ארטור רובינשטיין

עמנואל פוירמן (1902-1942) צ'לן. נולד בקולומיאה, אוקראינה (אז בגליציה, חלק מאוסטריה-הונגריה). ב-1909 עקרה משפחתו לווינה, ושם הופיע לראשונה ב-1912. כבר ב-1918 התמנה למורה בקונסרבטוריון בקלן, גרמניה, ולצ'לו בתזמורת העיר. בשנים 1933-1929 לימד באקדמיה למוסיקה בברלין. ב-1935 ערך את הופעת הבכורה שלו בארצות-הברית וב-1938, אחרי שהייה בת שנה בציריך, שוויץ, היגר לארצות-הברית. מ-1941 לימד במכון קרטיס למוסיקה בפילדלפיה. מלבד בזכות הופעותיו כסולן, שמו יצא כמוסיקאי קאמרי. לעתים קרובות, ניגן עם ברוניסלב הוברמן (כינור) וארטור שנבל (פסנתר), וכן עם ישה חפץ (כינור) וארטור רובינשטיין (פסנתר). נפטר בניו-יורק.

 

פריס

בירת צרפת.

עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.

האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.

מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.

עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.

כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.

בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.

ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.

ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.

בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.

אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.

ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".

ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.

בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).

עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).

אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.

בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.

בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.

יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.

באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).

מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.

בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.


על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.

על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.

יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.

מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.

בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.     

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

ברלין
Berlin

בירת גרמניה (שוב משנת 1999). בירת פרוסיה (משנת 1701), בירת גרמניה הקיסרית (1871–1918), ובירת רפובליקת ויימאר (1933–1919) ו"הרייך השלישי" (1933–1945). אחרי מלחמת העולם השנייה ועד שנת 1990 הייתה ברלין מחולקת לשתי ערים, ברלין המערבית, שהשתייכה לגרמניה המערבית וברלין המזרחית שהייתה בירת גרמניה המזרחית.

עיקרים לגבי הקהילה היהודית אחרי מלחמת העולם השנייה 

בשנת 1969 היה מספר תושבי מערב-ברלין 2,135,000, ומספר תושבי מזרח-ברלין – 1,086,000. הקהילה היהודית הייתה מאוחדת עד סוף 1952. ב-1954 מנתה קהילת מערב-ברלין 5,000 נפש, וב-1976 – 6,000, רובם בני 41 ומעלה, עם שיעור גבוה של נישואי תערובת. החזרת הרכוש היהודי וכספי הפיצויים תרמו רבות לשיקום היישוב היהודי במקום, ובשנת 1959 הקימו שלטונות העיר מרכז קהילתי גדול במקום ששכן בו עד 1938 בית-הכנסת המפואר ביותר בברלין.

בקהילה פעילות ציבורית ערה, הסתדרויות נשים, סטודנטים ונוער יהודי, סניפים של ההסתדרות הציונית, המגבית הישראלית ו"בני ברית", וארגונים לטיפוח יחסים בין-דתיים. במערב-ברלין ארבעה בתי-כנסת ובית-הוצאה לספרות יהודית. מספר התושבים היהודיים במזרח-ברלין נאמד ב-550 (1976) (לעומת 2,442 בשנת 1946). בית-הכנסת הגדול אמנם שוחזר בעזרת השלטונות ואין הגבלות על חיי הדת בעיר, אבל האווירה האנטי-דתית הקומוניסטית בהכרח מטביעה את חותמה על פעולת הקהילה ועל דרך התפתחותה.

