיו ליהודים.

 

תורה והלכה

במאה העשירית נוסדה ישיבה במיינץ על ידי משפחת קלונימוס. הישיבה זכתה למעמד רם ביהדות בזכות רבי גרשום בן יהודה, הידוע כרבנו גרשום מאור הגולה, ותלמידיו ובני דורו, יהודה הכהן, יעקב בן יקר, יצחק הלוי ויצחק בן יהודה.התקנות שקבע רבנו גרשום, חלו על שלוש קהילות הריין (מיינץ, וורמס ושפייר), אבל הוכרו גם ביתר קהילות גרמניה ואירופה, וניתן להן תוקף של הלכה פסוקה, עובדה אשר תרמה למוניטין התורני של קהילת מיינץ.

בשנת 1150 התאגדו הרבנים של שפייר, וורמס ומיינץ (ועד קהילות שו"ם) בייסוד בית דין ליהודי גרמניה. הכינוסים של רבני הוועד התקיימו במיינץ (בשנים 1150, 1223, 1245, 1307 ו-1381) ופסקי ההלכה שלהם והחלטותיהם, הידועים כ"תקנות שו"ם", הוכרו על ידי שאר הקהילות בגרמניה ואף מחוצה לה.

רבה של מיינץ, יעקב בן משה מולין (1356- 1427), הידוע כמהרי"ל, תיקן עבור קהילות הריין תקנות בעניינים רבים ושונים. גולת הכותרת של כתביו, "ספר המנהגים", (שנערך וסודר בידי תלמידו ר' אלעזר בן יעקב, המכונה זלמן משוטיגווערא, מהעיר סנט גור) מכיל תיאור מפורט של מנהגים הנוגעים לחיי היום יום בבית ובבית הכנסת והוא מהווה סמכות עליונה למקור מנהגי יהדות גרמניה. ספר זה הוא גם מקור למנהגי יהדות אשכנז, אשר ניתוספו לשולחן ערוך.

בין חכמי מיינץ בשיא ימי הביניים (המאות ה -11 עד ה -13) בלטו גם:

ר' נתן בן מכיר בן יהודה;(בסביבות 1100)
ר' אליעזר בן נתן (בסביבות 1150)
ר' משולם בן קלינומוס (בסביבות 1150)
ר' יהודה בן קלינומוס בן משה (בסביבות 1175)
ר' ברוך בן שמואל (בסביבות 1200)
ור' מאיר מרוטנבורג (1220-1293)

היו גם כמה מלומדים בני קהילת ממיינץ בעת החדשה, בעיקר מייקל קריזנאך, יצחק ברניס, יוסף דרנבורג ולודוויג במברגר. במברגר היה מנהיג מהפכת 1848, ואחד המנהיגים המרכזיים של הליברלים הגרמנים (1823-1899). בשנת 1933 היו שלמה לוי ומשה במברגר רבנים של הזרם המרכזי והקהילות האורתודוקסיות.

 

העת החדשה

בתחילת העת החדשה חיו רק יהודים בודדים במיינץ. המעטים הללו גורשו בשנת 1579, אך קהילה חדשה הוקמה מחדש בשנת 1583, מחוזקת על ידי הגירה מפרנקפורט, (1614), וורמס (1615) והנאו. בשנת 1630 מונה רב לקהילה באישור השלטונות, והוקם בית כנסת שנבנה בשנת 1639. בית כנסת נוסף נבנה בשנת 1673, הורחב ושופץ בשנת 1717, ושוב בשנת 1773. הוא הוסב מאוחר יותר למרכז קהילתי.

בתקופת הכיבוש הצרפתי (1644-1648) סבלו היהודים מהגבלות חמורות. בהשפעת ה"טולנראנזפטנט" ("צו הסובלנות"), שהוציא הקיסר יוסף השני ב-1781, שהרחיב את חופש הדת של נוצרים לא קתולים תושבי הממלכה ההבסבורגית, היטיב הארכיבישוף-אלקטור את מעמדם המשפטי של היהודים, ואפשר להם לפתוח בתי הספר יהודיים וגם לשלוח את ילדיהם לבתי ספר ממלכתיים.

