אידה חייט מספרת על חייה בתוניס, תוניסיה, ובעפולה, ישראל, 2018
אידה חייט נולדה בעיר תוניס, תוניסיה, בשנת 1930. בעבדות זאת היא מספרת על ילדותה בתוניס, על הקשיים שהייתה צריכה לגבור עליהם כדי להתחתן עם בחיר ליבה נגד דעתם של הוריה, על העלייה לארץ והחיים במעברה בעפולה.
-------------------------
עדות זאת נגבתה כחלק מפרויקט "רואים את הקולות" - פרויקט לאומי לתיעוד מורשתם של יהודי ארצות ערב ואיראן. הפרויקט הוא פרי יוזמתו של המשרד לשוויון חברתי ובשיתוף משרד החינוך - אגף מורשת, מכון יד בן צבי ומוזיאון העם היהודי בבית התפוצות.
המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, אנו - מוזיאון העם היהודי. הסרט הופק כחלק מפרויקט "רואים את הקולות", 2019
------------------------
תמלול הסרטון לפי Time Code
00:01:00
אני חייט אידה.
נולדתי בתוניס.
היום חייט אידה בסדר...
נולדתי בתוניס.
1930 נולדתי.
אידה זה נוף משפחתי.
ובגיל שלוש עשרה...
הכרתי את בעלי.
וכשהכרתי את בעלי אז
התחילו לי הבעיות.
לא רצו שאני אלמד...לא רצו שאני אלך לבית ספר...
"למה אימא?"
"כי אנחנו לא רוצים שתלכי עם הילד הזה."
"את לא תצאי מהבית."
וגרנו ככה, אני ובעלי
ככה גרנו בית מול בית.
אני רואה אותו הוא רואה אותי כל יום.
אני מחכה לרגע שהוא חוזר הביתה בערב.
00:02:00
אז הוא מתחיל להגיד: "אימא אני באתי."
שאני אשמע אותו שהוא בא.
כן, עברנו ככה.
עני, הוא עני.
באמת היה עני.
זו האמת.
ואנחנו היינו משפחה עשירה.
אז הייתי אומרת להם:
"אימא איפה כתוב, בתורה כתוב"
"עשיר ילך עם עשיר, עני ילך עם עני?"
"אז מה אם הוא עני, אני אעשה אותו עשיר.""לא תוכלי לעשות אותו עשיר כי
אין לו על מה לעשות אותך עשירה."
הם חיים...
היו חיים בלשכת הסעד, זו הייתה האמת.
חיו, אבל אהבתי אותו.
אמרתי: "מה, בגלל שהוא עני
אסור לי לאהוב אותו?"
סבלתי... מכות רצח הייתי מקבלת מההורים.
רק שומעים שיצאתי איתו...
זה מכות.
"אמרנו לך שלא תצאי איתו."
00:03:00
גמרתי כיתה ח'...
הייתי עוד בכיתה ח' כשהכרתי אותו.
גמרתי כיתה ח'.
"נו מה את רוצה עכשיו לעשות?"
"את לא תלכי עוד ללמוד."
"בסדר, אני אלך ללמוד תפירה."
אמרתי להם.
הלכתי באמת ללמוד תפירה.
למדתי שבע עשרה שנה תפירה.
ולמה למדתי תפירה?
המנהלת שלנו...
כולנו תלמידות היינו...
לומדים.סיפרתי לה שאני מכירה מישהו ואני...
יש לי בעיות ההורים לא רוצים
אותו בגלל שהוא עני וזה...
היא ריחמה עליי מסכנה...
"את יודעת ילדה,"
"תבואי כל יום ראשון."
כי ביום ראשון לא עובדים הצרפתים.
אמרה לי: "תבואי כל יום ראשון
לפה ותביאי אותו איתך."
"אני רוצה לראות אותו אם זה
מתאים לך אם לא מתאים לך..."
אני אמרתי לה: "בסדר."
אמרתי לו:
"ששי,"
"אתה בא אליי לאיפה שאני לומדת תפירה?"
00:04:00
"אני מתבייש, מה אני אלך לעשות שם?"
-"לא, היא רוצה להכיר אותך."
אמר לי: "בסדר אני אלך."
היא נתנה לנו כל יום ראשון
לבוא אצלה להיות איתו.
כל כך אהבה אותו... היא אמרה לי:
"ילד טוב, אז מה אם הוא עני?"
לא, מכות יום ולילה קיבלתי.
כל יום ששומעים שאני איתו, זה היה מכות.
אפילו אחותי, היא יותר קטנה
ממני בשנתיים וגם הייתה נגדי.לא הייתה עוזרת לי בכלל.
אמרתי לה: "רינה,"
"אני אוהבת אותו, למה אתה עושה לי ככה?"
היא אומרת לי: "בשבילנו הוא עני, מה תלכי
לגור עם אחד עני שאין להם מה לאכול."
אמרתי לה:
"אז מה?"
"הוא עני, אני אעשה אותו עשיר."
-"במה תעשי אותו עשיר?"
"מה אכפת לכם? אני רוצה אותו."
שלוש שנים סבל, מכות יום ולילה.
רק שאעזוב אותו.
וזה לא עזר להם ולא הצליחו.
לא הצליחו.
00:05:00
בסופו של דבר...
חמי, אבא של בעלי,
הוא בן יחיד, הוא
בא בוכה להורים שלי
אומר להם:
"בן יחיד יש לנו, אתם רוצים
שימות בגלל הבת שלכם?"
"תנו לנו את הילדה שלכם, לא יחסר
לה כלום נעשה שיהיה לה הכול."
"לך לך...לא לא לא...
לא מתאים לבת שלי הבחור הזה."
עני...המילה "עני" זה היה כמו
דגל מול העיניים שלי.
אמרתי להם: "אז מה? אתם נולדתם עשירים?"
"אנחנו עשירים, כן נכון."
"אם תתחתני איתו, לא יהיה לך בית,"
"לא תהיה לך חתונה,"
"לא תהיה לך חינה,"
"כלום."
"חתונה, וזהו, זה מה שמגיע לך."
"אם תלכי להתחתן איתו, ואת מתעקשת איתנו..."
00:06:00
אמרתי להם:
"אל תעשו לי כלום."
"לא נדוניה, לא חתונה, לא חינה לא כלום."
הענישו אותי בגדול.
בגלל שהוא עני.
התחתנתי בסוף.
זה לא שחס וחלילה נכנסתי להריון...
לא רציתי ללכלך את המשפחה.
