סרג'ו קומיסיונה

בוקרשט Bucuresti

בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.

יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.

הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.

בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.

אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.

הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.

ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.

בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.

בולטימור

Baltimore

העיר הגדולה ביותר במדינת מרילנד, ארה"ב, נוסדה בשנת 1729.

תחילת המאה ה-21

לפי מחקר בחסות הפדרציה היהודית של בולטימור, בשנת 2010 האוכלוסייה היהודית בעיר מנתה 93,400 איש. עד 2013, בולטימור ואזור המטרופולין שמסביב התפארו בקהילה של כמעט 100,000 יהודים, כארבעה אחוזים מכלל אוכלוסיית העיר. כמעט מחצית מהיהודים שחיו בבולטימור נולדו במקומות אחרים בארצות הברית. בעקבות המהפכה האִסלאמית ב-1979, יהודים רבים מאיראן החלו להתיישב בבולטימור. בשנת 1981 הקימו עשרה מהגרים מאיראן את קהילת "אור המזרח" ("Ohr HaMizrach") ואת המרכז הספרדי. עד שנת 2010 היא שירתה כ-150 משפחות פרסיות-יהודיות. במהלך שנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20, מספר רב של משפחות יהודיות מברית המועצות לשעבר היגרו לארצות הברית. עד 2012, הם היוו כמעט 4% מהאוכלוסייה היהודית של בולטימור.

באזור בולטימור רבתי ישנם מספר ארגונים מבוססי קהילה, ללא מטרות רווח, המשרתים יותר מ-43,000 משקי בית יהודים. ארגונים אלו פועלים לקידום ערכים יהודיים ולחיזוק הקהילה היהודית. הם נותנים חסות למגוון תכניות לילדים, למשפחות ולמבוגרים. הם מספקים גם מגוון רחב של שירותים: שירותי בריאות, מזון, דיור, חינוך ותמיכה פיננסית. ארגונים אלה כוללים את "עמותת הלוואות חינם יהודיות", "שירותי קהילה יהודית", "ורשת ייעוץ וסיוע לנשים שעברו התעללות", "מרכז פרלסטון" ו"דיור וסיוע מקיף בע"מ". ניתן למצוא תכניות חינוכיות ותמיכה במרכז לואיז ד' ומורטון ג'יי מקס (Louise D. and Morton J. Macks) לחינוך יהודי, במכון היהודי בבולטימור ובשמש. רבים מהארגונים הללו ממומנים ישירות על ידי או משתפים פעולה עם הפדרציה של הקהילה היהודית של בולטימור. למשל, קשרי מתנדבים יהודים ( JVC) היא תכנית כזו. תכניות דומות מאורגנות על ידי המרכז הקהילתי היהודי והמועצה היהודית של בולטימור. שניים מהמרכזים הרפואיים הבולטים בעיר, בית החולים "סיני" והמרכז הגריאטרי ובית החולים היהודי לווינדייל, נותנים טיפול רפואי לאלפים ברחבי בולטימור. מרכזי בריאות נוספים כוללים את "רשת האכפתיות היהודית", תכנית "הכנסת אורחים" ו"ביקור חולים".

עד 1999 היו יותר משישים בתי כנסת, המייצגים כל ענף ביהדות, מהאורתודוקסים ועד המחדשים (Reconstructionist). יש שלושים ושתיים קהילות אורתודוקסיות, שמונה קונסרבטיביות, ארבע רפורמיות, שתיים מחדשות, ואולי שש עשרה או יותר המזדהות כעצמאיות. תוצאות מחקר הקהילה היהודית של בולטימור משנת 2010 גילו כי 74% מיהודי בולטימור הרגישו שחשוב להם להיות יהודים. על פי אותו מחקר, 46% ממשקי הבית היהודיים דיווחו שהם חברים בקהילה, בעוד ש-76% דיווחו שהם מגיעים לתפילות מדי שבוע ובחגים הנוראים. מאז סוף המאה ה-20, חלה עלייה במספר בתי הספר היהודיים בבולטימור. הקהילה היהודית בבולטימור כוללת מגוון רחב של תכניות ומוסדות חינוך יהודיים. נכון לשנת 2009, היו יותר מעשרים גני ילדים או צהרונים ולמעלה מתריסר בתי ספר יומיים לילדים, החל מבית הספר היסודי ועד לרמת התיכון. בתי ספר אלו קשורים לענפי היהדות הרבים, במיוחד לתנועות האורתודוקסיות, הרפורמיות והקונסרבטיביות. וכך גם 14 מחנות הילדים היהודים בעיר. בבולטימור נמצאים גם מוסדות להשכלה גבוהה, כמו המכללה לרבנים "נר ישראל" והאוניברסיטה העברית, שהוקמה על ידי ישראל אפרוס (Israel Efros) ב-1919. האוניברסיטה העברית בבולטימור הייתה פעילה עד 2009 כאשר היא התמזגה עם אוניברסיטת טוסון והפכה למכון העברי של בולטימור. המכון מעניק תואר ראשון ותואר שני בלימודי יהדות.