לאחר כיבושה של מיינץ בידי הרפובליקה הצרפתית (1792) בוטל מס הגולגולת, ה"לייבזול", מס מיוחד שהיהודים נאלצו לשלם ברוב מדינות אירופה מימי הביניים ועד ראשית המאה התשע עשרה. ב-12 בספטמבר 1798 הוסרו שערי הגטו, ויהודים החלו לרכוש בתי מגורים בקרב האוכלוסייה המקומית. קהילת מיינץ שלחה צירים לכנס הסנהדרין של נפוליאון בפריז ב-1806. ב-1820 הם קיבלו אזרחות, ובשנת 1841 שוויון מלא כאזרחי הרפובליקה הצרפתית.

באמצע המאה ה-19 התפצלה הקהילה כאשר הרב יוסף אוב הציג רפורמות דת, כמו שימוש בעוגב, בבית כנסת שנבנה לאחרונה (1856). מרקוס להמן ייסד בית ספר תיכון שההוראה בו הייתה בשפות זרות בשנת 1859. עד שחוקק החוק הפרוסי משנת 1876, שהסדיר פרישת חברים מקהילות דתיות, נותרו האורתודוקסים בתוך הקהילה, ונפרדו ממנה רק מאוחר יותר.

יהודים אורתודוקסים, שהתנגדו לשיטות הרפורמיות ופרשו מהקהילה, ייסדו לעצמם בית כנסת ארעי בפינת הרחובות פלכמרקט ומרגרטנסטראסה. לאחר מכן נבנה במקום בית כנסת בשנת 1879, והוא הורחב לכ-300 מתפללים.יהודי מזרח אירופה ערכו את תפילותיהם תפילה ב-13 מרגרטנשטיין, שהוקם בשנות ה-80 של המאה ה-19. הקהילה חנכה בשנת 1913 בית כנסת חדש בהינדנבורגשטראסה, עם 580 מושבים לגברים ו -482 נשים. בשנת 1929, הקהילה האורתודוכסית הקימה בית כנסת חדש.

במאה ה-19 גדלה האוכלוסייה היהודית של מיינץ, ובמאה ה-20 היא פחתה. במאה ה-20 ירד גם אחוז היהודים  מכלל האוכלוסייה:

2,665 נפש (5.8%) בשנת 1861
2,998 נפש (5.8%) בשנת 1871
3,104 נפש (3.7%) בשנת 1900
2,738 נפש (2.5%) בשנת 1925
ו-2,730  נפש (1.8%) בשנת 1933

 

תקופת השואה

בפרעות ליל הבדולח (9 - 10 בנובמבר 1938), נבזז ונשרף בית הכנסת של הזרם המרכזי (כולל המוזיאון והספרייה). פנים בית הכנסת האורתודוכסי נהרס והוצת, אך השריפה כובתה. בית הכנסת של היהודים המזרח אירופאים נהרס ונבזז. יהודי אחד נרצח, שניים שמו קץ לחייהם ו-60 גברים יהודים גורשו למחנה הריכוז בוכנוואלד. ב-17 במאי 1939 נותרו רק 1,452 יהודים במיינץ.

בית הכנסת האורתודוכסי נהרס כליל ב-1939/40, ולאחר מכן נערכו התפילות במרכז הקהילתי (2 פורסטרשטראסה), עד הגירוש הסופי. זרם העוזבים אוזן חלקית על ידי זרם של פליטים שהגיעו לעיר מהאיזורים הכפריים. בחדשים מארס וספטמבר 1942 גורשו רוב יהודי מיינץ לפולין ולטרזינשטט, וב-10 בפברואר 1943 גורשו הנותרים. בין 1,300 ל-1,400 יהודים ממיינץ נספו בשואה.

 

לאחר המלחמה

הקהילה היהודית של מיינץ הוקמה מחדש על ידי ניצולים באוקטובר 1945, ובית כנסת נפתח ב-1947. ב-1952 הועבר בית הכנסת למבנה בפורסטרשטראסה, אשר הוחזר לקהילה. בית הכנסת שופץ והורחב בשנת 1966, ומשרד ממשלתי הוקם במקום שבו היה בית הכנסת ההרוס של הזרם המרכזי. בשנת 1988, כמה מעמודי התווך המקוריים של הבניין הוסבו לאנדרטה. הקהילה גדלה מ-80 נפש ב-1948 ל-122 נפש ב-1970.