אמרתי להם שאני אחכה בסבלנות.
אני לא אעשה שטויות.
ואני לא אכנס להריון בשביל להתחתן.
לא רציתי את זה.אני אתחתן כמו כל הבנות.
החברים שלו אומרים לו:
"יא מטומטם, תכניס אותה להריון"
"כדי שבסוף ההורים שלה יתנו לך אותה."
הוא אומר להם: "לא לא לא...
אני רוצה להתחתן איתה ילדה."
"לא ככה כמו שאתם רוצים...
אני לא... נחכה..."
שש שנים הסיפור הזה... סבל.
כן לא וכן לא וכן לא וכן לא...
עד שיום אחד...
00:07:00
הלכו להורים שלי, להורים שלי באו
הוא בוכה, חמי.
אבא היה צורף. זהב.
גם אחים שלי.
יש לי שני אחים
ואבא עבדו בצורפות. היו עשירים
באמת, היו עשירים נכון.
היה להם כסף.
אבל איתי התעקשו שלא
נעשה לה שום דבר.
האימא לא עבדה, לא.
לא עבדו.אבא רק... היה אבא ושני אחים
הייתה להם חנות צורפות של זהב.
עשירים, היו באמת עשירים.
אבל מה,
"את לא תראי אגורה מאיתנו."
כן, יואו מסכנה...
"לא נראה לא צריך אני לא רוצה."
עד כיתה ח' למדתי, כן.
אז תספרי לי קצת מה למדת?
איך היו המורים?
הייתי תלמידה טובה אהבתי ללמוד.
00:08:00
אז זה הגיל הזה. למה לא המשכתי?
כי רציתי לעבוד.
בשביל לעזור לו.
הייתי קונה דברים איתו ונותנת לו...
"תביא את זה הביתה כאילו שאתה קנית לי,
כאילו שאתה פינקת אותי."
עשיתי הכול כדי ש...
ירצו אותו.
באיזו שפה דיברתם בבית?
ערבית.
אימא שלי לא למדה, לא יודעת צרפתית.
לא לקרוא ולא לדבר.רק ערבית דיברנו בבית.
אימא שלי לא למדה גם.
ועם מי למדת צרפתית?
עם אחים שלי.
שני אחים.
וגם כן מקצוע הצורף.
זהב. אבא שלי הייתה לו חנות, והם ביחד.
שני אחים שלי ואבא
חנות של זהב הייתה להם.
כל החגים... ראש השנה, כיפור, פסח...
כל החגים עשינו.
00:09:00
וחגים... היינו חיים טוב,
ההורים שלי היו עשירים.
אני יודעת... אבל זה לא
שכנע אותי העושר שלהם.
כמה שהיו עשירים...
ומלא זהב.
חדר אחד. לא היה להם בית כמו
עכשיו היום מה שיש לי בית.
זה בית.
היה לכל אחד כל שכן ככה בית.
ופרוזדור ביחד ככה... זה הבית שלנו.ארבע שנים. לא, יהודים.
אבל בשכונה השכונה ערבים.
דיברנו ערבית, ישבנו עם הערבים
גם כן לשתות כוס תה עם בוטנים
הייתי אוהבת הרבה ללכת
אליהם השכנים שלי הערבים.
אז... גם כן הייתי מעבירה
את הזמן שלי שם אצלם.
הם היו חברים שלכם הערבים?
-כן, כן...
חברים מאוד היינו... באמת.
00:10:00
היינו יושבים שעות על כוס תה ובוטנים...
מספרים, צוחקים...
באמת עברתי תקופה מאוד יפה
חוץ מהבעיה שלי שבערב
יש לי מכות מחכה לי.
ואני זוכרת היינו מתאספים בחגים,
באים הדודים, היינו יושבים ביחד...
כל ערב לא היינו לבד
פעם אצל הדודה הזאת,
פעם אבל הדודה הזאת
היו לנו חיים טובים.
באמת אבא שלי גם כן היה לו כסף.מביא לנו... יאללה על האש על האש...
לא רצו אפילו לבשל ההורים שלי רק על האש.
כל יום.
היו הולכים למסעדה...
הולכים למסעדה אוכלים. היה להם כסף.
וזה לא בעיה שבגלל שהיה להם כסף
יגידו: "יאללה בוא תתחתן וניתן... "
"את לא תקבלי כלום."
"לא בית, לא חתונה לא נדוניה שום דבר."
מה הייתם לובשים בתוניס?
מה היו לובשים בתוניס?
רגיל.
-מה זה רגיל? תספרי לי.
00:11:00
מכנסיים, חצאית כל אחת
איך שהיא מתלבשת.
אוקיי.
כן, הלבוש היה לנו לבוש טוב לכולנו באמת
הילדים, אני... ההורים שלי...
באיזה גיל התחתנת?
-בגיל 17 התחתנתי
ובגיל 13 הכרתי אותו.
עד 17 זה היה מכות ובכי.
ביחד.
אבא שלו חלם,אבא של בעלי
שחס וחלילה יקרה משהו לבן שלו.
כי היה בוכה, רוצה להתחתן איתי.
הוא בוכה להם.
"מה אני ערבי? אני יהודי
למה לא רוצים לתת לי אותה?
והיינו ככה גרים,
מתראים אפילו ככה מהחלונות.
אז אמרתי מה אני אעשה?
אז התופרת שלמדתי אצלה ביום ראשון היא
אמרה לי: "את באה תעשי ניקיון אצלי."
00:12:00
"שיהיה לך קצת כסף ביד."
המורה.
ביום ראשון לא לומדים תפירה.
כי זה יום חגיגי נקרא.
אני הייתי הולכת אליה לעשות לה ספונג'ה
בשביל לקבל כסף בשבילי
ובשבילו ולהגיד להם:
"הנה קנה לי זה, הנה הביא לי
את זה הנה עשה לי את זה."
עשיתי הכול, עשיתי הכול כדי שיאהבו אותו.עד שהחם שלי מסכן בכה בכה בכה...
בא בוכה לאימא שלי.
"כפרה עליך הבן שלי הולך למות לא חראם?
בן יחיד שיש לי."
לא עזר לו כלום.
עד שיום אחד אימא שלי הרימה ידיים.
אמרה: "מזה כבר אני לא יכולה
איתה, היא לא רוצה לעזוב אותו."
"אתה יודע מה?"
00:13:00
"בוא נחתן אותה וזהו בלי חתונה... מפוארת."
ככה חתונה... חופה בבית.
הרב בא ובירך אותנו בבית...
