קהילת יהודי ארקשון

Daniel Iffla (known as Osiris) (1825-1907), financier and philanthropist, born in Bordeaux, France, into a Jewish family with Sephardi and Moroccan roots. He attended school in Bordeaux and then the Lycee Turgot in Paris. He entered the business and financial world at a young age, working for the banking companies of Jules Isaac Mirès and Moïse Polydore Millaud in Paris. He made a fortune by successfully investing in the stock market, real estate development and the Spanish railways. 

Iffla was profoundly affected by the death at birth of his twin children in 1864 and by that of his wife Léonie Carlier a year later. As of early 1860s he devoted his life to charity.

His donations enabled the building of synagogues in Paris, Archachon, Bruyers, Tours, Vincennes, Tunis, and Lausanne and the reconstruction of the Great Synagogue of Bordeaux. He financed the erection of a long list of public monuments, including a statue of Jean d’Arc in Nancy, a monument in memory of Napoleon’s Imperial Guard in Waterloo, Belgium, a statue of Wilhelm Tell in Lausanne, Switzerland, and six Wallace fontains in Bordeaux.

In 1876 he brought the estate of the Château de la Tour Blanche in the Bordeaux region. He bequeathed the estate to the French State that following his last wishes, established there in 1911 the current School of Viticulture and Oenology of the Tour Blanche. 

In 1896 Iffla bought at auction the castle of Malmaison, the former country house of Joséphine de Beauharnais and Napoleon Bonaparte. The building that was close to ruin and in danger of being demolished, was restored and refurnished at his expanses. In 1903 Iffla bequeathed the castle of Malmaison along with its collection to the French State who in accordance to his will turned it into a museum.

Iffla bequeathed the bulk of his fortune to the Institut Pasteur in Paris - the most important bequest in its history. Most of his donation was used for the creation of the Institut du Radium in 1914, the ancestor of the future Institut Curie, established in 1978. 

He also donated two million francs to the city of Bordeaux for establishing a day asylum installed on a boat for the benefit of the needy. This "soup boat" was built and operated after his death and on his own funds from 1913 to 1940 providing more than one hundred thousand meals each year along with medical treatment as well as food and clothing. The boat was requisitioned by the German army in 1940 and was sunk in 1944.

Daniel Iffla Osiris was named chevalier in 1897 and then officier of Légion d'Honneur in 1905. A square in the 9th arrondissement in Paris was named place Daniel Iffla-Osiris in 2017.

ציוני דרך בתולדות היהודים בצרפת

1040 | נכנס יין, יצא פירוש רש"י

בריחת מוחות אינה המצאה מודרנית. בין המאה השמינית למאה העשירית לספירה החלה תנועה גדולה של סוחרים יהודים מבבל – המרכז היהודי הגדול ביותר בעת ההיא – שהיגרו למערב אירופה, שם החלו להתפתח מרכזי מסחר בינלאומיים. היהודים הללו הצטרפו לקבוצה ותיקה וגדולה יותר מבני העם הנבחר, שהיגרה עוד בתקופת בית שני דרך הים התיכון היישר ל"ארץ הגאלים", היא צרפת.
כראוי לתרנגולת המטילה ביצי זהב, היהודים קיבלו זכויות מיוחדות וזכו להגנתם של האצילים הצרפתים מפני מלתעותיה של הכנסייה. השגשוג הכלכלי אִפשר להם לפתח מרכזי תורה וישיבות, שמהם צמחו תלמידי חכמים רבים. אחד מהם, גאון שעבד לפרנסתו כיינן, נולד ב-1040 במחוז שמפאן שבצפון צרפת, והוריש לעולם פירוש מקיף לתורה המאופיין בכתב ייחודי. האגדה מספרת כי הכתב הומצא על-ידי בנותיו, שהיו תלמידות חכמים בפני עצמן. אבל האמת שהיא שמדובר בגופן של כתב ספרדי קורסיבי, שהשתמשו בו בבתי הדפוס העברים באיטליה כדי להבדיל בעזרתו את פירוש רש"י מהטקסט המקראי.
שמו היה רבי שלמה יצחקי (רש"י) ויצירתו מקובלת עד היום כסמכות עליונה בעולם התורני.

1240 | במקום שבו שורפים ספרים...

