נערים יהודים שעולים לארץ ישראל בתחנת הרכבת של ז'ילינה, צ'כוסלובקיה, 1940
מאוחר יותר הם עלו על האנייה היוגוסלבית "הנסיכה ילנה" שעגנה על הדנובה בתקווה להפליג לארץ ישראל. האנייה עוכבה בידי הגרמנים ו-95% מהנוסעים עליה ניספו בשואה
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, באדיבות יאן וייל, גבעתיים
רכישת תמונות: חלק מהתמונות ניתנות לרכישה, לפרטים נוספים-
לחצו כאן, אנא וודאו שיש לכם את מספר יחידת תמונה (כפי שמופיע למעלה)
ז'ילינה
(מקום)ז'ילינה Zilina
בהונגרית: Zsolna, בגרמנית Sillein)
עיר מחוז בצפון-מערב סלובקיה.
ז'ילינה שוכנת על הנהר ואה (Vah), במאה ה-13 קיבלה מעמד של "עיר מלכותית חופשית" (שאינה כפופה לשלטון האזורי) והתפתחה למרכז מסחרי ותעשייתי. לידה צומת של מסילות רכבת. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
"יהודי חסות" של בלה הרביעי, מלך הונגריה, חיו בז'ילינה כבר במאה ה-13. מסמכים שתעדו את חיי היהודים במאות שלאחר מכן נשרפו בדליקות שפרצו בעיר.
אחר כך לא איפשרו פרנסי ז'ילינה התיישבות יהודים בעיר, גם לא אחרי צו הקיסר יוזף ה-Ii משנת 1783, שהתיר ליהודים לגור ב"ערים מלכותיות חופשיות". היהודים, שגרו בכפרים או באחוזות בסביבה, השתייכו לקהילות ראייץ (Rajec) וארין (Varin), דלהא פולה (Dlhe Pole), והורשו להכנס לז'ילינה רק בימי השוק והירידים.
ב-1840, כשהותר ליהודים להתיישב בכל מקום בממלכה, התגוררו בעיר רק יהודים אחדים. אחר כך גדל מספרם במהירות ובשנת 1852 התאפשרה התארגנות קהילתית. קודש בית עלמין ונבנה בית תפילה מעץ. ב-1860 נפתח "חדר" וזמן קצר לאחר מכן חדר שני. ב-1861 נחנך בית כנסת.
ב-1865 חיו במקום 70 יהודים. אז נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ובראשה ארנסטינה פוגל. האגודה בנתה בית לחולים כרוניים בן 12 מיטות. תפעולו היה מכספי עזבונות וציודו מתרומות.
בית ספר עממי יהודי ראשון נפתח ב-1860 והשני ב-1873, למדו בו בשנות השלושים של המאה ה-20 כ-270 תלמידים, ביניהם לא יהודים. שפת ההוראה היתה גרמנית ושעורים בעברית ניתנו בהדרכתו של המורה שמעון גולן. בבניין בית הספר היו גם המקווה ואטליז כשר.
תחילה השתייכו רוב בני קהילת ז'ילינה לזרם הנאולוגי (Neolog נטיה להתבוללות ולשנויים במנהגי הדת). מ-1902 ישב על כס הרבנות של הקהילה הנאולוגית הרב ד"ר דוד פרידמן. אחריו כיהנו: הרב הוגו שטראנסקי (Stransky) והרב א. ליכטנשטיין. ד"ר איגנאץ שפירר (Spirer) היה נשיא הקהילה, ואחרי מותו התמנה רודולף בראון. מזכיר הקהילה יוזף שאלגו (Salgo) שימש מ-1921 גם כמנהל בית הספר, כיועץ לתרבות במועצת העיר, כמבקר הצלב האדום במקום וכמזכיר מוסדות צדקה אחדים. היינריך נירנברג היה יושב ראש "חברה קדישא".
ב-1929 פרשו כ-300 שמרנים מהקהילה והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת (Orthodox, התנגדות לסטיה מההלכה היהודית), בראשה עמד שמואל שלזינגר, נדבן ידוע בסלובקיה, ואחריו איגנאץ קליין. הרב היה מרטין קליין.
ב-1929 נהרס בית הכנסת ואז התקיימו התפילות באולם בית הספר. בשנת 1932 נבנה בית כנסת חדש ומפואר.
בשנות השלושים הוקם בתרומת ג'ימס פוגל בית אבות יהודי.
המתיישבים היהודים הראשונים בעיר התפרנסו בעיקר כסוחרים ומקצתם כבעלי מלאכה. אחרי קבלת זכויות אזרח (1867) פנו רבים מבני הקהילה למקצועות חופשיים.