כדי לקדם חיים וערכים יהודיים, הקהילה היהודית של בולטימור רבתי הקימה מרכזי תרבות שונים לילדים, למשפחות וליחידים. אחד במיוחד הוא המרכז הקהילתי היהודי של בולטימור רבתי. הסוכנות המרכיבה את הפדרציה היהודית של בולטימור (ה-JCC) מציעה מגוון פעילויות ותכניות תרבותיות וחברתיות כולל אירועים משפחתיים, מרכז כושר ומרכז לאמנויות הבמה. במרכז בולטימור ממוקם המוזיאון היהודי של מרילנד. הוא נוסד בשנת 1960 כדי לשחזר את בית הכנסת ברחוב לויד, המוזיאון מנציח את ההיסטוריה, התרבות והחוויה של הקהילה היהודית של בולטימור. זהו המוזיאון היהודי האזורי הגדול ביותר בארצות הברית. אתר תרבות בולט נוסף הוא אנדרטת השואה של העיר – פארק הזיכרון לשואה. הרחבה המרכזית תוכננה כך שתדמה לשני המשולשים המהווים את סמל ה"מגן דוד". נקודות ציון יהודיות נוספות ניתן למצוא ברחבי העיר. כביש רייסטרסטאון הוא רובע הקניות היהודי, אזור משגשג מלא בחנויות של מתנות יהודיות, חנויות ספרים וכמה מסעדות כשרות. מוקד משיכה שכיח לסיורים רגליים הוא סיבוב ברובע פארק סירקל (Park Circle) ההיסטורי, שכן הוא היה ביתהּ של קהילה מוקדמת של יהודים ממזרח אירופה. מתחילת המאה ה-20 ועד שנות ה-60 של המאה, פארק סירקל הייתה ברובה שכונה יהודית. אייקון חשוב בהיסטוריה היהודית של בולטימור הוא האתר של בית היתומים היהודים. נבנה בשנת 1875, ונרשם במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים בשנת 2010. בקמפוס של המוזיאון היהודי של מרילנד כלול בית הכנסת ברחוב לויד. הוא נוסד בשנת 1845, זהו בית הכנסת השלישי העתיק ביותר באמריקה ששרד.

בתחילת המאה ה-20 חיו בבולטימור רבתי כמעט תשעים ושניים אלף יהודים. כשישה אחוזים מכלל משקי הבית היו יהודים. באותה תקופה, רבע מהאוכלוסייה היהודית התגוררה בתחומי העיר בעוד שבעים אחוז התגוררו בפרברים. משקי בית יהודיים רבים חיו ברובם באזורים יהודיים. מובלעות יהודיות מרכזיות הוקמו בשכונות צפון מערב בולטימור כמו פארק הייטס עליון (Upper Park Heights), הר וושינגטון ופיקסוויל, שהיא ביתם של אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בכל מרילנד.

לקהילה היהודית של בולטימור יש היסטוריה ארוכה של פילנתרופיה וסיוע קהילתי. על פי מחקר, משנת 2010, כמעט 87% ממשקי הבית היהודיים בבולטימור תרמו לארגוני צדקה. 63% תרמו לארגונים, לתכניות או למטרות יהודיות.

בסוף המאה ה-19 הוקמו כמה ארגוני צדקה על ידי הקהילה היהודית-גרמנית. רבים מארגוני הצדקה הללו התפתחו כדי לתמוך בגלי המהגרים היהודים ממזרח אירופה, שרבים מהם היו עניים מאוד. כאשר יהודי מזרח אירופה התבססו בבולטימור, הם החלו לפתח ארגוני צדקה ותכניות קהילתיות משלהם. במאה ה-20, היו קיימות שתי רשתות פילנתרופיות. יהודי גרמניה הקימו את "ארגוני הצדקה היהודיים הפדרטיביים" ויהודי מזרח אירופה הקימו את "ארגוני הצדקה היהודיים המאוחדים". ב-1921 שני הארגונים התאחדו וייסדו את "ארגון הצדקה היהודי". בית החולים "סיני" והמרכז הגריאטרי היהודי "לוינדייל" (Levindale) הוקמו על ידי "אגודת החסד המאוחדת" אשר נוסדה בשנת 1834.

אחד הארגונים הפילנתרופיים הגדולים והמצליחים ביותר בבולטימור הוא "העמית" ("The Associated"), ידוע גם בשם "הפדרציה היהודית של בולטימור". הם מממנים מגוון תכניות המועילות לקהילה היהודית, כולל שירותים פיננסיים וחברתיים, שירותי בריאות, חינוך, פעילויות פנאי ותרבות.

ה"בולטימור טיימס היהודי" ("Baltimore Jewish Times") מספק לקהילה היהודית של בולטימור חדשות ובידור, פרסום שבועי מבוסס-מנויים שנוסד ב-1919 על ידי דיוויד אלטר (David Alter). זהו ההוצאה לאור היהודי הגדול והוותיק ביותר במרילנד ואחד מהעיתונים היהודיים העצמאיים הראשונים בארצות הברית. הג'ואיש טיימס של בולטימור ("The Baltimore Jewish Times") הוא גם המוציא לאור של השבועון היהודי בוושינגטון ("The Washington Jewish Week") ושל אתר האינטרנט ה-Jewishtimes.com. מקור נוסף לחדשות יהודיות הוא ה"לייף היהודי של בולטימור" ("Baltimore Jewish Life"), אתר שפותח על ידי אנשי מקצוע בקהילה היהודית האורתודוקסית של בולטימור. כמו "הלייף היהודי של בולטימור", גם "הג'ואיש טיימס של בולטימור "מפרסם מאמרים ותכנים בעלי עניין מקומי ובינלאומי. שניהם מתפקדים ככלים חינוכיים ופועלים לקידום ערכים יהודיים בקהילת בולטימור.

היסטוריה 

היהודים הראשונים בעיר בתחילת המאה ה-19 הגיעו מגרמניה ומהולנד וב-1860 מנתה האוכלוסייה היהודית יותר מ-8,000, רפורמים, אורתודוקסים ורדיקלים כאחד. עם הגעתם של יהודים ממזרח אירופה נפתחו בתי כנסת רבים לקבוצות הלאומיות.

בית הספר היהודי הראשון נפתח ב-1842, ועשר שנים לאחר מכן הוקמה חברה להענקת חינוך לילדים עניים ויתומים. בתחילת המאה ה-20 ניהול בתי הספר עבר לידי הקהילה, אך בשנות ה-50 של המאה ה-20 ניהול בתי הספר חזר לחסות בתי הכנסת. שמשון בנדרלי (Samson Benderly) היה בין אלה שפעלו לקידום החינוך היהודי בבולטימור, ובתחילת המאה ה-20 לואי ל' קפלן (Louis l. Kaplan) שימש כמנהל מועצת החינוך היהודי. עיתונים יהודיים אחדים הופיעו בעיר באנגלית, בגרמנית וביידיש; וגם ירחון – "סיני" – בעריכת דוד איינהורן, רדיקל רפורמי (1856); והשבועון העברי האמריקאי הראשון "הפסגה" (1893-1891).