זו חתונה זוועה.
לא הייתה לי חתונה.
הסכמתי לכל דבר שעשו לי.
הכול קיבלתי בשמחה, בצחוק.
התחתנתי, הלכתי לגור אצל
חמתי לא היה לי בית.
לא היה בית, הייתי גרה עם חמתי.חמתי מה יש לה? חדר אחד.
אז חדר אחד... קצת פנימה, לקחתי אני ובעלי.
והייתי גרה עם חמתי.
שלושה ילדים עשיתי בבית של חמתי.
מה השם שלו? איך קוראים לו?
-ששי.
עבד כחייט.
למד... תפירה.
היה תופר חליפות.
לערבים.
00:14:00
הוא עבד כחייט וגם אני עבדתי בתפירה.
למדתי תפירה ועבדתי בתפירה.
ובזה התקיימנו ובזה עשינו חתונה ובזה עשינו
ילדים והייתי מאושרת הכי מאושרת בעולם.
תמיד צחקתי אף פעם לא בכיתי.
לא נתתי להם שאבכה או שאני אהיה עצובה.
"תראי היא מקבלת מכות היא צוחקת."
בעלי אמר:
"אידה, החיים האלה כבר זה לא חיים.""אין לנו כסף אין לנו בית אין לנו כלום."
"בואי נלך לארץ ישראל"
"אולי יהיה לנו משהו... מזל."
ואמרתי לו: "אוקיי."
"נלך לארץ ישראל."
באתי עם שלושה ילדים לפה לארץ.
היינו... באונייה לקחו אותנו.
אמרו לי יום זה וזה כי הכול היה בסתר.
לא היה בפומבי "נוסעים לארץ."
הכול... בשקט.
00:15:00
בלילה לקחו אותנו ונסענו לאונייה
הגענו לחיפה.
ומחיפה שם לקחו אותנו...
הגענו ל...
אמרו לי... בצפת.
זאת הייתה שנה קרה, דצמבר,
קר מוות וצפת זה קריר קריר.
ואני לא יכולתי לסבול את מזג האוויר הזה.אז הלכתי לסוכנות בוכה אמרתי להם:
"תשמעו,"
גרנו בצפת במעברה גם כן.
מעברה מעץ הייתה.
והייתי עם שלושה ילדים.
וחמתי איתי.
לא רואה ולא הולכת.
וגיסתי הייתה רווקה.
באנו לארץ ככה באנו...
לצפת קודם, שמו אותנו בצפת.
00:16:00
מזג האוויר היה קריר קריר לא יכולתי
לסבול, באנו לעפולה וככה זה היה.
ובעפולה?
-בעפולה במעברה.
איפה שעכשיו הדואר, אלה היו מעברות.
שם גרתי.
הרבה שנים במעברה.
לא שירותים
לא מים.
עושים הכול... כביסה ברחוב... שם הכול רחוב...
הכול פתוח היה.
פה במעברות עכשיו ש...דואר. שם היה שטח גדול מעברות.
היינו חיים מאושרים.
לא היה אכפת לי אם אין בשר ואין כלום
העיקר אני איתו והילדים שלי מאושרים.
זה מה שהיה לי בראש שלי זה הכול.
וכמה ילדים נולדו לך בארץ?
שלושה בחו"ל וארבעה פה.
הייתי במעברה מאמי
כבר שלושה ילדים הרביעי בבטן.
00:17:00
מה יש לי לעבוד? איך אני יכולה לעבוד?
לא יכולתי לעבוד.
אבל מה הייתי עושה.
הולכת לעשות ספונג'ה, מחפשת
לעשות ספונג'ה לאנשים.
בשביל לקבל כסף.
בלי בושה. בגאווה, באהבה
עשיתי הכול זה למען בעלי.
הייתי עושה הכול למענו.
הכי הרבה אהבו על האש, ההורים שלי.
יש להם כסף.על האש הולכים... אפילו לא בבית.
הולכים למקום איפה מוכרים
על האש, לשם הולכים כל ערב לאכול.
הקוסקוס, הפקיילה, המסוקי כל זה עשינו.
עקד.
ואת למדת לעשות?
-כן, הכול אני יודעת לעשות.
הייתי גבר לא אישה.
הייתי חזקה. אלוהים נתת לי את כל הכוחות.
עזר לי.
כי אמרתי שאני לא הולכת להתחתן עם ערבי.
00:18:00
אני הולכת להתחתן עם יהודי כמוני.
למה? בגלל שהוא עני?
ומה חסר לי היום? ברוך השם.
יש לי בית טוב משלי.
קניתי את הבית שלי זה לא.. גם כן...
הכול בסדר אצלי אין לי חובות
הכול בסדר, חיה.
-תגידי...
תודה לאל.
לא הכרתי אותם הרבה.
כי הם נשארו בתוניס, הסבא
והסבתא ואנחנו עברנו לספקס.יש מקום...
כמו שאת אומרת פה סוס, טבריה.
הלכתי לגור שם.
אבל לא הכרתי הרבה את הסבתות שלי.
ותגידי מתי ההורים שלך
ושאר האחים שלך עלו לארץ?
אני עליתי הרבה לפניהם...
כמעט איזה 16 שנה לא ראיתי את ההורים.
אני הבאתי אותם.
אם לא הייתי חותמת לא יכולנו להביא אותם.
00:19:00
הייתי צריכה לחתום שאני אחראית עליהם.
שאני לוקחת את כל האחריות.
והבאתי אחד אחרי השני.
קודם הבאתי את אבא שלי
אחר כך הבאתי את אימא שלי.
לא יכולתי להביא את שניהם ביחד.
כמה הלכתי לחיפה וכמה בכיתי
בשביל להביא את ההורים שלי והצלחתי
להביא אותם ונפטרו בעפולה.
מה עשו השאירו הכול.היה... היה לו זהב היה לו
כסף היה לו הכול אבל...
זה לא חיים של עשירים.
אוכלים טוב. זה נקרא עשירים אצלם.
אוכלים כל יום בשר. אני יכולה לאכול כל
יום טונה גם כמו שאכלתי בשר, אותו דבר.
לא הייתי מתלהבת מהמאכלים.
ממה שיש הייתי אוכלת. מכלום.
הייתי הולכת לאטליז, לאטליז.
00:20:00
לקחת את העצמות שהם זורקים לארגז.
הם מנקים את הבשר
זורקים את העצמות. אני לוקחת
את העצמות האלה הביתה.
מכשירה אותן.
