חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

מרק קופיטמן

מלחין. נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.
תאריך לידה:
ה 12 ל יוני 1929
תאריך פטירה:
2011
מקום לידה:
חמיאלניק
סוג אישיות:
מלחין/ה
מספר פריט:
210518
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:

פרמונט, חיים (נ. 1950). מלחין. נולד בווילנה, ליטא, ועלה לישראל ב-1956 עם משפחתו. הוא למד קומפוזיציה אצל מרק קופיטמן באקדמיה למוסיקה בירושלים, ואצל ג'ורג' קראמב באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, ארה"ב. פרמונט עבד כמלחין הבית של התזמורת הסימפונית חיפה ושל התזמורת הישראלית ראשון לציון, ויצירותיו ראו ביצועיים על ידי תזמורות, הרכבים ומקהלות ברחבי העולם. זכה, בין השאר, בשלושה פרסי אקו"ם, פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, פרס מרגלית ובפרס ראש הממשלה. משנת 1985 מלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים.

חמיאלניק (Chmielnik) עיר במחוז קילצה, פולין.

 

במאה ה-17 חמיאלניק הייתה מרכז של האנטי-טריניטריזם, שגורזו ממנה אחרי 1661. יש שחושבים ששרידי השפעתם בחמיאלניק ובסביבתה הובילו ליחס טוב יותר ליהודים בקרב האוכלוסייה המקומית עד סוף המאה ה-18. היהודים מוזכרים לראשונה בחמיאלניק ב-1565, כשהיה שם רובע יהודי ובית קברות. בשנת 1638 הוקם בית כנסת מפואר. במסגרת מועצת הקרקעות, קהילת חמיאלניק נכללה בפרובינציה של פולניה הקטנה.

ב-1655 כ-150 יהודים נטבחו על ידי הצבא של סטפן צ'רניצקי באשמת סיוע לצבא הפולשים השוודי. לקראת סוף המאה ה-17 ובמאה ה-18 קהילת חמיאלניק שוקמה בהדרגה, למרות שבסוף התקופה הקהילה הייתה במצוקה כלכלית קשה וצברה חובות באלפי זלוטי. בתקופה זו כיהנו בחמיאלניק מספר רבנים יהודים ידועים, ביניהם יצחק יאיר פרנקל תאומים ויוסף הלוי אטינגר. בתקופה זו היהודים עסקו בעיקר בענפי החיטה ובמסחר בעץ. חלקם סחרו בירידים בפולין, במיוחד בענף הטקסטיל. בשנת 1765 חיו בחמיאלניק 1,445 יהודים, ביניהם היו 33 בעלי מלאכה ו-10 סוחרים.

בסוף המאה ה-18 החסידות חדרה לקהילה. אברהם דוד אורבך, שכיהן כאב בית הדין, היא בין מפיציה.

ראשוני החסידים בצפת היו מחמיאלניק.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19 חסידות לובלין הייתה הגורם הדומיננטי בקהילה, למרות המחלוקות החריפות עם חסידי שושלות החסידות האחרות. בתקופה זו נוסדה בחמיאלניק ישיבה.

בעקבות שריפה שפרצה ב-1876 נגרם נזק רב לרכוש יהודי, אך בשנת 1880 המצב הכלכלי חזר לקדמותו. מספר יהודים הקימו תעשיות טקסטיל ופיתחו שוק למוצרי כפר ארוגים. בשנת 1897 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,560 איש (מתוך 6,880 תושבים), 554 מהם עסקו במסחר ובכספים, ו-4 יהודים היו רופאים. הקהילה תמכה בכארבעים משפחות שהיו זקוקות לסעד. ב-1910 היו 6,452 יהודים (מתוך 8,073). במהלך מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים נמלטו מחמיאלניק. וב-1921 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,908 אנשים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בחמיאלניק כ-10,000 יהודים, שהיוו 80% מאוכלוסיית העיר.

 

תקופת השואה

בחודשי המלחמה הראשונים נמלטו מאות צעירים משטחי פולין שכבשו הגרמנים אל שטחי ברית המועצות. בתחילת 1940 הגיע לחמיאלניק מרדכי אנילביץ, מראשי המחתרת בוורשה, כדי לסייע בארגון המחתרת במקום. אך בגלל מחסור בנשק המחתרת יכלה רק להביע התנגדות פסיבית. בשל כך נרצחו רבים, ביניהם יו"ר ה"יודנראט" שמואל זלצמן. במשך 1941-1940 כ-2,000 יהודים שגורשו מערים ועיירות סמוכים ומאזורים מרוחקים יותר של פלוק וצ'חנוב הגיעו לחמיאלניק. באפריל 1941 הוקם בעיר גטו שגרם להחמרה דרמטית במצב האוכלוסייה שהלכה ופחתה בשל רעב ומגפות. מה-12 בדצמבר 1941, הוצא צו המכריז שמי שנתפס כשהוא נמלט מהגטו יוצא להורג ויהודים רבים נורו בשל הברחת מזון לגטו. ב-1 באוקטובר 1942 נשלחו כ-1,000 צעירים וצעירות מהגטו למחנות עבודה בסקארז'יסקו-קאמיינה. רבים לא עמדו בתנאים הקשים ששררו שם, ואחרים הועברו למחנה עבודה (האסאק) בצ'נסטוחוב, ולמחנות בגרמניה. כמה ימים אחר כך נערכה אקציה בעיר. הגרמנים שלחו כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. רק מעטים מהם שרדו.