היהודים תרמו לפיתוח המסחר והתעשייה בעיר. בין היתר יסדו בית חרושת לצלולוזה ומפעלי טקסטיל, ועשו את ז'ילינה למרכז מסחרי בעץ ובמוצריו.
בשנת 1920, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בעיר תופעות אנטישמיות ביזמת סלובקים לאומנים.
רוב יהודי ז'ילינה היו ציונים והעיר נהייתה למרכז פעילות ציונית בצפון-מרכז סלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו סניפים של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", של "ויצו" ובשנות השלושים גם של תנועת הנוער "מכבי הצעיר". בעיר פעלו שליחים מארץ ישראל וקבוצת הכשרה של "השומר הצעיר".
בפברואר 1926 היה בז'ילינה הכנס הרביעי של הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה, ב- 1929 וב-1936 הוועידות של המפלגה היהודית.
ב-1931, התמודדו שתי רשימות יהודיות לבחירות למועצת העיר: יהודים שהצהירו על השתייכותם ללאום הסלובקי ובראשם ד"ר שפירר ויהודים שהשתייכו ללאום היהודי והיו קרובים לציונות, בראשם עמד רודולף בראון, חבר ההנהגה הציונית הארצית. הרשימה הציונית זכתה בבחירות ור' בראון כיהן כסגן ראש העיר בשנות השלושים האחרונות, עד לעליית הפאשיסטים לשלטון באוקטובר 1939.
באגודת הספורט "מכבי" בעיר היו ספורטאים ידועים: אנדרי אנגל אצן, יוליוס באלאז' (Balazs) שחיין ואלוף בקפיצה למיים ולאדיסלאב הכט (Hecht) טניסאי בנבחרת צ'כוסלובקיה במשחקים בינלאומיים.
ב-1937 התכנסה בז'ילינה הוועידה הטריטוריאלית השלישית של "מכבי" בצ'כוסלובקיה, ובה כ-2,000 משתתפים.
באותה השנה, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 194 מבני הקהילה. ב-1938, בוועידה האחרונה של הפדרציה הציונית הטריטוריאלית, נבחר למועצה ד"ר אויגן רוט (Roth) מז'ילינה.
ב-1930 ישבו בעיר 2,498 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, נערך בז'ילינה כנס המפלגות הסלובקיות ועל פי החלטתו ב-6 באוקטובר תפסה "מפלגת העם" הפשיסטית את השלטון וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה.
ב-22 בינואר 1939 התכנסו בז'ילינה נציגי "המרכז היהודי" והחליטו להקים בתי ספר מקצועיים, לארגן עזרה לפליטים יהודים ולחייב הוראת עברית בבתי הספר היהודיים.
ב-14 במארס נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
היהודים הוצאו בהדרגה מחיי הכלכלה והחברה, והתלמידים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים. הקהילה ארגנה בית ספר לילדים עד גיל 14 בבנין בית האבות. ניהל אותו לאדיסלב ברונר (Bronner).
בשנים 1941-1940, כאשר חוייבו יהודים מבראטיסלאווה לעבור לערי השדה, גדלה קהילת ז'ילינה לכ-3,500 נפש.
תנועות הנוער הציוניות המשיכו לפעול במחתרת ועזרו ליהודים לצאת את גבולות המדינה, או לעלות לארץ ישראל.
ב-1942 גירשו הסלובקים את רוב היהודים למחנות ריכוז ולמחנות השמדה בפולין. ב-26 במארס 1942 גורשו מז'ילינה הצעירות היהודיות וב-27 במארס הצעירים. רוב המשפחות גורשו בשני משלוחים ב-17 וב-19 באפריל אותה שנה. במקום נותרו רק כ-850 איש, ועוד כ- 150 יהודים ממזרח סלובקיה; אלו שעבודתם חיונית לשלטונות וכאלה שהצליחו להסתתר. בתקופה זו סייעה הקהילה למאות הפליטים, שעברו שם בדרכם מפולין להונגריה.
הממשלה הקימה מחנה מעבר בז'ילינה עבור המגורשים מרחבי סלובקיה וממדינות אחרות באירופה. הנהגת הקהילה קיבלה על עצמה לספק מזון, ביגוד ושאר מצרכים ליהודים שהובאו למחנה. מרבבות היהודים, שעברו במרוצת השנים דרך מחנה ז'ילינה, שרדו רק מעטים. בסוף אוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפשיסטי. אז נמלטו יהודים רבים ליערות וחלק מהם הצטרפו לפרטיזנים. אחרי שכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד, נתפסו יהודים רבים. אחדים נורו במקום, ואחרים שולחו למחנות ההשמדה.
