אנריקה קולניק
Enrique Shcolnik (1914-2010), industrialist, born in Buenos Aires, Argentina, two years after his parents emigrated to Argentina from Russia in 1912. His father set up a packing factory. Son Enrique graduated in law, but preferred to join the family business which developed into a large company closely associated with modern marketing methods.
He was the first Latino president of the World Packaging Organization (WPO), President of the International Corrugated Case Association (ICCA) in 1970, and President of the Association of Pulp and Paper. In 1964 he established the Scholnik Foundation to promote the study, training and development of the field. In 2005, Costa Walnut Publishing published the book "The Legend of Packaging" which reflects the life of Dr. Henry Schcolnik as one of the most prominent figures in the development of the packaging industry.
שקולניק
(שם משפחה)SHKOLNIK
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.
הפירוש המילולי של שם המשפחה שקולניק הוא "איש בית הספר", בשפות הסלביות. השם שקולניק מקביל לשם מונח הגרמני / יידיש שולמן, שפירושו "נכבד (של הקהילה)" או "שמש", והוא אחד ממספר שמות משפחה שנובעים ממונחים שקשורים בבתי כנסת.
בדומה למילה הגרמנית שולה, האנגלית סקול, הסלבית שקולה והאיטלקית סקואלה, גם המילה היידיש שול נובעת מהמילה הלטינית סקולה. בניגוד לשפות האחרות, משמעותה של המילה שול ביידיש היא "בית כנסת", אבל כבר מאז תקופת התלמוד בתי כנסת שימשו גם כבתי ספר ובתי לימוד. המונח הגרמני יודנשולה והמונח הלטיני סקולה יודאורום, שמשמעותו של שני היא "בית הספר של היהודים", שימשו גם כשמות לבתי התפילה היהודיים במאה ה-13 בגרמניה.
שמות משפחה יהודיים שקשורים בשול מתועדים החל מהמאה ה-17. שולהוף מתועד בשנת 1688; שולקלפר ב-1700; שולזינגר ב-1724; שולר ב-1763 ושוהל ב-1784.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שקולניק כוללים את מדינאי הישראלי יליד אוקראינה לוי אשכול (1969-1895), ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, ששמו המקורי היה שקולניק.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.
הפירוש המילולי של שם המשפחה שקולניק הוא "איש בית הספר", בשפות הסלביות. השם שקולניק מקביל לשם מונח הגרמני / יידיש שולמן, שפירושו "נכבד (של הקהילה)" או "שמש", והוא אחד ממספר שמות משפחה שנובעים ממונחים שקשורים בבתי כנסת.
בדומה למילה הגרמנית שולה, האנגלית סקול, הסלבית שקולה והאיטלקית סקואלה, גם המילה היידיש שול נובעת מהמילה הלטינית סקולה. בניגוד לשפות האחרות, משמעותה של המילה שול ביידיש היא "בית כנסת", אבל כבר מאז תקופת התלמוד בתי כנסת שימשו גם כבתי ספר ובתי לימוד. המונח הגרמני יודנשולה והמונח הלטיני סקולה יודאורום, שמשמעותו של שני היא "בית הספר של היהודים", שימשו גם כשמות לבתי התפילה היהודיים במאה ה-13 בגרמניה.
שמות משפחה יהודיים שקשורים בשול מתועדים החל מהמאה ה-17. שולהוף מתועד בשנת 1688; שולקלפר ב-1700; שולזינגר ב-1724; שולר ב-1763 ושוהל ב-1784.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי שקולניק כוללים את מדינאי הישראלי יליד אוקראינה לוי אשכול (1969-1895), ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל, ששמו המקורי היה שקולניק.
ארגנטינה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי ארגנטינה
1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה
בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.
1881 | חולות נודדים
בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.
1896 | הדגניה של ארגנטינה
מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.
1920 | השטעטל הארגנטיני
בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.
שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000
1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה
בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.
1948 | עלייה לצורך ירידה?
כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.
1962 | מדם לאדם
"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.
2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21
אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).