תולדות הקהילה היהודית

עדות ראשונה לקיום קהילה יהודית בברלין מוצאים באיסור מועצת העיר מ-1295 למכור חוטי צמר ליהודים. היהודים התרכזו ב"חצר הגדולה" וב"רחוב היהודים" אבל היו בהם עשירים שהתגוררו מחוץ לרובע. הם עסקו במסחר, במלאכה ובעסקי כספים ושילמו מסים על כל זכות שהוענקה להם. בשנות ה"מגיפה השחורה" (1350-1349) הועלו בתיהם באש, חלקם נרצחו ויתרם גורשו מן העיר, אך חזרו כעבור שנים אחדות. ב-1446 הם גורשו עם שאר יהודי בראנדנבורג ורכושם הופקע; כעבור שנה שוב התחילה הסתננות לעיר וב-1509 ניתן לכמה יהודים עשירים היתר רשמי להתגורר בבראנדנבורג. כעבור שנה הואשמו יהודים בחילול לחם-הקודש בעיירה סמוכה; 111 נאסרו, 51 נדונו למוות ו-38 הועלו על המוקד בכיכר השוק החדשה ב-10 ביולי 1510. ב-1539 הוכחה חפותם בבית-הנבחרים בפראנקפורט בזכות מאמציהם של השתדלן יוסף (יוזלמן) בן גרשון מרוסהיים ופיליפ מלאנכתון. ב-1571 גורשו "לצמיתות" ובמשך מאה שנה נאסרה על היהודים הישיבה בברלין, להוציא בודדים, דוגמת הספק הצבאי ישראל אהרן. במאי 1671 הותר ל-50 משפחות ממגורשי וינה (1670) להתיישב בבראנדנבורג למשך 20 שנה וב-10 בספטמבר אותה שנה הוציא הנסיך כתב-זכויות ראשון המציין את תחילת היישוב היהודי החדש בברלין, חרף התנגדותם של אנשי העיר, לרבות ישראל אהרן. ב-1700 כבר ישבו בברלין 70 משפחות יהודיות בהיתר, 47 משפחות ללא היתר, וקצת רוכלים וקבצנים (ביחד כאלף איש). חנויות היהודים התרבו על אף האיסור ולבסוף נצטוו לסחור אך ורק בבגדים משומשים ובהלוואות תמורת פקדונות. השלטון ראה בהם מקור לא-אכזב לסחיטת תשלומים כבדים בצורת "דמי-הגנה". רק ב-1714 הסיר פרידריך וילהלם הראשון את ההגבלות על מסחר היהודים, להוציא ענפים מסוימים כגון תרופות ותבלינים, דברי צמר מיובאים וייצור משקאות. רכישת קרקעות על-ידי יהודים הייתה כרוכה בקשיים עצומים והבעלות על הבתים נאסרה עליהם לחלוטין. ב-1755 נקבע שיעור ריבית אחיד ליהודים ולנוצרים. יהודים רבים סחרו במתכות יקרות ובאבני-חן ועסקי הכספים בברלין היו מרוכזים אז בידי יהודים בלבד. בני משפחת גומפרץ נמנו עם גדולי העשירים בעיר. בתקופת פרידריך הגדול ניתנו הקלות ליהודים ומצבם הכלכלי, התרבותי והחברתי השתפר, בפרט אחרי מלחמת שבע השנים (1763-1756), כאשר יהודים רבים שימשו כספקים לצבא ולאוצר המלוכה. מספר התעשיינים והבנקאים בקרב יהודי ברלין גדל, וב-1791 הוענקו למשפחת איציג היהודית זכויות אזרח מלאות, לראשונה בגרמניה. האזרחות לכלל יהודי פרוסיה ניתנה בצו מיום 11 במארס 1812.

עם הפריחה הכלכלית הופיעו ניצני ההסתגלות התרבותית ובהשפעת משה מנדלסון (1786-1729) הונהגו תיקונים בקהילת ברלין, בפרט בתחום החינוך. ב-1778 נפתח בית-הספר "חינוך נערים" ומנדלסון ודוד פרידלנדר חיברו את המקראה הגרמנית הראשונה לילדי ישראל.