ב-3 באוקטובר 1942 1,000 יהודים משיידלו ו-270 מדרוגניה הובאו לחמיאלניק. לאחר 3 ימים יחידת משטרה מיוחדת של גרמנים ואוקראים מקיילצה ניהלו את ה"אקציה" שבה 8,000 יהודים נשלחו למחנה המוות טרבלינקה. ב-5 בנובמבר 1942 נעשה "משלוח" שני. אלה שנותרו, מודעים לגורלם של אלו שנשלחו למחנות, נמלטו ליערות או חיפשו מחסה בתוך הגנו. רק מעטים מהם נתרו בחיים בעת השחרור בינואר 1945 על ידי הרוסים. אלה שעזבו את חמיאלניק בתחילת המלחמה והצטרפו לצבא ברית המועצות או הצבא הפולני נשארו בחיים. כמה מהם הגיעו לדרגות קצונה ועיטורי קרבות גבוהים, כמו הסרן משה קוואסנייבסקי, שצנח באזור חמיאלניק כדי לארגן קבוצות גרילה, ונחום מאלי שפיקד על צוות טנק.

 

התקופה אחרי המלחמה

מספר ניצולים יהודים ניסו להשתקע בחמיאלניק לאחר המלחמה, אך לא השתקעו בה בשל גילויי האיבה של הפולנים המקומיים. 14 היהודים שנותרו עזבו ביולי 1946, אחרי הפוגרום בקיילצה שבו נרצחו 4 יהודים מחמיאלניק. ארגונים של יוצאי העיר פועלים בישראל, ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, צרפת, ברזיל ואנגליה.

בשנת 1960 יצא לאור ספר זיכרון (בעברית וביידיש) לקהילת חמיאלניק.

 

המאה ה-21

משנת 2003 מתקיים בחמיאלניק פסטיבל לתרבות יהודית, ביוזמה מקומית. בשנת 2006, פורסם ספר על ההיסטוריה היהודית של העיר, פרי עטו של תושב מקומי. בנוסף, העירייה דואגת  לשיקום בית העלמין היהודי. ב-2008 בעזרתו של "הארגון התרבותי של חמיאלניק" ומשפחת קאליש מיוצאי חמיאלניק המתגוררת  בחיפה, הוקמה אנדרטה שנבנתה מהמצבות המנותצות שנמצאו במקום. אחת ממסעדות העיירה משחזרת את המסעדה היהודית שפעלה בעיירה היהודית ומגישה אוכל יהודי מקורי. על התפריט מודפסת בקצרה ההיסטוריה היהודית של העיר.

 

קאמיניץ-פודולסקי Kamenets Podolski

עיר מחוז באוקראינה.

עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18, היה האזור בממלכת פולין ליטא. בלחץ שלטונות העיר הטילו מלכי פולין הגבלות מסחר ומגורים על היהודים במשך מאות בשנים; רק בימי יאן קאזימיירז' (1648- 1668) קנו להם היהודים זכות ישיבה בעיר.

גידול של ממש באוכלוסייה היהודית במקום חל בתקופת הכיבוש הטורקי בשנים 1699-1672. ב-1750 נענה מלך פולין לדרישות העירוניים והכנסייה וגירש את היהודים מן העיר; בתיהם עברו לרשות מועצת העיר ובית-הכנסת נהרס. המגורשים התיישבו בכפרי הסביבה ופעולתם המסחרית הערה הוסיפה להרגיז את שכניהם הלא-יהודים.

בשנת 1757 נערך בכנסיית קאמניץ-פודולסקיי ויכוח פומבי, בפקודת הבישוף המקומי, בין נציגי יהדות פודוליה לבין יעקב פראנק ואנשיו; בעקבות הויכוח ציווה הבישוף לשרוף את התלמוד בכיכר העיר.

שנתיים לאחר חלוקת פולין והסיפוח לרוסיה אישר הצאר פאוול הראשון את זכויות המגורים של היהודים; אותו זמן השתייכו 24 יהודים לגילדות המסחר ו-1,367 היו רשומים בפנקסי המסים של העיריה. ב-1832 שוב ביקשו התושבים לגרש את היהודים; הממשלה דחתה את בקשתם אבל הנהיגה הגבלות על מספר החנויות והבתים שבבעלות יהודית.

ב-1897 התפקדו בעיר 16,211 יהודים וערב מלחמת-העולם הראשונה - 23,430 (%47 מכלל האוכלוסייה). 52 מיהודי המקום קיפחו את חייהם בפוגרומים שבעקבות המהפכה ביולי 1919, ועם התבססות המשטר הסובייטי נמלטו רבים מאמידי הקהילה אל מעבר לגבול הסמוך. ב-1929 נשארו בעיר 12,775 יהודים (כ-%30 מכלל האוכלוסייה).


