גיא אלוש
Guy Allouche (b.1939), politician, born in Constantine, Algeria. A pedagogical advisor in physical education and sports, he immigrated to France and entered the political scene as member of the French Socialist party. Allouche was elected member of the French Senate in 1983 and again in 1992 serving through 2001. Representing the French Nord Département, he was a member of the Committee for Constitutional Laws, Legislation, Universal Suffrage, Regulations and General Administration and also acted as Vice-President of the Senate.
אלוש
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). במקרים אחדים השם אלוש נגזר ממילה בניבים הבֶּרְבֵּרִים של צפון אפריקה שפירושה "טלה". אפשר שבמקור שם זה היה כינוי של מגדלים או מוכרים של כבשים.
אלוש מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-15 בעיר קונסטנטין, אלג'יריה, עם הרב והדיין משה בן שלומה אלוש; במאה ה-16 באלג'יריה עם הרב יהודה אלוש.
שם משפחה זה יכול להיות גם פטרונים, כלומר שם משפחה שנגזר משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה: במקרה הזה השם הפרטי הערבי עלי בצירוף הסופית "-לוש" ההופכת אותו לשם חיבה.
במאה ה-20 אלוש מתועד כשם משפחה יהודי עם הפרופסור י. ס. אלוש, הסטוריון במכון להשכלה גבוהה ברבט, מרוקו, מחברם של מחקרים הסטוריים ותיאולוגיים רבים; ועם פליקס אלוש, עיתונאי ציוני מטוניסיה, מייסד ומנהל העיתון הציוני "לה רוואי ז'ויף" ("התקומה היהודית") אשר יצא לאור בשנים 1934-1924.
קונסטאנטין
(מקום)קונסטנטיןConstantine
בערבית: قسنطينة קסנטינה
עיר בצפון במזרח אלג'יריה, כ- 100 ק"מ מחוף הים התיכון.
מצבות מהמאה הרביעית מעידות על יישוב יהודי בקונסטנטין בתקופה הרומית והביזנטית.
הקהילה היהודית המשיכה להתקיים גם בעת הכיבוש הערבי (710) וגם בימי שלטון אל-מוחדון (המאה ה- 12) שהיה קשה ליהודים. בסוף המאה ה- 15 נוספו לקהילה היהודית במקום יהודים רבים מגולי ספרד. במאות ה- 16 וה- 17 נודעו במקום ר' יוסף בן מיניר "החסיד" והפייטנים ר' יוסף בן זמרון ומשה עלוש. במאה ה- 18 גדל הישוב היהודי והגיע ל- 5,000. נבנתה שכונת היהודים ליד באב אל-ג'אביה. באותה העת נודע ר' מסעוד זרביב וקברו היה אתר עלייה לרגל.
בשנת 1818 פרעו חיילים תורכים ביהודי העיר, רצחו ושדדו וחטפו 17 נשים יהודיות לחצר ה"באי". בשנת 1837 כבשו הצרפתים את אלג'יריה. היהודים סייעו לשלטונות הצרפתיים, תווכו בינם לבין האוכלוסייה הערבית ושימשו כתורגמנים, ספקים של הצבא, מזכירים וכדומה.
בעקבות "צו כרמייה" שהעניק ב- 1870 אזרחות צרפתית ליהודים. חל שיפור כלכלי וחברתי בחיי יהודי קונסטנטין. עם עליית מעמדם גברה גם האנטישמיות בעיר והגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס.
במלחמת העולם הראשונה (1918-1914) גוייסו יהודים מקונסטנטין לצבא הצרפתי, רבים נפלו בקרבות או נפצעו ורבים זכו לעיטורי גבורה. ב- 5 באוגוסט 1934 התחולל פוגרום בעיר ובסביבתה. 25 יהודים נרצחו ועשרות נפצעו. חנויות היהודים נבזזו והועלו באש, והחיילים הצרפתים לא התערבו להפסקת המהומות. בעקבות הפוגרום עקרו יהודים מקונסטנטין לצרפת.
