דלג לתוכן האתר >

אידה מט

Ida Mett (Ida Lazarévitch-Gilman, born Ida Gilman) (1901-1973), revolutionary and communist anarchist, born in Smarhon (Smorgon), Belarus (then part of the Russian Empire). After completing her medical studies, Ida Mett moved to Moscow, where she became acquainted with the anarchist movement during the October 1917 Revolution. In 1924, she was apprehended by the newly established Soviet government on charges related to "anti-Soviet activities." Seeking refuge, she left for Paris in 1925, journeying through Poland and Berlin. In Paris she co-founded the publication Dielo Truda. 

Within the circle of Dielo Truda, Ida Mett encountered her partner Nicolas Lazarevitch, with whom she later co-edited La Liberation Syndicale. Their activities eventually led to their expulsion from France in 1928. They settled in Liège, Belgium. After 1931, Mett and Lazarevitch stayed in Barcelona, Spain, during the years before the outbreak of the Spanish Civil War. They re-entered France illegally n 1936. It was during late 1930s that Mett wrote La Commune de Cronstadt, focusing on the Kronstadt Sailors' Uprising in 1921, a book that she could publish only after the end of WW II. 

In 1940 she was incarcerated in Rieucros Camp in southern France, but managed to secure refugee status for her, her husband and their son Marc, albeit under vigilant supervision. After WW II she worked as a nurse at a clinic for Jewish children in Brunoy in the outskirts of Paris from 1948 to 1951. She later worked in the chemical industry as a skilled technical translator. Her works include Medicine in the USSR (1953), The Soviet School (1954), and The Russian Peasant in the Revolution and Post-Revolution (1968).  

LAZAREVICH, LAZAREVITCH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. לזרביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ''' שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של", הוא גרסה של לזר, אשר נגזר מהשמות המקראיים אליעזר או אלעזר. אלעזר היה בנו השלישי של אהרון (שמות, י"ח,ד) ויורשו בתפקיד הכהן הגדול.

המקרא מסביר את משמעות השם אליעזר (בראשית, ט"ו,ב). אליעזר היה שמו של עבד אברהם אבינו ושל בנו השני של משה רבנו (שמות, י"ח,ד). גרסאות אחרות המתועדות באיטליה, ספרד וצרפת כוללות את אלסר ואלגרה. לזרוס מתועד בשנת 1135 בקולן, מערב גרמניה, עם לזרוס יודאוס ("לזר היהודי", בלטינית) וכשם משפחה בחבל ריינלנד בגרמניה בשנת 1540. אלסר יודאוס מוזכר בטולוז, צרפת, בשנת 1180, וכשם משפחה בשנת 1306 עם סולומון אלסר מטולוז. אלסר מתועד במאה ה-12 בספרד ואבנאלעזר במאה ה-13, בספרד; אלזר בצרפת בשנת 1306; סולומון אלגרה בצרפת ב-1307; לזר במאה ה-14; לוזר בסטרסבורג, צרפת, בשנת 1387; אלעזר במאה ה-14 בספרד; אלזר אף הוא במאה ה-15 בספרד; לזרד במץ, צרפת, בשנת 1739; שרה אלגרי בפריס ב-1772; לזר, לסר, לייזר, זייסר וזאיסר באלזס בשנת 1784. לפעמים אלעזר ואליעזר תורגמו לשמות הגרמניים גוטהילף או גוטהלף.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי לזרביץ' כוללים את הקצין בצבא רוסיה הצארית ומאוחר יותר בצבא האדום לדימיר סולומונוביץ' לזרביץ', מפקד הארמיה ה-4 אשר לחמה בכוחותיו של פיוטר נ. ורנגל בקרים במסגרת מלחמת הארחים הרוסית בשנות ה-1920.

סמורגון SMORGON

(בפולנית: SMORGONIE)

עיר על דרך וילנה-מינסק, מחוז מולודכנו (-OBLAST MOLODECHNO), בלרוס. עד למלחמת העולם השנייה במחוז וילנה, פולין.