1853 | הטיול הפורטוגזי לדרום אמריקה
בשנת 1580, בעקבות האיחוד הזמני בין ספרד לפורטוגל, החלה נדידה של יהודים אנוסים מפורטוגל לאזור שלימים ייקרא ארגנטינה. הבחירה בארגנטינה לא היתה מקרית: מקום מושבה של האינקוויזיציה הדרום-אמריקאית היה אז בלימה, פרו, והיהודים ביכרו להתיישב הרחק ככל האפשר מחרון אפה של הכנסייה. רבים מהם בחרו להסתיר את יהדותם, וזו אחת הסיבות לכך שהמחקר ההיסטורי על אודותיהם דל במיוחד. ידוע כי רובם התיישבו בערים בואנוס-איירס, קורדובה וטוקומן.
במרץ 1813 בוטלה האינקוויזיציה באופן רשמי, ו-12 שנה לאחר מכן, בשנת 1825, העניק המשטר העצמאי המתגבש בארגנטינה חופש דת לבני כל הדתות, כולל היהודים, אולם זה הוגבל לרשות הפרט בלבד. 28 שנה לאחר מכן, בשנת 1853, קבעה חוקת ארגנטינה כי בני כל הדתות ייהנו מהזכות לחופש דת מלא, כמעט ללא סייגים ומגבלות, אך רק כמעט: הנשיא וחברי הממשלה חויבו להחזיק באמונה הקתולית. המהלך הושלם בשנת 1888, אז אישרה ממשלת ארגנטינה את חוק הנישואים האזרחיים.
1881 | חולות נודדים
בשנת 1881 פרצו באזור תחום המושב היהודי באימפריה הרוסית הפוגרומים הגדולים (הידועים בכינוי "סופות בנגב") והביאו לגלי הגירה גדולים לעבר "העולם החדש", שכלל גם את ארגנטינה. שלטונות ארגנטינה קיבלו את המהגרים בברכה, ואף מינו סוכן מיוחד להכוונת המהגרים היהודים למדינה. היוזמה עוררה תסיסה אנטישמית בעיתונות המקומית, וב-1890 אף יצא לאור הרומן האנטישמי "La Bolsa", פרי עטו של חוזה מרייה מירו, שהודפס במהדורות רבות במשך עשרות שנים.
המהגרים היהודים החדשים נחתו בשדה חרוש: עשר שנים קודם לכן הוקמה בארגנטינה תשתית קהילתית יהודית מאורגנת, שהעניקה לחבריה שירותים דתיים שונים, ובהם שחיטה כשרה, חופה וקידושין, ברית-מילה ותפילות מסודרות בבתי-כנסת.
שלטונות ההגירה הארגנטיניים דגלו אמנם בהומוגניות תרבותית-אתנית ועודדו את המהגרים היהודים להיטמע באוכלוסייה המקומית ולאמץ את תרבותה, אולם ריבוי המהגרים מכל העולם (בשנת 1914 חיו בארגנטינה כ-2,358,000 מהגרים) הקשה על יצירת "כור היתוך".
למעט אירוע בודד בו נסגר זמנית בית-הספר היהודי בבואנוס-איירס, נהנו היהודים מחופש פולחן דתי מלא ומהזכות לשמר את תרבותם. ואכן, הקהילה שיגשגה: בשנים 1895–1919 גדל מספרם של היהודים בארגנטינה מ-6,000 ל-125 אלף איש.
1896 | הדגניה של ארגנטינה
מי שישוטט ברחובות העיירה מוזסוויל ("העיר של משה", בספרדית), השוכנת מצפון לבואנוס-איירס, עשוי לחשוב שנקלע לאתר צילומים של סרט מערבונים. המרחבים הפתוחים, החום הדחוס, הכיכר הראשית שבמרכזה המסעדה המקומית עם מאוורר התקרה החורק – כל אלו נראים כתפאורה קלאסית לדו-קרב הפאן-אמריקאי בין הטוב לרע. אולם מבט חטוף בשמות הרחובות במוזסוויל – תיאודור הרצל, הברון הירש ועוד – מלמד כי בעיירה חיו בעיקר גאוצ'וס יהודים שקמו בכל בוקר לחלוב את הפרות, לא לפני שהתפללו תפילת ותיקין בבית-הכנסת המקומי.
ואכן, 20 שנה לפני שחלוצי דגניה וכנרת הקימו קהילות חקלאיות על גדות הימה הארץ-ישראלית הקטנה והחיו את המיתוס המקראי של החקלאי היהודי והעבודה העברית, חלוצי המושבות החקלאיות בארגנטינה הם שנאבקו עם תנאים קשים ומחלות טורדניות, ויכלו להם.