Jacob Ben Joseph Reischer
רש"י - ר' שלמה יצחקי
הירש פאלק בן צבי, יעקב יהושע
בכרך, יאיר חיים
גרנסהיים, פרידריך
Oppenheim, David Ben Avraham
מנחם בן יעקב
בן ברוך, מאיר מרוטנבורג (המהר"ם)
ורטהיימר, שמשון
מאיר בן יצחק שליח ציבור

Jacob Ben Joseph Reischer (also kbown as Jacob Backofen) (c. 1670-1733), rabbi, halakhic authority, and author, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). He studied under Aaron Simeon Spira, rabbi of Prague, and was known as a prodigy in his early youth. Afterward he studied under Spira’s son, Benjamin Wolf Spira, av bet din of the Prague community and rabbi of Bohemia, whose son-in-law he subsequently became. His brothers-in-law were Elijah Spira and David Oppenheim. Reischer’s surname, born by his grandfather and uncles (see introduction to his Minhat Ya’akov, Prague, 1689), derives from the fact that his family came from Rzeszow, Poland, and not, as has been erroneously stated, because he served as rabbi of that town.

While still Young, he became dayyan of the “great bet din of Prague.” He was appointed av bet din of Ansbach, Bavaria, and head of its yeshiva in 1709, and in 1715 av bet din of Worms. There, students flocked to him from all parts of Europe. He had, however, opponents who persecuted him. About 1718, he was appointed av bet din and head of the yeshivah of the important community of Metz. There, too, he did not find peace. He related that in 1728 “malicious men, as hard as iron, who hated me without cause, set upon me with intent to destroy me by a false libel, to have me imprisoned.” His first work, Minhat Ya’akov, was published, while he was still young, in Prague in 1690. In the course of time he was accepted by contemporary rabbis as a final authority (Shevut Ya’akov vol. no. 28; vol. 3, no. 61), and problems were addressed to him from the whole Diaspora, e.g. Italy, and also from Erez Israel (ibid., vol. 1, nos. 93 and 99) He made a point of defending the Rishonim from the criticism of later writers, and endeavored to justify the Shulhan Arukh against its critics. But there were also those, particularly among the Sephardi rabbis of Jerusalem, who openly censured his habit of criticizing Rishonim and Aharonim (ibid., vol. 1, no. 22), and criticized him in their works. His replies to those criticisms were not always couched in moderate language (see Lo Hibbit Aven be-Ya’akov). The main target of his criticism was Joseph b. David of Breslau, author of Hok Yosef (Amsterdam, 1730).

Commentator on the Bible and Talmud

He was born in Troyes, France, and received his early education in Worms. An addition to the Worms synagogue is called the Rashi chapel and is thought of as his traditional place of study although it was constructed centuries later. He continued his studies in Mainz and then returned to Troyes where he founded his own talmudic academy and earned his living as a vintner. Many students flocked to study with him. His commentaries on the Bible and Talmud remain standard to this day and have proved an indispensable key to their understanding. Centuries of students have studied these basic works "with Rashi's commentary" noted for their lucidity and conciseness. Rashi also wrote many responsa, which were accepted as authoritative. His own family - including sons-in-law and grandchildren - were great scholars who continued his work, founding the school of talmudic commentators known as the tosafists (writers of super commentaries on Rashi).
Talmudist

He was born in Cracow, studied in yeshivot and then took up residence in Lvov where he was inspector to the talmud torah. In 1702 he was saved from an explosion which killed most of his family and he vowed to devote his life to study. He then served as rabbi in Tarlow, Kurow and Lesko before becoming rabbi in Lvov (1718) where he established a distinguished yeshiva. However he aroused controversy in the community and had to leave. He lived for some years in Buczacz and then was rabbi in Berlin (1730-1734), Metz (1734-1741) and Frankfurt (1741-1751). Here he encountered opposition because of his support for Yaakov Emden in his controversy with Yonatan Eibeschuetz so he went to live as a private individual in Worms. He was one of the greatest scholars of his generation and his halakhic decisions were widely accepted. He wrote various works, best-known being Pene Yehoshua, novellae on the Talmud.
Bacharach, Yair Haim (1628/1639-1702), rabbi and talmudist, born in Lipník nad Bečvou, Moravia(Leipnik, in German, then part of the Austrian Empire, now in the Czech Republic)into a distinguishe rabbinical dinasty. His grandfather, Abraham Samuel Bacharach (1575-1615), served as rabbi in several communities in Bohemia, and later in Worms, Germany, and was the author of comments to several tractates of the Mishnah, polemical works and responsa as well as studies of astronomy and the calendar. Abraham's wife, Eva (1580-1651), was granddaughter of Rabbi Loew (Loewe) Judah ben Bezalel, the renowned Maharal of Prague. Yair Haim's father, Moses Samuel Bacharach (1607-1670), served as rabbi in Moravia, Prague, and Worms.