מסעות הצלב, שהתפשטו באירופה משנת 1096, סתמו את הגולל על האידיליה שאִפיינה את חיי היהודים בארצות אשכנז בתחילת האלף. עלילות דם, רדיפות וגירושים היו מנת חלקם במשך מאות שנים.
אחד מאירועי השפל התרחש ב-1240 וידוע בשם "משפט פריז". במשפט, שנערך ביוזמתם של המלך לואי התשיעי והאפיפיור גרגוריוס התשיעי, הועמד לדין לא אדם, אלא יצירה – וליתר דיוק, התלמוד, שלטענת הכנסייה הכיל מסרים של שנאת הגוי וזלזול בישו הנוצרי.
ביום בהיר אחד התקבץ המון מוסת בחזית הקתדרלה נוטרדאם בפריז, וצפה בעבריין המועד – 12 אלף כתבי-יד של התלמוד – עולה באש השמימה. ועל כך יאמר כעבור 600 שנה המשורר היהודי-גרמני היינריך היינה: "במקום שבו שורפים ספרים, שם ישרפו בסוף גם בני-אדם".

1481 | גו-פרובנס

כשמדברים על יהדות צרפת אי-אפשר שלא לייחד תשומת לב לקבוצה חד-פעמית של יהודים שחיה בדרום צרפת של היום ונקראה "חכמי פרובנס".
"חכמי פרובנס" היו כיתת המחוננים, ההקבצה הגבוהה, הקונטרה של "חכמי חלם" הפולנים. קבוצת חכמים זו יצרה הגות ופרשנות מקרא מיוחדות ומקוריות ושלחה ידה גם בתחומי הפילוסופיה והקבלה. תורתם של חכמי פרובנס ופסקי ההלכה שלהם הופצו בכל אירופה, ספרד וצפון אפריקה, וגאונותם היתה לשם דבר בקרב חכמי ישראל במערב אירופה.
עם היוצרים המרכזיים של קבוצה זו נמנים המאירי, רד"ק, רבנו זרחיה הלוי (רז"ה, שכונה "בעל המאור"), ראב"ד ובנו רבי יצחק סגי נהור, וכמובן יהודה אבן תיבון ("אבי המעתיקים"), המתרגם הגדול והאיש שהפיץ את הגותו של הרמב"ם לאחר שתִרגם אותה מערבית לעברית.
יהדות פרובנס כמושג תרבותי באה אל סופה בשנת 1481, כשמלך צרפת, לואי ה-11, סיפח את פרובנס עם צרפת.

1498 | אודיסיאת הגירושים

את תקופת ימי-הביניים יכולים היהודים להגדיר כפינג-פונג מייסר של גירושים והחזרות. בשנת 1306 פִרסם פיליפ ה-4 צו האוסר על היהודים להתגורר בשטח צרפת. כעבור 11 שנה החזיר בנו, לואי העשירי, את היהודים – בתנאי שיענדו טלאי זיהוי. לא עברו שבע שנים והיהודים שוב גורשו; הפעם היה זה המלך שארל הרביעי, שטען שהיהודים, ברוב חוצפתם, לא העבירו לו די מהכנסותיהם.
בשנת 1357 בעת כהונתו של ז'אן השני ובהמשך בימי שארל החמישי, שבו היהודים לצרפת, אולם גם הפעם סבלו מרדיפות, הגבלת משלח ידם לתחום ההלוואות, ולקינוח – חטיפות ילדים. אודיסיאת הגירושים הסתיימה ב-17 בספטמבר 1394, כאשר שארל השישי נכנע ללחץ ההמונים והוציא צו גירוש לכל היהודים בנחלותיו. ייאמר לזכותו שהעניק ליהודים שהות למכור את רכושם וגם הטיל על כל מי שנטל מהם הלוואה להחזירה.
ב-1498 לא נותר ולו יהודי אחד על אדמת צרפת, פרט לקומץ קהילות קטנות שהתקיימו בעיר אביניון וסביבתה בדרום צרפת, שהייתה אז תחת שלטון האפיפיורים.