מפעל ההתיישבות החקלאית של היהודים בארגנטינה, בעיקר בפרובינציה אנטרה-ריוס ("בין נהרות"), כלל יישובים רבים נוספים, שכונו "קולוניות" ("מושבות"). ארגנטינה היתה המדינה היחידה מבין ארצות אמריקה הלטינית שקהילות יהודיות הקימו בה כפרים ועיירות קטנות. נכון לשנת 1896 היה מניין החקלאים היהודים בארגנטינה כ-10,000 איש.
מייסדי מוזסוויל שמו להם למטרה ליצור יישוב יהודי חקלאי שתושביו עובדי אדמה. בשיא פריחתה התגוררו בעיירה אלפי יהודים, פעלו בה שבעה בתי-כנסת, בתי-ספר, סמינר למורים, תנועות נוער, מרכזי תרבות ואולם תיאטרון (שנקרא "קדימה"). נכון להיום מתגוררים במוזסוויל כ-2,500 תושבים, רובם לא יהודים, אך עדיין פעילים בה בית-הספר היהודי, בית-כנסת, מרכז תרבות וכן מוזיאון המתעד את תולדות המושבה. לפני כ-15 שנה הכריזה ממשלת ארגנטינה על המושבה כאתר מורשת לאומי והפכה אותה לאטרקציה לתיירים, בעיקר יהודים.
1920 | השטעטל הארגנטיני
בשנת 1920, כשנתיים לאחר מלחמת העולם הראשונה, היגרו לארגנטינה 79 אלף יהודים, רובם מרוסיה. ההגירה ההמונית, שנבעה בין השאר מסגירתם של שערי ארה"ב, עוררה בארגנטינה הלך רוח שלילי ביחס ליהודים וקריאה לחסום בפניהם את הגבולות. העובדה שרבים מהמהגרים היהודים אחזו באידיאולוגיות סוציאליסטיות היתה להם לרועץ. המהפכה הבולשביקית ברוסיה (1917) עוררה את חששם של השלטונות הארגנטיניים מפני "היהודים האדומים", שהמניפסט הקומוניסטי באמתחתם ושירת ה"אינטרנציונל" בגרונם. מאוחר יותר הואשמו היהודים (שכונו בשם הגנאי "הרוסים") בעליית החוגים הפשיסטיים לשלטון ב-1930, מהלך שהיה ריאקציה לאקלים השמאלני לכאורה שהביאו עמם.
חרף הקולות האנטישמיים בארגנטינה, המהגרים היהודים הצליחו לייצר לעצמם מקומות עבודה והתברגו בכל ענפי הכלכלה: רבים מהם היו סוחרי טקסטיל, בעלי חנויות, יצואני תבואה, בעלי מקצועות חופשיים, תעשיינים גדולים ועוד. היהודים אף הקימו איגודים מקצועיים ("איגוד הנגרים היהודי", "איגוד החקלאים היהודי" ועוד) ובית-חולים יהודי. גם חיי התרבות פרחו: בשנת 1914 פעלו בארגנטינה כ-40 כתבי-עת יהודיים, לצד העיתונים היידיים היומיים "Di Yidishe Tsaytung" (שפועל עד היום) וDi Prese"", שקהל היעד שלו היה יהודים מהצד השמאלי של המפה הפוליטית.
הקהילה היהודית בארגנטינה של אותן שנים היתה מעין מיקרוקוסמוס של יהדות מזרח אירופה. לצד יהודי מזרח אירופה היגרו לארגנטינה גם יהודים מהאימפריה העותמאנית ומהקהילות היהודיות במזרח התיכון, ביניהן חאלב שבסוריה.
שנה מספר יהודים בארגנטינה (הערכה)
1895 6,085
1914 117,000
1947 249,000
1960 275,000
1930 | הכתם השחור של יהדות ארגנטינה
בשלהי המאה ה-19 הוצפה בואנוס-איירס במאות אלפי מהגרים מכל רחבי העולם. היחס המגדרי בעיר עמד על עשרה גברים לאשה. מציאות זו, לצד מצוקות חברתיות וכלכליות האופייניות למהגרים, הולידה תעשייה ענפה של סרסורים ("רופיאנים", בספרדית), רבים מהם גברים יהודים.