בימי מלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, נמצאו בקאמניץ פודולסקי 10,000 יהודים, ביניהם כ-6,000 מיהודי הסביבה שרוכזו בעיר. בסוף אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים בקאמיניץ פודולסקי 23,600 יהודים, בהם יהודי העיר והסביבה ועוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה מפני שלא יכלו להוכיח אזרחות הונגרית, והוסגרו לידי הגרמנים בידי ממשלת הונגריה.

בשנת 1970 לא פעל במקום בית כנסת.


הקהילת היהודית ב- קמניץ- פודולסק בשנות ה- 2000.

לפי נתוני הארגונים היהודיים באוקראינה, בשנת 2013 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-150 נפש. בעיר יש בית כנסת בשם "ארטיזן" ובסמוך לו מקווה ומסעדה יהודית. מרכז הקהילה היהודית בעיר מנוהל על ידי משה גרשוביץ' לאם. כמו כן, פועל בעיר בית תרבות "שלום" ובנוסף מפעיל ארגון "הג'וינט היהודי" מרכז חסד בשם "חסד הבעש"ט".

כתובת המרכז הקהילתי: רחוב גרשבקוגו 32/93

לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4

מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.

קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.

סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
מרק קופיטמן
מלחין. נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

סט. פטרבורג
קישינב
אלמעטי
מוסקבה
לבוב
קאמיניץ-פודולסקי
חמיאלניק
סט. פטרבורג - לנינגרד

מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.

עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.


עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.

יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.

הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.

עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.

הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".

מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.

שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".

בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.

לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.

בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.

הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.

סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.

בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).

ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.

בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.

אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.

ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.

עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.

קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.


במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.


אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.

בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.

באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.

אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.

ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.

בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.

אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.
מוסקבה

בירת רוסיה. עד 1991 (שנת פירוקה של ברית המועצות) בירת ברית המועצות.


מאות בשנים היתה מוסקבה עיר סגורה בפני יהודים, רק סוחרים יהודים מפולין ומליטא באו לעיר לרגל עסקיהם. אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) וסיפוח חלקים ממנה לרוסיה הצארית, גדל מספר הסוחרים האלה, בעיקר מאנשי שקלוב שהיתה אז עיר מסחר חשובה בשטחים החדשים. בין יהודי שקלוב בלט אז איש-העסקים נתן נטע נוטקין.

סוחרים יהודים שהו במוסקבה לעבודתם, מילאו תפקיד חשוב בפיתוח היצוא ממוסקבה לאזורי המערב והדרום, וחוגי התעשיה בעיר נטו לתמוך בזכויותיהם, שלא כציבור הסוחרים שתבע לאסור את פעילות היהודים בעיר. ב-1828 הותרה שהותם בעיר של יהודים סוחרי הגילדה הראשונה והשנייה, אך הוגבלה לחודש ימים בלבד. נאסר עליהם לפתוח חנויות ולעסוק במסחר בעיר עצמה. כדי להקל את הפיקוח עליהם נאלצו היהודים להתאכסן רק באכסנייה מיוחדת, שהכנסותיה שימשו להחזקת מרפאת-עיניים עירונית. כעבור שנים אחדות הותר הביקור בעיר גם לסוחרים מהגילדה השלישית, באותם התנאים ולתקופה של עד שישה חודשים.

בעלות אלכסנדר השני על כס המלוכה ב-1855, הותרה ישיבה ארעית של סוחרים יהודים בכל חלקי-העיר. ישוב של קבע נוצר על-ידי חיילים משוחררים ("קאנטוניסטים") שנשאו להם נשים מ"תחום-המושב"; ב-1858 הגיע מספר היהודים במחוז מוסקבה כולה ל- 444, מהם 104 נשים.

התגבשה קהילה ומספר היהודים במוסקבה גדל במהירות, לאחר שהותרה הישיבה בפנים רוסיה לסוחרים מן הגילדה הראשונה, לבוגרי אוניברסיטה ולבעלי-מלאכה. בין היהודים היו בעלי הון כאליעזר פוליאקוב, ראש הקהילה ומגדולי הבנקאים ברוסיה, וקלונימוס זאב ויסוצקי. בשנים 1884-1865 שימש ברבנות במוסקבה חיים ברלין וב-1869 העמידה הקהילה את ר' שלמה זלמן מינור (זאלקינד), בוגר בית-מדרש ממשלתי לרבנים בווילנה, כרב מטעם.

ב-1882 היה מספר היהודים בעיר 12,000 בערך וכעבור שמונה שנים כמעט פי שלושה מזה (%3 מכלל האוכלוסיה). מושל העיר, הנסיך דולגורוקוב, נטה חסד ליהודים והמינהל העירוני העדיף להתעלם מן העבירות על תקנות המגורים (תמורת מתן בסתר).

