אהרן וולף גביץ'
Aaron Wolf Gewitsch (c.1700-c.1770), artist, born in Posen (now Poznan, in Poland), he settled in Jevicko, from which he got his name Gewitsch. He then moved to Vienna, Austria, and from about 1724 achieved a reputation through his illustrations for a series of Hebrew illuminated manuscripts. About a dozen of his illuminated haggadot have survived and he also executed other commissions including an illustrated Psalter for an Austrian archduke. In 1735 he was employed by the Imperial Library in Vienna.
וינה
(מקום)וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
יוויצ'קו
(מקום)יוויצ'קו JEVICKO
(בגרמנית: GEWITSCH)
עיר במערב מוראוויה, צ'כיה.
יוויצ'קו נוסדה במאה ה-13 ושוכנת על מסילות רכבת 22 ק"מ מדרום-מזרח לעיר הנפה סוויטאווי (SVITAVY). העיר היא מקום מרפא ובה סנאטוריום לחולי שחפת. עד 1918 השתייך המקום לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
היהודים הראשונים באו ליוויצ'קו כנראה במאה ה-14, ובספרי העיר מהמאה ה-15 רשומים קניה ומכירה של מקרקעין בידי יהודים. הגיטו היהודי, ובו כ-40 בתים, נתחם כנראה בסוף המאה ה-16 מצפון לככר העיר, ונקרא אחר כך רחוב סואודני (SOUDNI). הגיטו התנהל כיחידה מוניציפאלית עצמאית ובראש הקהילה עמד "שופט היהודים". ב-1578 כיהן יהודי בשם אברהם כ"שופט היהודים".
ב-1620 נזכרת לראשונה קהילה במקום ובאותה השנה נחנך בית התפילה. ב-1657 היו 16 בתי אב יהודיים ביוויצ'קו. ב-1680 נפטרו במגיפת דבר 60 יהודים. לקראת סוף המאה ה-17 ישבו ביוויצ'קו 11 משפחות יהודיות.
בית הכנסת הוקם ב-1784 ונבנה מחדש, בסגנון ארט-נובו, ב-1907.
מ-1798 עד 1848 הוגבל ל-138 מספר המשפחות היהודיות שהורשו לשבת בעיר. ב-1830 חיו שם 766 יהודים.
ב-1836 נסגר בית העלמין הישן ובית העלמין החדש קודש במרחק 800 מטר מבית הכנסת. ב- 1869 נהרס כמעט כל הרובע היהודי בדליקה, וכל פנקסי הקהילה נשרפו.
רבנים כיהנו ביוויצ'קו במשך מאות שנים. לפני 1695 כיהן שם הרב ברוך בן מנחם בראונשווייג (BRAUNSCHWEIG). מ-1900 כיהן הרב ד"ר דוד קסלר ואחרי עזיבתו לצ'רנוביץ, ב-1912, נותר כס הרבנות בלתי מאוייש עד 1925. אז נבחר לכהונה הרב מטיאס טאובר.
ב-1848, שנה בה קיבלו יהודי מוראוויה זכויות אזרח, ישבו בעיר 990 יהודים. קהילת יוויצ'קו הייתה אחת מ-27 קהילות במוראוויה שהיה להן מעמד של "קהילה פוליטית" (POLITISCHE GEMEINDE), בעלת אוטונומיה מוניציפאלית עד 1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה הגירת יהודים מהיישובים הקטנים לערים הגדולות והקהילה הצטמצמה בהדרגה. ב-1880 ישבו בשטח הקהילה הפוליטית 184 יהודים ו-33 נוצרים וב-1900 חיו שם 93 יהודים ו-75 נוצרים.
בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא", אגודת נשים וארגון נערות בשם "יהודית". ב-1910 הוקם גם בית אבות יהודי.
ב-1921 היו רשומים בקהילה 220 יהודים וראש הקהילה היה מאקס קלוג. באותה עת דיברו יהודי העיירה גם גרמנית וגם צ'כית.
יהודי מוראווסקה - טז'בובה (MORAVSKA TREBOVA, בגרמנית: MAEHRISCH TRUEBAU), עיר השוכנת 14 ק"מ מצפון-מערב ליוויצ'קו, השתייכו גם הם לקהילת יוויצ'קו.
בסוף המאה ה-17 היו בין יהודי יוויצ'קו כמה סוחרים, רוכל אחד, מוסיקאי אחד, יצרן כיפות, חנווני, קצב ושמש. במחצית השנייה של המאה ה-19 השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה והיו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים. המלחין היהודי ריכארד פאל (FALL) נולד ביוויצ'קו ב-1882 לערך ונספה בשואה ב-1943.
ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות והיו מעורבים גם בחיי הציבור ובפוליטיקה. החלה פעילות ציונית בעיר, ולקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו 26 שקלים. יהודי מוראווסקה-טז'בובה רכשו אז 40 שקלים. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שבעה יהודים מייוויצ'קו ושבעה ממוראווסקה-טז'בובה.
ב-1930 נותרו בייוויצ'קו 86 יהודים בלבד.
תקופת השואה
כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. ב-15 במארס 1939 נכנסו הגרמנים לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה ומהכלכלה.
בסוף שנת 1941 החל ריכוז יהודי הפרוטקטוראט בגיטו טרזין (THERESIENSADT), משם גורשו לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין ובארצות כיבוש אחרות, ורובם מצאו שם את מותם.
ציוד בית הכנסת, 1,733 מסמכים, ספרים ותשמישי קדושה הועברו מיוויצקו למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.
אחרי המלחמה לא חודשו החיים היהודיים ביוויצ'קו. פנים בית הכנסת, שניזוק במהלך המלחמה, שופץ, ומ-1953 שימש הבניין ככנסייה הוסיטית וככנסייה פרוטסטאנטית של כת "האחים הצ'כיים". בית העלמין חוסל בשנות השבעים למאה ה-20. חלק מהמצבות הועתקו למקום אחר.
(בגרמנית: GEWITSCH)
עיר במערב מוראוויה, צ'כיה.
יוויצ'קו נוסדה במאה ה-13 ושוכנת על מסילות רכבת 22 ק"מ מדרום-מזרח לעיר הנפה סוויטאווי (SVITAVY). העיר היא מקום מרפא ובה סנאטוריום לחולי שחפת. עד 1918 השתייך המקום לקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך, עד 1993, לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
היהודים הראשונים באו ליוויצ'קו כנראה במאה ה-14, ובספרי העיר מהמאה ה-15 רשומים קניה ומכירה של מקרקעין בידי יהודים. הגיטו היהודי, ובו כ-40 בתים, נתחם כנראה בסוף המאה ה-16 מצפון לככר העיר, ונקרא אחר כך רחוב סואודני (SOUDNI). הגיטו התנהל כיחידה מוניציפאלית עצמאית ובראש הקהילה עמד "שופט היהודים". ב-1578 כיהן יהודי בשם אברהם כ"שופט היהודים".
ב-1620 נזכרת לראשונה קהילה במקום ובאותה השנה נחנך בית התפילה. ב-1657 היו 16 בתי אב יהודיים ביוויצ'קו. ב-1680 נפטרו במגיפת דבר 60 יהודים. לקראת סוף המאה ה-17 ישבו ביוויצ'קו 11 משפחות יהודיות.
בית הכנסת הוקם ב-1784 ונבנה מחדש, בסגנון ארט-נובו, ב-1907.
מ-1798 עד 1848 הוגבל ל-138 מספר המשפחות היהודיות שהורשו לשבת בעיר. ב-1830 חיו שם 766 יהודים.
ב-1836 נסגר בית העלמין הישן ובית העלמין החדש קודש במרחק 800 מטר מבית הכנסת. ב- 1869 נהרס כמעט כל הרובע היהודי בדליקה, וכל פנקסי הקהילה נשרפו.
רבנים כיהנו ביוויצ'קו במשך מאות שנים. לפני 1695 כיהן שם הרב ברוך בן מנחם בראונשווייג (BRAUNSCHWEIG). מ-1900 כיהן הרב ד"ר דוד קסלר ואחרי עזיבתו לצ'רנוביץ, ב-1912, נותר כס הרבנות בלתי מאוייש עד 1925. אז נבחר לכהונה הרב מטיאס טאובר.
ב-1848, שנה בה קיבלו יהודי מוראוויה זכויות אזרח, ישבו בעיר 990 יהודים. קהילת יוויצ'קו הייתה אחת מ-27 קהילות במוראוויה שהיה להן מעמד של "קהילה פוליטית" (POLITISCHE GEMEINDE), בעלת אוטונומיה מוניציפאלית עד 1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 החלה הגירת יהודים מהיישובים הקטנים לערים הגדולות והקהילה הצטמצמה בהדרגה. ב-1880 ישבו בשטח הקהילה הפוליטית 184 יהודים ו-33 נוצרים וב-1900 חיו שם 93 יהודים ו-75 נוצרים.