רבנים מפורסמים היו דוד איינהורן, אברהם רייס, בנימין סאלד (Szold), ברנרד אילוֹווי (Illowy) ויעקב אגוּס. בחיי התרבות של בולטימור בלטו הפסל אפרים קייזר, הציירים סול ברנשטיין ולואי רוזנטל, הסופרת גרטרוד שטיין והמשורר קרל שפירו (Shapiro).

בין המתיישבים הראשונים שהגיעו מבוואריה היו שתי משפחות עשירות, האטינגים (Ettings) והכהנים (Cohens). מתיישבים אלו היו בעיקר רוכלים וסוחרים קטנים עד שעלו והפכו לסוחרים בתעשיית הבגדים. יהודי גרמניה עשו כל שביכולתם כדי לעצור את נהירתם של יהודי מזרח אירופה לעירם והעסיקו אותם בתנאים קשים שהובילו להקמת "איגודי המחט" לאחר שביתות והשבתות. חברת סונבורן (Sonneborn), אחד ממפעלי בגדי הגברים הגדולים בארה"ב, נאלצה לנהל משא ומתן קולקטיבי ב-1914. המהגרים חיו בתנאי צפיפות גרועים, אך הם ארגנו חיי חברה ותרבות עשירים – בהם היו מעורבים גם הציונים, הבונדיסטים והאנרכיסטים, אורתודוקסים ומשכילים.

בית ספר ערב הוקם בשנת 1889 על ידי הנרייטה סאלד (Henrietta Szold) והפך לאב-טיפוס של בתי ספר ערב במדינה. יהודים רבים פתחו מפעלים משלהם והתעשרו, כולל יעקב אפשטיין, שבנה עסק מצליח להזמנות בדואר.

יהודים שירתו בכל רמות הממשל העירוני, המדיני והפדרלי; אטינג וכהן היו חברי מועצת העיר בשנת 1826, איזידור ריינר כיהן כחבר בסנאט האמריקני 1912-1940, פיליפ פרלמן היה היועץ המשפטי הכללי – היהודי הראשון שכיהן בתפקיד זה, ואחריו סיימון סובלוף. מרווין מנדל היה מושל מדינת מרילנד.

בולטימור הייתה מרכז ציוני חשוב. בשנות ה-80 של המאה ה-19 קמה בעיר אחת מקבוצות "חיבת ציון" הראשונות. הנציג האמריקאי היחיד לקונגרס הציוני הראשון בבאזל היה ר' שפזל שפר (R. Shepzel Schaffer) מבולטימור, ורופא העיניים הארי פרידרוואלד (Harry Friederwald) היה הנשיא השני של הפדרציה הציונית האמריקאית. הנרייטה סאלד, ילידת בולטימור, החלה את העשייה הציונית שם, ובשנת 1905 התקיים כינוס היסוד של "פועלי ציון" בארצות הברית. בארגון הדסה המקומי היו לא פחות מ-6,300 חברים.

ב-1970 היו בבולטימור 92,000 יהודים עם 50 בתי כנסת ומרכז קהילתי, מהגדולים באמריקה. יותר מ-90% מהילדים היהודים למדו בבתי ספר יהודיים. בנוסף לבתי ספר בהפעלה חלקית, היו בבולטימור שלושה בתי ספר יומיים יהודיים עם 1,500 תלמידים – 15% מכלל התלמידים היהודים המקומיים, אחוז גבוה מהממוצע הארצי של 10%. שני מוסדות להשכלה גבוהה הם המכללה העברית, שהוקמה על ידי ישראל ארוס (Israel Eros) עם 800 סטודנטים, ומכללה לרבנות "נר ישראל" שהוקמה בשנת 1933 על ידי הרב יעקב א' רודרמן (Jacob I. Ruderman), עם כ-500 סטודנטים. אלפי מבוגרים השתתפו בקורסים שונים של הקולג' היהודי ובבתי כנסת גדולים ובשנת 1960 אורגנה החברה ההיסטורית היהודית של מרילנד. הוקם ארגון פילנתרופי מרכזי, הפועל גם בתחומים חינוכיים. מכלל החולים המטופלים בבית החולים בסיני של הארגון, 70% אינם יהודים.

ב-1997 היו בבולטימור 100,000 יהודים.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

ונקובר

עיר בקולומביה הבריטית, העיר השלישית בגודל אוכלוסייתה בקנדה, ומקום משכנה של הקהילה היהודית השלישית בגודלה. כשבעה אחוזים מיהודי קנדה חיים בוונקובר ובסביבתה.

משנות החמישים של המאה ה- 19 החלו מהגרים רבים להגיע אל האזור הדרומי-מערבי של קולומביה הבריטית דהיום. רבים נמשכו לאזור בשל הבהלה לזהב, אחרים בשל הזדמנויות עסקיות מגוונות, וביניהם גם יהודים ממחוזות קנדה האמריקניים במערב, במזרח ובמרכז, ומאירופה. ייסודה של הקהילה היהודית בוונקובר היה פרי מאמציהם של מספר אישים, אשר זיקתם ומסירותם ליהדות ולמתיישבים בני דתם אפשרה את גיבושם של החיים היהודים בחוף המערבי של קנדה. אחד המתיישבים היהודים הראשונים באזור היה לואיס גולד, יליד פולין (1835- 1907), שנודע בכינוי "לואיס המדלג". הוא הגיע לאזור ונקובר עם משפחתו בתחילת שנות השבעים של המאה ה- 19, והקים חנות כלבו ומכולת/סופרמרקט ברחוב ווטר. בהמשך הרחיבה משפחת גולד את עסקיה, ורכשה אדמות. בנו של לואיס, אדוארד גולד (1868-1946) עשה חיל. כבר ב- 1892 היה בעליו של בנק הלוואות וביטחונות, ובשנת 1914 נבחר לחבר מועצת דרום ונקובר.