הנסיך סרגיי אלכסנדרוביץ', שנתמנה כמושל העיר ב-1891, ראה את עיקר תפקידו ב-14 שנות כהונתו "לשמור על מוסקבה מפני היהודים". ערב פסח תרנ"א (1891) בוטלה זכות הישיבה של בעלי-המלאכה וניתנה להם שהות של שלושה חודשים עד שנה לחסל את רכושם בעיר. העניים גורשו ל"תחום-המושב" ברכבות לפושעים. באוקטובר אותה השנה נאסרה ישיבתם של צאצאי הקאנטוניסטים שלא היו רשומים בפנקסי הקהילה. גירוש היהודים מהעיר הגיע לשיאו בחורף 1892, כאשר הוכרז על הענקת פרס על גילוי יהודים "בלתי-לגליים". פנייה של סוחרים ובעלי-תעשיה בדבר הנזק הצפוי לכלכלת העיר מגירוש היהודים הושבה ריקם. לפי מקורות המשטרה גורשו ממוסקבה כ-30,000 יהודים; נשארו כ-5,000 משפחות קאנטוניסטים, סוחרים נכבדים ומשרתיהם, ובעלי מקצועות חופשיים. בית-הכנסת הגדול נסגר, והרב מטעם גורש מן העיר בשל התנגדותו לסגירה (בית-הכנסת נפתח מחדש ב-1906).

ב-1902 נרשמו במוסקבה 9,339 תושבים יהודיים, ומחציתם הצהירו על יידיש כשפת-האם. ב- 1893 נבחר כרב מטעם ר' יעקב מאז"ה, ושימש מנהיגה הרוחני של הקהילה עד למותו ב-1923. ב-1911 למדו במוסדות החינוך הגבוה במוסקבה כ-700 סטודנטים יהודיים.

בשנה השנייה למלחמת-העולם הראשונה התחילו לזרום למוסקבה פליטים משטחי-הכיבוש הגרמניים ועד מהרה נעשתה העיר מרכז יהודי. הוקמו בתי-דפוס עבריים, ביישוב סמוך למוסקבה (בוגורודסק) נפתחה "ישיבה גדולה" נוסח ליטא, הונחו היסודות לתיאטרון "הבימה", נתקבל רשיון להוצאת שבועון עברי ("העם"). בחוגי העשירים נמצאו בעלי תודעה לאומית שתמכו במפעלי תרבות והשכלה, בפרט לאחר מהפכת פברואר 1917. "העם" נעשה לעיתון יומי ונוסדו שתי הוצאות-ספרים חשובות ("אמנות", על-ידי הלל זלאטופולסקי וחתניו י' פרסיץ, וא"י שטיבל). בחירתו של א' מינור, בנו של הרב מטעם בעבר ומראשי מפלגת ס"ר, ליו"ר המועצה העירונית במוסקבה היתה מאותות הימים ההם. באביב 1917 נערכה בעיר ועידת-היסוד של ארגון החינוך העברי "תרבות".

המהפכה הבולשביקית באוקטובר אותה השנה שמה קץ לפעולה העברית הממוסדת; נשאר לפליטה תיאטרון "הבימה", שהוסיף להתקיים בחסות חוגים אוהדים בעולם האמנות ברוסיה עד 1926 ("הדיבוק" הוצג לראשונה במוסקבה ב-1922). תוך שלוש שנים גדלה האוכלוסייה היהודית במוסקבה ל-86,000 (1923); ב-1926 מנתה 131,000 (%6,5 מכלל האוכלוסיה) וב-1940 - 140,000 בערך. במוסקבה שכן מרכז ה"ייבסקציה" ובה הופיע בטאונה המרכזי "דער עמעס" (1938-1920) ושפע של ספרים וכתבי-עת ביידיש. במוסקבה פעל התיאטרון הממלכתי היהודי בהנהלת שלמה מיכאלס. עד 1928 עוד התקיימו במוסקבה חוגים ציוניים קטנים ("החלוץ" ו"פועלי-ציון שמאל").

בימי מלחמת-העולם השנייה (1939 - 1945) פעל במוסקבה (מ-1943) הוועד היהודי האנטי- פאשיסטי והופיע בטאונו "אייניקייט" ("אחדות"); פיזור הוועד בשנים 1949-1948 היה צעד ראשון בחיסול הגמור של חיים יהודיים מאורגנים. ב"שנים השחורות" של משטר סטאלין נאסרו היהודים, חבריו הבולטים של הוועד, והוצאו להורג ב-1952.

בבואה של גולדה מאיר למוסקבה בספטמבר 1948 נערכה לכבודה קבלת-פנים ספונטאנית של המוני יהודים בסביבת בית-הכנסת הגדול, ועצם פתיחתה של נציגות דיפלומאטית ישראלית במוסקבה נתנה דחיפה עצומה להגברת התודעה הלאומית בקרב היהודים בעיר וברחבי ברית- המועצות. לזאת תרמו גם המשלחת הישראלית בפסטיבאל הנוער במוסקבה ב-1957 שכללה ספורטאים ואמנים מישראל.

בליל שמחת-תורה תשי"ט (1958) הסתופפו ליד בית-הכנסת הגדול במוסקבה יותר מעשרת אלפים יהודים בשירה ובריקודים, וזאת חרף התנגדות המיליציה. הדבר הפך למסורת בחיי היהודים במקום. בשנות ה-50 וה-60 פירסם בית-הכנסת הגדול לוח-שנה לצורכי שאר הקהילות במדינה וב-1956 הותר לש' שלייפר, רב בית-הכנסת, להדפיס סידור-תפילה בהשמטת קטעים על מלחמות ונצחונות (הוא קרא לו "סידור השלום"). כעבור שנה קיבל רשיון לפתוח "ישיבה" ("קול יעקב") בבית-הכנסת להכשרת שוחטים וכלי-קודש. עד 1963 סיימו את ה"ישיבה" 37 בחורים. ב-1966 למדו בה שישה. משנת 1965 הותרה אפיית מצות, בהשגחת גבאי בית-הכנסת, רק ל"מאמינים" רשומים שהביאו קמח משלהם. שחיטת עופות נעשתה סמוך לבית-הכנסת ובשר כשר אפשר היה להשיג פעמיים בשבוע בחנות מיוחדת במבואות העיר. ב-1961 הוקמה בבית- הכנסת הגדול מחיצה בין קהל המתפללים לאורחים הזרים, לרבות הסגל הדיפלומאטי של מדינת ישראל.