בין מוסדות הקהילה היו: "חברה קדישא", אגודת נשים וארגון נערות בשם "יהודית". ב-1910 הוקם גם בית אבות יהודי.
ב-1921 היו רשומים בקהילה 220 יהודים וראש הקהילה היה מאקס קלוג. באותה עת דיברו יהודי העיירה גם גרמנית וגם צ'כית.
יהודי מוראווסקה - טז'בובה (MORAVSKA TREBOVA, בגרמנית: MAEHRISCH TRUEBAU), עיר השוכנת 14 ק"מ מצפון-מערב ליוויצ'קו, השתייכו גם הם לקהילת יוויצ'קו.
בסוף המאה ה-17 היו בין יהודי יוויצ'קו כמה סוחרים, רוכל אחד, מוסיקאי אחד, יצרן כיפות, חנווני, קצב ושמש. במחצית השנייה של המאה ה-19 השתלבו היהודים בכל תחומי הכלכלה והיו ביניהם גם בעלי מקצועות חופשיים. המלחין היהודי ריכארד פאל (FALL) נולד ביוויצ'קו ב-1882 לערך ונספה בשואה ב-1943.
ברפובליקה הצ'כוסלובקית שבין שתי מלחמות העולם הוכרו היהודים כמיעוט לאומי בעל זכויות והיו מעורבים גם בחיי הציבור ובפוליטיקה. החלה פעילות ציונית בעיר, ולקראת הבחירות לקונגרס הציוני ה-ט"ו נרכשו 26 שקלים. יהודי מוראווסקה-טז'בובה רכשו אז 40 שקלים. ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שבעה יהודים מייוויצ'קו ושבעה ממוראווסקה-טז'בובה.
ב-1930 נותרו בייוויצ'קו 86 יהודים בלבד.
תקופת השואה
כמעט שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כפה הסכם מינכן (ספטמבר 1938) את סיפוח חבל הסודטים לגרמניה, והרפובליקה הצ'כוסלובקית התפרקה. ב-15 במארס 1939 נכנסו הגרמנים לצ'כיה (בוהמיה ומוראוויה) והמדינה נעשתה פרוטקטוראט של הרייך השלישי. היהודים הורחקו בהדרגה מחיי החברה ומהכלכלה.
בסוף שנת 1941 החל ריכוז יהודי הפרוטקטוראט בגיטו טרזין (THERESIENSADT), משם גורשו לגיטאות ולמחנות השמדה בפולין ובארצות כיבוש אחרות, ורובם מצאו שם את מותם.
ציוד בית הכנסת, 1,733 מסמכים, ספרים ותשמישי קדושה הועברו מיוויצקו למוזיאון היהודי המרכזי בפראג.
אחרי המלחמה לא חודשו החיים היהודיים ביוויצ'קו. פנים בית הכנסת, שניזוק במהלך המלחמה, שופץ, ומ-1953 שימש הבניין ככנסייה הוסיטית וככנסייה פרוטסטאנטית של כת "האחים הצ'כיים". בית העלמין חוסל בשנות השבעים למאה ה-20. חלק מהמצבות הועתקו למקום אחר.
אוסטריה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
פוזנאן
(מקום)פוזנאן Poznan
(בגרמנית פוזן, במקורות היהודיים פוזנא)
עיר מחוז במערב מרכז פולין.
בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה פוזנאן באזור שבשליטת פרוסיה ונודעה אז בשמה הגרמני POZEN.
