קהילת יהודי זוארה

SAID

Surnames derive from one of many different origins. Sometimes there may be more than one explanation for the same name. This family name derives from Jewish communal functionaries or titles.

Said is the Arabic for master, which can be an occupational name, but also the title of a rabbi and/or teacher. This surname is documented with Jewish families in Iraq and Syria. Occasionally, the form Ben Said (literally, "son of the master") is also recorded. Transliterations of this family name include Saed, Saeed and Sayd.

The Jewish family name Saed is documented with Nuri Saed of Syria who immigrated to Cuba in early 20th century.

KAKON, KAKOUN, CACON, QAQUN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

במקרים מסויימים קאקון היא גרסה ספרדית של שם המשפחה גסקון. גסקון קשור בשמו של המחוז הצרפתי גסקון, הידוע גם כדוכסות גסקון אשר נשלטה ע"י האנגלים בין השנים 1152- 1453.הנוכחות היהודית במקום הזה מתועדת החל מהמאה ה-4. גסקון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-16 עם המלומד היהודי אברהם גסקון מחבל גסקון.

בחלק מן המקרים קקון הוא טופונים שנגזר משמו של היישוב קקון באיזור מבשה, בשטח הצפוני של הנהר אל-עוג'ה, מרוקו; או בשמו של הכפר קקון באיזור מרקש, מרוקו.

קקון מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-14 in Portugal. שם זה מתועד בשנת 1555 עם שמואל קקון, המוזכר ברשימה של יהודים מפורטוגל אשר הוצאו להורג באנקונה, איטליה.

נגר יהודי בבית מלאכתו,
טריפולי, לוב, שנות ה- 1930
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ז'נט ודינו נעים, לונדון)

ח'ומס Khoms

עיירה על חוף הים התיכון, בחבל טריפוליטניה, כ- 120 קילומטר ממזרח לעיר טריפולי, צפון מערב לוב.


ח'ומס סמוכה לחורבות העיר הרומית לבדה (Lebda), שהייתה עיר נמל (מקודם Leptis Magna הפיניקית) ושימשה את האזור כולו. בתקופה הרומית, מן המאה השנייה לספירה, מתועד יישוב יהודי מפותח בלבדה. היהודים הגיעו לשם עוד קודם לכן, מארץ ישראל לאחר חורבן בית שני, ממסופוטמיה ומאלכסנדריה. הקיסר הרומי ספטימוס סוורוס (193 - 211) הביא יהודים מטריפולי והתיר להם לשאת משרות נכבדות בעיר.

בתקופת הכיבוש המוסלמי המשיך היישוב היהודי בלבדה לפרוח. במאות האחת עשרה והשתים עשרה היו במקום סוחרים יהודים אמידים שהתפרנסו מהסחר דרך מדבר סהרה. בתעודות הגניזה הקהירית נזכרים סוחרים יהודים שכנויים היה "אל לבדי", כלומר מן העיר לבדה.

בסוף המאה השתים עשרה נעלם כנראה היישוב היהודי בלבדה, ויתכן שהסיבה לכך הייתה הרדיפות נגד היהודים מצד שליטי שושלת אל-מווחדון.

בסוף המאה השמונה עשרה שוב היה יישוב יהודי, הפעם בעיר ח'ומס. התיישבו שם סוחרים יהודים, רובם מטריפולי, וחידשו את המסחר בצמח החחאלפה (אספארטו), המשמש לתעשיית נייר. המוסלמים גידלו את החחאלפה בפנים הארץ, והיהודים הובילוהו לח'ומס, עיבדו, הכינו ליצוא, וסחרו בו עם ארצות חוץ, בעיקר עם בריטניה.

אחרי הכיבוש העותמאני בשנת 1835 התחדש הישוב היהודי בכמה מקומות בלוב, והקהילה היהודית בח'ומס התפרסמה במחצית השנייה של המאה ה- 19 בשל פעילותה הכלכלית. רוב היהודים שבאו לשם מטריפולי בגלל מחסור כלכלי, נעשו סוחרים אמידים. המסחר בעיירה היה בשליטת היהודים, ובימי שבת הייתה הפעילות הכלכלית בח'ומס נעצרת.