הרופיאנים היהודים ייסדו בבואנוס-איירס רשת מסועפת של בתי-זונות, הידועה בכינוי "מגדל צבי", שיחדו שופטים ופוליטיקאים ואימצו דפוסי התנהלות מאפיוזיים. הרופיאנים נהגו לשדל יהודיות לזנות במרמה: הם שלחו גבר יפה תואר ומהוגן למראה אל הקהילות היהודיות במזרח אירופה, וזה גייס נשים יהודיות עניות לעבודה בבתיהם של עשירים ארגנטינים. באונייה בדרך לארגנטינה עברו הנשים הללו מה שהרופיאנים היהודים הגדירו כ"חינוך מחדש", משמע, אונס.
הקהילה היהודית הוקיעה את הרופיאנים היהודים, מנעה מהם קבורה בבתי-הקברות היהודיים ואסרה עליהם את הכניסה לבתי-הכנסת, אולם ללא הועיל. כוחם הלך והתעצם, כמו גם עזות המצח שלהם: הם הקימו לעצמם בית-כנסת מפואר בשכונה היהודית בבואנוס-איירס, ואף ניהלו בו את עסקיהם. הקומה הראשונה יוחדה לאולם תפילה, הקומה השנייה לבית-בושת.
בשנת 1930 נסגרה רשת הזנות לאחר שרחל ליברמן, יהודייה שעבדה בשירות הרופיאנים והצליחה לפדות את עצמה, חשפה את הפרשה באומץ רב. תיק החקירה הגיע לשולחנו של השופט ד"ר רודריגז אוקמפו, שהדף את כספי השוחד הרבים שהניחו הרופיאנים היהודים לפתחו. "קיומו של הארגון הוא סכנה לחברה שלנו", חרץ אוקמפו, והביא את הקץ על אחת הפרשות העגומות והמבישות בתולדות יהודי ארגנטינה.
1948 | עלייה לצורך ירידה?
כאשר הגיעו לארגנטינה הידיעות על השואה המשתוללת באירופה, ניסו ארגונים יהודיים במדינה לשכנע את הממשלה הארגנטינית הלאומנית, שעלתה לשלטון ב-1930, להירתם להצלתם של 1,000 ילדים יהודים. למרות האהדה המאופקת של הממשל הארגנטיני לסבלם של הילדים, המבצע לא צלח. הילדים, כמו יהודים רבים אחרים שביקשו להיחלץ מציפורני הנאצים, נתקלו בחוקי הגירה נוקשים.
באותן שנים נשבו ברחוב הארגנטיני רוחות אנטישמיות שהוזנו בהסתה מצד שלוחות המפלגה הנאצית ודיפלומטים גרמנים שפעלו בארגנטינה. בד בבד המשיכה הקהילה היהודית במאמציה לפתח את חיי הציבור והתרבות היהודיים.
בשנת 1946 עלה לשלטון המנהיג הכריזמטי חואן פרון, קצין צבא בכיר בעברו ומעריץ גדול של הפשיזם האיטלקי. עלייתו של פרון עוררה חשש בקהילה היהודית, בעיקר בשל קשריו החמים עם המשטר הנאצי, אולם החשש התפוגג עם כינונה של החוקה הארגנטינית החדשה, שאסרה על אפליה אתנית, והצהרתו של פרון כי יכבד את זכויות היהודים.
הקמת מדינת ישראל ב-1948 רוממה את רוחם של רבים מיהודי ארגנטינה: ארגונים ציוניים רבים נוסדו, ומערכת החינוך היהודית אימצה את השפה העברית ואת האידיאולוגיה הציונית. זרם של עולים ארגנטינים החל לטפטף לישראל. העולים הללו ייסדו שמונה קיבוצים חדשים, ואחרים הצטרפו לקיבוצים קיימים ולתנועת המושבים. עם זאת, שיעור העולים מארגנטינה היה נמוך יחסית: עד 1960 עלו לישראל כ-5,000 יהודים ארגנטינים בלבד. רבים מהם לא הצליחו להשתלב בארץ, וכעבור כמה שנים שבו לארגנטינה.
1962 | מדם לאדם
"אסם העולם", כך כונתה ארגנטינה בראשית המאה ה-20, וזאת בזכות הפריחה הכלכלית הגדולה שהפכה אותה לאחת המדינות המשגשגות בתבל. אלא שבשנת 1930 החל משהו להשתבש. החיידק הפשיסטי, שתקף מדינות רבות באותה עת, התנחל גם בארץ הטנגו, ובמהלך 43 שנה, עד 1983, התחלף בארגנטינה השלטון חדשות לבקרים – מחונטות צבאיות אכזריות ל"דמוקרטיות" מושחתות וחוזר חלילה.