אך לרוב מזוהה ראשית תולדות היהודים בוונקובר עם פעילותם של האחים מאיר, גודפרי, יצחק, צ'רלס ודייויד אופנהיימר, שנולדו בבוואריה, גרמניה. הם באו למחוז הפסיפי בשנת 1858, בעקבות הבהלה לזהב. האחים אופנהיימר התיישבו במחוז ונקובר ב- 1885, שנה לפני ייסודה של העיר. ב- 1887 היו דייויד ויצחק חברי מועצת העיר וב- 1888 נבחר דייויד (1834-1897) לראשות העיר, וכיהן כראש העיר השני, במשך ארבע שנים. "האחים אופנהיימר בע"מ", העסק הוותיק ביותר בוונקובר, הקימו את חנות הכלבו הראשונה, במבנה הלבנים הראשון בעיר, שעדיין עומד ברובע גסטאון. בסוף המאה ה- 19 הם גם רכשו שטחי אדמה גדולים, והיו בעלי הקרקעות השלישיים בגודלם בוונקובר.

בשנת 1891 חיו בוונקובר 85 יהודים. בסוף המאה ה- 19 החלו לזרום לאזור מהגרים יהודים ממזרח אירופה. רוב המהגרים דוברי היידיש התיישבו באזור הפועלים סטראטקונה, והמשיכו באורח חייהם המסורתי. רובם היו בעלי חנויות או בעלי מלאכה, ועסקו במקצועות שהביאו עמם ממזרח אירופה, חייטים, סנדלרים ורוכלים.

מנהיגם הדתי הראשון של יהודי ונקובר היה זבולון פרנקס, יליד אוקראינה (1864-1926), אשר התיישב בוונקובר בשנת 1887. בחנותו התקיימו התפילות הראשונות של הקהילה האורתודוכסית בראשיתה. חברת הציוד "י. פרנקס בע"מ" היא יורשתו של העסק המקורי שייסד פרנקס. אברהם דייויד גולדשטיין, יליד פולין, עסק בפיתוח ובבנייה. הפרוייקט הנודע ביותר שלו הוא "סילביה קורט", בית הדירות הגבוה הראשון בעיר. הבניין, שנקרא על שם בתו בת השתים עשרה, הוא עדיין אחד מתווי ההיכר של מערב העיר. בימי השפל הכלכלי הגדול, בשנות השלושים של המאה העשרים, הוסב לבית-מלון, ומאז 1976 הוכרז בניין לשימור.

ב- 1887 הוקצתה בבית העלמין "מאונטיין וויו", שנוסד זמן קצר קודם לכן, חלקה נפרדת לקבורה יהודית. "אגודת אחים" הייתה הקהילה הראשונה שנוסדה בוונקובר. התפילות הציבוריות הראשונות שקיימה היו בחגים הגדולים, באוקטובר 1891 , באולם אבירי פיתיאס שברחוב קורדובה (כיום חלק מחנות הצבא והצי). בשנת 1894 הגיע מוויקטוריה בקולומביה הבריטית הרב שלמה פילו, יליד גרמניה, ועם בואו נוסדה הקהילה הליברלית. בית הכנסת של הקהילה, "עמנואל", נוסד שנה אחר כך. המזכיר הראשון של קהילת עמנואל היה אדוארד גולד. שנים רבות עמד בראשה שמואל גינצבורגר, יליד שוויץ, אשר הגיע לוונקובר ב- 1887. הוא עסק בנדל"ן, עסקים וביטוח, ועוד בנעוריו סחר עם ? של קנדה בחוף השקט. גינצבורגר היה חבר מועצת העיר מערב ונקובר, וגם קונסול בשוויץ. אולם רק בשנת 1965 נוסדה בוונקובר קהילה רפורמית של ממש. עוד אישיות ראויה לציון היה השופט העליון שמואל דייויס שולץ (1865-1925), בן למשפחת חלוצים מוויקטוריה, קולומביה הבריטית. ב- 1914 נתמנה לשופט היהודי הראשון בקנדה, בבית המשפט המחוזי ונקובר.


צמיחת האוכלוסייה היהודית בוונקובר ובסביבתה:

1891 - 85

1901 - 205

1911 - 987

1921 - 1,301

1931 - 2,481

1941 - 2,969

1951 - 5,467

1961 - 7,301

1991 - 19,375

2001 - 25,000

בתחילת המאה העשרים האוכלוסייה היהודית בוונקובר הלכה וגדלה, בעיקר בשל הגירה מאירופה. כבר ב- 1914 היו בוונקובר כמה משפחות יהודיות אמידות, אך רוב היהודים התפרנסו ממלאכות. כרבע מהם היו בתחום הביגוד: חייטים, מגהצים, מפעילי מכונות תפירה, ועוד. היו גם שענים, צורפים, בעלי חנויות, רוכלים. צמח גם מעמד צווארון לבן, בעיקר מנהלי חשבונות, ופקידים. הנשים היוו חלק חשוב מכוח העבודה. הן תרמו להכנסת המשפחה, הן בעבודה בעסקי בעליהן, הן כעובדות שכירות מחוץ לבית.