ב-1783 הוקמה "חברת דורשי שפת עבר" והוציאה את "המאסף" הראשון. ברלין נעשתה לערש ה"השכלה" ולמוקד ההתבוללות; הסלונים של הנרייטה הרץ, רחל וארנהאגף ודורותיאה שלגל היו מקום מִפגש ליהודים ולגרמנים מצמרת ברלין. בשנת 1722 הוכנסו תיקונים בתקנון הקהילה ובארגונה ולקראת סוף המאה הוקמה ועדת שלושה לפיקוח על משק הכספים בקהילה. הרב הראשון של קהילת ברלין אחרי הקמת בית הכנסת היה הרב מיכאל חסיד, הוא כיהן בשנים 1728-1714. נמנו עם יורשיו על כס הרבנות – יעקב יהושע בן צבי הירש פאלק מקראקוב, דוד פרנקל (1762-1743), מורו ורבו של משה מנדלסון, וצבי הירש בן אריה לייב (הירשל לוין, 1800-1772), שהתפרסם בהתנגדותו ל"השכלת ברלין". אחרי 1812 גברה השתלבות יהודי ברלין בחיי המדינה; יהודים היו בין לוחמי הבריקדות במהפכת 1848 ובשורות המשמר האזרחי, בלטו על בימות הנואמים ובעיתונות, ועם הסרת ההגבלות האחרונות ביולי 1860 חדרו לכל תחומי התרבות והחיים המדיניים; עיריית ברלין נעשתה עד מהרה מעוז הליברליזם והסובלנות במדינה. כחמישית מעיתונות ברלין הייתה בבעלות יהודית, ביניהם היומונים רבי-ההשפעה "ברלינר טאגבלאט" ו"פוסישה צייטונג", ויהודים תפסו מקום בולט בחיי התיאטרון, המוסיקה והאמנות. כל זאת גרם להתעוררות תגובה אנטישמית חריפה, בדמות "תנועת ברלין" מיסודו של אדולף שטקר. תוך מאה שנה גדלה האוכלוסייה היהודית בברלין פי חמישים – מ-3,292 ב-1812 לכדי 172,672 ב-1925 (4.29% מכלל התושבים בעיר ו-30.6% מכלל היהודים בגרמניה). הנשירה הגוברת בגלל נישואי-תערובת, המרות דת וירידה בריבוי הטבעי לא פגעה בממדי היישוב היהודי, שקלט זרם בלתי-פוסק של יהודים מערי-השדה, בפרט ממחוז פוזן וממזרח-אירופה ("אוסטיודן"). עם עליית חשיבותה של ברלין בחיי הכלכלה בגרמניה גדל מספר היהודים בתעשייה ובבנקאות (מנדלסון, בלייכרדרמן), בחנויות כל-בו (ורטהיים, טיץ, יאנדורף), במסחר התבואה, בענפי הטכסטיל וההלבשה, בבנייה, בתעשיית רכבות ומכוניות, בענף המזון ועוד. לודוויג לווה ניהל מפעל נשק גדול בעיר. חברת החשמל נוסדה על-ידי המהנדס היהודי אמיל ראתנאו; בנו, ואלטר ראתנאו, לימים שר החוץ של גרמניה, היה אחד ממנהליה.

מתחילת המאה ה-19 עמדו חיי הקהילה בסימן מאבק רצוף בין מתקנים ושמרנים. ב- 1819 נוסדה בברלין "החברה לחכמת ישראל", על-ידי ליאופולד צונץ, יצחק מ' יוסט, ואדוארד גאנז; המשורר היינריך היינה היה אחד מחבריה. הוקמו בתי-ספר לבנים ולבנות, ובתי-מדרש למורים משני הזרמים. ב-1845 ייסד אהרן ברנשטיין את האגודה הרפורמית שהנהיגה תיקונים מפליגים בסדרי התפילה, בפרט בתקופת כהונתו של הרב שמואל הולדהיים (1860-1847). סערת-הרוחות נתחדשה כאשר עלתה הדרישה להנהיג תפילה מתוקנת בבית-הכנסת הגדול, בליווי עוגב. מינויו של אברהם גייגר כרב הקהילה גרם לפרישת החוגים האורתודוכסיים בראשות עזריאל הילדסהיימר ולהקמת קהילת "עדת ישראל" ב-1869. ב-1872 ייסד גייגר את בית-המדרש הגבוה לחכמת ישראל, וכעבור שנה הקים הילדסהיימר בית-מדרש לרבנים. בשנים 1930-1880 נחנכו בברלין שמונה בתי-כנסת גדולים, ביניהם בפאזאננשטראסה, מן המפוארים בעולם. בברלין שכנו מרכזי הארגונים היהודים בגרמניה והופיעו עיתונים וכתבי-עת יהודיים, לרבות בטאון הקהילה שתפוצתו הגיעה ל-60,000.