סמורגון היתה חלק מ"הנסיכות הליטאית הגדולה", עד לאיחוד עם ממלכת פולין בסוף המאה ה-16. אחרי חלוקות פולין בשלהי המאה ה-18, עבר האיזור לשליטת רוסיה הצארית והיה חלק מפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

יהודים ישבו בסמורגון מתחילת המאה ה-17. ב-1628 נזכרת העיר בפנקס מדינות ליטא וב- 1647 הצטרפה לקהילת וילנה והיתה כפופה לה עד לסוף המאה ה-18, אז הוכרה סמורגון כקהילה עצמאית. בסוף המאה ה-19 הגיע מספר היהודים בעיר לכ-6750, הם היוו כ-%75 מכלל האוכלוסיה.

בראשית המאה ה-19 כיהן כראש ישיבה ודיין בסמורגון הגאון ר' מנשה בן רבי יוסף (1831 - 1767), משכיל שהטיף ללימוד המלאכה והמכניקה. בסוף המאה נוסד בעיר "קבוץ ישיבה" (או קבוץ תלמודי) בו למדו גם בוגרי ישיבות ובעלי סמיכות לרבנות. יהודי העיר דאגו לכלכלת תלמידי הישיבות ומשפחותיהם. ראש הישיבה היה ר' חיים יהודה ליטווין, שתמך בחיבת ציון ומאוחר יותר בפעילות ציונית.

בראשית המאה ה-20 נפתח "חדר מתוקן" (שכלל גם לימודי חול) ובית הספר "עבריה" נפתח ב- 1908. ב-1914 היו בסמורגון קרוב ל- 25,000 יהודים ורק כ-6,000 לא יהודים. בעיר היו 2 בתי מדרש, 7 קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), 3 ישיבות ובית ספר תלמוד תורה. הקהילה החזיקה מושב זקנים, בית הכנסת אורחים ובית חולים והיו ברשותה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כמו: קופת גמילות חסדים, לינת צדק ועזרה לחולים מחוסרי בית.

ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה סמורגון על ידי הצבא הגרמני. הצבא הרוסי חזר והשתלט על האיזור תוך חדשים מספר ובחורף 1915 ערכו קוזאקים פרעות ביהודי העיר באמתלת חיפוש אחר חיילים גרמנים. היהודים התארגנו להגנה עצמית ושניים מהם נפלו תוך הדיפת הפורעים. באותה שנה הגיעו לסמורגון פליטים יהודים מקובנו (KOVNO- KAUNAS) והקהילה דאגה לכל צרכיהם.

בספטמבר 1915 גזרו הרוסים גרוש על יהודי סמורגון. העיר נפגעה במלחמה ונחרבה כליל.

בשנת 1921 חזרו מקצת היהודים לסמורגון והתיישבו בה. בעזרת יוצאי הקהילה בארצות-הברית ובעזרת הג'וינט (JOINT), נבנו מחדש בתי מגורים ומוסדות הקהילה.

בעיר היו שני בתי כנסת; שני חדרים, שני גני ילדים ובית ספר תלמוד תורה. המורים היו פעילים בחיי הקהילה. ב-1921 נוסד בית ספר עברי מרשת "תרבות וב-1924 - בית ספר "אורט". צעירים מסמורגון יצאו ללמוד בישיבות וילנה.

רוב יהודי סמורגון היו מתנגדים ומיעוטם חסידים. האוירה ברחוב היהודי בעיר לא היתה דתית. בביתו של רב הקהילה הרב שמואל פלוטקין התקיימו אסיפות ציוניות.

היהודים בסמורגון התפרנסו ממסחר, תעשיה ומלאכה. בשלהי המאה ה-19 הם תרמו לפיתוח תעשיית העורות בעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו במקום יותר מ-50 בתי חרושת וכ- 30 סדנאות לעיבוד עורות והתוצרת שווקה ברחבי רוסיה וגרמניה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת לסבון, לטבק, לגרביים ולמשקאות ומחסני נפט, תה וסוכר. בקרב היהודים היו בעלי בתי חרושת ופועלים.