1791 | אם אין לחם, תאכלו קרואסון

המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789 וגבתה קורבנות רבים בזכות ''גברת גיליוטינה", בישרה את רעיון המדינה הליברלית הדמוקרטית כפי שאנו מכירים אותו היום. משלטון מלוכני עריץ עברה צרפת לשלטון דמוקרטי נאור, שבו כל אדם רשאי להיות אדון לגורלו.
הראשונים שנהנו מפירות האמנסיפציה (שוויון זכויות אזרחי) היו היהודים מאזור אלזס-לורן, חבל ארץ שכבשה צרפת בשנת 1630.
יהודי צרפת, שבאותה תקופה מנו כ-40 אלף נפש, היו, כאמור, היהודים הראשונים באירופה שנהנו מהמהפכה. ואולם, שחרורם מעול ה"שונה" וה"זר" לא היה קל. בתחילה טענו ראשי המהפכה כי היהודים הם "אומה בתוך אומה", ואשר על כן אין להתחשב בהם כאזרחים שווי זכויות. אלא שבשנת 1791 הוחל חוק השוויון היהודי הכללי, וליהודים הייתה אורה ושמחה, והעיר פריז צהלה ושמחה.

1806 | שנים-עשר מי יודע?

לא יהיה זה מופרך לתאר את ההיסטוריה של יהדות אירופה במאה ה-19 בכלל ואת זו של יהדות צרפת בפרט כהיסטוריה של "כמעט": כמעט שוויון, כמעט אמנסיפציה, כמעט חירות.
כאילו לא נחקק "חוק השוויון היהודי הכללי" 15 שנה קודם לכן, שוב צצה שאלת מעמד היהודים, והפעם בתקופת נפוליאון, המצביא המיתולוגי שהיה ידוע בקומתו הנמוכה שעמדה ביחס הפוך לשאפתנותו מרקיעת השחקים.
נפוליאון נקט גישה יצירתית. בשנת 1806 הוא כינס אסיפה של יהודים והציג בפניהם את "מבחן 12 השאלות", שנועד לבחון את נאמנותם לצרפת. בין היתר נשאלו היהודים מה השקפתה של ההלכה היהודית ביחס לנישואי תערובת, האם מותר ליהודי לקחת ריבית מנוכרי, מה יחס היהודים לצרפת ועוד.
תשובותיהם של היהודים, שהצהירו שצרפת היא מולדתם וכי הם רואים בצרפתים הלא-יהודים אחיהם, לא סיפקו את נפוליאון, וכעבור שנה הוא פִּרסם את "הפקודה המחפירה", שהגבילה את חופש העיסוק והתנועה של היהודים, אך חייבה אותם להתגייס לצבא. כאמור, מחפירה.

1860 | חבר, אתה חסר

סיפורו של הארגון היהודי העולמי הראשון, "כל ישראל חברים", שהוקם בפריז ב-1860, מתחיל בילד יהודי בן שלוש מבולוניה, אדגרדו לוי מורטארה שמו, שיום בהיר אחד נחטף מהוריו ונלקח לוותיקן, שם עבר תהליך של "חינוך מחדש" במוסדות הכנסייה הקתולית.
פרשת לוי עוררה סערה באירופה ובחוגים ליברליים והיתה העילה המרכזית להקמתו של "כל ישראל חברים", ארגון תרבותי יהודי שנועד להגן על זכויות היהודים, בעיקר בתחום החינוך.
בתקופה זו, 12 שנה אחרי מהפכת "אביב העמים", התעורר גל לאומנות ששטף את צרפת; כמו בהתניה פבלובית, שוב הועלו היהודים על המוקד כאשמים בכל הצרות שהתרגשו על ארץ הטעם הטוב. אחת ההאשמות המרכזיות היתה שהיהודים התעשרו על חשבון הצרפתים אחרי שהעניקו לאחרונים הלוואות לצורך המלחמה עם היריבה השנואה, פרוסיה. ועל זה נאמר: הרצחתם וגם טפלתם?

1894 | אגדה של סיפור

את החורף הזה הוא לא ישכח, ונראה שכמוהו גם אנחנו. הוא: כתב העיתון האוסטרי "נויה פרייה פרסה", גבר יפה תואר עם זקן שחור עבות ועיניים בוערות. הוא לא ישכח את השנאה הרעילה, את השקר השקוף, הוא לא ישכח את הצעקות "מוות ליהודים" ואת תחנוניו של הנאשם, קצין יהודי-צרפתי ושמו אלפרד דרייפוס, שניסה להיאחז בכבודו העצמי תוך שהוא נוזף בקול סדוק באלו שהיו אך רגע קודם פקודיו: "אני אוסר עליכם לגדף אותי". כמובן, ללא הועיל. הדרגות התלושות של דרייפוס מופיעות עד היום בחלומות הביעותים הכל-יהודיים.
היסטוריונים רבים מאמינים כי "משפט דרייפוס" הוא שדחף את חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, להאיץ את מאמציו מדינה ליהודים. כי אם בצרפת, המדינה שחרתה על דגלה את ערכי השוויון, החירות והאחווה, משתוללת כזו אנטישמיות – מה יעשו היהודים שמצטופפים באזור תחום המושב במזרח אירופה?
"אם תרצו", חשב העיתונאי הצעיר בלבו, ואז גמר אומר: "... אין זו אגדה".