Bachrach moved with his family to Worms in 1653. In 1660 he was ordained as a rabbi. Six years later he was appointed rabbi of Koblenz, Germany, but for unclear reasons resigned in 1669 and returned to Worms where he devoted himself to his scholarship. In 1689 Worms was burned by the French army and Bacharach thereafter lived an unsettled life until 1699 when the Worms community was reestablished and Bacharach was elected as its rabbi.

Bacharach was originally an adherent of the movement of Shabbatai Zvi and owned a very large collection of letters and documents on this movement.

His collection of responsa, "Havvot Yair", became one of the outstanding rabbinical works of its time. In it is shown not only his mastery of rabbinic literature, but also his broad knowledge of general sciences, including astronomy, mathematics and music.
גרנסהיים, פרידריך (1839-1916) , מלחין ומנצח. נולד בוורמס, גרמניה, והיה ילד פלא הן כמלחין והן כמבצע. לימד וניצח בקלן, ברוטרדם ובברלין וקידם את יצירותיו של ברהמס. באחרית ימיו לימד קומפוזיציה באקדמיה הפרוסית לאמנויות.
גרנסהיים הלחין יותר מ-100 יצירות מכל הסוגים. כתביו נמסרו לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. נפטר בברלין.
Rabbi and bibliophile

Born in Worms, he received a large fortune from his uncle, Samuel Oppenheim, and became one of the leading Jews in Germany. In 1691 he was appointed rabbi of Nikolsburg and chief rabbi of Moravia. He continued to live there until 1702 when he became chief rabbi of Prague. In 1713 Oppenheim was appointed Landesrabbiner over half of Bohemia and from 1718 over all Bohemia. Concurrently with his rabbinical duties, he engaged in business transactions which involved much traveling. Towards the end of his life, he went blind. Oppenheim was a prolific author but only his responsa and novellae were published. He also wrote a dictionary of all places mentioned in the Talmud and kabbalistic commentaries. He is especially known for his famous Hebrew library, with 7,000 books and 1,000 manuscripts. After his death it was bought by the Bodleian Library, Oxford, and became the basis of its famous collection.
Rabbinical authority

Born in Worms of a family of scholars and communal leaders, he studied with distinguished rabbis in Wuerzburg, Mainz and France. In Paris he witnessed the public burning of the Talmud in 1242 and wrote an elegy that was incorporated in the Ashkenazi liturgy for Tisha be-Av. In 1246 he settled in Rothenburg and was recognized as the outstanding Ashkenazi rabbinical authority of his time. In 1286 Meir was imprisoned, perhaps for his role in encouraging Jews to emigrate. The Jewish community raised payment for his release but Meir would not agree, seeing it as a precedent for further blackmail. After seven years he died in prison and only seven years later was his body released in return for a huge payment and buried in Worms where his tombstone still stands. About a thousand of his responsa are extant. He also authored comments on the Talmud, some of them written while in prison.
Wertheimer, Samson (1658-1724), Court Jew, financier, scholar, stadlan, philanthropist and rabbi, born at Worms, Germany, and died at Vienna, Austria. He was educated at the yeshivot of Worms and Frankfurt am Main, Germany. In 1684 he married the widow of Nathan Oppenheimer and as a result came into contact with Samuel Oppenheimer who invited him to Vienna and appointed him manager of his affairs and presented him to the Emperor Leopold I.