ערב ראש-השנה תש"ך (1959), היו התפרעויות אנטי-יהודיות במאלאחובקה, פרבר במוסקבה רבתי בעל ריכוז יהודי עוד מלפני המהפכה, ועל קירות הבתים הופיעו כרוזים מתקופת "המאה השחורה" בימי שלטון הצארים, בסיסמת "הכה ביהודים והצלת את רוסיה", . כעבור שנה נאלצו היהודים לקבור את מתיהם בחלקה נפרדת בבית-הקברות הכללי. בערך באותו זמן התחילו מאשימים יהודים ב"פשעים כלכליים", בליווי מאמרי-הסתה בעיתונות המקומית.

בד בבד עם גילויי האנטישמיות התחדשה במוסקבה הדפסת כתבים נבחרים של שלום- עליכם, פרץ, ברגלסון ואחרים, נערכו ערבי-שירה ביידיש, הוקמה להקה תיאטרונית וב-1961 התחיל להופיע מטעם איגוד הסופרים הסובייטיים כתב-עת ביידיש, "סאווייטיש היימלאנד", בעריכת המשורר אהרון ווערגעליס. כמו כן הופיעו קובצי ספרות עברית בתרגום רוסי ומילון עברי-רוסי (1965). בבית השגרירות הישראלית במוסקבה היו נערכים מיפגשים עם אנשי-רוח ואמנים בציבור היהודי, ומוצגים ישראליים בתערוכות בין-לאומיות היו מושכים קהל רבבות מכל רחבי ברית-המועצות. המגע עם המוני היהודים ברוסיה נפסק עם ניתוק היחסים הדיפלומאטים בין ברית המועצות לישראל בעקבות מלחמת ששת הימים (1967), אבל הזיקה לישראל, בפרט בקרב הנוער, גברה והלכה.

במיפקד 1959 נרשמו בשטח העירוני של מוסקבה 239,246 יהודים; %8,5 מהם הצהירו על יידיש שפת-אם. מניחים שמספר היהודים האמיתי בעיר היה גבוה הרבה יותר מזה (יש אומרים עד כדי חצי מיליון).

ב-1970 פעלו מלבד בית-הכנסת הגדול ברחוב ארחיפובה עוד שלושה בתי-כנסת בפרברי העיר - שניים במארינה רושצ'ה וצ'רקיזובו, ואחד במאלאחובקה.

ב 1976 התגוררו במוסקבה, לפי האומדן, 285,000 יהודים.

המאבק להתרת עליית יהודים לישראל בשנות השבעים, תחת הסיסמה "שלח את עמי" עורר תגובות של פרלמנטים ואנשי רוח בעולם כולו; אולם רק אחרי עלייתו של מיכאל כרושצ'וב לשלטון בשנות השמונים, ועם מדיניות ה"גלאסנוסט" שלו, החלה עלייה לישראל, שנעשתה לעלייה המונית בסוף שנות השמונים וראשית התשעים, עם התפרקותה של ברית המועצות.

בשנת 1997 ישבו במוסקבה 200,000 יהודים.
לבוב LVOV

(באוקראינית LVIV, בפולנית LWOW, בגרמנית LEMBERG - למברג, ביידיש לעמבערג)

עיר מחוז במערב אוקראינה. עד למלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


העיר לבוב נוסדה במאה ה-13 והיהודים הראשונים שהתיישבו בה היו ככל הנראה יוצאי ביזנטיון וכוזריה. לאחר כיבוש העיר על-ידי קאז'ימייז' ה-3 מלך פולין (1340) הצטרפו אליהם מהגרים יהודים מגרמניה ומבוהמיה והם נתנו ליישוב צביון אשכנזי. בסוף המאה ה- 14 היו בלבוב שתי קהילות: הוותיקה והגדולה יותר "הקהל הקדוש שמחוץ לחומות" והאחרת "הקהל הקדוש בתוך החומות". ב-1550 גרו 352 יהודים ב- 29 בתים בתוך החומה, ומחוץ לחומה ישבו 559 יהודים ב-52 בתים. בשכנות לרובע שמחוץ לחומה ישבה עד 1457 קהילה של קראים.

הסוחרים הגדולים שבין יהודי לבוב מילאו תפקיד מרכזי בתנועת המסחר בין מזרח למערב ובמסחר הסיטוני בפנים הארץ. כן היו ביניהם חוכרי אחוזות, יצרני משקאות חריפים, קבלני מסים ומלווי כספים למלך ולבני-האצולה.

במחצית השנייה של המאה ה-16 פעלו בלבוב סוכני המסחר של דון יוסף נשיא.