1914 | אוצר בלום

ב-31 ביולי 1914 ישב ז'אן ז'ורס, מנהיג הזרם הסוציאל-דמוקרטי בצרפת, ואכל ארוחת ערב עם חבריו ב"קפה דה-קרואסון" המפורסם, ברובע התשיעי של פריז. מסביב המה הסער, רוחות מלחמת העולם הראשונה החלו לנשוב, וז'אן ז'ורס, שעשה כל שביכולתו למנוע את המלחמה, אך לשווא, חש אכזבה רבה. ברם, תחושה זו לא ארכה זמן רב. במהלך הארוחה הגיח מתנקש מאחורי גבו והשחיל שני כדורים בראשו.
רציחתו של ז'אן ז'ורס השפיעה רבות על תלמידו ורעו, ליאון בלום, אינטלקטואל יהודי סוציאליסט שעתיד לעשות היסטוריה ולהפוך כעבור 22 שנה ליהודי הראשון שיכהן כראש ממשלת צרפת. בלום, משפטן עם מצפון חברתי רגיש, שהוגדר על-ידי הביוגרף שלו "איש של מלים", גילם באישיותו את הלך רוחו של היהודי הצרפתי שבין שתי מלחמות העולם. הוא היה איש התרבות הצרפתית, "בורבון דה-לה-סורבון", בכל רמ"ח אבריו, ובו בזמן היה בעל תודעה יהודית מפותחת, ציוני בנשמתו, שראשי היישוב היהודי בארץ ישראל העריכו את דעתו ונהגו להתייעץ איתו מפעם לפעם.

1942 | תעביר וישי על היהודי

במהלך מלחמת העולם השנייה חשפה צרפת את פניה המכוערים. ממשלת וישי, הנהגת הבובות בחסות הגרמנים, השתתפה – ועל-פי עדויות הגרמנים, אפילו בהתלהבות רבה – בגירושם של יהודי צרפת (בעיקר יהודים חסרי אזרחות צרפתית שברחו מאזורים בשליטת הנאצים) אל מחנות ההשמדה במזרח.
אחד האירועים שייזכרו לדיראון עולם בהיסטוריה הצרפתית היה גירוש 12,500 יהודי פריז, שהובלו באישון לילה, באמצע יולי 1942, לאיצטדיון ולודרום דה-היבר, שם מתו רבים מהם עקב תנאים סניטריים קשים ומחסור חמור במזון ובמים. נכון, פרנקופילים גאים יאמרו – ובצדק – שהיתה גם תנועת התנגדות צרפתית (הרזיסטנס) שסלדה מהיחס ליהודים. כדי לחזק את דבריהם בשבח הרפובליקה, אולי יביאו גם את סיפורה של חסידת אומות העולם הנזירה יליזבטה סקובצובה, שהצליחה להתגנב לאצטדיון יחד עם בנה במסווה של מפני זבל ולהחביא בתוך הפחים כמה עשרות ילדים יהודים. אבל, כאמור, אלו היו יוצאים מן הכלל, שלא העידו על הכלל.
המספרים מדברים על כ-76,000 מיהודי צרפת (כרבע מיהודי המדינה) שנשלחו למחנות ההשמדה. מתוכם ניצלו כ-2,500 בלבד.