אחת הקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בפולין-ליטא. כנראה מן המאה ה-13. במרכז העיר נמצא " רחוב היהודים " שסביבו גרו היהודים מימי הביניים .הרחוב מוביל מכיכר העיר צפונה .האזכור הראשון של היהודים הוא משנת 1367 , כאשר נשרף הרובע היהודי כוללבית הכנסת הראשון שהוקם באותה שנה .עלילת-דם במקום נזכרת בתעודה משנת 1399. כיובל שנים לאחר מכן נידלדל היישוב מחמת דליקה ולא התאושש אלא בעשור השני של המאה ה-16. אותה מאה הייתה תקופה של פריחה רוחנית ושגשוג חומרי וקהילת פוזנא נעשתה למרכז יהודי בפולין גדול, עם 3,000 נפש (%10 מכלל האוכלוסיה) ו-137 בתי עץ ואבן. רבניה, "חכמי פוזנא", היו גדולי הדור. עם זאת ניהלה מאבק בלתי-פוסק עם העירונים והכמורה המקומית, שביקשו להצר את רגלי היהודים ומידי פעם היו פרחי-כהונה ישועים מתנכלים לרובע היהודי; באחת ההתקפות האלה, בשנת 1577, נהרגו 20 מיהודי המקום. מסוף המאה ואילך תכפו הפורענויות. פעמיים נאלצו לנטוש את בתיהם מחמת דליקות קשות, רבים נמלטו מפני מגפה ולא חזרו. גבר עול המסים והקהילה שקעה בחובות (ולא פרעה אותם אלא באמצע המאה ה-19). עם חדירת סוחרים גרמניים משלזיה נתקפחה פרנסתם של היהודים, ולזאת נוספו רדיפות הישועים ומגיפות והמלחמה עם השוודים בשנות ה-50 של המאה. בקשת סיוע מקהילות גרמניה ובוהמיה (1674) הושבה ריקם. עם הירידה החומרית חלה הידרדרות בחיי התרבות והחינוך ורבו המדנים
בקרב ראשי הקהילה. המצב החמיר במאה ה-18 בסידרה של דליקות, מגיפות, פשיטות, שטפונות ועלילות- דם; ב-1759 הטיל הכובש הפרוסי מס כבד על הקהילה. נטל החובות העיק יותר ויותר ו- 3000 היהודים שבה (הפעם %40 מכלל האוכלוסיה), עניים מרודים וחדשים בעיר, נשחקו עד דק.
בחלוקת פולין (1793) סופחה פוזנאן לפרוסיה וסמכויות הקהילה צומצמו, על פי התחיקה היהודית בפרוסיה כולה. ילדי היהודים התחילו להתקבל לבתי-הספר היסודיים והתיכונים הכלליים, ותנועת ה"השכלה" וההתגרמנות גברה בקרב היהודים. מאמצי העיריה להגביל את מגורי היהודים לרובע המיוחד נכשלו; השלטון החדש החליט, מטעמי הגיינה, להרשות ליהודים להתישב בכל חלקי העיר בתנאי שלא יחרגו ממספר הבתים שהיה בבעלותם ברובע המקורי, וגם הותר להם לרכוש בתים של נוצרים. בתקופת הדוכסות הגדולה של ורשה (1807- 1813) בוטלה האמאנציפאציה והוטלו מסים חדשים וכשחזר השלטון הפרוסי פרצה מחלוקת בקהילה מסביב לבחירתו של ר' יעקב משה איגר לרב המקום, כיוון שיצא נגד תכנית המשכילים להחליף את ה"חדרים" ברשת בתי-ספר ולפתוח בית-מדרש למורים בעיר. (ה"חדרים" נסגרו רק כעבור 40 שנה). כדי להגביר את ההתבוללות ולהחליש את היסוד הפולני בעיר העניקו השלטונות זכויות-אזרח לבעלי ההשכלה הגרמנית ולוותיקי הקהילה; הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית (%85) המשיך במעמד של תושבים "נסבלים". ב- 1853 נבחרו היהודים לראשונה למועצת העיר והפולנים הפכו למיעוט בה. היחסים בין היהודים
והגרמנים השתפרו והלכו והקשרים עם קהילות פרוסיה וגרמניה התהדקו על חשבון הזיקה למזרח. בשנות ה-60 הגיעה האוכלוסיה היהודית ל-6,000 בערך ומצבה החומרי הוטב. הוקם בית- כנסת מפואר ובתקופה שבין 1914-1876 נערכו בפוזנאן ארבעה כנסים רבניים.
בפולין העצמאית, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נתחדשו הרדיפות ויהודים רבים עזבו את העיר. בסוף שנות השלושים נשארו בפוזנאן פחות מאלפיים יהודים.
ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בפוזנאן רק 1,500 יהודים.
תקופת השואה
הגרמנים נכנסו לפוזנאן כמה ימים אחרי פלישתם לפולין, בתחילת ספטמבר 1939. הם החרימו את בתי-הכנסת והפכו את בנייניהם לאורוות. רכוש יהודי נשדד, ויהודים פונו מבתיהם. בימים 12-11 בדצמבר אותה השנה גורשו יהודי פוזנאן לאוסטרוב לובלסקי ולמקומות אחרים בשטחי הגנראל-גוברנמאן.