העיר התפרסמה בכעכים שנמכרו בכל הירידים ובבית הספר לאילוף דובים שנפתח בה באמצע המאה ה-19, בו עבדו בעיקר האיכרים הרוסים.

במחצית השניה של המאה ה-19 נוסדה בקרבת העיר מושבה חקלאית של יהודים בשם "קרקע" ובה כ-70 משפחות שהתפרנסו מעיבוד האדמה ומגידול בקר צאן וסוסים. במושבה היו רב ושוחט.

בקהילה המשוקמת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נפתח בעיר בסיוע הג'וינט בנק יהודי; הוקמו אירגון סוחרים ואירגון בעלי מלאכה. המסחר והמלאכה היו ברובם בידי יהודים.

משכילים יהודים בסמורגון היו פעילים במאבקים על זכויות הפועלים ושיפור תנאי עבודה והצטרפו בסוף המאה ה-19, יחד עם הפועלים היהודים ל"בונד" (ברית הפועלים היהודית הכללית). סניף הבונד בסמורגון קיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בית ספר באידיש.אין לנו ידיעות על הבונד במקום בתקופות מאוחרות יותר.

יהודים מסמורגון עלו לארץ ישראל עוד במאה ה-19. ר' יוסף איש סמורגון נפטר בירושלים ב- 1861, שלמה זלמן צוקרמן עלה לארץ ישראל עם הבילויים והיה בין מייסדי חדרה.

ב-1900 השתתפו נציגי סמורגון בועידה ציונית בוילנה. סניף של צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), שחבריו עובדים שכירים במסחר ומלאכה, נוסד במקום ב-1905. קונטרסים של תעמולה ציונית וסוציאליסטית הופצו בתנאי מחתרת גם בין אברכי הישיבה. באותה תקופה נאספו בסתר גם תרומות לקרן הקיימת לישראל.

בשנות העשרים של המאה העשרים כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית ונוסדו סניפי מפלגות ציוניות. החלוץ הצעיר נוסד ב-1923 ובין מייסדיו היה בני מהרשק ,שנודע לימים כאיש הפלמ"ח. בסוף 1923 וב-1924 עלו צעירים מסמורגון בעליה ליגלית ובלתי ליגלית לארץ ישראל והצטרפו לגדוד העבודה. בין העולים מרדכי (מוטקה) כהן שהיה לימים בין כ"ג יורדי הסירה.

באותה תקופה הוקם החלוץ ששלח צעירים למחנה הכשרה לעליה בקלוסוב ופועלי ציון ימין ותנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה ו"דרור" (פרייהייט).

פעולות התרבות בעיר התרכזו סביב התנועה הציונית. בחוג דרמטי במקום השתתף השחקן שמואל רודנסקי, לימים שחקן התיאטרון הלאומי הישראלי "הבימה". ההכנסות מהופעות החוג הוקדשו לתמיכה בעולים לארץ ישראל. גם בבית הכנסת נאספו תרומות, טרם התפילה, לאותה מטרה. רבים דיברו עברית.

המשורר אברהם סוצקובר והסופרים א"א קבק ומשה קולבאק הם בני סמורגון. כמוהם החזן משה קוסביצקי. מוצא משפחת הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי (שמשי), מסמורגון. דוד רזיאל איש בית"ר ולימים מפקד האצ"ל גם הוא יליד המקום.

בשנת 1939 היו בסמורגון קרוב ל-6,000 יהודים, כ-%80 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, ובעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ (מאוגוסט 1939), נכנס הצבא האדום לסמורגון. הסובייטים מינו יהודי כאחראי לעיר. פעילות ציונית נאסרה, אך חיי הכלכלה והתרבות לא נפגעו ובית הספר העברי המשיך לפעול. עם הכבוש הסובייטי הגיעו לעיר כ-1000 מיהודי הסביבה, הם התיישבו במקום והשתלבו בשוק העבודה.

ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ברחו יהודים רבים מסמורגון למינסק ולסמולנסק. סמורגון נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטבר 1941 הוקמו בעיר שני גטאות, האחד באזור בית הכנסת המרכזי והשני בשכונת "קרקע". כעבור זמן קצר בוטל האחרון ושוכניו צורפו לגטו שבעיר. באותה תקופה הוקם היודנראט.

הגרמנים החלו בשדידת רכוש היהודים ודרשו למסור לרשותם את כל חפצי הערך. צעירים וילדים נלקחו לעבודת כפיה. יהודים שנחשדו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית נאסרו על- ידי המשטרה ועונו.

היודנראט טיפל בחלוקת מזון לנזקקים ונאלץ לארגן את המשלוחים לעבודות כפיה. מדי פעם רוכזו קבוצות של צעירים שנשלחו למחנות, למקום בלתי ידוע, מעטים מהם נותרו בחיים.

ביולי, 1942 נשלחו מאות צעירים מהגטו למחנה עבודה ולסמורגון הובאו יהודים מעיירות הסביבה. מספר שוכני הגטו הגיע לכ-8,000; בעיר פרצה מגיפת טיפוס.

באוגוסט 1942, נשלחו כ-300 נשים יהודיות למחנה העבודה בז'זין (BRZERZYN). מאות מיהודי סמורגון הובלו לגטו אושמינה (USZMIANA) ונרצחו עם יהודי המקום. יהודים אחרים, שנמלטו לעיירות הסביבה נתפסו ונרצחו.

באביב 1943, הובלו כ-1,000 יהודים למחנה שטוטהוף (STUTHOF), אחרים הועברו לגטאות בקובנו ובוילנה שם נרצחו עם האקציה (פעולת חיסול) האחרונה ביהודי המקום. יהודים רבים מסמורגון מצאו את מותם בבורות ההריגה של פונאר (PONARY).

מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

לייז'

עיר בבלגיה.

עדות ראשונה לקיום יישוב יהודי במקום מקורה בסוף המאה ה-18, אחרי הכיבוש הצרפתי.

בשנת 1811 ישבו בעיר 24 יהודים, במחצית השנייה של המאה - בין עשרים לשלושים משפחות יהודיות.

ליהודי לייז' היה בית-כנסת (רפורמי) ומוסדות קהילתיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלייז' כ- 2,000 יהודים.


במאי 1940, תחת הכיבוש הגרמני, מנתה הקהילה 2,000 נפש (לפי דו"ח הגסטאפו 3,000 ב- 1939). על- פי צו מיום 29 באוקטובר 1941 נכללה לייז'; לצד בריסל, אנטוורפן ושארלרוה; בין הערים המותרות ליהודים.

עם שחרור העיר בידי בנות הברית ב-8 בספטמבר 1944 נמצאו בה 1,200 יהודים.


ב-1959 חיו בלייז' כ-600 יהודים.

אף-על-פי שנישואי-התערובת בקהילה הגיעו לשיעור של %25 והנטייה להתבוללות הייתה חזקה; תפשו ישראל והציונות, כביטוי לתודעה יהודית, מקום נכבד בחיי הקהילה.

בשנת 1968 ישבו בלייז' 1,500 יהודים.

ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
אידה מט

Ida Mett (Ida Lazarévitch-Gilman, born Ida Gilman) (1901-1973), revolutionary and communist anarchist, born in Smarhon (Smorgon), Belarus (then part of the Russian Empire). After completing her medical studies, Ida Mett moved to Moscow, where she became acquainted with the anarchist movement during the October 1917 Revolution. In 1924, she was apprehended by the newly established Soviet government on charges related to "anti-Soviet activities." Seeking refuge, she left for Paris in 1925, journeying through Poland and Berlin. In Paris she co-founded the publication Dielo Truda. 