בשנת 1907 נוסדה הקהילה האורתודוכסית הראשונה בוונקובר, "בני יהודה". בית הכנסת "בני יהודה" (הראשון בעיר), נוסד בשנת 1911 בשכונת סטראטקונה. נשיא הקהילה הראשון היה זבולון פרנקס. הקהילה מנתה בעיקר מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת הראשון היה מבנה עץ צנוע, ובשנת ב- 1921 הוחלף בבית כנסת "שוחרי צדק", שהיה מבנה גדול יותר, לקהילה הצומחת. בהמשך נהפך לתאגיד בשם "שוחרי צדק / חברה קדישא / בני ברית, אגודה לעזרה והגירה". ראש בית הכנסת "שוחרי צדק" במשך שלושים שנים היה רבי נתן מאיר פסטינסקי (1918- 1948).

הקהילה הרפורמית, שחבריה גרו בעיקר באזור המערבי האמיד יותר של ונקובר, זנחו את הרעיון להקים בית כנסת נפרד, על מנת לשמור על אחדות הקהילה. "בית ישראל", הקהילה הקונסרבטיבית, נוסדה ב- 1932, ו"בית מדרש", קהילה חרדית ספרדית, נוסדה ב- 1943.

תחילתו של החינוך היהודי הייתה צנועה, בית-ספר-ערב על יד בית הכנסת "בני יהודה". ב- 1918 התפתח לבית הספר היהודי של ונקובר, על יד בית הכנסת "שוחרי צדק". באותה תקופה נוסד במערב ונקובר בית הספר של קהילת "עמנואל". בית-הספר-ערב "שלום עליכם", מוסד חילוני לקידום לשון היידיש ותרבותה, נפתח ב- 1928, אך בסוף שנות השלושים נסגר, למרות מאמציה של האגודה היידית הסוציאליסטית מוטער פריין. את מקומו תפס בשנת 1945 בית הספר "פרץ", שהוקדש לקידום אידיאלים הומניסטים וסוציאליסטים. בית הספר "תלמוד תורה" נפתח ב- 1948.

בשנות העשרים החלו לפעול בוונקובר ארגונים יהודיים חדשים, ביניהם מועצת נשים (1926) ומרכז קהילתי במחוז פיירוויו (1928). השבועון "ג'ואיש ווסטרן בולטין" התפרסם משנת 1930. למין ייסודה, דאגה הקהילה החדשה לייסד ארגוני סעד, צדקה ועזרה הדדית. האגודה להלוואה חפשית (1915) ומשרד הקהילה היהודית ונקובר (1924) היו ארגוני הצדקה הראשונים, לרווחתם הכלכלית והחברתית של המהגרים החדשים. אחרי 1932, הועד המנהל הוא שתיאם את פעולות כל הגופים האלה, והיה אחראי גם על המרכז הקהילתי.

סניף "הדסה ונקובר" התחיל לפעול ב- 1920. מרפאת טיפת חלב ללא תשלום נוסדה על ידי מועצת הנשים היהודיות ב- 1927 . ב- 1946 נפתח בית האבות הראשון היהודי, בסיוע תרומתו של הקומיקאי אדי קנטור (1892- 1964). ב- 1968 הורחב בית האבות ושינה שמו ל"בית אבות ובית חולים ע"ש לואיס ברייר" (1861-1936), יליד רומניה, מן המתיישבים הראשונים והמצליחים. ארגונים אלה סייעו רבות למהגרים יהודים חדשים בכסף, בגדים, במזון ובמגורים, ועזרו להם להשתלב בחיי הקהילה ובחברה הקנדית. בית עלמין יהודי חדש נפתח ב- 1929. סניף קולומביה הבריטית של הקונגרס היהודי הקנדי התחיל לפעול בוונקובר ב- 1941.

בין שתי מלחמות העולם האוכלוסייה היהודית בוונקובר גדלה פי שלושה, בעיקר בשל הגירה. היהודים שיפרו את מצבם החברתי והכלכלי, רבים נהיו עצמאיים, סוחרים מצליחים. רבים יכלו לעזוב את אזור סטראטקונה ולעבור לשכונות חדשות יותר, של מעמד בינוני.

היהודים בוונקובר הצטרפו לתנועה הציונית בין הראשונים, וכבר בתחילת המאה העשרים נוסד שם ארגון ציוני. בשנות השלושים עמד בראש התנועה הציונית רבי י.ל.זלוטניק (1888-1962), יליד פולין. עוד בפולין היה פעיל בולט בתנועת המזרחי, היגר לקנדה ונהיה לראש ה"מזרחי" בקנדה. זלוטניק כיהן כרב של הקהילה האורתודוכסית בוונקובר בשנים 1934-1938, ואחר עלה לישראל.

בשנות מלחמת העולם השנייה (1939-1945) השתתפה הקהילה היהודית במאמץ המלחמתי של קנדה. יהודים רבים התגייסו לצבא הקנדי, וכמו כן הקהילה פעלה למען יהודי אירופה. ייסודה של מדינת ישראל התקבל בברכה ובשמחה. לא זו בלבד שתמכו במדינה הצעירה תמיכה כלכלית ומורלית, 27 בחורים אף התנדבו לשרת בצבא במלחמת השחרור. אחד מהם, ראלף מוסטר (1924-1948), טייס ששירת בחיל האוויר המלכותי הקנדי, נהרג במלחמה.

אחרי מלחמת העולם השנייה גדלה האוכלוסייה היהודית בוונקובר. פליטים ומהגרים יהודים הגיעו מכל העולם. השתלבותם המוצלחת תרמה להתגבשותה של קהילה מגוונת ורב-תרבותית. מועצת הנשים מילאה תפקיד חשוב בקליטת גלי הפליטים. ב- 1948 הגיעו קבוצות ראשונות של ניצולי שואה, כולל 47 יתומים. היו גם פליטים מעירק שהגיעו בתחילת שנות החמישים, יהודים מהונגריה, שנמלטו מהפרעות שאחרי המהפכה ההונגרית של 1956, אחר כך יהודים מצ'כוסלובקיה בשנת 1968, ולאחרונה, בשנות התשעים - יהודים מהבלקן שנמלטו מאימי המלחמה ביוגוסלביה לשעבר. ונקובר משכה אליה הרבה יהודים מאזורי מזרח קנדה, מגמה זו התחזקה בעשורים האחרונים של המאה העשרים, וגם מהגרים מארצות הברית, ברית המועצות לשעבר, דרום אפריקה, ישראל ודרום אמריקה.