Wertheimer became the wealthiest Jew of his day; from 1694 to 1709 Wertheimer was the chief administrator of the finances of Leopold and his two successors, Joseph I and Charles VI. In the Spanish War of Succession and the war against Turkey, Wertheimer together with Samuel Oppenheimer procured the funds needed for the equipment of the imperial army and for the supply of provisions. After Oppenheimer's death in 1703, Wertheimer found new sources of income. In 1703, the emperor appointed him court factor, and extended for twenty years his privileges of free religious worship, residency, and immunity from taxation. Joseph I., who succeeded his father in 1705, confirmed Wertheimer's title and privileges. Emperor Charles VI confirmed him as "Landesrabbiner", which the Jews of Hungary had originally bestowed on Wertheimer. According to a contemporary account of one of his relatives, Abraham Levi, Wertheimer was also called the "Juden Kaiser". Ten imperial soldiers stood as sentinels before his house. He owned several palaces in Vienna, and numerous estates and houses in Frankfurt am Main, Worms, and other cities. He established schools, and distributed large amounts of money in Europe and in the Holy Land.

Throughout his career Wertheim continued to study Talmud. He left a volume of number of drashot which he had delivered in the private synagogue in his house. Many questions and requests for advise were submitted to him and to the rabbinical court over which he presided; Moses Meir Perls, for many years Wertheimer's secretary and almoner, refers to him in his "Megillat Sefer" (1709) as "a rabbi of great congregations in Israel". In some works Wertheimer is called "rabbi of Prague and Bohemia"; but he did not accept this title. His reputation spread even to the Orient, where he was described as a "prince of the Holy Land" and given the title of "rabbi of Hebron and Safed". His native city also honored him with the title of rabbi. He and his son-in-law Moses Kann bore the greater part of the expense of printing the Babylonian Talmud at Frankfurt am Main in 1712-1722.


When Eisenmenger's anti-Semitic "Entdecktes Judenthum" ("Judaism disclosed") appeared at Frankfurt in 1700, Wertheimer addressed to Emperor Leopold a petition in which he exposed the grave dangers which the malicious and slanderous attack of the unscrupulous author would bring upon the Jews. Accordingly, the 2,000 copies of the book were confiscated, and for years its sale was forbidden. When the Jewish congregation of Eisenstadt had been dispersed after the Rakoczy riots in 1708, many of the wealthier members of the community had taken refuge in Vienna, Wertheimer persuaded them to return or to help their poorer brethren rebuild the congregation. He himself built a new synagogue in Eisenstadt which for many years was called "Samson's Schule". He helped to establish about forty congregations in Hungary. In Frankfurt am Main he founded and endowed a Yeshiva, whose head was his son-in-law Moses Kann.

By the marriages of his children, Wertheimer became connected with the most prominent families of Austria and Germany. His stepson Isaac Nathan Oppenheimer married a daughter of the wealthy purveyor Pösing; his eldest son, Wolf, married a daughter of Emanuel Oppenheimer.
Samson's second son, Löb, married a daughter of Issachar ha-Levi Bermann of Halberstadt, a relative of Leffman Behrens, court Jew of Hanover; thus the three great "shtadlanin" were closely connected. Samson's sons-in-law were: R. Moses Kann of Frankfort-on-the-Main; Issacbar Berush Eskeles, father of the Vienna banker Bernhard Eskeles; Joseph, son of R. David Oppenheimer; and Seligmann Berend Kohn, called Solomon of Hamburg. His youngest son, Joseph Josel (b. 1718), married a daughter of his stepbrother Wolf.
הירש פאלק בן צבי, יעקב יהושע
Talmudist