Within the circle of Dielo Truda, Ida Mett encountered her partner Nicolas Lazarevitch, with whom she later co-edited La Liberation Syndicale. Their activities eventually led to their expulsion from France in 1928. They settled in Liège, Belgium. After 1931, Mett and Lazarevitch stayed in Barcelona, Spain, during the years before the outbreak of the Spanish Civil War. They re-entered France illegally n 1936. It was during late 1930s that Mett wrote La Commune de Cronstadt, focusing on the Kronstadt Sailors' Uprising in 1921, a book that she could publish only after the end of WW II. 

In 1940 she was incarcerated in Rieucros Camp in southern France, but managed to secure refugee status for her, her husband and their son Marc, albeit under vigilant supervision. After WW II she worked as a nurse at a clinic for Jewish children in Brunoy in the outskirts of Paris from 1948 to 1951. She later worked in the chemical industry as a skilled technical translator. Her works include Medicine in the USSR (1953), The Soviet School (1954), and The Russian Peasant in the Revolution and Post-Revolution (1968).  

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
לזרביץ'
LAZAREVICH, LAZAREVITCH

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. לזרביץ', המכיל את הסופית הסלבית "-וביץ''' שפירושה "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של", הוא גרסה של לזר, אשר נגזר מהשמות המקראיים אליעזר או אלעזר. אלעזר היה בנו השלישי של אהרון (שמות, י"ח,ד) ויורשו בתפקיד הכהן הגדול.

המקרא מסביר את משמעות השם אליעזר (בראשית, ט"ו,ב). אליעזר היה שמו של עבד אברהם אבינו ושל בנו השני של משה רבנו (שמות, י"ח,ד). גרסאות אחרות המתועדות באיטליה, ספרד וצרפת כוללות את אלסר ואלגרה. לזרוס מתועד בשנת 1135 בקולן, מערב גרמניה, עם לזרוס יודאוס ("לזר היהודי", בלטינית) וכשם משפחה בחבל ריינלנד בגרמניה בשנת 1540. אלסר יודאוס מוזכר בטולוז, צרפת, בשנת 1180, וכשם משפחה בשנת 1306 עם סולומון אלסר מטולוז. אלסר מתועד במאה ה-12 בספרד ואבנאלעזר במאה ה-13, בספרד; אלזר בצרפת בשנת 1306; סולומון אלגרה בצרפת ב-1307; לזר במאה ה-14; לוזר בסטרסבורג, צרפת, בשנת 1387; אלעזר במאה ה-14 בספרד; אלזר אף הוא במאה ה-15 בספרד; לזרד במץ, צרפת, בשנת 1739; שרה אלגרי בפריס ב-1772; לזר, לסר, לייזר, זייסר וזאיסר באלזס בשנת 1784. לפעמים אלעזר ואליעזר תורגמו לשמות הגרמניים גוטהילף או גוטהלף.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי לזרביץ' כוללים את הקצין בצבא רוסיה הצארית ומאוחר יותר בצבא האדום לדימיר סולומונוביץ' לזרביץ', מפקד הארמיה ה-4 אשר לחמה בכוחותיו של פיוטר נ. ורנגל בקרים במסגרת מלחמת הארחים הרוסית בשנות ה-1920.

סמורגון
סמורגון SMORGON

(בפולנית: SMORGONIE)

עיר על דרך וילנה-מינסק, מחוז מולודכנו (-OBLAST MOLODECHNO), בלרוס. עד למלחמת העולם השנייה במחוז וילנה, פולין.


סמורגון היתה חלק מ"הנסיכות הליטאית הגדולה", עד לאיחוד עם ממלכת פולין בסוף המאה ה-16. אחרי חלוקות פולין בשלהי המאה ה-18, עבר האיזור לשליטת רוסיה הצארית והיה חלק מפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם.