אישים יהודיים בוונקובר

דייויד (דייב) בארט

נולד ב- 1930. עובד סוציאלי ופוליטיקאי. הצטרף לפדרצייה השיתופית של קהיליית קולומביה הבריטית, לימים המפלגה הדמוקרטית החדשה, ונבחר לבית המחוקקים של קולומביה הבריטית ב- 1960. לשיא הקריירה הפוליטית הגיע בשנים 1972-1975, כאשר כיהן כראש ממשלת קולומביה הבריטית. הובס בניסיון להנהיג את המפלגה הדמוקרטית החדשה הפדרלית של קנדה ב- 1989, והפסיד בבחירות לפרלמנט ב- 1993.

סאם בס (1915-1990)

בוגר אוניברסיטת מניטובה (1939), רוקח בחיל האוויר הקנדי המלכותי (RCAF) במלחמת העולם השנייה. התיישב בוונקובר ב- 1945, קנה את הדראגסטור "שופ'ס", וקרא לו "לונדון דראגס". מילא תפקיד מכריע בפיתוח הדראגסטורים המודרניים בקולומביה הבריטית, וגם תרם רבות למטרות צדקה יהודיות.

שמואל יוסף כהן (1897-1966)

איש עסקים מצליח, מייסד חנות "צבא וצי", חנות עודפים בהייסטינגס מערב מס' 300 (1919) שהתרחבה במהירה לרשת של חמש חנויות. תורם נדיב, בעיקר לצדקה עבור ילדים.

זבולון פרנקס (1864-1926)

נולד באוקראינה, בנו של רב, ניצול פוגרום שבו איבד את משפחתו. הגיע לוונקובר ב- 1887, שם התפרנס תחילה כסוחר גרוטאות ואחר כך כבעל חנות. זכור כמנהיג הדתי הראשון של יהודי ונקובר, וביתו וחנותו היו מקום התפילה הראשון. ב- 1907 היה הנשיא הראשון של בני יהודה, ואחר של בית הכנסת שוחרי צדק.

סימה הולט (לבית מילנר)

נולדה ב- 1922. עיתונאית מצטיינת, תחילה ב"סאן" של ונקובר ב- 1944 ואחר בעיתונים מקומיים וארציים רבים. הצטרפה למפלגה הליברלית, והייתה חברת פרלמנט הקנדי מטעם ונקובר-קינגסווי בשנים 1974-1979.

נתנאל ט. נמץ

נולד ב- 1913. שופט בית המשפט העליון של קולומביה הבריטית בשנת 1963 ושופט בית הדין לערעורים בשנת 1968. נתמנה לשופט ראשי של בית המשפט העליון של קולומביה הבריטית ב- 1973, ובאותה שנה נבחר גם כראש המועצה המשפטית של ונקובר. בשנים 1985-1988 כיהן כסגן יושב ראש המועצה. בשנת 1979 מונה לשופט ראשי בקולומביה הבריטית, וכיהן במשרה זו עד שנת 1988.

דייויד אופנהיימר (1834-1897)

מכונה "אבי" ונקובר, נולד בגרמניה, הגיע לאזור בשנת 1860. כהונתו בראשות העיר ונקובר (1888-1892) תרמה רבות לפיתוח הראשוני של העיר, במהלכה נוסדו השירותים האזרחיים: אספקת המים, מכבי האש, מערכת ביוב, כבישים, מדרכות ופארקים, כולל פארק סטנלי, שהוא עדיין אחד מתווי ההיכר של העיר ונקובר. אופנהיימר היה הנשיא הראשון והמייסד של מועצת המסחר בוונקובר. ב- 1911 הוסר הלוט מפסל ברונזה של ראשו, בפארק סטנלי, על ידי ריצ'רד מקברייד, ראש ממשלת מחוז קולומביה הבריטית דאז.

אן שוגרמן (לבית וודלינגר) (1895-1973)

בתם של חלוצים יהודיים מוויניפג. חייתה בוונקובר 1919-1942. יסדה את בית הספר יום א' הרפורמי ב- 1922. הנשיאה הראשונה של מועצת הנשים היהודיות (1924), ויחד עם בעלה אפריים יסדה את קהילת בית ישראל (1932). במלחמת העולם השנייה יסדה ועמדה בראש תכנית ההצלה של הצלב האדום, שהועתקה בכל קנדה ואחר הייתה אחראית על פרוייקט כלבי הנחייה לעיוורים הראשון בצפון אמריקה.

גרטרוד ויינרוב (1893-1975)

התינוקת היהודייה הראשונה שנולדה בוונקובר. הוריה, ברני ויינרוב, מהגר יהודי מרוסיה, ושרה סרבסקי, מגרמניה, באו לוונקובר בינואר 1893. בנם הבכור, נתן, בן שמונה, נפטר זמן קצר אחר כך, והיה הילד היחיד שנקבר בבית העלמין היהודי מאונטיין וויו. גרטרוד נולדה שלושה חודשים אחר כך. היא חיה באזור כל חייה, ונקברה באותו בית עלמין, על יד אחיה נתן.

המעבר לשכונות מגורים חדשות ולפרברים הביא עמו שינוי במרכזי הפעילות היהודית בעיר. מרכז יהודי התפתח משנות הששים ברחוב אוק. באזור שלושה בתי כנסת, מרכז קהילתי, בית ספר, בית אבות ובית חולים, והרבה חנויות מזון וספרים יהודיות. אולם, רוב היהודים מפוזרים בכל רחבי העיר. אירועים אנטישמיים נדירים מאד בוונקובר. במלחמת העולם הראשונה, וגם בשנייה, יהודים בעלי שמות עם צליל גרמני עוררו לעתים התנגדות. בשנות השמונים של המאה העשרים, ובתחילת שנות התשעים, היו מעשים ספורדיים של ונדליזם כלפי מוסדות קהילתיים, הגרוע ביניהם היה שריפת בית הכנסת "שלום". בתחילת שנות האלפיים דווחו מעשים נוספים נגד יהודים, מצד האוכלוסייה המוסלמית ההולכת וגדלה בעיר.