בשנות השלושים פרחה עתונות אנטישמית בקונסטנטין. חברי מועדון יהודי להתעמלות La Vaillante, שהיו מאורגנים להגנה עצמית, תקפו את בית הדפוס של העתון La Tribune שנודע במאמרי ההסתה שלו, והרסו את המכונות.
בפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) גוייסו צעירים יהודים לצבא הצרפתי. עם החלת משטר וישי (יוני 1940) נאכפו חוקי אפלייה על היהודים ובאוקטובר נשללה מהם האזרחות הצרפתית. יהודים פוטרו ממשרות ציבוריות ותלמידים יהודים הוצאו ממוסדות חינוך.
אחרי נחיתת כוחות בנות הברית באלג'יריה (נובמבר 1942) שוב גוייסו יהודי קונסטנטין לצבא הצרפתי, תלמידים יהודים הוחזרו לבתי הספר רק כעבור כמה חודשים ורק באוקטובר 1943 הושבה ליהודים האזרחות הצרפתית.
אחרי הקמת מדינת ישראל (1948) עלו רק מעטים מיהודי קונסטנטין לישראל.
בשנת 1954 נמצאו יהודי קונסטנטין מעורבים במאבק לעצמאות אלג'יריה. כאזרחים צרפתים גוייסו הגברים לצבא הצרפתי ולמשמר הלאומי. ב- 1958 נפגעה השכונה היהודית. התארגנה מחתרת יהודית חמושה "הארגון". כשהוטלו רימונים בבית קפה בשכונה היהודית הגיבה המחתרת בפעולה בשכונות ערביות. בלחץ השלטונות הצרפתיים נאלצו חברי "הארגון" להתפזר. כמה מהם עלו לישראל.
עם עצמאות אלג'יריה (יולי 1962) עזבו היהודים את קונסטנטין, רובם היגרו לצרפת ומהם התיישבו הרוב בפאריס, מעטים עלו לישראל.
חיי הקהילה
עד לכיבוש הצרפתי התפרנסו יהודי קונסטנטין כבעלי מלאכה כגון חייטים, סנדלרים ונגרים; היו ביניהם צורפים והיו סוחרים זעירים שנדדו בכפרי הסביבה. רוב המשפחות היו מרובות ילדים, התפרנסו בדוחק וחיו בצפיפות. אחרי הכיבוש החלו יהודים לעבוד בשרות הממשל והצבא הצרפתי. ילדי הקהילה החלו ללמוד בבתי ספר צרפתיים, ומספר היהודים העוסקים במקצועות חפשיים גדל.
במשך הזמן החלה התקרבות לאורח החיים הצרפתי וגדלה השפעתם של חוגי "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). מונו רבנים מצרפת לכהן בקהילה, אך היהודים המשיכו לפנות לרבנים המקומיים. הקהילה התנהלה באמצעות קונסיסטואר (ועד קהילה), שחבריו נבחרו אחת לארבע שנים מבין הסוחרים האמידים ובעלי מקצועות חפשיים.
משום רבוי בתי הכנסת והאווירה המסורתית זכתה קהילת קונסטנטין לכנוי "ירושלים הקטנה". הידועים בין תשעת בתי הכנסת בעיר היו: "המדרש", הגדול והחדיש ביותר; "צלאת ר' מסעוד" הקטן, שהיה מקום ישיבתו של ר' מסעוד זרביב במאה ה- 18 שעצמותיו הועלו לישראל ב1972-; Le Temple Algerois”", מבנה חדש שבו התפללו לפי נוסח יוצאי העיר אלג'יר.
ב-"דאר השראע" (בניין בית המשפט הישן) שכנו: בית הכנסת של ר' ציון שוקרון, ישיבת "עץ חיים" שנוהלה בידי ר' יוסף רנסיה; בית לימוד לסוגיות תלמוד של ר' דוד כהן; "מגדל עוז", מרכז לנזקקים; אולם גדול לפעילות הצופים היהודיים ומעון לפעוטים, וכן משרדיו של הקונסיסטואר ומשרדי החברה קדישא. הקהילה הפעילה בית תמחוי ליד תלמוד תורה, אגודת "מוהר לבתולה", אגודת "מתן בסתר" ואגודת צדקה לעניים.