ומוציאה את כל הבשר שיש מסביב לעצם.
הייתי עושה קציצות, מרק, קוסקוס.
אכלתי הכול. לא היה חסר לי כלום.
הכול באהבה.
תמיד אמרתי, אני נכנסת הביתהצוחקת הוא בא הביתה צוחק
היינו ממש זוג מאושרים.
זוג יונים היו קוראים לנו.
שמונה ילדים להביא לעולם זה לא קל.
אבל תודה לאל הכול עבר לי בשלום.
היום יש לי ילדים נשואים ברוך השם.
כולם נשואים, כולם בסדר.
תודה לאלוהים.
(צרפתית)
00:21:00
אני תמיד צחקתי, תמיד לקחתי
בצחוק, תמיד לקחתי במצב רוח.
אף פעם לא ראו אותי.
אני לא יכולה. לא אני ולא בעלי.
תמיד חייכנו.
עם כל הקושי תמיד היינו כאילו
אנחנו הכי מאושרים בעולם.
היו לנו חיים טובים, אהבה בבית.
כבוד.
הילדים גדלו עם כבוד עם אהבה בבית.
לא חס וחלילה מכות וצעקות... כלום.עשה הכול כדי שיהיה שלווה בבית.
צחוק בבית.
יום אחד באה אימא שלי אליי.
"אה בתי מה נשמע? מה שלומך? מה אכלתם היום?"
אז אמרתי לה:
"אכלנו על האש."
אומרת לי...
"איפה הריח של האש?"
"את מדמיינת שאכלת על האש?"
אמרתי לה:
"אימא, מה את לא מאמינה לי? אכלנו על האש."
ולא היה לנו מה לאכול.
לא אכלנו.
תמיד אמרתי טוב.
00:22:00
תמיד אמרתי טוב ותמיד אלוהים
עזר לי שיהיה לי טוב.
"איפה על האש?" היא אומרת לי.
"אני לא מריחה את האש."
אמרתי לה:
"אנחנו גרים..."
לא היה לי בית, הייתי גרה על הגג.
כמו שהולכים לגג בשביל
לעשות כביסות, העשירים.
אני שם גרתי בחדר אחד עם ארבעה ילדים.
ביום הנדוניה של החתונה,
אימא שלי הוציאה בגדים... לא יודעת
מאיפה היא הוציאה אותם על השולחן.אני מסתכלת... כל זה עכשיו שלי?
שתקתי, לא רוצה לרמוז כלום.
באו אנשים, חינה, עשו לי חינה.
באו ערבבו את החינה, ראו את הנדוניה...
וואו...
שמיכות...
הייתי אומרת: "ששי, תראה תראה..."
"כל זה שלנו עכשיו".
עושה לי ככה.
נשבעת לך.
עשה לי...
00:23:00
טוב, שתקנו.
בלילה הלכו כולם.
הרימה הכול.
"מה זה אימא?"
-"אני אמרתי לך שלא תקבלי נדוניה ממני."
"בסדר אימא, בסדר, הבטחת לי שאני אקבל זה...
בסדר לא חשוב. קחו."
השאירו לי שני תחתונים, שתי
חזיות, שני קומבינזון ושתי שמלות.זאת הייתה הנדוניה שלי.
והיום יש לי יותר...
מעל הארונות.
בא לי מכל טוב ברוך השם לא חסר לי כלום.
אני היום האישה הכי מאושרת בעולם.
העיקר שיש לי ילדים טובים.
לא גנבים לא רמאים.
למדו, כמה שיכלו ללמוד למדו.
היא... היא רצתה ללמוד אמרה לי:
"אימא, אל תשלחי אותי לעבוד."
אמרתי לה: "כפרה עליך את רוצה ללמוד,
את הולכת ללמוד." שלחתי אותה לפנימייה.
00:24:00
והיא הגדולה שלי.
אמרתי אני אוותר על הניקיון
שלה והעזרה שלה שהיא תלמד.
היא רוצה ללמוד, אני לא אשבור לו
את הלימודים שלה.
והיא למדה ארבע שנים בפנימייה.
אמרתי לה: "תלכי לפנימייה, ככה בבית
מלא ילדים ולא תוכלי ללמוד טוב."
ארבע שנים שלחתי אותה לפתח תקווה ללמוד.
ילדים... לא היו קשים.
לא היו לי קשים...
היו לי ילדים טובים.
במה שהיה... צחקו.היה טוב באמת, לא היו לי ילדים קשים בכלל.
אלוהים נתן לי לא ילדים, לחמניות.
ממש לחמניות של ילדים יש
לי אני מודה לאלוהים.
שמונה ילדים יש לי,
ארבעה בנים וארבע בנות.
כולם נשואים, כולם בבתים
שלהם, כולם מסודרים.
מה אני צריכה יותר מזה.
אני לחם ומים מספיק לי לא אכפת לי.
הלכת לבקר בתוניס?
-כן.
00:25:00
תספרי לי.
הלכתי לתוניס, דבר ראשון הלכתי
לבקר את השכנים שלי הערביות.
איך שראו אותי בכו.
"איפה הייתם? איפה כל התקופה הזאת?"
אמרתי להם: "הייתי בצרפת."
לא רציתי להגיד כן...
שבאתי מהארץ.
אמרתי להם: "כן, אנחנו עכשיו גרים בצרפת."
-"מה טוב לך... צרפת יותר טוב מתוניס?"
אמרתי להם: "ככה, אני
אהבתי לעבור לצרפת."לא אמרתי להם שמארץ ישראל באתי.
הלכתי לראות את הבית איפה ש...
הייתי וזה... שכנים...
כולן ערביות היום. אין הרבה יהודים כבר.
אבל טובים, היו טובים איתנו.
באמת היו טובים איתנו.
ומה ראית עוד? ראית את השוק?
מה ראית עוד בתוניס?
יש שוק... ככה כמו פה בכל מקום.
כמו כל...
00:26:00
הבית שגרנו זו הייתה דירה...
ארבעה דיירים.
כל אחד חדר. לא היו...
ומטבח משותף, שירותים משותף, מקלחות משותף...
זה מה שהיה לנו.
לא היה את המותרות של היום.
כל אחד יש לו בית שלו והכול.
אבל הסתדרנו יפה.
ממש הסתדרנו יפה.והשכנים... מה זה... ראו אותי חזרתי בכו.
"אל תלכי בחזרה לצרפת."
אמרתי להם שבאתי מצרפת.
לא רציתי להגיד להם שבאתי מהארץ.