יהודים ישבו בסמורגון מתחילת המאה ה-17. ב-1628 נזכרת העיר בפנקס מדינות ליטא וב- 1647 הצטרפה לקהילת וילנה והיתה כפופה לה עד לסוף המאה ה-18, אז הוכרה סמורגון כקהילה עצמאית. בסוף המאה ה-19 הגיע מספר היהודים בעיר לכ-6750, הם היוו כ-%75 מכלל האוכלוסיה.

בראשית המאה ה-19 כיהן כראש ישיבה ודיין בסמורגון הגאון ר' מנשה בן רבי יוסף (1831 - 1767), משכיל שהטיף ללימוד המלאכה והמכניקה. בסוף המאה נוסד בעיר "קבוץ ישיבה" (או קבוץ תלמודי) בו למדו גם בוגרי ישיבות ובעלי סמיכות לרבנות. יהודי העיר דאגו לכלכלת תלמידי הישיבות ומשפחותיהם. ראש הישיבה היה ר' חיים יהודה ליטווין, שתמך בחיבת ציון ומאוחר יותר בפעילות ציונית.

בראשית המאה ה-20 נפתח "חדר מתוקן" (שכלל גם לימודי חול) ובית הספר "עבריה" נפתח ב- 1908. ב-1914 היו בסמורגון קרוב ל- 25,000 יהודים ורק כ-6,000 לא יהודים. בעיר היו 2 בתי מדרש, 7 קלויזים (בתי תפילה ולימוד של חסידים), 3 ישיבות ובית ספר תלמוד תורה. הקהילה החזיקה מושב זקנים, בית הכנסת אורחים ובית חולים והיו ברשותה מוסדות צדקה וגמילות חסדים כמו: קופת גמילות חסדים, לינת צדק ועזרה לחולים מחוסרי בית.

ב-1914, אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה נכבשה סמורגון על ידי הצבא הגרמני. הצבא הרוסי חזר והשתלט על האיזור תוך חדשים מספר ובחורף 1915 ערכו קוזאקים פרעות ביהודי העיר באמתלת חיפוש אחר חיילים גרמנים. היהודים התארגנו להגנה עצמית ושניים מהם נפלו תוך הדיפת הפורעים. באותה שנה הגיעו לסמורגון פליטים יהודים מקובנו (KOVNO- KAUNAS) והקהילה דאגה לכל צרכיהם.

בספטמבר 1915 גזרו הרוסים גרוש על יהודי סמורגון. העיר נפגעה במלחמה ונחרבה כליל.

בשנת 1921 חזרו מקצת היהודים לסמורגון והתיישבו בה. בעזרת יוצאי הקהילה בארצות-הברית ובעזרת הג'וינט (JOINT), נבנו מחדש בתי מגורים ומוסדות הקהילה.

בעיר היו שני בתי כנסת; שני חדרים, שני גני ילדים ובית ספר תלמוד תורה. המורים היו פעילים בחיי הקהילה. ב-1921 נוסד בית ספר עברי מרשת "תרבות וב-1924 - בית ספר "אורט". צעירים מסמורגון יצאו ללמוד בישיבות וילנה.

רוב יהודי סמורגון היו מתנגדים ומיעוטם חסידים. האוירה ברחוב היהודי בעיר לא היתה דתית. בביתו של רב הקהילה הרב שמואל פלוטקין התקיימו אסיפות ציוניות.

היהודים בסמורגון התפרנסו ממסחר, תעשיה ומלאכה. בשלהי המאה ה-19 הם תרמו לפיתוח תעשיית העורות בעיר. לפני מלחמת העולם הראשונה היו במקום יותר מ-50 בתי חרושת וכ- 30 סדנאות לעיבוד עורות והתוצרת שווקה ברחבי רוסיה וגרמניה. כמו כן היו בעיר בתי חרושת לסבון, לטבק, לגרביים ולמשקאות ומחסני נפט, תה וסוכר. בקרב היהודים היו בעלי בתי חרושת ופועלים.