בתחילת שנות האלפיים היו בוונקובר רבתי חמש-עשרה קהילות יהודיות, מקשת מאד רחבה של תנועות וזרמים. הקהילות הקונסרבטיביות הן הגדולות ביותר, אחריהן באות קהילות רפורמיות, ואילו החרדים וחב"ד הם מיעוט מסור. אולם כמחצית מהיהודים שחיים בוונקובר ובאזור אינם שייכים לשום קהילה דתית. הקהילה של ונקובר גדלה במהירות רבה, החיים היהודיים התוססים מנוהלים על ידי הפדרציה היהודית של ונקובר רבתי. יש מערכת חינוך יהודית ענפה הכוללת עשרה גנים, שלושה בתי ספר – "ונקובר היברו אקדמי", "תלמוד תורה" יסודי, ו"תלמוד תורה" תיכון, וכמה בתי ספר ערב ובתי ספר של יום א': "בית ישראל", "אור שלום", בית הספר של בית הכנסת "שלום", "בית מדרש", "תורת חיים" במערב ונקובר, "בית תקוה", בית הספר היהודי ריצ'מונד, ו"עץ חיים", שלושת האחרונים נמצאים בריצ'מונד, קולומביה הבריטית. הכולל הקהילתי של ונקובר רבתי, שנמצא בבית הכנסת "עץ חיים", מקיים הרצאות וסמינרים ביהדות בכל אזורי ונקובר. קורסים בעברית לומדים במיני-אולפן קיץ. ארגוני נוער וסטודנטים כוללים "בני ברית הילל", קרן עבור סטודנטים יהודיים באוניברסיטת קולומביה הבריטית ואונ' סיימון פרייזר,
שתיהן בוונקובר, וכן מכללות אחרות באזור. יש עוד ארגוני נוער: הבונים דרור, תנועה ציונית, קדימה, מועצת הנוער היהודי, הועידה הלאומית לנוער (NCSY), תנועת הנוער של בית הכנסת "שלום" (NFTY), ותנועת הנוער של בני ברית.

בתי הכנסת בוונקובר משקפים מגוון רחב של תנועות וזרמים יהודיים: "בית המדרש בני יעקב" (אורתודוכסי), בית הכנסת הספרדי היחידי במערב קנדה, חנך מבנה חדש בחודש יוני 2004; "בית ישראל" (קונסרבטיבי); "הר-אל" (שוויוני-קונסרבטיבי) במערב ונקובר, ברוח התנועה הקונסרבטיבית. "לובבי'ץ קולומביה הבריטית" (חסידי). "אור שלום" (רקונסטרוציוניסטי), שייך לתנועה לתחייה יהודית; "שוחרי צדק" (אורתודוכסי), שייך לקהילה האורתודוכסית הגדולה בוונקובר, מקיים תפילות יומיות, ונוכחות רבה מאד בתפילות יום השבת; "בית לואיס ברייר" (אורתודוכסי); "שלום" (רפורמי), נחנך בשנת 1976, בית הכנסת הרפורמי הראשון במערב קנדה. "שערי תפילה" (מסורתי).

בוונקובר פועלים ארגונים יהודיים רבים. נזכיר אחדים: הקונגרס היהודי הקנדי - אזור האוקיינוס השקט, ועדה לענייני ישראל קולומביה הבריטית, המועצה הקנדית לישראל ולתמיכה יהודית (CIJA). הקשרים בין הקהילה היהודית בוונקובר לבין ישראל נשמרים בין היתר הודות לסניפים מקומיים של אגודות הידידים הקנדים של אונ' ישראליות ומוסדות מחקר והשכלה גבוהה וגם מוסדות רפואה, תרבות והומניטריים.

שירותי הקהילה כוללים סוכנות לשירותי משפחה, אגודת עזרה, ומרכז "שלום" קולומביה הבריטית למידע, הפנייה ומתנדבים. הקהילה פיתחה תכנית סיוע לנזקקים, "יד ביד" מועצה לטיפול בעוני, אגודת דיור ללא מטרת רווח, ומפעילה תכניות לאזרחים קשישים: מועצה לקשישים ואנשים עם מוגבלויות (APSN), וגם ארגונים, מועדונים, ואגודות לחברי הקהילה הקשישים: מרכז יום לקשיש "לחיים", קשישי בית הכנסת "שלום", קשישי "הר-אל" מערב ונקובר, קשישי "שלום עליכם" של מוסד פרץ ונקובר ועוד. מועדון טיולי טבע, מועדון פנויים ופנויות ו"קהילה" עבור הפנויים והפנויות. שירותי סיוע למהגרים יהודים (JIAS) ולימודי אנגלית למהגרים למען שילובם של מהגרים יהודים בקנדה. יש גם כמה ארגוני נשים: נעמ"ת קנדה, מועצת הדסה-ויצ"ו ונקובר, נשות "אמונה" קנדה, מועצה לאומית לנשים יהודיות, ארגון נשים לסיוע של בית לואיס ברייר, ו"ג'ואיש וומן אינטרנשיונל".