היה לכם בית כנסת שם?
-הכול, בטח, בטח.
ספרי לי על בית הכנסת.
-בית הכנסת ענק.
יש לנו בית כנסת חבל על הזמן.
יש שם... זה בתי הכנסת... יש לנו...
00:27:00
ואח שלי הגדול היה תמיד
עושה פיוטים עושה...
אלה חתונות... בר מצווה עושים שמח...
חייתי טוב.
אכלתי מה שאכלתי שתיתי מה ששתיתי. תמיד
שמחה תמיד עליזה תמיד אוהבת לצחוק.
זה אני.
אני מדברת איתה בערבית אבל הילדים...פה למדו בארץ. ושם למדו צרפתית.
ואיך למדת עברית? הגעת לארץ,
איך למדת עברית?
מהר, מהילדים שבאים מבית הספר.
"מה זה זה? מה זה זה?"
היו מלמדים אותי הילדים שלי.
וככה...
-לא הלכתי ללמוד עברית.
למדתי מהילדים שלי את העברית.
00:28:00
ועכשיו אפילו קוראת בעברית.
ולא הלכתי לבית ספר.
אידה, את זוכרת... הייתם משחקים משחקים?
בתוניס, הייתם משחקים איזה משחקים?
קרה...
קלאס.
-קלאס.
איך אומרים פה... קלאס.
-כן.
כן, זה המשחק.
אלוף שלנו.
קופצים...
עם כל הקושי, תאמיני, עם
כל הקושי שהיה לי בחיים,עברתי הכול זה בצחוק...
כאילו שהכול חלק הכול בסדר.
עד היום.
שכחתי אפילו את מה שעברתי... קשה.
מכל ה... כל הקושי, אני חיה מצוין.
ואני תמיד זה אני.
מחייכת, מצב רוח טוב,
ברוך השם תודה לאלוהים.
00:29:00
גרנו במעברה, פה בעפולה
פה איפה שעכשיו בית משפט.
היה מעברות.
-דואר.
דואר.
-דואר, בראבו.
הדואר.
אז באים מהסוכנות...
"הלו, משפחת חייט מה נשמע?"
אני אומרת להם: "על הכיפאק."
"הכול בסדר?"
-"הכול בסדר, מה... אוכלים, שותים, צוחקים"
"מה צריך יותר מזה."
תמיד עשיתי ככה. תמיד הייתי...
היו משתגעים.
זה בלי תחתונים וזה בלי גרביים וזה...
יאללה עובר.
אידה, ושמחת להגיע לישראל?
לארץ ישראל, שמחת?
כן, כי בעלי אהב את ישראל.
בשבילו באתי הנה.
כי אימא אמרה:
"מה תלכי לעשות שם...
איפה שבעלי, אני הולכת איתו.
החלום שלו היה לבוא לארץ.
ולא הצטערתי.
כל יום היה לי טוב ברוך השם.
ותספרי לי על החתנים שלך...
כולם, כולם באמת... כולם... אין, אחד אחד.
אין לי מילים.
עושים לי כבוד, מכבדים אותי.
אני כל שבת אצל מישהו.
אחד מהילדים.
כל שבת.
לא משאירים אותי לבד.
באמת תענוג איתם.
מראיינת - גלית כהן קרספי
חייט
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).
המילה הערבית חיאט שפירושה "חייט" מופיעה במספר צורות איות במסמכים ספרדיים מימי הביניים. "אל" היא מילה ערבית המקבילה לה"א הידיעה. במסמכים ספרדיים מימי הביניים שם זה מופיע לפעמים בצורה אלפייט. שם משפחה זה וצורותיו מתועדים כשמות משפחה יהודיים בדוגמאות הבאות: במאה ה-13, סדיליו אלפייט עבד כחייט בעיר חרז, ספרד; במאה ה-14 יוסף בר יום טוב חייט מוזכר במסמך משפטי משנת 1325 בפמפלונה, ספרד, העוסק בחובות הכספיים של הקהילה היהודית.
תוניס
(מקום)תוניס
Tunis
בערבית: تونس
בירת תוניסיה והגדולה בעריה, שוכנת בצפון מזרח המדינה.
יהודים חיו במקום כבר בימי קרתגו הפונית (שנחרבה ב- 146 לפני הספירה). יהודי הפרובינקיה הרומית באפריקה (במאות הראשונות לספירה) נהנו מיחס סובלני, שאיפשר להם לחיות לפי דתם. במאה הרביעית, כשהוכרזה הנצרות כדת המדינה, הוטלו על היהודים חוקים מפלים, ומצבם הלך והחמיר עד לכיבוש הערבי ב- 698.
מהמאה השביעית ועד למאה ה- 11 היה יישוב יהודי דליל בפרברי תוניס; באותה תקופה היה המרכז ליהודי צפון אפריקה בעיר קאירואן שבצפון מזרח תוניסיה. סמוך לירידת המרכז בקאירואן (1057), נוסד הרובע היהודי של תוניס - תארת אל יהוד, לפי המסורת, בזמנו של השליט סידי מאחרז (Sidi Mahrez, נפטר 1022).
בשנת 1159 כבשה שושלת המוחידון (מוסלמים דתיים קיצוניים, שהשתלטו ממרוקו על כל צפון אפריקה ודרום ספרד) את תוניס. הם טבחו בתושבי העיר היהודים ובנוצרים, אשר סרבו להתאסלם וכפו על כל יהודי המאגרב (צפון אפריקה) לשאת אות מזהה וללבוש תלבושת מסוימת.
בתקופת שלטונה של השושלת החפצית (1228 - 1574), שכוננה את תוניס כעיר בירה, נהנתה הקהילה היהודית מאוטונומיה יחסית בתחומי הדת והסעד. אמנם יהודים עדיין נחשבו כבני חסות ("דמי") ובשלהי המאה ה- 15 עדיין חוייבו ללבוש בגדים בגוון מסוים, אך השליטים החפצים לא פגעו בזכותם לסחור ובדרך כלל גם הגנו על בטחונם.
בתקופה העות'מנית (לאחר נצחון הטורקים על הספרדים ב- 1574 ועד שנת 1881) היתה העיר תוניס למרכז ליהודי תוניסיה בתחומי הכלכלה והתרבות ומרכז חשוב לכל יהודי אפריקה הצפונית.
בתקופה זו מילאו היהודים תפקיד נכבד בסחר החוץ של תוניסיה. הם המשיכו לעסוק באומנות ובמלאכות שונות, היו צורפים ותכשיטנים, חייטים, סנדלרים ונגרים. לעתים קרובות נקראו לשמש בתפקידי ממשל שונים כגון במלאכת הטבעת הכסף.
