מארי הנריקס
Marie Henriques (1866-1944), painter, born in Klampenborg, Denmark. She began her artistic education by taking private lessons with the Danish painter Frants Henningsen (1850-1908) for three winters. In 1888, her father sponsored a six-month stay in Paris, where she received instruction from a number of painters. Upon her return to Denmark, she enrolled in the newly established Academy of Fine Arts' Art School for Women in its first year.
Initially, Marie Henriques painted in a naturalistic style, but her time in Paris strongly influenced her towards Impressionism. During her stay in Skagen, Denmark’s northernmost town, she found inspiration in the work of Anna Ancher. Henriques gained recognition for her series of watercolors and color lithographs, which were based on architecture and polychrome archaic sculptures from her extensive studies in Greece. In 1911, at the request of the Greek Ministry of Culture, she painted a series of water colors for an archaeological exhibition in Rome. Her works were acquired by museums in Kassel, Vienna, and Copenhagen, including the Department of Archeology and Ethnology at the University of Copenhagen and the Cast Collection. She also colored several casts of archaic Greek sculptures according to the original preserved painting in 1913.
In addition to her artistic achievements, Marie Henriques was actively involved in various organizations. She co-founded the Society of Women Artists in 1916 and served on its board until 1935. She was also a member of the Academy Council from 1932 to 1934 and a board member of the Art Association from 1935 to 1937. Furthermore, she was a member of the Ny Carlsberg Museumslegat and represented the Academy in the Henriette Melchior Foundation.
In 1918, Henriques, along with Anne Marie Carl-Nielsen and other representatives of artists' organizations, initiated the establishment of the Artists' State-supported Croquis School, which aimed to promote art education. However, in her later years, Henriques suffered from mild dementia, and during the persecution of Jews in German occupied Denmark in 1943, her family chose to hide her at the Montebello recreation home in Helsingør, where she passed away in 1944.
During her career she showed her works in over 20 exhibitions.
הנריקיס
(שם משפחה)HENRIQUIS
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם המשפחה הנריקיס נגזר מהשם הפרטי הספרדי אנריקה ופירושו המילולי הוא "בנו של אנריקה". שם המשפחה אנריקז, שגם פירושו המילולי הוא "בנו של אנריקה", מופיע לעתים קרובות בצירוף שמות נוספים, כמו למשל בואנו-אנריקז, גומז-אנריקז וגבאי-אנריקז. שמות כאלה נפוצים בקרב אנוסים מספרד ופורטוגל שרבים מהם חזרו ליהדות בגלוי לאחר שברחו מרדיפות האינקוויזיציה במאה ה-15. הנריקס מתועד כשם משפחה יהודי עם יעקוב כהן הנריקס, אשר הגיע לניו יורק בשנת 1655.
שם המשפחה אנריקיס מתועד בשנת 1791 בעיר פילדלפיה, ארה"ב, עם י. אבא הנריקיס.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה. שם המשפחה הנריקיס נגזר מהשם הפרטי הספרדי אנריקה ופירושו המילולי הוא "בנו של אנריקה". שם המשפחה אנריקז, שגם פירושו המילולי הוא "בנו של אנריקה", מופיע לעתים קרובות בצירוף שמות נוספים, כמו למשל בואנו-אנריקז, גומז-אנריקז וגבאי-אנריקז. שמות כאלה נפוצים בקרב אנוסים מספרד ופורטוגל שרבים מהם חזרו ליהדות בגלוי לאחר שברחו מרדיפות האינקוויזיציה במאה ה-15. הנריקס מתועד כשם משפחה יהודי עם יעקוב כהן הנריקס, אשר הגיע לניו יורק בשנת 1655.
שם המשפחה אנריקיס מתועד בשנת 1791 בעיר פילדלפיה, ארה"ב, עם י. אבא הנריקיס.
קופנהאגן
(מקום)קופנהאגן Copenhagen
בירת דנמארק.
ראשיתה של קהילה יהודית בקופנהאגן הייתה בשנת 1684, כאשר הותר לשני תכשיטנים יהודים יוצאי האמבורג שחיו בקופנהאגן לערוך תפילות שחרית וערבית בביתם "מאחורי דלתות סגורות". כעבור תשע שנים קודש בית-העלמין סמוך לעיר, והיה הוותיק באירופה הצפונית. בית-הכנסת הראשון הוקם ב-1766, ועלה באש בדליקה הגדולה שפרצה ב-1795.