בימי ממשלת וישי נקלטו הילדים בבניין תלמוד תורה, ובית ספר תיכון יהודי נפתח בחווילתה של משפחת טנוג'י העשירה. המורים היהודים שפיטרו השלטונות לימדו במסגרות אלה ושכרם שולם בידי הקהילה. סניף אגודת הנוער של הצופים היהודיים הצרפתיים (E.I.F.), שהתגבש בקונסטנטין בשנות השלושים, והיה משנות הארבעים הגדול ביותר באלג'יריה, סייע ליצירת מסגרת לנוער היהודי. הרב ז'איס, שנמלט מצרפת הכבושה והתיישב בקונסטנטין, שימש רב ראשי ליד הרבנים המקומיים, גיבש את הקהילה. הרבנים האחרים שכיהנו אז בקהילה היו: הרב סידי פרג' חלומי, הרב יוסף רנסיה והרב שמעון דוכאן.
ליהודי קונסטנטין היה קשר לירושלים ולארץ-ישראל. בסוף המאה ה- 19 ובראשית העשרים נתקבלו שם בברכה שד"רים (שליחי דרבנן) אוספי תרומות מארץ-ישראל, ובקונגרס הציוני הראשון (1897) השתתף נציג מהקהילה, אבל פעילות ציונית של ממש התחילה בקונסטנטין רק בשנות הארבעים ובעקבות הידיעות על שואת יהודי אירופה. שלושה עתונים יהודיים בצרפתית, ובמיוחד La Gazette D’Israel, פרסמו ידיעות על העולם היהודי ועל המתרחש בארץ ישראל. נוצרו קשרים עם מוסדות ציוניים, באו שליחים מארץ-ישראל והוקם סניף הפדרציה הציונית בקונסטנטין. במשך הזמן עזבו בני נוער את אגודת הצופים לתנועות נוער ציוניות. בשנת 1947 היו בתנועת "בית"ר" מאות חניכים ובמועדון הנוער הרביזיוניסטי (J.N.O.S.A.) שהוקם לידה התקיימה פעילות תרבותית. אחר-כך הוקמו גם סניפי "בני עקיבא", "דרור" ו"גורדוניה".
בשנים 1948-1947 יצאו צעירים יהודים מקונסטנטין לנמל מרסיי בצרפת והצטרפו לעולים בלתי ליגאליים לארץ-ישראל. מקצתם נעצרו בידי הבריטים והוחזקו בקפריסין, מקצתם הצטרפו לגח"ל ולמח"ל, השתתפו בקרבות מלחמת העצמאות, ולחמו גם במסגרת היחידה שנקראה "הקומנדו הצרפתי".
ב- 1950 היו בקהילה 16,000 יהודים, הקהילה הפעילה תלמוד תורה לבנים ובית ספר לבנות. רוב הקהילה היה מסורתי. עשרות רבנים, חזנים ושוחטים סיפקו את צרכי הדת.
אישים ידועים ילידי קונסטנטין בתחומי הספורט, האמנות והמדע היו: אלפרד נקאש, אלוף צרפת בשחייה ושיאן עולמי בסגנון "פרפר" ב- 1941; א' חלימי, אלוף העולם במשקל תרנגול בשנת 1947; הצייר ז'אן אטלאן (1960-1913); צ' אטאלי, מהנדס אוירונאוטיקה שהשתתף בצוות שיגור הלויין הצרפתי הראשון; והמשפטן פייר דרעי, שהיה נשיא בית המשפט העליון בפאריס.
בשנות הששים נותרו בקונסטנטין 20 או שלושים יהודים בלבד, רובם קשישים, ובית כנסת אחד.
פריס
(מקום)בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.