מוסדות הקהילה ופעולותיה שימשו מופת לקהילות רבות בארצות-חוץ. המנהיגות בקהילה הייתה בידי הליברלים ואלה שיתפו את האודתודוכסים במוסדות המרכזיים ללא הפליה. תנועת "חיבת ציון", שנושאיה בברלין היו בעיקר סטודנטים ממזרח-אירופה, לא עשתה חיל ורב העיר זיגמונד מייבאום היה בין "רבני המחאה" ב-1897 ובין תוקפי ההסתדרות הציונית בגרמניה ובטאונה "יידישה רונדשאו". רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה נבחרו ראשוני הציונים למועצת הנציגים של הקהילה וב-1926 זכתה קואליציה של "מפלגת העם היהודית" (ציונים, אנשי ה"מזרחי" וארגונים של יוצאי מזרח-אירופה), השמרנים ומפלגת המרכז לרוב בבחירות ובמשך שלוש שנים עמד הציוני גיאורג קארסקי בראש ועד הקהילה. בבחירות 1930 חזרה ההנהגה לידי הליברלים ומאקס נוימאן וסיעתו נקטו קו אנטי-ציוני קיצוני ואף תבעו לשלול מציונים את האזרחות הגרמנית.

עם תבוסת גרמניה במלחמת-העולם הראשונה גברה ההסתה האנטישמית, בפרט אחרי רצח המנהיגים השמאלנים קארל ליבקנכט ורוזה לוקסמבורג בינואר 1919 וניסיון ההפיכה של הגנראל קאפ במארס 1920. שר החוץ יהודי ואלטר ראתנאו נרצח ביוני 1922 ובנובמבר 1923 הותקפו יהודים בריכוזי המגורים שלהם בעיר. מינויו של גבלס כמנהיג המפלגה הנאצית באזור ברלין, ב-1926, הוסיף על האווירה העכורה ברחובות העיר.

עם תפיסת השלטון על-ידי הנאצים, בינואר 1933, מנתה הקהילה המאורגנת כ-172,000 נפש. החרם שהוכרז ב-1 באפריל אותה שנה פגע בכל שדרות הציבור היהודי, ופקידי הממשלה היהודים שלא נכללו בו בהתחלה פוטרו ממשרותיהם בתוקף חוקי נירנברג ב- 1935. ככל שגברה המצוקה נתחזקה הנהירה בקרב יהודי ברלין לדת ישראל ולערכי ישראל. התנהלה פעולה תרבותית וחינוכית קדחתנית ועד 1938 הופיע שפע של עיתונים וספרים יהודיים. התנועה הציונית, בפרט ביוזמת "החלוץ", פעלה בקצב ללא תקדים; בפברואר 1936 נערכה בברלין הוועידה האחרונה של ציוני גרמניה. במארס 1938 נשלל מן הקהילה המעמד של גוף ציבורי ונאסר עליה לגבות מסים מחבריה. ביוני 1938 התחילו מאסרים של המוני יהודים וריכוזים במחנה זאכסנהאוזן ובליל 9 בנובמבר 1938, הוא "ליל הבדולח", נערך פוגרום שהיה נקודת-מפנה בתולדות יהודי ברלין: בתי-כנסת עלו באש, חנויות יהודיות נפרצו ונשדדו ועשרת אלפים יהודים תושבי ברלין נשלחו למחנה זאכסנהאוזן. הוגבל חופש התנועה של היהודים, הוגבר קצב נישולם מבתיהם והושם קץ לעיתונות היהודית; העיתון היחיד שנשאר לפליטה, "דאס יידישה נאכריב-טנבלאט", נאלץ לפרסם את הודעות הגסטאפו. שלושת הרבנים שנשארו בברלין אחרי "ליל הבדולח" היו ליאו בק, פליקס זינגרמאן ומארטין סאלומונסקי (השניים האחרונים נִספו בשואה). בסוף ינואר 1939 פתחה הגסטאפו בברלין "לשכת הגירה מרכזית" ליהודים ובסתיו אותה שנה צורפה קהילת ברלין ל"איגוד היהודים" שהקימו הנאצים ברחבי גרמניה.
 