He was born in Cracow, studied in yeshivot and then took up residence in Lvov where he was inspector to the talmud torah. In 1702 he was saved from an explosion which killed most of his family and he vowed to devote his life to study. He then served as rabbi in Tarlow, Kurow and Lesko before becoming rabbi in Lvov (1718) where he established a distinguished yeshiva. However he aroused controversy in the community and had to leave. He lived for some years in Buczacz and then was rabbi in Berlin (1730-1734), Metz (1734-1741) and Frankfurt (1741-1751). Here he encountered opposition because of his support for Yaakov Emden in his controversy with Yonatan Eibeschuetz so he went to live as a private individual in Worms. He was one of the greatest scholars of his generation and his halakhic decisions were widely accepted. He wrote various works, best-known being Pene Yehoshua, novellae on the Talmud.
כסאו של רש"י וכסא ברית מילה , וורמס, גרמניה, 1914
בית הכנסת של רש"י בוורמס, גרמניה, 1914
רחוב יהודי, וורמס (ורמייזא), גרמניה, שנות ה-1910
רחוב ברובע היהודי, וורמס (ורמייזא), גרמניה, שנות ה-1910
כותרת עמוד מבית הכנסת בוורמס (וורמיזא), גרמניה
כסאו של רש"י (שמאל) וכסא ברית מילה(ימין) בבית מדרשו של רש"י.
גרמניה, 1914.
צילום: כריסטיאן הרבסט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ישעיהו ויינברג, תל אביב)
בית הכנסת של רש"י בוורמס,
גרמניה, 1914.
בית הכנסת נבנה ב-1034, שופץ ב-1175.
ב-1624 נוסף לו חדר רש"י. בית הכנסת נהרס
ע"י הנאצים ב-1938 ושוחזר לאחר המלחמה.
צילום: כריסטיאן הרבסט.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רחל יחזקאלי, תל אביב)
רחוב יהודי,
וורמס (ורמייזא), גרמניה, שנות ה-1910
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלברכט שרייבר)
רחוב ברובע היהודי,
וורמס (ורמייזא), גרמניה, שנות ה-1910
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות אלברכט שרייבר)
כותרת עמוד מבית הכנסת
בוורמס (וורמייזא), גרמניה.
בית הכנסת נחנך בשנת 1034,
ושופץ בשנת 1175.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)
וורמזר
וורמס
WORMSER, WORMBSER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פירוש הסופית הגרמנית "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-". the German city מוורמס, בוורמס התקיימה אחת הקהילות הקדומות בגרמניה אשר מתועדת לראשונה במאה ה-10. בתור שם משפחה יהודי לשם וורמס, המתועד בפרנקפורט אם מיין בשנת 1485, יש מספר גרסאותך, כמו וורמזר, מתועדת בפרנקפורט אם מיין במאה ה-16; וורמסף מתועד בעיר מץ, צרפת, בשנת 1627; וורמבסר, באלזס במאה ה-18; וורמס, שם מתועד בעיירה ביונוויל במחוז מוסל, צרפת, בשנת 1762 וורמוס היא גרסה לטינית המתועדת בשנת 1747 במזרח צרפת עם חיים וורמוס, ובשנת 1891 במחוז מוזל בצפון מזרח צרפת. הגרסאות הצרפתיות כוללות את וורמיוס, המתועדת בשנת 1701 עם מרקס וורמיוס במחוז מוזל, צרפת, ואת ורמס, המתועדת בשנת 1890.

אישים מוכרים שנשאו את שמות משפחה השייכים לקבוצת שמות זאת כוללים את סקל (יצחק) וורמסר (1847-1768) ממיכלשטט בהסן, גרמניה; וובמאה ה-20 את הבנקאי הצרפתי ג'ורג' מרסל וורמסר אשר שימש כשר בממשלת צרפת באשותו של ג'ורג' קלמנסו.
WORMS, VORMS, DE WORMS, WORMUS

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שמות המשפחה בקבוצה זאת קשורים בשמה של העיר וורמס בגרמניה. בוורמס התקיימה אחת הקהילות הקדומות בגרמניה אשר מתועדת לראשונה במאה ה-10. בתור שם משפחה יהודי לשם וורמס, המתועד בפרנקפורט אם מיין בשנת 1485, יש מספר גרסאותך, כמו וורמזר, מתועדת בפרנקפורט אם מיין במאה ה-16; וורמסף מתועד בעיר מץ, צרפת, בשנת 1627; וורמבסר, באלזס במאה ה-18; וורמס, שם מתועד בעיירה ביונוויל במחוז מוסל, צרפת, בשנת 1762. וורמוס היא גרסה לטינית המתועדת בשנת 1747 במזרח צרפת עם חיים וורמוס, ובשנת 1891 במחוז מוזל בצפון מזרח צרפת. הגרסאות הצרפתיות כוללות את וורמיוס, המתועדת בשנת 1701 עם מרקס וורמיוס במחוז מוזל, צרפת, ואת ורמס, המתועדת בשנת 1890. יהודי בשם דה וורמס יליד פרנקפורט אם מיין, גרמניה, פיתח קריירה מוצלחת מאד בעולם הפיננסי והפוליטי של אנגליה במאה ה-19.