במשך העשור השני של המאה ה-19 מונה לקהילה רב בעל השכלה אקדמית, ר' אברהם אלכסנדר וולף, שהיה עד אז רב ראשי בהסן העילית. ביוזמתו הוקם בית-כנסת חדש, ב-1833. עד 1932 התנהלו כל פעולות הצדקה בידי מוסדות הקהילה; מאז חלה על היישוב היהודי התחיקה הסוציאלית הכללית, ובכל זאת הקהילה הוסיפה לקיים את מוסדותיה המסורתיים.
בימי מלחמת העולם השנייה, מכיבוש דנמארק בידי הגרמנים ב-9 באפריל 1940 עד סוף אוגוסט 1943, לא נגעו הגרמנים לרעה ביישוב היהודי בן 7,000 איש בקירוב, שכלל גם כ-1,400 פליטים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובאקיה ו-300 בני "עליית הנוער", וזאת כדי שלא לשבש את יחסיהם עם הדנים. סמוך לוועידת ואנזה בינואר 1942, שבה החליטו הנאצים על ה"פתרון הסופי" לבעיית היהודים, הצהיר פרופ' האל קוך, מנהיג תנועת הנוער הדנית, שיש לדחות כל נסיון של פגיעה ביהודי דנמארק.
בספטמבר 1943 הוכרז מצב צבאי ונציג הרייך בדנמארק, ורנר בסט, הציע לבצע בהזדמנות זאת את גירוש היהודים. הדבר נודע לסוציאלדמוקראטים הדניים ובין לילה קמה תנועת הצלה עממית, ובזכותה הצליחו יהודי דנמארק לצאת לשוודיה תוך פחות משלושה שבועות. המחתרת הדנית המשיכה במיבצע, וקשרה אגב כך קשר מתמיד עם בעלות-הברית. הוצאות הפעולה הסתכמו ב-12 מיליון כתרים דניים בערך, היהודים שילמו יותר ממחצית הסכום והשאר בה מתרומות פרטיות וציבוריות במדינה.
אור ליום 2 באוקטובר 1943 ובימים שלאחר מכן תפסו הגרמנים פחות מ-500 יהודים; הם הוחזקו בטרזיישטאדט עד אביב 1945, והוחזרו לדנמארק בידי הצלב האדום השוודי שבראשו עמד הרוזן ברנאדוט.
בסך הכל ניספו בשואה כ-120 מיהודי קופנהאגן (פחות מ-%2); כמחצית מהם התאבדו או טבעו בדרך לשוודיה.
בשנת 1966 היה מספר תושבי קופנהאגן 863,691. בסוף 1968 חיו בעיר 7,000-6,000 יהודים, %25 מהם תושבים ותיקים, %67 מהגרים ממזרח-אירופה (עליהם נוספו ב-1969 1,500 פליטים יהודים מפולין) ו%8 פליטים מגרמניה.
בשנות הששים והשבעים רק אחוז אחד מכל יהודי דנמארק גרו מחוץ לבירה. היחסים עם האוכלוסייה הדנית היו טובים, ויהודים תפסו עמדות בכירות במימשל ובחיי הציבור. נציב התלונות הראשון בדנמארק היה סטפאן הורוויץ; הנרי גרינבאום היה שר אוצר בממשלת הפועלים של 1965- 1968, ואריך וארבורג היה מנהל האוניברסיטה המקומית במשך שנתיים.
בקופנהאגן פעלה משנת 1958 ישיבה של חסידי לובאוויץ', בנוסף לבית-ספר יומי, שלושה גני- ילדים, מעונות לזקנים ומרכז קהילתי.
הקהילה היהודית מוכרת כחוק ורשאית לגבות מסים מחבריה; מתנהלת על טהרה המסורת ובראשה ועד בן שבעה אנשים. אנשי הקהילה האורתודוקסית "מחזיקי הדת", המסונפת ל"אגודת ישראל", רשומים בקהילה הכללית.
בין מוסדות הקהילה נמצאים ההסתדרות הציונית, ויצ"ו, ארגוני נוער, סניף "בני-ברית", ארגון בעלי-מלאכה ושתי מקהלות.
בספרייה המלכותית הדנית מצוי אוסף ספרי יהדות, על שם הרב הראשי דוד סימנסן, והוא מן הגדולים באירופה. מוזיאון לתשמישי-קדושה יהודיים נפתח בשנת 1902.
בשנת 1997 נימנו 8,000 יהודים בדנמרק, רובם התגוררו בקופנהאגן.
בירת דנמארק.
ראשיתה של קהילה יהודית בקופנהאגן הייתה בשנת 1684, כאשר הותר לשני תכשיטנים יהודים יוצאי האמבורג שחיו בקופנהאגן לערוך תפילות שחרית וערבית בביתם "מאחורי דלתות סגורות". כעבור תשע שנים קודש בית-העלמין סמוך לעיר, והיה הוותיק באירופה הצפונית. בית-הכנסת הראשון הוקם ב-1766, ועלה באש בדליקה הגדולה שפרצה ב-1795.