תקופת השגשוג הכלכלי של יהודי תוניסיה החלה במאה ה- 16 עם בואם לתוניס של יהודי ליוורנו, איטליה (Livorno), שכינויים ה"גראנה" - משיבוש השם "ליבורני" ל"גורני". פעילותם ניכרה עד כי תוארה תוניס כעיר של סוחרים יהודים. יהודי ליוורנו הפכו את "סוק אל גראנה" (שוק הליוורנים) למרכז המסחרי של העיר. רוב הסחורות נשלחו לליבורנו או למרסיי. שליטתם של הסוחרים מתוניסיה בשווקים של איטליה צרפת וספרד, נסתייעה באחיהם באיטליה.
במאה ה- 17 ניהל יעקב לומברוזו 4 מפעלים לשאשיות (מצנפות תוניסאיות) והיה היבואן העיקרי של הצמר מספרד.
גם במאה ה- 19 המשיכו היהודים לעסוק בצמר ובמשי, אך היו כאלה שנתמנו על ידי הביי (Bey, שליט תוניסיה) לפקידים גבוהים, לרופאי החצר ואף לחוכרי מסים.
החל מהמאה ה- 18 עמד בראש הקהילה בתוניס הקאיד (Caid), בדרך-כלל בן למשפחה מכובדת ועשירה המקורבת לחצר הביי. סמכותו הקיפה את כל בני הקהילה. הוא גבה מסים מינה רבנים ודיינים והטיל עונשים אדמיניסטרטיביים, למשל מאסר, ענשי גוף ואף גירוש. במאה ה- 18 נודע הקאיד ר' יהושע כהן טנוג'י שנהג בגינוני מלכות ובמאה ה- 19 בלטו בני משפחת שמאמה, האחרון בהם הר' בורג'ל, ששימש כרב וכקאיד.
מלבד מוסדות הקהילה המסורתיים היו גם חברות בעלי מלאכה, בראשם עמדו "אמינים" ("נאמנים" ערבים) שתווכו בין בעלי המלאכה לנציג השלטונות.
בראשית המאה ה- 18 חל פירוד בין קהילת ה"גראנה" לבין ה"תואנסה", בני המקום התוניסאים, הוותיקים יותר. יוצאי ליוורנו הקימו להם הנהגה ומוסדות חברה משלהם. הפיצול לשתי קהילות התקיים עד 1944. ב1876 הוציא הביי פקודה שצמצמה את סמכויות ועד הקהילה שנקרא מכאן ואילך "קופת העזרה והצדקה" של תוניס. ועד זה פעל גם כאירגון סעד; הוא ניזון ממענק ממשלתי וממסים שניגבו ממכירת בשר,מצות ויין וממתן רשיונות קבורה. בתקופה ההיא היו כ- 40 אחוזים מיהודי תוניס רשומים כנזקקים.
ב- 1921 נערכו בחירות למועצת הקהילה, נבחרו 60 צירים, ביניהם 14 ציונים. המועצה בחרה בועד מנהל בן 12 חברים ובו ייצוג יחסי ל"גראנה" ולתואנסים. בשאר הקהילות פעלו בתקופה זו ועדים שמונו על ידי השלטונות.
תוניס נודעה כ"עיר גדולה של סופרים וחכמים". ב- 1773 ביקר בה השד"ר (שליח דרבנן) מארץ ישראל, הרב חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שתאר ביומן מסעותיו את ידענותם הרבה של חכמי תוניס.
בשלהי המאה ה- 17 פעל שם הרב צמח צרפתי ואחריו תלמידו וחברו הרב אברהם טייב ("באבא סידי"). ב- 1768 נוסד בית דפוס בתוניס, אך נדפס בו ספר אחד בלבד, ספרו של ר' יצחק לומברוזו "זרע יצחק".
בסוף המאה ה- 18 פעל בתוניס ר' עוזיאל אל חאייק מחבר הספר "משכנות הרועים", הערוך כאנציקלופדיה הלכתית. תלמידו יצחק טייב, שבישיבתו למדו (על פי החיד"א) כששים תלמידי חכמים, חיבר את הספר "ערך השולחן", הכולל דינים ביאורים ושו"ת ערוכים על פי חלקי שולחן ערוך. לפי פתגם יהודי תוניסאי, לולא נאמר "כי מציון תצא תורה" היינו אומרים "מתוניס תצא תורה".
במאה ה- 18 רבתה הצפיפות ברובע היהודי ולחץ מחירי הבתים המאמירים הביא ליציאת יהודים אל מחוץ לעיר. קהילת תוניס היתה הראשונה שהשתלבה בתהליכי המודרניזציה, במיוחד עם כיבוש הארץ בידי צרפת ב- 1881. באותה שנה נוסד בעיר הראשון מבתי הספר של חברת "כל ישראל חברים". בבתי הספר אלו למדו בצד לימודי קודש, שעורים בעברית, בצרפתיחת ומקצועות כלליים. אך מוסדות "תלמוד תורה" והישיבות המסורתיות המשיכו לפעול נגד חשיפת הנוער להשפעת התרבות הצרפתית. ב- 1908 כבר נרשמו לבית הספר של כל ישראל חברים כ- 4000 ילדים בעוד שב"כתאב" (החדר המסורתי שבו למדו בשפה עברית - ערבית) למדו רק 800.
בקונגרס הציוני העשירי בבאזל (1911) השתתף בפעם הראשונה נציג תוניסאי. אגודות ציוניות פעלו בכל אחת מן הערים הגדולות בתוניסיה כבר לפני מלחמת העולם הראשונה. אגודת ציון של תוניס שנוסדה ב-1910, דאגה ללימוד השפה העברית ועסקה לא רק בפעילות ציונית אלא גם בענייני הקהילה.
בתוניס הופיעו העיתונים הציוניים "אל בוסתאן" (הגן) ו"קול ציון" (ב-1931) ב- 1910 התאחדו כל האגודות במסגרת הפדרציה הציונית שהוכרה על ידי השלטונות ומאז השתתפו יהודי תוניסיה בפעילות התנועה הציונית העולמית. בד בבד הוקמו תנועות נוער יהודיות; תחילה הצופים היהודים .E.I.F ואחר כך .U.U.J.J (התאחדות בני נוער יהודים) . בשנות ה- 30 וה- 40 של המאה העשרים פעלו בתוניס כל תנועות הנוער, מבני עקיבא ועד השומר הצעיר; הגדולה ביניהן היתה תנועת בית"ר.