אישים מוכרים אשר נשאו את שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת כוללים את אשר אנשל וורמס (1759-1695), רופא גרמני וסופר עברי; ואת הסוציולוג הצרפתי רנה וורמס (1926-1869), מייסד המכון הבינלאומי לסוציולוגיה בשנת 1893.
בכרך, יאיר חיים
מנחם בן יעקב
מאיר בן יצחק שליח ציבור
Bacharach, Yair Haim (1628/1639-1702), rabbi and talmudist, born in Lipník nad Bečvou, Moravia(Leipnik, in German, then part of the Austrian Empire, now in the Czech Republic)into a distinguishe rabbinical dinasty. His grandfather, Abraham Samuel Bacharach (1575-1615), served as rabbi in several communities in Bohemia, and later in Worms, Germany, and was the author of comments to several tractates of the Mishnah, polemical works and responsa as well as studies of astronomy and the calendar. Abraham's wife, Eva (1580-1651), was granddaughter of Rabbi Loew (Loewe) Judah ben Bezalel, the renowned Maharal of Prague. Yair Haim's father, Moses Samuel Bacharach (1607-1670), served as rabbi in Moravia, Prague, and Worms.

Bachrach moved with his family to Worms in 1653. In 1660 he was ordained as a rabbi. Six years later he was appointed rabbi of Koblenz, Germany, but for unclear reasons resigned in 1669 and returned to Worms where he devoted himself to his scholarship. In 1689 Worms was burned by the French army and Bacharach thereafter lived an unsettled life until 1699 when the Worms community was reestablished and Bacharach was elected as its rabbi.

Bacharach was originally an adherent of the movement of Shabbatai Zvi and owned a very large collection of letters and documents on this movement.

His collection of responsa, "Havvot Yair", became one of the outstanding rabbinical works of its time. In it is shown not only his mastery of rabbinic literature, but also his broad knowledge of general sciences, including astronomy, mathematics and music.
גרנסהיים, פרידריך
Oppenheim, David Ben Avraham
מנחם בן יעקב
בן ברוך, מאיר מרוטנבורג (המהר"ם)
ורטהיימר, שמשון
מאיר בן יצחק שליח ציבור
גרנסהיים, פרידריך (1839-1916) , מלחין ומנצח. נולד בוורמס, גרמניה, והיה ילד פלא הן כמלחין והן כמבצע. לימד וניצח בקלן, ברוטרדם ובברלין וקידם את יצירותיו של ברהמס. באחרית ימיו לימד קומפוזיציה באקדמיה הפרוסית לאמנויות.
גרנסהיים הלחין יותר מ-100 יצירות מכל הסוגים. כתביו נמסרו לספריה הלאומית והאוניברסיטאית בירושלים. נפטר בברלין.
Rabbi and bibliophile

Born in Worms, he received a large fortune from his uncle, Samuel Oppenheim, and became one of the leading Jews in Germany. In 1691 he was appointed rabbi of Nikolsburg and chief rabbi of Moravia. He continued to live there until 1702 when he became chief rabbi of Prague. In 1713 Oppenheim was appointed Landesrabbiner over half of Bohemia and from 1718 over all Bohemia. Concurrently with his rabbinical duties, he engaged in business transactions which involved much traveling. Towards the end of his life, he went blind. Oppenheim was a prolific author but only his responsa and novellae were published. He also wrote a dictionary of all places mentioned in the Talmud and kabbalistic commentaries. He is especially known for his famous Hebrew library, with 7,000 books and 1,000 manuscripts. After his death it was bought by the Bodleian Library, Oxford, and became the basis of its famous collection.
Rabbinical authority