אחרי המלחמה שבו לעיר כ-700 ניצולים. הקהילה התארגנה מחדש ובראשה עמד בלה אדלר. נפתח מטבח עממי, שסיפק ארוחות גם למאות הפליטים היהודים ששהו במקום בגלל ניתוק מסילת הרכבת.
קהילת ז'ילינה סייעה גם לשליחי "עלייה ב'" ובעיר נפתחה הכשרה לעלייה של "גורדוניה - מכבי הצעיר".
בית הכנסת האורתודוקסי שופץ וקודש. מרטין קליין חזר לכהונתו כרב. יעקב הרזקה (Herzka) היה מנחה התפילות, החזן היינריך וייסמאן סיפק את צרכי הדת ואיזאק האלפרט שימש כחזן.
בבית ההספדים של בית העלמין היהודי הונצחו שמות הניספים במחנות ושמות 42 היהודים שנפלו בקרבות על שיחרור העיר. גודרו 150 קברים של יהודים שנספו במחנה הריכוז של ז'ילינה. העבודות בוצעו הודות לזיגמונד ליפה (Lipa) היושב-ראש של "חברה קדישא".
מדי שנה, ב-כ' בסיון, נערכו אזכרות.
בשנות החמישים, אחרי שרבים עלו לישראל או היגרו לארצות שמעבר לים, נותרו בעיר כ- 300 יהודים.
אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, ב-1968, שוב היגרו רבים לארצות אחרות.
ב-1971 חיו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם זקנים. חלק מהם שוכנים בבית האבות היהודי. בז'ילינה, שהייתה מרכז יהודי בצפון סלובקיה, אין עוד חיי קהילה.
ב-1990 היו ארבעים יהודים בז'ילינה ולא היה אפילו מניין לתפילה. בית הכנסת האורתודוקסי היה עזוב ובית הכנסת הנאולוגי שימש אולם ישיבות של בית הספר הגבוה לתחבורה. בית העלמין היהודי, ששימש גם יהודים ממקומות אחרים בצפון-מזרח סלובקיה, היה אז מטופח.
בהונגרית: Zsolna, בגרמנית Sillein)
עיר מחוז בצפון-מערב סלובקיה.
ז'ילינה שוכנת על הנהר ואה (Vah), במאה ה-13 קיבלה מעמד של "עיר מלכותית חופשית" (שאינה כפופה לשלטון האזורי) והתפתחה למרכז מסחרי ותעשייתי. לידה צומת של מסילות רכבת. עד 1918 הייתה העיר בקיסרות אוסטריה-הונגריה ואחר כך ברפובליקה הצ'כוסלובקית.
"יהודי חסות" של בלה הרביעי, מלך הונגריה, חיו בז'ילינה כבר במאה ה-13. מסמכים שתעדו את חיי היהודים במאות שלאחר מכן נשרפו בדליקות שפרצו בעיר.
אחר כך לא איפשרו פרנסי ז'ילינה התיישבות יהודים בעיר, גם לא אחרי צו הקיסר יוזף ה-Ii משנת 1783, שהתיר ליהודים לגור ב"ערים מלכותיות חופשיות". היהודים, שגרו בכפרים או באחוזות בסביבה, השתייכו לקהילות ראייץ (Rajec) וארין (Varin), דלהא פולה (Dlhe Pole), והורשו להכנס לז'ילינה רק בימי השוק והירידים.
ב-1840, כשהותר ליהודים להתיישב בכל מקום בממלכה, התגוררו בעיר רק יהודים אחדים. אחר כך גדל מספרם במהירות ובשנת 1852 התאפשרה התארגנות קהילתית. קודש בית עלמין ונבנה בית תפילה מעץ. ב-1860 נפתח "חדר" וזמן קצר לאחר מכן חדר שני. ב-1861 נחנך בית כנסת.
ב-1865 חיו במקום 70 יהודים. אז נוסדו "חברה קדישא" ו"אגודת נשים" ובראשה ארנסטינה פוגל. האגודה בנתה בית לחולים כרוניים בן 12 מיטות. תפעולו היה מכספי עזבונות וציודו מתרומות.
בית ספר עממי יהודי ראשון נפתח ב-1860 והשני ב-1873, למדו בו בשנות השלושים של המאה ה-20 כ-270 תלמידים, ביניהם לא יהודים. שפת ההוראה היתה גרמנית ושעורים בעברית ניתנו בהדרכתו של המורה שמעון גולן. בבניין בית הספר היו גם המקווה ואטליז כשר.