מהמאה ה-17 התפרנסו רוב היהודים ממסחר זעיר, מרוכלות ומלאכה. הסכמים בענייני מסחר שהושגו מדי פעם בין העירייה ליהודים, עוררו מחאות מצד העירוניים. בעלי-המלאכה היהודים היו נתונים ללחץ מתמיד מצד מתחריהם הנוצרים.

לשתי הקהילות בלבוב היו בתי-כנסת, מקוואות ומוסדות-צדקה נפרדים; בית-העלמין היה משותף לשתיהן ושימש גם את הקראים. בשנים 1600- 1606 הייתה נטושה מחלוקת קשה בין היהודים לישועים בשאלת הבעלות על הקרקע שעליה הוקם ב-1582 בית-כנסת (בסגנון גותי לפי תכניתו של אדריכל איטלקי), בכספי הנדבן יצחק בן נחמן אבי ממשפחת נחמנוביץ הידועה. יד הקהילה הייתה על העליונה ובית הכנסת ("די גולדענע רויז", "שושנת-הזהב", על שם אחת מבנות נחמנוביץ שמתה בנסיבות מסתוריות) עמד על תלו עד לשואה.

בוועד ארבע הארצות ייצגה לבוב את כל איזור גאליציה ופודוליה. שיטת הבחירות לקהילה הבטיחה את השליטה לבני המשפחות המיוחסות בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-17 בלט בקהילה מנחם שמחה עמנואל דה יונה, בן למשפחת רופאים ורופא-החצר של מלך פולין יאן סובייסקי; הוא גם שימש כפרנס בוועד ארבע הארצות ו"נשיא ארץ-ישראל", כלומר גזבר ראשי לכל כספי ה"חלוקה" בפולין.

בימי פרעות חמלניצקי (גזרות ת"ח ות"ט 1648), בפלישות השוודים ובמלחמות שהתחוללו באזור עד ראשית המאה ה-18, היו ליהודי לבוב קרבנות רבים בנפש וברכוש, במיוחד לאלה מביניהם שהתגוררו מחוץ לחומות. בדרך כלל מילאו היהודים תפקיד פעיל בהגנה על העיר. פעמיים במהלך המלחמות נדרשו העירונים להסגיר את יהודי העיר והתפשרו על דמי כופר גבוהים.

מאבק אנשי המקום נגד היהודים שתפשו עמדות במסחר ובמלאכה לא פסק, ואף החריף כשביקשו היהודים להרחיב את שטח מגוריהם. האצילים תמכו ביהודים, ובינתיים פתחו יהודים חנויות גם במרכז העיר. ההוצאות הגדולות שנתלוו למאבק זה גרמו לקהילה שתשקע בחובות כבדים.

ב-1764 ישבו בלבוב 6,142 יהודים, כשני שלישים מהם גרו מחוץ לחומות העיר, ומתוך 3,060 הגברים בין היהודים היו רק 57 מפרנסים עצמאיים.

בראשית המאה ה-17 נקלטה תורתו של שבתאי צבי במקום והיו לו תומכים בין יהודי לבוב, אך משהמיר שבתאי צבי את דתו הוכרז חרם על תלמידיו בלבוב (1722). ב-1754 הופיע בלבוב לייב קריסה, יד-ימינו של יעקב פראנק (מקים כת הפראנקיסטים) פראנק עצמו בא כעבור שנה אך נאלץ לעזוב את העיר. ב-1759 התנהל בלבוב ויכוח ציבורי עם הפראנקיסטים. נגדם הופיע אב בית-הדין של לבוב והאיזור ר' יעקב חיים הכהן רפופורט.

במשך המאה ה-18 ירדה הקהילה מגדולתה וחל צמצום בסמכויותיה ובתחום שיפוטה.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין וסיפוח האזור לאוסטריה (1772) גדלה האוכלוסיה היהודית בלבוב, מ-18,300 ב-1800 ל-57,000 (%28 מכלל האוכלוסיה) ב-1910. לפי מיפקד 1820 עסקו %55 מיהודי לבוב במסחר קמעוני על-פי רוב ו-%24 במלאכה (חייטים, פרוונים, אופים וצורפי-זהב). יהודים חלשו על המסחר בין וינה ורוסיה. היו ביניהם ספקים לצבא, סיטונאים בטבק, גרעינים ומלח, בעלי טחנות קמח, בנקאים ובעלי בתי חרושת. שלטונות אוסטריה צידדו בעירונים, והמגורים מחוץ לרובע היהודי הותרו רק לסוחרים עשירים ומשכילים שסיגלו לעצמם אורח-חיים אירופי.

ב-1848 ניתנה ליהודים רשות להשתתף בבחירות למועצת העיר, אך ייצוגם הוגבל ל-%15- %20. למרות השוויון הדתי שהונהג בקיסרות אוסטריה ב-1849, הוסיפה עיריית לבוב לדחוק את רגלי היהודים מן המסחר הקמעוני, והגילדות הנוצריות המשיכו במאבק נגד בעלי- מלאכה יהודים. ב-1860 בוטל האיסור על רכישת נכסי מקרקעין ואחרי שה"סיים" (שלוחה של הפרלמנט הפולני) של גליציה ביטל את כל האפליות לרעת היהודים נאלצה גם עיריית לבוב ללכת בעקבותיו.