2000 | תחילת המאה ה-21

אחרי נפילת החומות והתפוררות ברית-המועצות הפכה קהילת יהודי צרפת לקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה: כ-600 אלף יהודים, שרובם היגרו לצרפת בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 מצפון אפריקה, עם תום עידן הקולוניות הצרפתיות שם.
מלחמת ששת-הימים היתה סוג של "עקבתא דמשיחא" גם עבור יהודי צרפת. הזדהותם עם ישראל בעקבות המלחמה באה לידי ביטוי בקיום הפגנות ועצרות בחוצות פריז, בתמיכה כלכלית בישראל ובהקמת ארגונים כמו "הוועד הלאומי לתיאום", שאיחד את רובם המכריע של הארגונים היהודיים בצרפת.
בשנות ה-80 התאפיינה קהילת היהודים בצרפת בתסיסה אינטלקטואלית שהתחוללה גם בקרב צעירים שנחשבו מתבוללים: בין השאר הוקמו תחנות רדיו יהודיות, מחלקות ללימודים יהודיים באוניברסיטאות זכו לטיפוח, והמחקר וכתבי-העת בנושאים יהודיים נהנו מפריחה גדולה. בין יהודי צרפת המוכרים ניתן למנות את האינטלקטואל ברנאר אנרי לוי, הקולנוען קלוד ללוש, הפילוסוף עמנואל לוינס, הוגה הדעות ז'אק דירדה, משפחת רוטשילד ועוד.
אלא שגם בראשית המאה ה-21 לא פסו פעולות וביטויים אנטי-יהודיים מצרפת, והפעם גם מצד מהגרים מוסלמים. התפרצויות אלו, שכללו יידויי אבנים, השחתת רכוש בבתי-כנסת ואף פיגועי טרור רצחניים, הובילו לגל עלייה נוסף לישראל.

בורדו

(במקורותינו בורדאוד )

עיר-נמל בדרום מערב צרפת;

מספר תושביה 266,600 (1968). ב-1973 ישבו בה 6,000 יהודים, כמחציתם יוצאי צפון אפריקה. בעיר מרכז קהילתי ורשת של מוסדות יהודיים. בית הכנסת הספרדי, שנבנה ב-1882 ושוקם ב-1956, הוא הגדול והמפואר מסוגו בצרפת.

יישוב יהודי מימי-הבניים המוקדמים. בזכות השליטה האנגלית בעיר בתקופת 1453-1154 לא פגעו ביהודים צוו הגירוש שהוציאו מלכי צרפת בשנים 1284, 1305 ו-1310, ומלכי אנגליה הסתפקו בסחיטת כספים מן הקהילה. ב-1320 הונחתה על היהודים ידם האכזרית של "הרועים". בסוף המאה ה-15 התחילו להגיע אנוסי ספרד ופורטגאל ובזכות פעילותם המסחרית קיבלו "הנוצרים החדשים" איגרות-זכויות ממלך צרפת אנרי ה-2 (1550). בתחילת המאה ה-18 התחילו האנוסים לנהוג לפי מנהגי ישראל ביתר חירות והקימו ארגון קהילתי, כביכול לצורכי העניים, בשם "צדקה". מכספים שגבתה מחבריה שלחה הקהילה תרומות לארבע הערים הקדושות בארץ והחזיקה את מוסדותיה, לרבותה "מלמדים " והרב דמתא. ראשוני הרבנים (מ-1719) היו יוסף פאלקון, יעקב חיים אטיאס ובנו דוד. באיגרות הזכויות משנת 1723 נזכרים לראשונה "הסוחרים הפורטוגזים" בבורדו כיהודים ממש. אותו זמן כבר ישבו בעיר 22 משפחות מהגרים מקהילות אוויניון ו רוזנות ונסן, בנפרד מן ה"פורטוגיזם". השם "צדקה" נתגלגל בינתיים בכינוי "אומה פורטוגזית", עם בית-עלמין משלה; ליוצאי אוויניון, שהתארגנו כ"אומה" בשנת 1759, היה בית עלמין משלהם. הראשונים
עסקו בכספים ובאספקה לאניות והאחרונים-בעיקר במסחר הבגדים, חדשים ומשומשים. נגד יוצאי אוויניון הוצאו מפעם לפעם צווי גירוש. ערב המהפכה הצרפתית שיגרה "האומה הפורטוגיזית" שני שליחים לוועדת מאלזרב שעסקה בבדיקת התיקונים הדרושים במצב יהודי צרפת; בצד הדרישה לקיים את זכויות האזרח והקניין של יהודי צרפת הוותיקים רמזו על הצורך להבחין מבחינת המעמד החוקי בין יוצאי ספרד ופורטוגל לבין היהודים ה"גרמניים". יהודי בורדו גם השתתפו במישרין בהכנות לכינס המועצה המחוקקת, וזו אמנם הכריזה ב-28 בינואר 1790 על זכויות האזרח של "יהודים יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון". שני שליחי ה"אומה", אברהם פורטאדו וש.לופז-דיבק, גם מונו למועצת העיריה והיו חברים ב"וועד לשלום הציבור" שהוקם ביוני 1793. בתקופת הטרור נאסרו או נקנסו יהודים רבים מתושבי בורדו. במיפקד 1806 נמנו בבורדו 1,651 יהודים יוצאי ספרד ופורטוגאל, 144 יוצאי אוויניון ו- 336 יוצאי גרמניה,פולין והולאנד. אברהם פורטאדו שימש כנשיא "מועצת הנכבדים היהודיים" שהקים נאפוליון במאי 1806 וחברו יצחק רודריגז כמזכיר המועצה. בורדו נעשתה למושב הקונסיסטוריה ה האזורית שהקיפה 3,713
יהודים, עם אברהם אנדראד כרב ראשי. ה"מניינים" הוחלפו בבית-כנסת גדול שנחנך ב-1812. במחצית השנייה של המאה נבחרו יהודים רבים כחברים במוסדות עירוניים וממשלתיים ובלשכת המסחר ואחד מהם, אדריאן ליאון. נבחר לאסיפה הלאומית בפאריס (1875). בקהילה פעלו שני בתי- כנסת לבנים ולבנות, בית-ספר מקצועי ו"תלמוד תורה". לקראת סוף המאה פחת מספר היהודים בעיר לכדי 2,000 בערך, כתוצאה מהגירה. בחודשים מאי-יוני 1940 התרכזו בבורדו אלפי פליטים יהודיים מצפון צרפת. העיר נכללה באיזור הכיבוש הגרמני ובמיפקד יוני 1941 נמצא שמתוך 5,177 היהודים בעיר רק 1,198 היו תושבי המקום. שני שלישים מכלל האוכלוסיה היהודית גורשו על-ידי הגרמנים, ואחרי המלחמה הוקמה יד לזכרם. בינואר 1944 שדדו פאשיסטים צרפתיים את-בית-הכנסת הגדול ששימש לנאצים כנקודת- איסוף למגורשים.