תחילה השתייכו רוב בני קהילת ז'ילינה לזרם הנאולוגי (Neolog נטיה להתבוללות ולשנויים במנהגי הדת). מ-1902 ישב על כס הרבנות של הקהילה הנאולוגית הרב ד"ר דוד פרידמן. אחריו כיהנו: הרב הוגו שטראנסקי (Stransky) והרב א. ליכטנשטיין. ד"ר איגנאץ שפירר (Spirer) היה נשיא הקהילה, ואחרי מותו התמנה רודולף בראון. מזכיר הקהילה יוזף שאלגו (Salgo) שימש מ-1921 גם כמנהל בית הספר, כיועץ לתרבות במועצת העיר, כמבקר הצלב האדום במקום וכמזכיר מוסדות צדקה אחדים. היינריך נירנברג היה יושב ראש "חברה קדישא".
ב-1929 פרשו כ-300 שמרנים מהקהילה והקימו קהילה אורתודוקסית נפרדת (Orthodox, התנגדות לסטיה מההלכה היהודית), בראשה עמד שמואל שלזינגר, נדבן ידוע בסלובקיה, ואחריו איגנאץ קליין. הרב היה מרטין קליין.
ב-1929 נהרס בית הכנסת ואז התקיימו התפילות באולם בית הספר. בשנת 1932 נבנה בית כנסת חדש ומפואר.
בשנות השלושים הוקם בתרומת ג'ימס פוגל בית אבות יהודי.
המתיישבים היהודים הראשונים בעיר התפרנסו בעיקר כסוחרים ומקצתם כבעלי מלאכה. אחרי קבלת זכויות אזרח (1867) פנו רבים מבני הקהילה למקצועות חופשיים.
היהודים תרמו לפיתוח המסחר והתעשייה בעיר. בין היתר יסדו בית חרושת לצלולוזה ומפעלי טקסטיל, ועשו את ז'ילינה למרכז מסחרי בעץ ובמוצריו.
בשנת 1920, בתקופת הרפובליקה הצ'כוסלובקית, היו בעיר תופעות אנטישמיות ביזמת סלובקים לאומנים.
רוב יהודי ז'ילינה היו ציונים והעיר נהייתה למרכז פעילות ציונית בצפון-מרכז סלובקיה. בשנות ה-20 נפתחו סניפים של תנועת הנוער הציונית "השומר הצעיר", של "ויצו" ובשנות השלושים גם של תנועת הנוער "מכבי הצעיר". בעיר פעלו שליחים מארץ ישראל וקבוצת הכשרה של "השומר הצעיר".
בפברואר 1926 היה בז'ילינה הכנס הרביעי של הפדרציה הלאומית של יהודי סלובקיה, ב- 1929 וב-1936 הוועידות של המפלגה היהודית.
ב-1931, התמודדו שתי רשימות יהודיות לבחירות למועצת העיר: יהודים שהצהירו על השתייכותם ללאום הסלובקי ובראשם ד"ר שפירר ויהודים שהשתייכו ללאום היהודי והיו קרובים לציונות, בראשם עמד רודולף בראון, חבר ההנהגה הציונית הארצית. הרשימה הציונית זכתה בבחירות ור' בראון כיהן כסגן ראש העיר בשנות השלושים האחרונות, עד לעליית הפאשיסטים לשלטון באוקטובר 1939.
באגודת הספורט "מכבי" בעיר היו ספורטאים ידועים: אנדרי אנגל אצן, יוליוס באלאז' (Balazs) שחיין ואלוף בקפיצה למיים ולאדיסלאב הכט (Hecht) טניסאי בנבחרת צ'כוסלובקיה במשחקים בינלאומיים.
ב-1937 התכנסה בז'ילינה הוועידה הטריטוריאלית השלישית של "מכבי" בצ'כוסלובקיה, ובה כ-2,000 משתתפים.
באותה השנה, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו 194 מבני הקהילה. ב-1938, בוועידה האחרונה של הפדרציה הציונית הטריטוריאלית, נבחר למועצה ד"ר אויגן רוט (Roth) מז'ילינה.
ב-1930 ישבו בעיר 2,498 יהודים.
תקופת השואה
כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, נערך בז'ילינה כנס המפלגות הסלובקיות ועל פי החלטתו ב-6 באוקטובר תפסה "מפלגת העם" הפשיסטית את השלטון וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה.