לקהילה היה בית כנסת קטן, ששכן בעליית גג בבית מוסלמי שכור. בית עלמין קודש בראשית המאה ה- 19. ב- 1886 היו בעיר 150 יהודים. ב- 1902 היו 300 יהודים, והקהילה הפעילה אגודת צדקה במסגרת "ביקור חולים". יהודים עסקו גם במלאכות מסורתיות כגון: נפחות, פחחות, צורפות, חייטות, סנדלרות, נגרות.

בסוף המאה התשע-עשרה יזם מסעוד נחום הקמת בית-כנסת, אך רק ב- 1905 עלה בידי אחיו רפאל לבנותו, ובית הכנסת הישן ננטש. בית הכנסת החדש היה מפואר, הרצפה והעמודים עשויים שיש, ארון הקודש המגולף בעץ נעשה בידי אומנים ממלטה. בבניין היו גם חדר לימוד וחדר לאורחים מארץ-ישראל.

בתקופת הכיבוש האיטלקי (משנת 1911) שגשגה העיירה, והוקמו שני מפעלים לעיבוד צמח החאלפה בידי שני יזמים יהודים ממשפחות נחום וחסאן. משפחת דגידג הייתה המשפחה היהודית היחידה שעסקה בחקלאות.

בראש הקהילה עמד ועד שהתמנה על ידי נכבדי הקהילה. ב- 1906 עמד בראש הקהילה כמוס מימון, תוארו היה "חכם באשי" (רב ראשי). בתקופה שבין שתי מלחמות העולם עמדו בראש ועד הקהילה אמיליו בראנס, שאול מימון ושמעון חסאן.

הכנסות הקהילה באו ממס ה"גבילה" (על השחיטה הכשרה), מתרומות, ממכירת עליות לתורה וממס ה"קאפא" - מס מיוחד לח'ומס שהוטל על כל הסחורות המיובאות. בקהילת ח'ומס שירתו רב, שוחט, מוהל, חזן ומלמד דרדקים שקיבלו את שכרם מוועד הקהילה.

ר' פריג'א זוארץ נשלח מטריפולי לשמש רב ומורה לעברית ב- 1928, שימש בתפקידו עשרים שנה, טבע את חותמו על החינוך העברי בח'ומס, והביא את ראשית הפעילות הציונית.

בתחילת שנות העשרים החלה פעילות ציונית בח'ומס, סוסו (יוסף) בראנס היה נציג הקרן הקיימת. ב- 1926 הגיע מטריפולי לח'ומס משה זוארץ כדי לאסוף תרומות לקק"ל. ב- 1934 הוקם סניף "בן-יהודה" ביוזמת המורה לעברית פריג'א זוארץ. מטרת תנועת "בן יהודה" הייתה להפיץ את השפה העברית וידיעות מארץ-ישראל, ופעלה במועדון שנפתח בביתו של כמוס מימון, ובו התקיימו שעורי ערב ונערכו הצגות ומסיבות בחגים. הרב זוארץ חיבר מחזות עבור החוג לדרמה שפעל במועדון. ב- 1936 פעל "גדוד מגיני השפה העברית", וערך כינוסים ברוח ציונית.

בשנות השלושים החלו השלטונות האיטלקיים להצר את צעדי היהודים על ידי גזרות, כפיית פתיחת חנויות בשבת, נסיון להגביל לימוד עברית ועוד.

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נעצר הרב זוארץ והועבר לבית סוהר. עם ההפצצות על העיר טריפולי וסביבתה היה מחסור במצרכים בסיסיים בח'ומס, השלטונות האיטלקיים הנהיגו הקצבות מזון, וועד הקהילה סייע לעניים. ביוני 1942 הוציאו האיטלקים צו המחייב גיוס גברים יהודים לעבודות כפייה. כמה עשרות גברים מח'ומס נלקחו למחנה סידי עזאז כ- 10 קילומטר מדרום לעיר, לעבודות עבור הצבא האיטלקי.

הכיבוש הבריטי הביא הקלה ליהודים. למקום הגיעה יחידה עברית ארצישראלית של הצבא הבריטי, וחייליה התערו בחיי הקהילה, וארגנו קורסים ללימוד אנגלית. באותו הזמן השתפר גם המצב הכלכלי. ב- 1945 פרצו מהומות אנטי-יהודיות בטריפולי, ומחשש להתפשטותן העבירו יהודי ח'ומס את ספרי התורה מבית הכנסת למקום מסתור בכנסיה. מאז לא חזרו חיי הקהילה לתקנם, ומוסלמים התנכלו לעתים קרובות ליהודים. רוב יהודי ח'ומס עלו לישראל בשנים 1951-1950.