באיון Bayonne

עיר בדרום מערב צרפת.


היהודים הראשונים שהתיישבו בבאיון היו אנוסים יוצאי ספרד ופורטוגאל, שבאו למקום בתחילת המאה ה-16. באמצע המאה אישר השלטון המרכזי את זכויות-מגוריהם של "הנוצרים החדשים".

כעבור מאה שנה התארגנה הקהילה בשם "נפוצות יהודה" אבל הרשות לקיים את היהדות בגלוי ניתנה רק ב- 1723.

באמצע המאה ה-18 מנה היישוב היהודי בבאיון 3,500 נפש. בין רבני המקום בתקופה ההיא היו ר' חיים דה מרקאדו, ר' רפאל מלדולה ור' אברהם דוד ליאון.

יהודי באיון תרמו לפיתוח תעשיית השוקולד בצרפת, ויבוא המלח והדבק לעיר היה אז בידיים יהודיות. הם היו חלוצי המסחר עם מושבות צרפת באיי הודו המערבית. כשליש מהכנסות העיריה באו ממסי היהודים.

ב-1790 הוכרזו היהודים כאזרחי צרפת, ובתקופת הטרור שבעקבות המהפכה הצרפתית היו רוב חברי הוועדה המהפכנית בעיר יהודים. מן הראוי לציין כי בבאיון לא נעשה שימוש בגיליוטינה.

למרות השגשוג שפקד את העיר בתקופת נפוליון, ירד בהתמדה מספר היהודים בבאיון, וב-1926 נותרו בה 45 משפחות בלבד.


אין בידינו פרטים על קורות היהודים בבאיון בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה (מספטמבר 1939). אחרי שביתת-הנשק בצרפת ביוני 1940 נעשתה באיון תחנת-מעבר להמוני יהודים, רובם פליטים מבלגיה ומלוכסמבורג, בדרכם לספרד. רבים מהם לא הצליחו לעבור את הגבול לספרד, ובמארס 1942 רשמה המשטרה 308 משפחות יהודיות בבאיון. באפריל 1943 גורשו רובם ככולם למחנות השמדה.


אחרי המלחמה שבו יהודים לחיות בבאיון. בשנת 1969 ישבו בעיר כ- 700 יהודים, רובם היו יוצאי צפון אפריקה.

בית-הכנסת הישן שוקם ובית העלמין, שתחילתו ב-1660, עדיין שימש את הקהילה.