ב-22 בינואר 1939 התכנסו בז'ילינה נציגי "המרכז היהודי" והחליטו להקים בתי ספר מקצועיים, לארגן עזרה לפליטים יהודים ולחייב הוראת עברית בבתי הספר היהודיים.
ב-14 במארס נהייתה סלובקיה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
היהודים הוצאו בהדרגה מחיי הכלכלה והחברה, והתלמידים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים. הקהילה ארגנה בית ספר לילדים עד גיל 14 בבנין בית האבות. ניהל אותו לאדיסלב ברונר (Bronner).
בשנים 1941-1940, כאשר חוייבו יהודים מבראטיסלאווה לעבור לערי השדה, גדלה קהילת ז'ילינה לכ-3,500 נפש.
תנועות הנוער הציוניות המשיכו לפעול במחתרת ועזרו ליהודים לצאת את גבולות המדינה, או לעלות לארץ ישראל.
ב-1942 גירשו הסלובקים את רוב היהודים למחנות ריכוז ולמחנות השמדה בפולין. ב-26 במארס 1942 גורשו מז'ילינה הצעירות היהודיות וב-27 במארס הצעירים. רוב המשפחות גורשו בשני משלוחים ב-17 וב-19 באפריל אותה שנה. במקום נותרו רק כ-850 איש, ועוד כ- 150 יהודים ממזרח סלובקיה; אלו שעבודתם חיונית לשלטונות וכאלה שהצליחו להסתתר. בתקופה זו סייעה הקהילה למאות הפליטים, שעברו שם בדרכם מפולין להונגריה.
הממשלה הקימה מחנה מעבר בז'ילינה עבור המגורשים מרחבי סלובקיה וממדינות אחרות באירופה. הנהגת הקהילה קיבלה על עצמה לספק מזון, ביגוד ושאר מצרכים ליהודים שהובאו למחנה. מרבבות היהודים, שעברו במרוצת השנים דרך מחנה ז'ילינה, שרדו רק מעטים. בסוף אוגוסט 1944 פרץ מרד במרכז סלובקיה נגד השלטון הפשיסטי. אז נמלטו יהודים רבים ליערות וחלק מהם הצטרפו לפרטיזנים. אחרי שכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את המרד, נתפסו יהודים רבים. אחדים נורו במקום, ואחרים שולחו למחנות ההשמדה.
אחרי המלחמה שבו לעיר כ-700 ניצולים. הקהילה התארגנה מחדש ובראשה עמד בלה אדלר. נפתח מטבח עממי, שסיפק ארוחות גם למאות הפליטים היהודים ששהו במקום בגלל ניתוק מסילת הרכבת.
קהילת ז'ילינה סייעה גם לשליחי "עלייה ב'" ובעיר נפתחה הכשרה לעלייה של "גורדוניה - מכבי הצעיר".
בית הכנסת האורתודוקסי שופץ וקודש. מרטין קליין חזר לכהונתו כרב. יעקב הרזקה (Herzka) היה מנחה התפילות, החזן היינריך וייסמאן סיפק את צרכי הדת ואיזאק האלפרט שימש כחזן.
בבית ההספדים של בית העלמין היהודי הונצחו שמות הניספים במחנות ושמות 42 היהודים שנפלו בקרבות על שיחרור העיר. גודרו 150 קברים של יהודים שנספו במחנה הריכוז של ז'ילינה. העבודות בוצעו הודות לזיגמונד ליפה (Lipa) היושב-ראש של "חברה קדישא".
מדי שנה, ב-כ' בסיון, נערכו אזכרות.
בשנות החמישים, אחרי שרבים עלו לישראל או היגרו לארצות שמעבר לים, נותרו בעיר כ- 300 יהודים.
אחרי הפלישה הסובייטית לצ'כוסלובקיה, ב-1968, שוב היגרו רבים לארצות אחרות.
ב-1971 חיו בעיר רק כמה עשרות יהודים, רובם זקנים. חלק מהם שוכנים בבית האבות היהודי. בז'ילינה, שהייתה מרכז יהודי בצפון סלובקיה, אין עוד חיי קהילה.
ב-1990 היו ארבעים יהודים בז'ילינה ולא היה אפילו מניין לתפילה. בית הכנסת האורתודוקסי היה עזוב ובית הכנסת הנאולוגי שימש אולם ישיבות של בית הספר הגבוה לתחבורה. בית העלמין היהודי, ששימש גם יהודים ממקומות אחרים בצפון-מזרח סלובקיה, היה אז מטופח.