באקלים זה, שהעלה על נס עוצמה, כוח ומצעדים צבאיים, הפכה ארגנטינה לאחת המדינות היחידות בעולם שהעניקו מקלט לפושעים נאצים. אחד מהם, אדולף אייכמן, היה האיש שפיקח על הוצאתו אל הפועל של "הפתרון הסופי" – תוכניתו של היטלר להשמדת העם היהודי.
בשנת 1962 יצא לפועל אחד המבצעים המפורסמים ביותר של המוסד הישראלי, ובמסגרתו נלכד אייכמן בביתו שבפרבר בבואנוס-איירס והובא למשפט בישראל. משפטו של אייכמן היה אירוע מכונן בתודעה הישראלית. ניצולי שואה רבים, שזכו עד אז ליחס ביקורתי בישראל והואשמו כי הלכו "כצאן לטבח", קיבלו סוף-סוף בימה, ועדויותיהם חשפו את היקף הסבל והרוע שפצעו את נפשם לעד.
בזמן שבישראל הידהדו עדויות הניצולים שהדגימו בעוצמה רבה לאן עלולה להגיע תופעת האנטישמיות, בארגנטינה המשיכה האנטישמיות להיות דבר שבשגרה. רק לשם המחשה, כ-142 מ-313 אירועים אנטישמיים שהתחוללו בעולם בשנת 1967 התרחשו בארגנטינה לבדה.
שירת הברבור של הפשיזם הארגנטיני החלה בשנת 1976, עם עלייתה לשלטון של הרודנות הצבאית האחרונה במדינה. השנים 1976–1983 אופיינו ברדיפת אנשי שמאל ובלכידת עשרות אלפי אנשים שנשלחו למעצר ללא כל האשמה חוקית. במהלך "המלחמה המלוכלכת", כפי שכונתה התקופה, "נעלמו" לפי הערכות שונות פעילי שמאל יהודים רבים, במספרים גדולים הרבה יותר משיעורם באוכלוסייה. אחד הפעילים המוכרים שהתנגדו לשלטון היה הרב מרשל מאייר, פעיל מרכזי למען זכויות האדם, שפעילותו בתחום זכתה להכרה משלטונות ארגנטינה רק לאחר סיומו של השלטון הצבאי.
2014 | הקהילה היהודית בראשית המאה ה-21
אחד האירועים הטראומטיים שחוותה הקהילה היהודית בארגנטינה התרחש ב-18 ביולי 1994, כאשר טרוריסט לבנוני פוצץ מטען נפץ שהוטמן במכונית סמוך לבניין הקהילה היהודית. 85 איש נהרגו ו-330 נפצעו. היה זה אחד משני פיגועים שהתבצעו בארגנטינה בשנות ה-90 של המאה ה-20, והוא נחשב לאחד הפיגועים הקשים ביותר שבוצעו על אדמת ארגנטינה אי-פעם. בשנת 2015 חזר הפיגוע לכותרות כשאלברטו ניסמן, התובע היהודי שמונה לחקור את הפרשה, נמצא ללא רוח חיים יום לפני עדות חשובה שהיה אמור לתת בבית-המשפט. ההערכה היא כי ממשלת ארגנטינה עדיין מנסה להסתיר פרטים מן האירוע הנורא.
בשנת 2014 חיו בארגנטינה כ-250 אלף יהודים, רובם אשכנזים ומיעוטם ספרדים ומזרחים (בעיקר מסוריה ומלבנון). חלק הארי של היהודים מתגורר בבואנוס-איירס, בעיקר בשכונת אונסה ((Once, שם אפשר לראות שלטים רבים בעברית, המעידים על מוצאם וזיקתם של תושבי השכונה.
הקהילה היהודית בארגנטינה נחשבת מגוונת ועשירה. עם היהודים הארגנטינים הנודעים נמנים המנצח המחונן דניאל בארנבוים, הפילוסוף החברתי ומייסד "אסכולת פרנקפורט" לוסיו חוזה פליקס ומאמן הכדורגל המצליח חוסה פקרמן.