הקהילה היהודית בשואה

בשנתיים הראשונות למלחמה, שפרצה ב-1 בספטמבר 1939, התנהלה פעולת הארגונים והמוסדות היהודיים ללא הפרעה, גם בתחום ההגירה, אם כי הוקמה בשבילם לשכת-עבודה מיוחדת (בסוף ינואר 1940) ויהודים הועסקו בעבודות-כפייה בשכר נמוך משל האחרים.

במקום היינריך שטאהל העמידו השלטונות בראש ה"איגוד" את מוריץ הנשל, עו"ד לשעבר. המִפנה חל בספטמבר 1941, עם פרסום גזירת הטלאי הצהוב והגבלות חדשות בחופש התנועה של היהודים. באוקטובר הופסקה ההגירה החוקית. בסִדרת גירושים בחמישה גלים עיקריים, מסתיו 1941 עד סוף פברואר 1943, רוקנה ברלין מיהודיה, פרט לאלפים אחדים. בסך הכול יצאו 63 משלוחים למחנות-ההשמדה במזרח ו-117 משלוחים של אנשים זקנים לתרזיינשטאדט; משני אלה נִספו 90%-95%. האחרונים לגירוש היו עובדי מפעלים חיוניים; בני זוגות מעורבים שנכללו ב"אקציה" הזאת שוחררו לאחר שנשותיהם יצאו בהפגנות-רחוב סוערות, והגסטאפו נכנעה לתביעותיהן. מקרה יחיד של התגוננות פעילה מצד יהודים אירע ב-13 במאי 1942, כאשר קבוצת קומוניסטים בהנהגת הרברט באום תקפה תצוגה אנטישמית בשם "גן-העדן הסובייטי"; הקבוצה נתפסה ונרצחה, 250 יהודים – 50 לכל גרמני שנהרג בהתקפה – נורו למוות ועוד 150 נשלחו למוות בזאכסנהאוזן. ב-10 ביוני 1943 נסגרו משרדי הקהילה ופעולות "איגוד היהודים החדש" התנהלו מאז בבית-החולים היהודי שעובדיו, אגב, ניצלו מידי הנאצים.

הקהילה היהודית אחרי השואה

חודשיים לאחר כניעת גרמניה, במאי 1945, חידשה קהילת ברלין את פעולותיה בראשות אריך נלהאנס, מראשי ה"מזרחי" לשעבר, ומסתיו אותה שנה – בראשות האנס אריך פאביאן, היחידי מאנשי הנהלת ה"איגוד" שנשאר בחיים. בתחילת 1946 מנתה הקהילה 7,070 חברים רשומים, מהם 4,121 בני זוגות מעורבים, 1,321 שיצאו מן המחתרת ו-1,628 שחזרו ממחנות-הריכוז. שליש מהם התגוררו בסקטור הרוסי. ה"ג'וינט" התחיל בפעולתו בעיר בסתיו 1945. ברלין גם נעשתה נתיב ראשי לפעולות הבריחה מפולין, עד שהועתק לצ'כוסלובקיה ולווינה ביוני 1946. בסוף 1946 רוכזו בשלושה מחנות בברלין 6,785 עקורים יהודיים; רובם פונו לסקטור האמריקני עם הסרת המצור על ברלין (ביוני 1948 – מאי 1949).

הקהילה גדלה על אף ההגירה והריבוי הטבעי השלילי, ושירותיה השתפרו. ב-1946 התחילה בהוצאת שבועון משלה, שהתאחד לאחר-מכן עם שבועון יהודי בדיסלדורף. ב- 1949 נבחר היינץ גאלינסקי, אסיר ברגן-בלזן לשעבר, כיו"ר מועצת הקהילה.