שני אולמות במוזיאון הבאסקי שבעיר מוקדשים לתשמישי קדושה יהודיים ולתעודות היסטוריות הקשורים בתולדות הקהילה.

רנה קאסן (1976-1887), נשיא חברת "כל ישראל חברים" וחתן פרס נובל, היה בן המקום.

Peyrehorade

A town the Landes department in Nouvelle-Aquitaine in southwestern France

There are three Jewish cemeteries in the town.

HISTORY

A number of crypto-Jews established themselves in Peyrehorade by 1597, at the latest. Under the name "Portuguese merchants," they formed a community called Beth-El around 1628, when they acquired a plot of land for a cemetery. It was "on the road lying between the river which flows from Vignons, the vineyard of Messaultié and the Vergeras, and the foot of the hill of Aspremont." At first part of the Jewish community of Bayonne, they later refused to submit to its authority, and were therefore threatened with excommunication.

At the time, Catholics, Protestants, and Jews did not live in separate neighborhoods. They mixed together, with each group believing in and living according to its respective religious law. The peaceful relations were in part a result of the religious liberality of the region’s potentate, the Duke of Gramont. He invited crypto-Jewish merchants to settle there, along, it seems, with Huguenot congregations.

However, in 1648, when there were 42 Jewish families (about 200 persons) in the town, a partial expulsion was decreed. A 1684 decree of the council of state banished from the kingdom 93 Jewish families living in Peyrehorade, Bordeaux, Dax, Bayonne, and Bidache. At around 1700, only about 15 families remained in Peyrehorade. In 1749, the king of France, in response to a petition from some of the Jews themselves, compelled 78 of their poorer coreligionists to leave the cities of Bayonne, Bidache, and Peyrehorade within the space of one month.

Nonetheless, the number of Jews in Peyrehorade evidently increased because in 1747 the community, which from then on is openly referred to as Jewish, acquired a second site for a cemetery in the Lembarussant quarter. The existence of a synagogue is confirmed about 1728 (at the latest, 1747). The community, by then well organized, had its own butchery and a ritual bath (mikveh), and supported three societies: the Sedaca, concerned with charitable activities; the Hebera, responsible for burial of the dead; and the Yesiba, dedicated to study.

The Jews of Peyrehorade played an active role in the French Revolution. When the consistories were created, the community was at first attached to Bordeaux and later to Bayonne. During the Reign of Terror, the Societe populaire montagnarde, which included Jewish members, closed the synagogue in Peyrehorade.

An 1809 census in the town recorded 18 Jewish families and in 1826, a third cemetery, on the road to Lapuyade, was acquired; it was also used by the Jews of the surrounding areas. (As of 1970, all three cemeteries were still in existence.)

However, from 1826, Jews began to leave the town. The synagogue was sold in 1898; its furnishings being later removed to the synagogues of Biarritz and Bayonne. In 1904, only two or three Jewish families remained.

WORLD WAR II

A few Jews were still living in Peyrehorade at the outbreak of the war.

Libourne

A town in the Gironde department, France.

Synagogue
33 rue Lamothe
33500 Libourne
France

Phone: 05 57 51 45 99 - 06 20 30 54 95

The was a small Jewish community in Libourne in early 19th century that in 1846, the year they received a royal authorization to built a synagogue, numbered 77 people.  The synagogue, designed in a neoclassical style by J.B. Gautier, was opened in 1847. Due to the small number of Jews in the town, the synagogue was closed for about fifty years during the first half of the 20th century.

During the German occupation of France in WW II, a number of Jewish refugees from other French regions arrived in Libourne. On January 10, 1944, 69 Jews were arrested and deported to the Nazi concentration camps. It was in the safe of a local bank in Libourne that the art dealer Paul Rosenberg (1881-1959) decided to deposit 162 paintings before leaving France along with his family in June 1940. The safe was broken by the Germans and sent most of the spoliated works to the Jeu de Paume museum in Paris. Of the stolen paintings, 50 remain missing to this day.

The arrival of Jewish immigrants from North Africa during the 1960s brought about a renewal of Jewish life in Libourne. The synagogue was opened again in 1967 and in the same year a new Jewish community was established in the town. Five stolpersteine ("stumbling stones) were laid on the doorstep of 14 rue Victor Hugo, a residential building that housed the Lipschitz family, Jewish refugees from Poland who perished in the Holocaust.