הקהילה היהודית הארגנטינית מלוכדת מאוד ומפעילה מסגרת מאורגנת של בתי-ספר ומאות בתי-כנסת. הקהילה בבואנוס-איירס נחשבת ציונית במיוחד, ומקצת חבריה אף עלו לארץ בעקבות המשבר הכלכלי שפרץ במדינה ב-2001. בעיר פעילים כמה בתי-ספר יהודיים, ביניהם בית-הספר תלפיות, המיועד לדתיים-לאומיים, בית-ספר של חב"ד ובית-הספר ד"ר הרצל, השייך לקהילת יונה. בעיר פועלים גם ארגונים מקומיים המחזקים את התרבות העברית והיהודית ואת הקשר עם מדינת ישראל.
אחד ממאפייניה הייחודיים של יהדות ארגנטינה הוא יישובי פאר קטנים, מעין מועדוני קנטרי-קלאב סגורים, שחברים בהם יהודים בני המעמד הגבוה. אלה מתארחים בהם בעיקר בסופי-שבוע ומקיימים פעילויות חברתיות ואירועי ספורט שונים. שניים מהמועדונים היוקרתיים הללו הם מועדון הכוח (Hacoaj) וסיסאב (Cissab).
בואנוס איירס
(מקום)בואנוס איירס
בירת ארגנטינה.
מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.
פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.
לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.
ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.
בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.
בירת ארגנטינה.
מספר תושביה 3,447,000 (אומדן 1968). ב-1976 התגוררו בה כ-300-250 אלף יהודים, רובה המכריע של יהדות ארגנטינה. היישוב האשכנזי מיוצג על-ידי "חברת עזרה הדדית" (בספרדית אמי"א); לספרדים עדות נפרדות לפי ארצות מוצאם - צפון- אפריקה, טורקיה ויוון, חלב ודמשק. פרט לתנועה קונסרבאטיבית ותנועה רפורמית שנוסדה ב-1964, האוכלוסיה היהודית נמנית עם הזרם האורתודוכסי ביהדות; אבל הדת אינה תופסת מקום מרכזי בחיי רוב היהודים. ההזדהות עם העם היהודי היא יותר על בסיס לאומי והשפעת המפלגות הציוניות בולטת בחיי הציבור. מוסדות החינוך היהודיים הם קהילתיים ומפלגתיים, רובם בהשגחת ועד החינוך המשותף לאשכנזים ולספרדים. מאז 1967 הפכו המוסדות לחינוך משלים לבתי-ספר יומיים, אבל שיעור המבקרים בהם מקרב גילאי בית- הספר היהודיים בעיר קטן למדי. פעולות תרבות נרחבות מנהלות בעיר האגודות "הבראיקה" ו"הכוח". מופיעים שני עיתונים יומיים באידיש וכתבי-עת לרוב. בואנוס איירס נשארה אחד המרכזים הבודדים לתרבות אידיש וספרותה.
פרט לאנוסים, ראשוני המהגרים היהודיים הגיעו לעיר ממערב- אירופה באמצע המאה ה-19 וב-1862 התארגנה הקהילה הראשונה.
לקראת סוף המאה התחילו להגיע יהודים מצפון-אפריקה וממזרח- אירופה, בפרט לאחר הקמת חברת יק"א שהשקיעה מאמצעים רבים כדי להפוך את ארגנטינה לארץ הגירה ולהתיישבות חקלאית להמוני יהודים מרוסיה. ב-1909 כבר מנה היישוב היהודי כ-40,000 נפש עם ארגונים ומוסדות משלהם. עם עליית הנאצים גברה ההגירה ממרכז- אירופה. במלחמת- העולם השנייה ואחריה הטילה ממשלת ארגנטינה איסור על כניסת יהודים. פרט למספר קטן שנקלט בשנות 1957-1956 גדל היישוב היהודי בבואנוס איירס רק מריבוי טבעי ובעיקר מהגירה פנימית מערי-השדה.
ב- 1992 תקפו מחבלים את שגרירות ישראל בבואנוס איירס. ב- 18 ביולי 1994 פוצץ הבניין שבו שוכן מרכז הקהילות היהודיות בארגנטינה. בפיצוץ נהרגו מאה בני אדם, רבים נפצעו והושמד ארכיון הקהילה בת מאה שנים.
בשנת 1997 חיו 250,000 יהודים בארגנטינה כולה 180,000 מתוכם בבואנוס איירס.