מנובמבר 1939 ועד 1943 היו בעיר ובסביבתה מחנות עבודה ליהודים שהובאו ממקומות אחרים בפולין.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה ככל הנראה שבו יהודים לחיות בפוזנאן. לפי דו"ח הוועד היהודי בפולין מ-1947 נרשמו בפוזנאן בינואר 1946 224 יהודים (148 גברים, 76 נשים), ביוני אותה השנה היו שם 343 יהודים (208 גברים ו-135 נשים).
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
בשנת 2016 קיימת בעיר קהילה יהודית שכפופה ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין ( 8 קהילות ) . הקהילה נוסדה בשנת 2001 ובראשה עומד שמעון מאיקובסקי ( Szymon Majkowski ) . צשרדי הקהילה נמצאים ברחוב פודמוקלה 11 ( Podmokla 11 ) .בקהילה כמה עשרות יהודים .
לקהילה בעבר היו כמה בתי קברות שחלק מהם נהרס ע"י הגרמנים בזמן המלחמה . בראשון נפתח במאה ה- 15 וכמה בהמשך . בקטע של בית קברות ששרד נמצא קבר של הרב המפורסם עקיבא אגר שנפטר בשנת 1761 . היה רב ראשי של העיר והמחוז וכן תלמודיסת ידוע .
בית הכנסת היחידי ששרד ופעיל הינו " בית הכנסת החדש " . שנמצא בכיכר עקיבא אגר . הוא שרד כי הגרמנים הפכו אותו בזמן המלחמה לבריכת שחיה לחיילים . בעבר היו בעיר גם " בית הכנסת הישן " ברחוב היהודים ובית הכנסת " נחמיה " , אך הם פורקו בשנת 1908 ע"י הקהילה היהודית ובמקומם נבנו " בית הכנסת החדש " ובית אבות .
(בגרמנית פוזן, במקורות היהודיים פוזנא)
עיר מחוז במערב מרכז פולין.
בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה פוזנאן באזור שבשליטת פרוסיה ונודעה אז בשמה הגרמני POZEN.
אחת הקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בפולין-ליטא. כנראה מן המאה ה-13. במרכז העיר נמצא " רחוב היהודים " שסביבו גרו היהודים מימי הביניים .הרחוב מוביל מכיכר העיר צפונה .האזכור הראשון של היהודים הוא משנת 1367 , כאשר נשרף הרובע היהודי כוללבית הכנסת הראשון שהוקם באותה שנה .עלילת-דם במקום נזכרת בתעודה משנת 1399. כיובל שנים לאחר מכן נידלדל היישוב מחמת דליקה ולא התאושש אלא בעשור השני של המאה ה-16. אותה מאה הייתה תקופה של פריחה רוחנית ושגשוג חומרי וקהילת פוזנא נעשתה למרכז יהודי בפולין גדול, עם 3,000 נפש (%10 מכלל האוכלוסיה) ו-137 בתי עץ ואבן. רבניה, "חכמי פוזנא", היו גדולי הדור. עם זאת ניהלה מאבק בלתי-פוסק עם העירונים והכמורה המקומית, שביקשו להצר את רגלי היהודים ומידי פעם היו פרחי-כהונה ישועים מתנכלים לרובע היהודי; באחת ההתקפות האלה, בשנת 1577, נהרגו 20 מיהודי המקום. מסוף המאה ואילך תכפו הפורענויות. פעמיים נאלצו לנטוש את בתיהם מחמת דליקות קשות, רבים נמלטו מפני מגפה ולא חזרו. גבר עול המסים והקהילה שקעה בחובות (ולא פרעה אותם אלא באמצע המאה ה-19). עם חדירת סוחרים גרמניים משלזיה נתקפחה פרנסתם של היהודים, ולזאת נוספו רדיפות הישועים ומגיפות והמלחמה עם השוודים בשנות ה-50 של המאה. בקשת סיוע מקהילות גרמניה ובוהמיה (1674) הושבה ריקם. עם הירידה החומרית חלה הידרדרות בחיי התרבות והחינוך ורבו המדנים
בקרב ראשי הקהילה. המצב החמיר במאה ה-18 בסידרה של דליקות, מגיפות, פשיטות, שטפונות ועלילות- דם; ב-1759 הטיל הכובש הפרוסי מס כבד על הקהילה. נטל החובות העיק יותר ויותר ו- 3000 היהודים שבה (הפעם %40 מכלל האוכלוסיה), עניים מרודים וחדשים בעיר, נשחקו עד דק.