בראשית המאה העשרים חיו בתוניס כ- 24,000 יהודים. ב- 1925 גדל מספרם ל- 27,000.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בתוניס כ- 30,000 יהודים, כעשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר.
תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (החל מיוני 1940) הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. סילקו את היהודים ממשרות ציבוריות, אסרו עליהם לעסוק במקצועות חפשיים כמו עריכת דין ורפואה ורבים נושלו מעסקיהם.
ב- 8 בנובמבר 1942 פלשו הגרמנים לתוניסיה ועד מאי 1943 היתה הארץ תחת כיבוש גרמני ואיטלקי. בתוניס מינו הגרמנים יודנראט בראשות פאול גז. הם שלחו 4,000 יהודים למחנות עבודה סמוך לקו החזית.
בתקופת הכיבוש סבלו היהודים מהפקעות רכוש ומקנסות קיבוציים. פעילי מפלגות ידועים ומפירי הוראות הוצאו להורג ללא משפט, או הוגלו למחנות ריכוז באירופה. הגרמנים הפקיעו את בית הכנסת הגדול מרשות הקהילה והשתמשו בבניין כמחסן אספקה של הצבא.
לאחר המלחמה
אחרי שחרור תוניסיה על ידי צבאות בנות הברית ב-7 במאי 1943 התחדשה הפעילות החברתית, הכלכלית והתרבותית של היהודים. ב-1946 מנתה הקהילה היהודית בעיר תוניס 34,200 נפש.
יהודים שובצו במשרות ציבוריות ומספר ניכר של צעירים יהודים למד באוניברסיטאות אלג'יר וצרפת, לא רק במקצועות המקובלים על משכילים יהודים, כמו רפואה, משפטים ורוקחות, אלא גם אדריכלות, הנדסה ומקצועות טכניים. בעולם הספרות זכו מספר סופרים יהודים מתוניס לתהילה, ביניהם אלברט ממי (Memmi). באותה עת גדל גם מספר הסוחרים והאומנים היהודים והתפתח מעמד פועלים יהודי.
בשנת 1945 החל גל העליה לארץ ישראל, תחילה כעליה בלתי לגאלית ואחרי הקמת מדינת ישראל, במסגרת הסוכנות ועלית הנוער. עד שנת 1953 עלו מתוניסיה כולה כ- 15,000 יהודים, חלקם מטעמי דת וחלקם פעילים ציונים. באותה תקופה עלתה תפוצת העתונים הציוניים: L'Echo D'Israel (הד ישראל), LA VOIX JUIVE, (הקול היהודי) ובעיקר עתונו של אנדרי שמאמה (La Gazette D'Israel (Shemama.
מלחמת העצמאות של תוניסיה 1956 -1952 לא בישרה טובות. אמנם לנשיאות תוניסיה נבחר חביב בורגיבה, שנתמך על ידי היהודים, אשר קיוו לתפוש את מקום הפקידות הצרפתית העוזבת ובממשלה הראשונה כיהן שר יהודי, עורך הדין אלבר בסיס (Bessis); אולם באותו זמן החל תהליך ה"ערביזציה" של תוניסיה שפגיעתו הרעה ביהודים ניכרה עד מהרה.
לאחר הנהגת החוקה החדשה בתוניסיה בשנת 1959 נסגרה תחנת הרדיו היהודית בתוניס. ב- 1957 בוטל בית הדין הרבני בעיר ובאמצע 1958 פורקה מועצת הקהילה ובית העלמין היהודי העתיק הפך לגן ציבורי.
בשנות ה- 60 של המאה העשרים חלה הרעה נוספת בעקבות משבר כלכלי חמור שגרם להגירת יהודים מתוניס.
ב- 1967, אחרי מלחמת ששת הימים, נבזזו חנויות של יהודים ובית הכנסת הגדול הוצת. ב- 1971 נרצח הרב מצליח מזוז ברחוב מרכזי בעיר.
האוכלוסיה היהודית בתוניס קטנה משנה לשנה. ב- 1979 מנתה הקהילה כ- -3,000 איש, רובם זקנים שעברו לעיר מקהילות אחרות אשר התרוקנו מיהודים, ומיעוטם משפחות עשירות בעלות נכסי דלא ניידי.
תוניסיה
(מקום)תוניסיה
Tunisia; בערבית: تونس
מדינה לחופי הים התיכון, צפון אפריקה.
לפי מסורות היסטוריות הגיעו ראשוני היהודים במאה התשיעית לפני-הספירה עם הפניקים מצור ומצידון, והתיישבו בחוף תוניסיה. בעקבות כשלון מרד יהודי קירנאיקה נגד הרומאים באו פליטים יהודים לקרתגו, ולאחר הכיבוש הרומאי (146 לפני-הספירה) נוספו גולים מירושלים. במאה השלישית, עם קבלת הנצרות ברומא, נגזרו גזרות על היהודים. הוונדאלים שכבשו את האזור (439) ביטלו את הגזרות, והביזנטים שכבשו ב- 533 הטילו גזרות מחדש.
מצב היהודים השתפר לאחר הכיבוש המוסלמי. הבירה קירואן שנוסדה ב- 670 נעשתה למרכז מסחרי ותרבותי והתגבשו בה קהילה יהודית עשירה ומרכז רוחני חשוב. במאה התשיעית פלשו שבטי בני-הלאל ממצרים והחריבו את קירואן וקהילות נוספות.
הישוב היהודי התחדש בתקופת השושלת החפצית (Hafsids) במאה ה- 13. העיר תוניס נעשתה לבירה, היהודים שוב יכלו לקיים אוטונומיה קהילתית-דתית ותפשו משרות מטעם המדינה, כגון גובי מס, והיו שעסקו במסחר עם אירופה. היהודים התגוררו בשכונות מיוחדות ("חארה"). הכיבוש העות'מאני (1574) הנהיג סדרי מינהל חדשים אך מפאת חולשתו השתלטו שליטים מקומיים, ומצבם הכלכלי והחברתי של היהודים השתנה על-פי נטיות המושלים. יהודים המשיכו לעסוק במסחר ימי בערי החוף ובמלאכות מסורתיות. הוטלו עליהם הגבלות וגזרות, כגון חבישת כובע שחור להבדילם מהמוסלמים.