העיר התפרסמה בכעכים שנמכרו בכל הירידים ובבית הספר לאילוף דובים שנפתח בה באמצע המאה ה-19, בו עבדו בעיקר האיכרים הרוסים.

במחצית השניה של המאה ה-19 נוסדה בקרבת העיר מושבה חקלאית של יהודים בשם "קרקע" ובה כ-70 משפחות שהתפרנסו מעיבוד האדמה ומגידול בקר צאן וסוסים. במושבה היו רב ושוחט.

בקהילה המשוקמת, אחרי מלחמת העולם הראשונה, נפתח בעיר בסיוע הג'וינט בנק יהודי; הוקמו אירגון סוחרים ואירגון בעלי מלאכה. המסחר והמלאכה היו ברובם בידי יהודים.

משכילים יהודים בסמורגון היו פעילים במאבקים על זכויות הפועלים ושיפור תנאי עבודה והצטרפו בסוף המאה ה-19, יחד עם הפועלים היהודים ל"בונד" (ברית הפועלים היהודית הכללית). סניף הבונד בסמורגון קיים עוד לפני מלחמת העולם הראשונה בית ספר באידיש.אין לנו ידיעות על הבונד במקום בתקופות מאוחרות יותר.

יהודים מסמורגון עלו לארץ ישראל עוד במאה ה-19. ר' יוסף איש סמורגון נפטר בירושלים ב- 1861, שלמה זלמן צוקרמן עלה לארץ ישראל עם הבילויים והיה בין מייסדי חדרה.

ב-1900 השתתפו נציגי סמורגון בועידה ציונית בוילנה. סניף של צ.ס. (ציונים סוציאליסטים), שחבריו עובדים שכירים במסחר ומלאכה, נוסד במקום ב-1905. קונטרסים של תעמולה ציונית וסוציאליסטית הופצו בתנאי מחתרת גם בין אברכי הישיבה. באותה תקופה נאספו בסתר גם תרומות לקרן הקיימת לישראל.

בשנות העשרים של המאה העשרים כבר פעל במקום סניף של ההסתדרות הציונית ונוסדו סניפי מפלגות ציוניות. החלוץ הצעיר נוסד ב-1923 ובין מייסדיו היה בני מהרשק ,שנודע לימים כאיש הפלמ"ח. בסוף 1923 וב-1924 עלו צעירים מסמורגון בעליה ליגלית ובלתי ליגלית לארץ ישראל והצטרפו לגדוד העבודה. בין העולים מרדכי (מוטקה) כהן שהיה לימים בין כ"ג יורדי הסירה.

באותה תקופה הוקם החלוץ ששלח צעירים למחנה הכשרה לעליה בקלוסוב ופועלי ציון ימין ותנועות הנוער: השומר הצעיר, גורדוניה ו"דרור" (פרייהייט).

פעולות התרבות בעיר התרכזו סביב התנועה הציונית. בחוג דרמטי במקום השתתף השחקן שמואל רודנסקי, לימים שחקן התיאטרון הלאומי הישראלי "הבימה". ההכנסות מהופעות החוג הוקדשו לתמיכה בעולים לארץ ישראל. גם בבית הכנסת נאספו תרומות, טרם התפילה, לאותה מטרה. רבים דיברו עברית.

המשורר אברהם סוצקובר והסופרים א"א קבק ומשה קולבאק הם בני סמורגון. כמוהם החזן משה קוסביצקי. מוצא משפחת הנשיא השני של מדינת ישראל, יצחק בן צבי (שמשי), מסמורגון. דוד רזיאל איש בית"ר ולימים מפקד האצ"ל גם הוא יליד המקום.