Born in Worms of a family of scholars and communal leaders, he studied with distinguished rabbis in Wuerzburg, Mainz and France. In Paris he witnessed the public burning of the Talmud in 1242 and wrote an elegy that was incorporated in the Ashkenazi liturgy for Tisha be-Av. In 1246 he settled in Rothenburg and was recognized as the outstanding Ashkenazi rabbinical authority of his time. In 1286 Meir was imprisoned, perhaps for his role in encouraging Jews to emigrate. The Jewish community raised payment for his release but Meir would not agree, seeing it as a precedent for further blackmail. After seven years he died in prison and only seven years later was his body released in return for a huge payment and buried in Worms where his tombstone still stands. About a thousand of his responsa are extant. He also authored comments on the Talmud, some of them written while in prison.
Wertheimer, Samson (1658-1724), Court Jew, financier, scholar, stadlan, philanthropist and rabbi, born at Worms, Germany, and died at Vienna, Austria. He was educated at the yeshivot of Worms and Frankfurt am Main, Germany. In 1684 he married the widow of Nathan Oppenheimer and as a result came into contact with Samuel Oppenheimer who invited him to Vienna and appointed him manager of his affairs and presented him to the Emperor Leopold I.

Wertheimer became the wealthiest Jew of his day; from 1694 to 1709 Wertheimer was the chief administrator of the finances of Leopold and his two successors, Joseph I and Charles VI. In the Spanish War of Succession and the war against Turkey, Wertheimer together with Samuel Oppenheimer procured the funds needed for the equipment of the imperial army and for the supply of provisions. After Oppenheimer's death in 1703, Wertheimer found new sources of income. In 1703, the emperor appointed him court factor, and extended for twenty years his privileges of free religious worship, residency, and immunity from taxation. Joseph I., who succeeded his father in 1705, confirmed Wertheimer's title and privileges. Emperor Charles VI confirmed him as "Landesrabbiner", which the Jews of Hungary had originally bestowed on Wertheimer. According to a contemporary account of one of his relatives, Abraham Levi, Wertheimer was also called the "Juden Kaiser". Ten imperial soldiers stood as sentinels before his house. He owned several palaces in Vienna, and numerous estates and houses in Frankfurt am Main, Worms, and other cities. He established schools, and distributed large amounts of money in Europe and in the Holy Land.

Throughout his career Wertheim continued to study Talmud. He left a volume of number of drashot which he had delivered in the private synagogue in his house. Many questions and requests for advise were submitted to him and to the rabbinical court over which he presided; Moses Meir Perls, for many years Wertheimer's secretary and almoner, refers to him in his "Megillat Sefer" (1709) as "a rabbi of great congregations in Israel". In some works Wertheimer is called "rabbi of Prague and Bohemia"; but he did not accept this title. His reputation spread even to the Orient, where he was described as a "prince of the Holy Land" and given the title of "rabbi of Hebron and Safed". His native city also honored him with the title of rabbi. He and his son-in-law Moses Kann bore the greater part of the expense of printing the Babylonian Talmud at Frankfurt am Main in 1712-1722.


When Eisenmenger's anti-Semitic "Entdecktes Judenthum" ("Judaism disclosed") appeared at Frankfurt in 1700, Wertheimer addressed to Emperor Leopold a petition in which he exposed the grave dangers which the malicious and slanderous attack of the unscrupulous author would bring upon the Jews. Accordingly, the 2,000 copies of the book were confiscated, and for years its sale was forbidden. When the Jewish congregation of Eisenstadt had been dispersed after the Rakoczy riots in 1708, many of the wealthier members of the community had taken refuge in Vienna, Wertheimer persuaded them to return or to help their poorer brethren rebuild the congregation. He himself built a new synagogue in Eisenstadt which for many years was called "Samson's Schule". He helped to establish about forty congregations in Hungary. In Frankfurt am Main he founded and endowed a Yeshiva, whose head was his son-in-law Moses Kann.

By the marriages of his children, Wertheimer became connected with the most prominent families of Austria and Germany. His stepson Isaac Nathan Oppenheimer married a daughter of the wealthy purveyor Pösing; his eldest son, Wolf, married a daughter of Emanuel Oppenheimer.
Samson's second son, Löb, married a daughter of Issachar ha-Levi Bermann of Halberstadt, a relative of Leffman Behrens, court Jew of Hanover; thus the three great "shtadlanin" were closely connected. Samson's sons-in-law were: R. Moses Kann of Frankfort-on-the-Main; Issacbar Berush Eskeles, father of the Vienna banker Bernhard Eskeles; Joseph, son of R. David Oppenheimer; and Seligmann Berend Kohn, called Solomon of Hamburg. His youngest son, Joseph Josel (b. 1718), married a daughter of his stepbrother Wolf.