זאוויה Zawia

בערבית: الزاوية‎

יישוב עירוני על חוף הים התיכון, כ- 45 קילומטר ממערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


לזאוויה נמל קטן ששימש למעגן אניות, המקום הוא נווה מדבר ואדמתו פוריה. יהודים התיישבו בזאוויה כנראה במאה השבע עשרה, אחרי שחרבה הקהילה הסמוכה צורמאן (Sorman). תחילה התיישבו היהודים במקום בשם אל-שרפא שהיום הוא פרבר של זאוויה. היהודים קיבלו את חסותם של ראשי שבטים בדווים בסביבה, והיחסים בינם לבין המוסלמים היו טובים. עם הזמן נעשתה זאוויה מרכז של התנועה המוסלמית הצופית באזור, ועם עליית הקנאות המוסלמית במקום החלו במאה השמונה עשרה יחסי איבה ורדיפות נגד היהודים.

בשנת 1780 התמוטט בית הכנסת הישן שעמד בקצה הרובע היהודי. היהודים החלו לבנותו מחדש אולם המוסלמים פנו לעלי פאשא, שליט טריפולי, ומסרו שהיהודים בונים ללא רשיון, הבנייה הופסקה. ב- 1798 ניסו היהודים לבנות בית-כנסת בביתו של אחד מעשירי הקהילה יוסף צרור, ושוב פנו המוסלמים לשליט, פרעו ברובע היהודי, הרסו את בית הכנסת שהוחל בבנייתו וקרעו את ספרי התורה. יהודי זאוויה הפגינו מול ארמונו של השליט בטריפולי, הודיעו שיעזבו את המקום כיון שאין להם בית כנסת, והוא התיר להמשיך בבניית בית הכנסת.

במהלך המאה ה- 19 נרגעו הרוחות בזאוויה, והנוסע בנימין השני, שביקר במקום בשנות החמישים, סיפר על יחסי שכנות תקינים ועל בית הכנסת העומד על תילו. בשנת 1879 שוב היו התנכלויות ליהודים. בית הכנסת חולל, ספרי התורה הושלכו לרחוב וכמה מהם נשרפו. בשנות התשעים ביקשו היהודים לבנות בית כנסת במקום שבו עמד בית הכנסת העתיק, שנשאר הרוס מאז 1780. הקנאים המוסלמים שוב התנגדו, אך היהודים הצליחו לשקם את בית הכנסת העתיק, והבנייה הושלמה ב- 1895, וכך היו שני בתי הכנסת בקהילה.

יהודי זאוויה עסקו במסחר, ברוכלות ובמלאכה. המשפחות החשובות באותה תקופה היו שלג, ארביב, צרור וחיון. משפחות יהודיות נוספות באו מקהילות סמוכות: ג'רבה (תוניסיה), גאריאן, עמרוץ, זוארה ועוד. המשפחות הבולטות בין המהגרים היו כהן, ג'רבי ובוכריץ שהגיעו מג'רבה; חג'אג' - מגאריאן; מכלוף - מעמרוץ.

חיי הקהילה התנהלו סביב בית הכנסת. מחלוקות קשות בתוך הקהילה גרמו להווצרות שני מחנות יריבים: מבאחריה (Mubahiriya) - הצפוניים ומקאבליה (Muqabiliya) - הדרומיים, לפי מקומות יישובם בעיר. לכל מחנה היה שוחט משלו. באותה תקופה כיהן ר' יצחק חורי יליד ג'רבה כרב וכדיין בקהילה. לאחר מותו ב- 1868 הגיעו רבנים מחוץ לזאוויה, ועד המאה העשרים שימשו בתפקיד ר' רחמים מגידש מיפרן; ר' כליפה ג'רמון מגאריאן; ר' כמוס חזן מג'רבה; ר' דוד כהן יהונתן מטאטאוין שבדרום תוניסיה, כיהן עד שנת 1912.

גם בראשית המאה העשרים היו התנכלויות ליהודי זאוויה. החוקר נחום סלושץ שביקר במקום ב- 1906 סיפר על פגיעות בבית הקברות ועל עול מסים כבד שהוטל על היהודים. באותה שנה נרצח נשיא הקהילה פרג'אללה שלג בצאתו מבית הכנסת. הוא היה אחד מעשירי הסביבה והחשדות הופנו כלפי מושל האזור ג'ליל ביי. בהתערבותו של סלושץ עצרו שלטונות טריפולי את הרוצחים והדיחו את המושל.