בשנת 1939 היו בסמורגון קרוב ל-6,000 יהודים, כ-%80 מאוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, ובעקבות הסכם מולוטוב ריבנטרופ (מאוגוסט 1939), נכנס הצבא האדום לסמורגון. הסובייטים מינו יהודי כאחראי לעיר. פעילות ציונית נאסרה, אך חיי הכלכלה והתרבות לא נפגעו ובית הספר העברי המשיך לפעול. עם הכבוש הסובייטי הגיעו לעיר כ-1000 מיהודי הסביבה, הם התיישבו במקום והשתלבו בשוק העבודה.

ביוני 1941, עם פרוץ המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, ברחו יהודים רבים מסמורגון למינסק ולסמולנסק. סמורגון נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטבר 1941 הוקמו בעיר שני גטאות, האחד באזור בית הכנסת המרכזי והשני בשכונת "קרקע". כעבור זמן קצר בוטל האחרון ושוכניו צורפו לגטו שבעיר. באותה תקופה הוקם היודנראט.

הגרמנים החלו בשדידת רכוש היהודים ודרשו למסור לרשותם את כל חפצי הערך. צעירים וילדים נלקחו לעבודת כפיה. יהודים שנחשדו בהשתייכות למפלגה הקומוניסטית נאסרו על- ידי המשטרה ועונו.

היודנראט טיפל בחלוקת מזון לנזקקים ונאלץ לארגן את המשלוחים לעבודות כפיה. מדי פעם רוכזו קבוצות של צעירים שנשלחו למחנות, למקום בלתי ידוע, מעטים מהם נותרו בחיים.

ביולי, 1942 נשלחו מאות צעירים מהגטו למחנה עבודה ולסמורגון הובאו יהודים מעיירות הסביבה. מספר שוכני הגטו הגיע לכ-8,000; בעיר פרצה מגיפת טיפוס.

באוגוסט 1942, נשלחו כ-300 נשים יהודיות למחנה העבודה בז'זין (BRZERZYN). מאות מיהודי סמורגון הובלו לגטו אושמינה (USZMIANA) ונרצחו עם יהודי המקום. יהודים אחרים, שנמלטו לעיירות הסביבה נתפסו ונרצחו.

באביב 1943, הובלו כ-1,000 יהודים למחנה שטוטהוף (STUTHOF), אחרים הועברו לגטאות בקובנו ובוילנה שם נרצחו עם האקציה (פעולת חיסול) האחרונה ביהודי המקום. יהודים רבים מסמורגון מצאו את מותם בבורות ההריגה של פונאר (PONARY).

מוסקבה
מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

פריס
פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

לייז'
לייז'

עיר בבלגיה.

עדות ראשונה לקיום יישוב יהודי במקום מקורה בסוף המאה ה-18, אחרי הכיבוש הצרפתי.

בשנת 1811 ישבו בעיר 24 יהודים, במחצית השנייה של המאה - בין עשרים לשלושים משפחות יהודיות.

ליהודי לייז' היה בית-כנסת (רפורמי) ומוסדות קהילתיים.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלייז' כ- 2,000 יהודים.


במאי 1940, תחת הכיבוש הגרמני, מנתה הקהילה 2,000 נפש (לפי דו"ח הגסטאפו 3,000 ב- 1939). על- פי צו מיום 29 באוקטובר 1941 נכללה לייז'; לצד בריסל, אנטוורפן ושארלרוה; בין הערים המותרות ליהודים.

עם שחרור העיר בידי בנות הברית ב-8 בספטמבר 1944 נמצאו בה 1,200 יהודים.


ב-1959 חיו בלייז' כ-600 יהודים.

אף-על-פי שנישואי-התערובת בקהילה הגיעו לשיעור של %25 והנטייה להתבוללות הייתה חזקה; תפשו ישראל והציונות, כביטוי לתודעה יהודית, מקום נכבד בחיי הקהילה.

בשנת 1968 ישבו בלייז' 1,500 יהודים.

ברצלונה
ברצלונה

עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.


מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.

מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.

בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.

כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.

ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.

ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.

ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.

יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.

ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.

ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.


בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.

בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".


בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).

אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.

בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.