בחלוקת פולין (1793) סופחה פוזנאן לפרוסיה וסמכויות הקהילה צומצמו, על פי התחיקה היהודית בפרוסיה כולה. ילדי היהודים התחילו להתקבל לבתי-הספר היסודיים והתיכונים הכלליים, ותנועת ה"השכלה" וההתגרמנות גברה בקרב היהודים. מאמצי העיריה להגביל את מגורי היהודים לרובע המיוחד נכשלו; השלטון החדש החליט, מטעמי הגיינה, להרשות ליהודים להתישב בכל חלקי העיר בתנאי שלא יחרגו ממספר הבתים שהיה בבעלותם ברובע המקורי, וגם הותר להם לרכוש בתים של נוצרים. בתקופת הדוכסות הגדולה של ורשה (1807- 1813) בוטלה האמאנציפאציה והוטלו מסים חדשים וכשחזר השלטון הפרוסי פרצה מחלוקת בקהילה מסביב לבחירתו של ר' יעקב משה איגר לרב המקום, כיוון שיצא נגד תכנית המשכילים להחליף את ה"חדרים" ברשת בתי-ספר ולפתוח בית-מדרש למורים בעיר. (ה"חדרים" נסגרו רק כעבור 40 שנה). כדי להגביר את ההתבוללות ולהחליש את היסוד הפולני בעיר העניקו השלטונות זכויות-אזרח לבעלי ההשכלה הגרמנית ולוותיקי הקהילה; הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית (%85) המשיך במעמד של תושבים "נסבלים". ב- 1853 נבחרו היהודים לראשונה למועצת העיר והפולנים הפכו למיעוט בה. היחסים בין היהודים
והגרמנים השתפרו והלכו והקשרים עם קהילות פרוסיה וגרמניה התהדקו על חשבון הזיקה למזרח. בשנות ה-60 הגיעה האוכלוסיה היהודית ל-6,000 בערך ומצבה החומרי הוטב. הוקם בית- כנסת מפואר ובתקופה שבין 1914-1876 נערכו בפוזנאן ארבעה כנסים רבניים.
בפולין העצמאית, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נתחדשו הרדיפות ויהודים רבים עזבו את העיר. בסוף שנות השלושים נשארו בפוזנאן פחות מאלפיים יהודים.
ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בפוזנאן רק 1,500 יהודים.
תקופת השואה
הגרמנים נכנסו לפוזנאן כמה ימים אחרי פלישתם לפולין, בתחילת ספטמבר 1939. הם החרימו את בתי-הכנסת והפכו את בנייניהם לאורוות. רכוש יהודי נשדד, ויהודים פונו מבתיהם. בימים 12-11 בדצמבר אותה השנה גורשו יהודי פוזנאן לאוסטרוב לובלסקי ולמקומות אחרים בשטחי הגנראל-גוברנמאן.
מנובמבר 1939 ועד 1943 היו בעיר ובסביבתה מחנות עבודה ליהודים שהובאו ממקומות אחרים בפולין.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה ככל הנראה שבו יהודים לחיות בפוזנאן. לפי דו"ח הוועד היהודי בפולין מ-1947 נרשמו בפוזנאן בינואר 1946 224 יהודים (148 גברים, 76 נשים), ביוני אותה השנה היו שם 343 יהודים (208 גברים ו-135 נשים).
הקהילה היהודית בשנות ה - 2000
בשנת 2016 קיימת בעיר קהילה יהודית שכפופה ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין ( 8 קהילות ) . הקהילה נוסדה בשנת 2001 ובראשה עומד שמעון מאיקובסקי ( Szymon Majkowski ) . צשרדי הקהילה נמצאים ברחוב פודמוקלה 11 ( Podmokla 11 ) .בקהילה כמה עשרות יהודים .
לקהילה בעבר היו כמה בתי קברות שחלק מהם נהרס ע"י הגרמנים בזמן המלחמה . בראשון נפתח במאה ה- 15 וכמה בהמשך . בקטע של בית קברות ששרד נמצא קבר של הרב המפורסם עקיבא אגר שנפטר בשנת 1761 . היה רב ראשי של העיר והמחוז וכן תלמודיסת ידוע .
בית הכנסת היחידי ששרד ופעיל הינו " בית הכנסת החדש " . שנמצא בכיכר עקיבא אגר . הוא שרד כי הגרמנים הפכו אותו בזמן המלחמה לבריכת שחיה לחיילים . בעבר היו בעיר גם " בית הכנסת הישן " ברחוב היהודים ובית הכנסת " נחמיה " , אך הם פורקו בשנת 1908 ע"י הקהילה היהודית ובמקומם נבנו " בית הכנסת החדש " ובית אבות .