על הפעילות התרבותית מופקדים כמה ארגונים, ביניהם מרכז פרץ לתרבות יהודית חילונית, החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית וארכיבי הקהילה, שמוציאים את The Scribe, כתב העת של החברה ההיסטורית היהודית של קולומביה הבריטית, המוסד הגניאלוגי היהודית ופסטיבל הסרטים היהודי ונקובר, שנוסד בשנת 1989. יש שני ארגונים המוקדשים לזכר קורבנות השואה: מרכז השואה לחינוך וזיכרון ובו ארכיון אור קולי של עדויות , מקיים פעילות חינוכית , והארגון המערבי של ניצולי השואה - משפחות וידידים. קמפוס הקהילה היהודי ע"ש הארי וג'נט וייברג בו שוכן המרכז הקהילתי של ונקובר רבתי וגם הספרייה הציבורית ע"ש יצחק וולדמן. תקשורת יהודית: "יחד", פדרציה יהודית למגזין של ונקובר רבתי, ג'ואיש ווסטרן בולטין, ומדריך לחיים היהודיים בקולומביה הבריטית.

מדריד

בירת ספרד.

בתקופה המוסלמית (עד 1083) ישבה במקום קהילה יהודית קטנה שעסקה במסחר. בסוף המאה ה-13 הוטלו על הקהילה המתפתחת הגבלות בהתאם להחלטת הקורטז בוואליאדוליד; בין השאר נאסר על יהודים לשרת במשרות ציבוריות, לקנות נכסי דלא ניידי מנוצרים או למכור נכסים שכבר היו בבעלותם, והוגבל שיעור הריבית. בשו"ת של ר' אשר בן יחיאל (הרא"ש, תחילת המאה ה-14) מוצאים הוראה המתירה לפעול נגד מלשין שגרם נזק לקהילה. ההגבלות חזרו ונשנו עד סוף המאה ה-14 ובגזירות קנ"א (1391) נהרגו רוב יהודי המקום, אחרים הוטבלו לנצרות והקהילה חדלה להתקיים. שלטונות העיר דיווחו לכתר על "פחותי- עם" שממשיכים בביזה; אחדים הועמדו לדין אך רובם התחמקו מידי החוק.

היישוב התחדש כעבור זמן. המערכה נגד "המתייהדים" לא פסקה וב-1478 התלוננה מועצת העיר על שהיהודים והמאורים אינם עונדים את אות הקלון. באותו הזמן אישרו פרדינאנד ואיזאבלה מחדש את הגזירה מ-1447, האוסרת על יהודי מאדריד לסחור בצורכי מזון וברפואות ולעסוק בניתוחים.

אין פרטים על מצב הקהילה אחרי צו הגירוש ממארס 1492, אך ידוע שהמלך הורה לחקור האשמות בקשר לתקיפת יהודים בדרכם לצפון- אפריקה. בנובמבר אותה השנה הופקדו שני יהודים, אברהם סניור ולואיס דה אלקלע, על גביית חובות תלויים ועומדים.

ב-1561 נעשתה מאדריד בירת המדינה, בימי פיליפ השני, מלך ספרד, הועתק לעיר בית-הדין העליון ומאז הועלו רבים על המוקד (אוטו-דה-פה), ובפרט במאה ה-17 כאשר הועלו על המוקד אנוסים רבים מפורטוגאל. בשנות ה-30 של המאה ניהל יעקב קאנסינו שיחות עם הדוכס דה אוליבארס בדבר אפשרות החזרתם של יהודים למאדריד, כפי שנעשה ברומא; הדיונים לא נשאו פרי בגלל התנגדות האינקוויזיציה. כל אותה התקופה הייתה מאדריד מרכז של אנוסים פורטוגליים, היו בהם בעלי קשרים עם חצר המלכות, אחרים פיתחו עסקים שונים וקיימו מגע עם אנוסים מחוץ לחצי-האי האיברי.

היישוב התחדש בהדרגה אחרי הענקת החוקה משנת 1869, על-ידי מהגרים מצפון-אפריקה ומארצות אירופה; הקהילה התארגנה רק בשנות ה-20 של המאה העשרים.

בימי מלחמת-העולם הראשונה נקלעו למאדריד פליטים יהודים, ובאותן השנים התגוררו בה גם מכס נורדאו וא"ש יהודה, פרופסור לבלשנות שמית. משפחת באואר הייתה מראשוני היהודים שהתיישבו במאדריד, ומילאה תפקיד נכבד בארגון הקהילה ופיתוחה. ב-1924 נתקבל חוק המקנה אזרחות לאנשים ממוצא ספרדי, ויהודים בתוכם. בשנות השלושים קלטה הקהילה יהודים נוספים מפליטי גרמניה. אחרי מלחמת-האזרחים שוקם הארגון הקהילתי. ב-1941 נפתח באוניברסיטת מאדריד מכון ללימודי היהדות (אריאס מונטאנוס) בראשות פראנצ'סקו קאנטרה- בורגוס ואחריו פ' פרץ קאסטרו.

פליטי מלחמת העולם השנייה במאדריד זכו לתמיכת הג'וינט. בעת ביקורו של נציג איחוד הספרדים העולמי, יאיר בכר פאסי, נערכה במאדריד ב-1959 תערוכה לכבוד תרבות ישראל על אדמת ספרד. כעבור שנתיים השתתף איחוד הספרדים העולמי בהקמת מכון ללימודים יהודיים, ספרדיים ולימודי המזרח התיכון (ב-1968 התמזג עם מכון אריאס מונטאנו). ב-1964 אירגן המכון סימפוזיון ראשון במאדריד על יהדות ספרד.

הנהגת הקהילה המחודשת בסוף שנות ה-60 הייתה בידי א' באואר, ח. כהן, ל. בליץ ומ' מאזין, מי שכיהן אז כראש הקהילה.

בסוף שנות השישים מנתה קהילת מאדריד יותר מ-3,000 נפש. ב-1968 נחנכו בית-כנסת ומרכז קהילתי. באותה העת פעלו בקהילה גן-ילדים, בית-ספר ותנועת הצופים. כרב הקהילה הראשון כיהן ד"ר ב' גארזון.

בשנת 1997 ישבו במאדריד 3,500 יהודים. בספרד כולה חיו אז כ- 14,000 יהודים.