הכיבוש האיטלקי ב- 1911 לא הביא רגיעה ליהודים. ב- 1915 נמלטו יהודים מזאוויה בעקבות אירועי המרד הערבי נגד האיטלקים. מקצתם מצאו מקלט אצל שבטי בדווים. קבוצת יהודים נתפסה בידי שודדים וכולם נהרגו. השיח' לבי עבידה (Lubay Ubayda) נתן מקלט לשלושים משפחות וסיפק להם מגורים ומזון עד דיכוי המרד. ב- 1923 החלו יהודים לחזור לזאוויה ובאותה שנה היו במקום 120 יהודים.

לאחר המרד החלה הקהילה להשתקם מבחינה כלכלית וארגונית, אולם היריבות בין שני המחנות בקהילה נמשכה. ב- 1922 התמנה ר' כמוס סופר מקהילת זארזיס (Zarzis) בדרום תוניסיה, לרב ראשי. הוא שימש בתפקיד רב ומלמד עד עליית בני הקהילה לישראל ב- 1949. ר' כמוס טיפח את חיי הקהילה, טיפל בשיפוץ בית הכנסת אל-בחרייה, הקים חוגי קריאה, מקהלת פייטנים וקבוצת עוזרי הוראה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) שימשה זאוויה מקום מקלט ליהודי טריפולי. הקהילה שיכנה אותם במבני ציבור ואף שכרה עבורם דירות מתושבים ערביים. הרב הראשי של זאוויה הוגלה על ידי השלטונות האיטלקיים לעירו בתוניסיה.

מצבה הכלכלי של הקהילה הורע בעקבות הכיבוש הבריטי בראשית שנת 1943, ורבים נדדו לחפש פרנסה בטריפולי ובבנגאזי. ארגוני סעד יהודיים כמו הג'וינט והאוז"ה החלו לפעול בקהילה והקימו מטבח ציבורי ומרפאה. הרב כמוס סופר חזר מגלותו, ראשי שני המחנות היריבים, גברי עזרא ושאול בוכריץ, פעלו בוועד הקהילה. נשיא הקהילה באותה התקופה היה רחמים בעדש.

הפרעות נגד יהודים ברחבי לוב בנובמבר 1945 פגעו גם בקהילת זאוויה. צעירים ערביים הציתו בתים וחנויות של יהודים ובליל פרעות אחד נרצחו עשרה מבני הקהילה ושמונה עשר נפצעו. קצין ארצישראלי בשם גרנות, ששירת במקום ביחידה של מתנדבים לצבא הבריטי, יצא ביזמתו לרחובות, הציל יהודים רבים ממוות ואסף פצועים. מיד לאחר שוך המהומות החלו צעירים מבני הקהילה לחפש אפשרות לעלייה בלתי ליגאלית לארץ ישראל. אולם יהודי זאוויה עלו רק אחרי קום מדינת ישראל.

ב- 1949 הגיע מישראל שליח עלייה, ברוך דובדבני, וארגן את בני הקהילה לעלייה. עד 1951 עלו כל יהודי זאוויה לישראל. רובם התיישבו במושב עלמה.

יפרן Iffren

IFRIN, JEFREN, YIFRAN, IFRANE; בערבית: يفرن‎ 

אזור הררי במרכז הרמה הטריפוליטנית, רמת ג'בל נפוסה (Nefusa), כ- 170 קילומטר מדרום-מערב לטריפולי, צפון מערב לוב.


בעבר הייתה ברמת ג'בל נפוסה התיישבות יהודית צפופה, מן הקדומות בטריפוליטניה. לפי המסורת הגיעו יהודים לאזור אחרי חורבן בית שני. במאות הרביעית והששית התיישבו שם יהודים מערי החוף, בעקבות רדיפות. אחר-כך התפשטה היהדות גם בקרב שבטי הברברים, בשל יחסים מיוחדים שנוצרו בינם לבין היהודים. במאה ה- 16 נעלמו מרבית היישובים היהודיים הקדומים, ונותרו מהם רק שרידי בתי כנסת וכתובות על מצבות. המשיכו להתקיים ברמה שלושה יישובים יהודיים, כולם באזור ההר יפרן, ואלו הם: אל-מעניין (Me'aniyin), אל-קציר (Qsir) ודיסיר (Disir).