במאה ה- 18, תחת השושלת האוטונומית החוסיינית (1956-1705), החלה צמיחה בקהילות. שכונות יהודיות הוקמו לצד מצודות השלטון בערים, והיהודים זכו להגנה מפני פלישות הבדוים בתמורה לנאמנותם. תוניסיה נפתחה כלפי המערב, המסחר גדל ויהודים השתלטו על ענפי מסחר שונים ועסקו בתפקידי תווך עם אירופים.
בלחץ מדינות אירופה, פירסם בשנת 1857 מחמד באי, שליט תוניסיה, "חוקת יסוד" שמעניקה ליהודים שוויון בפני החוק. ביצוע החוקה הושעה, ורק ב- 1881 תחת החסות הצרפתית, זכו היהודים לשוויון זכויות וניתנה להם רשות לקנות קרקעות ולבחור באזרחות צרפתית. אך בפועל נשארו סממני אפלייה: מ- 1884 התמנו יהודים כנציגים במועצות עירוניות פחות מכפי שיעורם באוכלוסייה. ב"מועצה הגדולה" (בית הנבחרים) הוקצו ב- 1922 רק שלושה מושבים ליהודים. הצרפתים ניסו להגביל את האוטונומיה של הקהילות, ב- 1891 ביטלו את משרת הקאיד כנשיא היהודים; ב- 1900 נקבע שוועד הקהילה יהיה ממונה, יקרא "קופת העזרה והצדקה" ותפקידיו יצומצמו לענייני פולחן וצדקה. ב- 1921 הונהגה רפורמה והוקם ועד קהילה נבחר. מספר היהודים היה אז 48,000 וב- 1936 הגיע מספרם ל- 60,000.
המפלגה הלאומית "התוניסאים הצעירים", שנוסדה ב- 1908, ויורשתה מפלגת "אל-דסתור" (החוקה) ב- 1920, ששאפו להנהגת משטר חוקתי-אסלאמי, הסבו דאגה ליהודים. אך בשנת 1934 ייסד חביב בורגיבה את מפלגת "ניאו דסתור" וביקש לצרף אליה חברים יהודים.
בתקופת שלטון וישי בצרפת (מיוני 1940 עד נובמבר 1942) נושלו יהודים מעסקיהם, סולקו ממשרות ציבוריות ומעיסוק ברפואה ובעריכת-דין, וכל הארגונים ותנועות הנוער נאסרו. יהודים נתיני מדינות זרות נעצרו במחנה "גומבטה" בתקופת הכיבוש הגרמני (נובמבר 1942 - מאי 1943). כ- 5,000 יהודים נכלאו ב- 32 מחנות לעבודת כפייה, עשרות ניספו במחלות, בהפצצות ובניסיונות בריחה. כעשרים יהודים שולחו למחנות ריכוז באירופה.
בשנת 1946 היו בתוניסיה כ- 70,000 יהודים בעלי אזרחות תוניסאית ועוד כ- 30,000 בעלי אזרחות צרפתית או איטלקית. הפעילות הציונית גברה כבר בשלהי מלחמת העולם השנייה. פעלו תנועות הנוער "תורה ועבודה", "גורדוניה", "דרור", "ביתר" ואחרות. בשנים 1943-1941
עלו יהודים באמצעות סרטיפיקטים וכמעפילים בלתי לגליים. ב- 1948 נפתחו משרדי הסוכנות בתוניס ועד 1952 עלו כ- 15,000 . בשנת 1956 קיבלה תוניסיה עצמאות ויהודים מילאו תפקיד בפוליטיקה התוניסית, בפרלמנט ובמערכת המשפט. אמנם השלטונות החלו להצר את צעדי היהודים אך הפעילות הציונית לא הופרעה. ב- 1957 הוקמה הגנה יהודית מחשש לפגיעות בנפש. בשל חשש לאנטישמיות עזבו את תוניסיה בין יולי 1961 לדצמבר 1962 כ- 30,000 יהודים, מרביתם לצרפת. בשנים 1965-1964 היגרו כ- 12,000 בגלל מדיניות הלאמה של הממשלה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) ועד 1971 עזבו כ- 15,000 בגלל התנכלויות לנפש ולרכוש. בשנת 1987 נותרו בתוניסיה כ- 2,500 יהודים. לפי רישומי הקונגרס היהודי העולמי בשנת 1997 חיו בתוניסיה 1,900 יהודים.
דמותה של הקהילה
יהודי תוניסיה היו עירוניים ברובם והתיישבו בצמתי מסחר ובערי החוף כדי לעסוק במסחר ובתפקידי תורגמנים ומתווכים. תופעת לואי של הנהירה לערים הייתה צמיחת ה"חארה" (השכונה) היהודית.
תוניסיה קלטה יהודים ממגורשי ספרד במאה ה- 15. במאה ה- 17 הגיעו מהגרים מליוורנו ומפלרמו שבאיטליה, הם נקראו "גראנה", תרמו לתרבות ולכלכלה, וקיימו קהילות ובהן מוסדות ובתי כנסת נפרדים מקהילות ה"תואנסה" (היהודים התוניסאים).
ר' יצחק חי טייב (1837-1743) מרבניה הדגולים של תוניסיה השפיע על החיים הרוחניים והדתיים של הקהילה. בראש הקהילה עמד ה"קאיד" (שיח' אל-יהוד - ראש היהודים), שהיה המנהיג החילוני ועסק בגביית מיסים ובאכיפת החוק, עד שבוטלה כהונתו בידי הצרפתים ב- 1898. תחת השלטון הצרפתי התפתחה מערכת החינוך הצרפתית של "אליאנס" אך היה גם לימוד תורה משגשג בישיבות ובתלמודי תורה.
היהודים לא מיהרו להתאזרח בצרפת, דוגמת יהודי אלג'יריה, מחשש הגיוס לצבא. איטליה המשיכה להשפיע באמצעות קהילות ה"גראנה" גם בתקופת השלטון הפשיסטי, וזכתה לתמיכת היהודים, ולכן הם ניצלו מהפקעת רכוש וממחנות כפייה בימי מלחמת העולם השנייה.
הקהילות שעיצבו את דמותה של יהדות תוניסיה היו קהילות כמו ג'רבה בעלת המסורת הרבנית העתיקה; סוסה שפיתחה מרכז תרבותי יהודי חילוני בלשון הערבית, וקהילת תוניס, שהציגה השפעה תרבותית צרפתית חזקה ופעילות ציונית בהשפעה סוציאליסטית, לעומת ההשפעה הרוויזיוניסטית בקהילות ערי השדה.