במשך העשור השני של המאה ה-19 מונה לקהילה רב בעל השכלה אקדמית, ר' אברהם אלכסנדר וולף, שהיה עד אז רב ראשי בהסן העילית. ביוזמתו הוקם בית-כנסת חדש, ב-1833. עד 1932 התנהלו כל פעולות הצדקה בידי מוסדות הקהילה; מאז חלה על היישוב היהודי התחיקה הסוציאלית הכללית, ובכל זאת הקהילה הוסיפה לקיים את מוסדותיה המסורתיים.
בימי מלחמת העולם השנייה, מכיבוש דנמארק בידי הגרמנים ב-9 באפריל 1940 עד סוף אוגוסט 1943, לא נגעו הגרמנים לרעה ביישוב היהודי בן 7,000 איש בקירוב, שכלל גם כ-1,400 פליטים מגרמניה, מאוסטריה ומצ'כוסלובאקיה ו-300 בני "עליית הנוער", וזאת כדי שלא לשבש את יחסיהם עם הדנים. סמוך לוועידת ואנזה בינואר 1942, שבה החליטו הנאצים על ה"פתרון הסופי" לבעיית היהודים, הצהיר פרופ' האל קוך, מנהיג תנועת הנוער הדנית, שיש לדחות כל נסיון של פגיעה ביהודי דנמארק.
בספטמבר 1943 הוכרז מצב צבאי ונציג הרייך בדנמארק, ורנר בסט, הציע לבצע בהזדמנות זאת את גירוש היהודים. הדבר נודע לסוציאלדמוקראטים הדניים ובין לילה קמה תנועת הצלה עממית, ובזכותה הצליחו יהודי דנמארק לצאת לשוודיה תוך פחות משלושה שבועות. המחתרת הדנית המשיכה במיבצע, וקשרה אגב כך קשר מתמיד עם בעלות-הברית. הוצאות הפעולה הסתכמו ב-12 מיליון כתרים דניים בערך, היהודים שילמו יותר ממחצית הסכום והשאר בה מתרומות פרטיות וציבוריות במדינה.
אור ליום 2 באוקטובר 1943 ובימים שלאחר מכן תפסו הגרמנים פחות מ-500 יהודים; הם הוחזקו בטרזיישטאדט עד אביב 1945, והוחזרו לדנמארק בידי הצלב האדום השוודי שבראשו עמד הרוזן ברנאדוט.
בסך הכל ניספו בשואה כ-120 מיהודי קופנהאגן (פחות מ-%2); כמחצית מהם התאבדו או טבעו בדרך לשוודיה.
בשנת 1966 היה מספר תושבי קופנהאגן 863,691. בסוף 1968 חיו בעיר 7,000-6,000 יהודים, %25 מהם תושבים ותיקים, %67 מהגרים ממזרח-אירופה (עליהם נוספו ב-1969 1,500 פליטים יהודים מפולין) ו%8 פליטים מגרמניה.
בשנות הששים והשבעים רק אחוז אחד מכל יהודי דנמארק גרו מחוץ לבירה. היחסים עם האוכלוסייה הדנית היו טובים, ויהודים תפסו עמדות בכירות במימשל ובחיי הציבור. נציב התלונות הראשון בדנמארק היה סטפאן הורוויץ; הנרי גרינבאום היה שר אוצר בממשלת הפועלים של 1965- 1968, ואריך וארבורג היה מנהל האוניברסיטה המקומית במשך שנתיים.
בקופנהאגן פעלה משנת 1958 ישיבה של חסידי לובאוויץ', בנוסף לבית-ספר יומי, שלושה גני- ילדים, מעונות לזקנים ומרכז קהילתי.
הקהילה היהודית מוכרת כחוק ורשאית לגבות מסים מחבריה; מתנהלת על טהרה המסורת ובראשה ועד בן שבעה אנשים. אנשי הקהילה האורתודוקסית "מחזיקי הדת", המסונפת ל"אגודת ישראל", רשומים בקהילה הכללית.
בין מוסדות הקהילה נמצאים ההסתדרות הציונית, ויצ"ו, ארגוני נוער, סניף "בני-ברית", ארגון בעלי-מלאכה ושתי מקהלות.
בספרייה המלכותית הדנית מצוי אוסף ספרי יהדות, על שם הרב הראשי דוד סימנסן, והוא מן הגדולים באירופה. מוזיאון לתשמישי-קדושה יהודיים נפתח בשנת 1902.
בשנת 1997 נימנו 8,000 יהודים בדנמרק, רובם התגוררו בקופנהאגן.
פריס
(מקום)פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.