ביישובים אלה ניבנו בתי אבן צפופים על המדרונות התלולים, הגישה אליהם הייתה קשה, ולכן היו מוגנים. תחת הכיבוש העות'מאני (1911-1835) השתפר מצב הביטחון באזורי ההר, והיהודים נהנו מרווחה כלכלית. הם מילאו תפקיד מרכזי בתחום המסחר מעבר למדבר סהרה, וסחרו עם מרכז אפריקה בעיקר בתבלינים, קפה, תה, דבש, בשמים, סוכר וטבק.

רוב היהודים היו רוכלים נודדים שמכרו מוצרי מכולת, תכשיטים ודברי רקמה ואריגה של הנשים היהודיות. הם זכו להגנת הברברים באזורים שבהם נדדו. הנשים הפיקו שמן זית, ארגו שטיחים ובגדי צמר, דרכו יין וייצרו יי"ש מתאנים. יהודים רבים היו מומחים בשחיטה גם לצורכי המוסלמים וכן היו מומחים לרפואה טבעית.

האומדן הראשון של מספר היהודים בשלושת היישובים הוא מ- 1851, ומציין 100 יהודים. ב- 1886 היו בשלושת היישובים 785 יהודים. מספרם עלה ל- 1,000 ב- 1902. ב- 1917 היו באזור 900 יהודים. ב- 1931 ירד מספרם ל- 302 וב- 1944 היו במקום 400 יהודים.

היהודים והברברים התגוררו ברובעים משותפים, בתיהם היו ללא חלונות ומעל התקרות הקמורות היו גגות מענפי זית. בראש היישוב היהודי עמד נשיא, שכונה גם שיח'. הוא היה אחראי על איסוף מס הגולגולת עבור הממשל. בתקופת המרד נגד העות'מאנים (1856-1837) כיהן הרופא היהודי, עטייה, כראש היהודים. בראש קהילת הכפר דיסיר עמד אז ח'ליפה עמאר. ב- 1850 היה שיח' היהודים ר' יצחק מעדינא. בעת ביקורו של נחום סלושץ ב- 1906, היה ר' יעקב מגידש החכם-באשי (הרב הראשי).

לכל אחת משלוש הקהילות הייתה קופת קהילה שהכנסותיה באו מתרומות, ושימשו להחזקת בתי הכנסת וכלי הקודש. ביפרן היו כמה בתי כנסת, מקצתם עתיקים; העתיק שבהם היה אל- גריבה שנקרא על שמו של בית הכנסת באי ג'רבה. נמצא בתוך מערה חפורה ביישוב אל-מעניין, וב- 1742 נבנה מחדש מעל פני האדמה. ב- 1858 הורחב המבנה. מטע זיתים שהיה צמוד לו שימש בהכנסותיו להחזקתו. בית כנסת נוסף נבנה ב- 1714 ביישוב דיסיר בידי משה בן שמעון.

מקצת יהודי אל-מעניין היו בני כפר יהודי בשם תאקרבוץ (Taqerbos) שנעזב ב- 1850, אך הם המשיכו להתפלל בבית הכנסת העתיק שלהם. בית הכנסת באל-קציר נבנה רק ב- 1904 ועד אז התפללו יהודי המקום באל-מעניין.

בעת הכיבוש האיטלקי (1911) נמלטו יהודים רבים לאזור החוף, בעיקר לזוארה (Zuara), ולא חזרו יותר ליפרן. אלה שנותרו ביפרן המשיכו בחיים מסורתיים, ולא למדו איטלקית. רובם המשיכו לעסוק במסחר ובמלאכה. בשל שיפור מצב הביטחון היו כאלה שרכשו קרקעות ובהן גידלו זיתים וחיטה.

בתקופת מלחמת העולם השנייה (1939 - 1945) נמלטו רבים מיהודי טריפולי לאזורי ההרים והגיעו גם ליפרן. באזור הקימו האיטלקים ב- 1942 מחנה מעצר קטן ובו הוחזקו יהודים מקירנאיקה. ב- 1943 פונה המחנה, ועד הפרעות ב- 1945 המשיכו חיי היהודים להתנהל במסלולם. בעקבות הפרעות עזבו רוב יהודי ג'בל יפרן את בתיהם ועברו לזוארה, לגאריאן ולטריפולי ומשם עלו אחרי שנת 1949 לישראל.