בשנת 1997 הייתה הקהילה היהודית בברלין הגדולה ביותר בגרמניה, וכללה 10,000 יהודים.

 

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

הפיתוח המואץ של הקהילה היה לאחר נפילת חומת ברלין ואיחוד עם העיר המזרחית . בשנת 2007 לפי נתוני הארגונים היהודיים, האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה כ- 50 אלף נפש , חלק מהם מהגרים מברית המועצות לשעבר וכן ישראלים רבים , לפי הערכה כ - 15 אלף . בברלין ישנם 7 בתי כנסת פעילים . הארגון המרכזי של יהודי גרמניה ומערכת העיתון היהודי גוייש אלגמיינה נמצאים בעיר , כמו עשרות ארגונים יהודיים וכלל ארציים . 

בעיר ישנה מערכת חינוך יהודית הכוללת גני ילדים ובתי ספר יסודיים ותיכוניים. בשנת 2003 נפתחה מכללה על ידי טורו - קולג מארצות הברית וישיבה השייכת לקהילה החרדית עדת ישראל . גם חב"ד פתחו מקומות חינוך משלהם .

שני מרכזים קהילתיים פועלים בעיר . הם שופצו ונותנים חסות לפעילות חברתית - תרבותית ענפה , כולל הצגות , קונצרטים ,סרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל לפעילות חברתית - תרבותית ענפה . היא כוללת הצגות , קונצרטים , הרצאות , תערוכות ופסטיבל קולנוע יהודי שנתי . יש לכך מדריך אירועים חודשי .

בתאטראות בעיר מוצגים לעתים מופעים עם תוכן יהודי , כולל להקות ותזמורות ישראליות. בעיר הוקמה להקת תאטרון יהודית בהנהלת דן להב ונבנה אולם להצגות המכיל כ - 250 מקומות .

בית הכנסת הגדול והמפואר שנהרס בשואה שופץ ומשמש כמקום תפילה ופעילויות חברתיות - תרבותיות . במרתף הבניין שוכן המוזאון לתולדות יהודי ברלין .

בשנת 1989 חודשה הקהילה החרדית - עדת ישראל שכוללת בית כנסת , ישיבה , בית קפה כשר , מרכול כשר המספק גם ארוחות ויין. עבור הישראלים המתגוררים בעיר , יוצא לאור על ידי אלון וייס עלון דו חודשי בגרמנית ובעברית שכולל מידע על אירועים ,עבודה ואימפורמציה חשובה נוספת . הוא מארגן שני מפגשים חודשיים לישראלים . עלון דומה מוציא אבי עפרוני . 

בשנת 2007 נפתח בית חב"ד בהנהלת הרב יהודה טייכל . הוא מפעיל שרותי דת , בית כנסת , מקווה , גן ילדים , בית ספר , חינוך מבוגרים , מסעדה כשרה ובית תמחוי לנזקקים .

בעיר ממוקם המוזאון היהודי המרכזי בגרמניה .

בברלין הוקמו מספר רב של אנדרטאות לזכר נרצחי השואה . בשנת 2005 נחנכה אנדרטה גדולה וגם על מדרכות רבות בעיר הונצחו אלפי יהודים ליד הבתים שבהם הם גרו לפני שנרצחו . ישנם בעיר רחובות על שמות יהודים מפורסמים כמו מנדלסון , שפינוזה , היינה , מהלר ועוד .

בעיר ממוקמת שגרירות ישראל מאז שנת 1999 , כאשר אוחדה גרמניה .

בבית העלמין היהודי הגדול יש מעל 11,500 מצבות וקבורים בו יהודים מפורסמים כמו מנדלסון ורבים אחרים .

ליד הגטו היהודי במזרח גרמניה לשעבר , יש בית כנסת ליברלי - שמרני ששופץ ומתפקד .

יהודי העיר עוסקים במגוון רחב של עיסוקים כמו קולינריה , בידור , מוזיקה , הדרכת טיולים באתרי העיר היהודיים הרבים ועוד .