טמיעת השכבות העליונות בתרבות הגרמנית הגבירה את המגמות האנטישמיות בקרב הפולנים והאוקראינים תושבי המקום. החסידות עשתה נפשות בלבוב בסוף המאה ה-18, תוך התנגשויות קשות עם מתנגדים. עד 1838 נפתחו בעיר שבעה "שטיבל'עך" (בתי תפילה ולימוד של חסידים) .

גם תנועת ההשכלה חדרה ללבוב ונתקלה בהתנגדות נמרצת; ב-1816 הוטל חרם על ראשוני המשכילים ובתוכם ר' שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), בנימין צבי נוטקיס ויהודה לייב פאסטור (החרם בוטל בלחץ השלטונות). בשנות השלושים פרצה מחלוקת קשה בעניין תיקון הלבוש היהודי המסורתי וב-1844 נפתח בעיר היכל רפורמי בהנהגת ר' אברהם כהן מהוהנמס שבאוסטריה. הוא נתמנה גם למנהל בית הספר היהודי הגרמני החדש. זעמם של החרדים גבר כאשר מינו אותו השלטונות לרב המחוז (1847). כעבור שנה הורעל אברהם כהן יחד עם בני- ביתו ואדוקים קנאים הואשמו ברציחתם.

חוגי האינטליגנציה המתבוללת בלבוב הזדהו עם התרבות הגרמנית. ב-1868 נוסד ארגון המתבוללים הגרמניים "שומר ישראל" על בטאונו "איזראעליט". מתנגדיהם ב"אגודת אחים" (1883) הטיפו להתבוללות בתרבות הפולנית. תנועה זאת התחזקה לקראת סוף המאה ונציגים יהודיים מלבוב בפרלמנט האוסטרי הצטרפו למחנה הפולני.

היהדות החרדית פעלה במסגרת אגודת "מחזיקי הדת", שבה שלטו החסידים. ביוזמת הרץ הומברג, בן המקום, הוקמו ארבעה בתי-ספר לבנים, שלושה לבנות ובית-מדרש למורים בהנהלת אהרן פרוידנטל; כל אלה נסגרו ב-1806 עם ביטול רשת החינוך של הומברג בגאליציה.

ב-1846 בוטלו ההגבלות על הרשמת יהודים לבתי-ספר תיכוניים ולאוניברסיטאות ומספרם במקצועות החופשיים גדל והלך; רבים התפרסמו כרופאים ומשפטנים מעולים. אחרי האמנציפציה (1848) גברה ההתבוללות ובשנים 1907-1868 התנצרו 713 יהודים, 86 נוצרים התגיירו באותה תקופה.

ב-1874 פעלו בעיר 69 "חדרים" רשומים וב-1885 נוסד "החדר המתוקן" הראשון עם כ-400 תלמידים. מכון ללימודי דת נפתח ב-1910.

שתי הקהילות היהודיות ההסטוריות בעיר התמזגו לקהילה אחת בראשית המאה ה-19. משנת 1830 עמדו בראשה מתבוללים מתונים כעמנואל בלומנפלד, מאיר ירחמיאל מוזס ואמיל ביק.

בין רבני לבוב נמנו יוסף שאול נתנזון, צבי הירש אורנשטיין, יצחק אהרן אטינגר, יצחק שמלקס ואריה לייב בראודה. בבית-הכנסת הרפורמי פעלו ד"ר ש"א שוואבאכר, י"ב לוינשטיין, ד"ר יחזקאל קארו וד"ר ס' גוטמן. אחרי מלחמת העולם הראשונה בלטו מבין הרבנים הרפורמיים בלבוב: ד"ר לוי פרוינד וד"ר יחזקאל לוין, הם היו ממנהיגי הציונים הדתיים בעיר.

בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נחלש כוחם של המתבוללים וגברה השפעתם של החוגים הלאומיים. האגודות הציוניות הראשונות, "מקרא קודש" ו"ציון", נוסדו בשנות ה-80 ומהן צמחה ההסתדרות הציונית בגליציה. עם הפעילים הציוניים נמנו ראובן בירר, יוסף קובאק, דוד שרייבר, אברהם ויעקב קוקאס ואדולף שטאנד. התחילו להופיע עיתונים וכתבי- עת בעברית, ביידיש ובפולנית. התחילה התארגנות של פועלים ובעלי-מלאכה, והיו שהשתלבו בתנועת הפועלים הפולנית .P.P.S, מנהיגם היה הרמאן דיאמאנד.

כאשר פרצה מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו ללבוב אלפי פליטים מאזורי הגבול עם רוסיה. כניסת הצבא הרוסי באוגוסט 1914 הייתה מלווה מעשי שוד וסגירת מוסדות יהודיים. האוסטרים חזרו ביוני 1915 וחיי הקהילה חזרו למסלולם. בנובמבר 1918, במאבק על השליטה בעיר בין הפולנים לאוקראינים, קיפחו את חייהם 70 מיהודי לבוב ורבים נפצעו.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הייתה לבוב הקהילה השלישית בגודלה במדינה (ב-1939 היו שם 109,500 יהודים, שליש מכלל אוכלוסיית העיר). במאבק בין הפולנים והאוקראינים האשים כל צד את היהודים בנאמנות לצד השני. האנטישמיות והמצב הכלכלי הירוד נתנו אותותיהם.

פעלו אז שלושה בתי ספר תיכוניים ליהודים, במסגרת מאוחדת אשר כללה: גמנסיה עברית, גמנסיה לבנות, וגמנסיה לבנים, ובנוסף בית ספר עממי עברי. בדרך כלל הייתה פולנית שפת ההוראה ונלמדה השפה העברית, אבל בגימנסיה העברית הייתה שפת ההוראה עברית.

מכללה עברית ללימודים מתקדמים ביהדות נוסדה ב-1920 בהנהלת משה שור, בית-ספר דתי לאומי מת"ת (מציון תצא תורה), בית-ספר מקצועי, "חדרים" ותלמוד-תורה. הופיעו שני עיתונים, אחד בפולנית ("חווילה") ואחד ביידיש ("לעמבערגער טאגבלאט").

בקהילה שלטו המתבוללים בשיתוף עם החרדים, הציונים היו רוב הזמן באופוזיציה. בין המנהיגים הציונים הבולטים בלבוב היו: ד"ר ליאון רייך, אמיל זומרשטיין, מיכאל רינגל, שמעון פדרבוש, צבי הלר, פישל רוטנשטרייך, הנריק רוזמרין ואברהם זילברשטיין.

במדיניות הארצית נקטו נציגי לבוב קו מתון, הם התנגדו ל"גוש המיעוטים" מיסודו של יצחק גרינבוים ותמכו בהסכם עם ממשלת פולין (ב-1925), פרי יזמתו של ליאון רייך, שהיה חבר ב"סיים" הפולני. העשירים וחסידי בעלז תמכו ברשימות הממשלה.

לבוב הייתה מרכז חשוב של בתי דפוס עבריים במשך 150 שנה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בלבוב קרוב ל-110,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין לשליטת ברית המועצות, והעיר לבוב נעשתה לחלק מאוקראינה הסובייטית.

השלטונות הסובייטים הפסיקו כל פעילות פוליטית ולאומית, מוסדות הקהילה נסגרו, בתי ספר עבריים נסגרו גם הם ובתי ספר ביידיש הולאמו. הוחרם רכושם של העשירים, בתי חרושת עברו לידי השלטונות ויהודים נאלצו להתפרנס כעובדי המפעלים שהיו לפני כן בבעלותם. בעלי המלאכה אורגנו בקואופרטיבים וסוחרים יהודים שאיבדו את פרנסתם השתלבו בפקידות הממשל. בעלי המקצועות החפשיים השתלבו במסגרת החדשה, אך היו מקרים של הגליית יהודים לרוסיה מבין העשירים, המשכילים ומנהיגי הקהילה.

כאשר כבשו הגרמנים את העיר ביולי 1941 (אחרי מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941) התרכזה שם אוכלוסייה יהודית של כ-150,000 נפש, בתוכם רבבות פליטים משטחי הכיבוש במערב-פולין ויהודים מישובים קטנים בסביבת לבוב.

האוקראינים בלבוב קיבלו את הגרמנים בשמחה ויחידותיו של סטפאן באנדרה (מנהיג כנופיות אוקראיניות לאומניות ואנטישמיות שפרעו ביהודים) הצטרפו לצבא הכיבוש והשתתפו במעשי השוד והרצח. בחסות הגרמנים התפרע אספסוף בעיר במשך שלושה ימים רצופים. אלפי יהודים נכלאו, עונו ונרצחו, ביניהם מאות אנשי ציבור וצעירים. ב-15 ביולי נצטוו היהודים לענוד סימן זהוי, את "הטלאי הצהוב." יותר מ-2,000 נורו למוות בידי אוקראינים בסוף החודש (במהלך "מבצע פטלורה", על שמו של מנהיג אוקראיני ברבע הראשון של המאה העשרים, שבעת שלטונו נערכו פרעות ביהודים).

בראשית אוגוסט 1941 נתמנה יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ובראשו יוסף פרנס. תפקידו הראשון היה לאסוף ולמסור לידי הגרמנים סכום כסף עצום שהוטל כקנס על הקהילה. נראה שהסכום לא נאסף במלואו ובתגובה הוחרם רכוש יהודי, בתי-כנסת ובתי-קברות נהרסו או חוללו. יושב-ראש היודנראט, יוסף פרנס, נרצח סמוך להתמנותו כשסירב לספק יהודים לעבודת-כפייה. זה היה גם גורלם של שניים מתוך שלושה יהודים שמונו לתפקיד זה אחריו. היושב-ראש האחרון, אברסון, הוצא להורג עם כל חברי ה"יודנראט" בפברואר 1943.

ה"יודנראט" גבה מסים, טיפל בענייני סעד, מזון ודיור. את המשטרה היהודית שמינו ניצלו הגרמנים במרוצת הזמן לצורכיהם.

ב-1 באוגוסט 1941 סופחה גאליציה המזרחית ל"גנראל-גוברנמאן" (שטח כיבוש כללי, שכולו בתחומי פולין) הוקמו מחנות-עבודה בעיר ובסביבתה ויהודים רבים נרצחו שם או גוועו בתנאים האיומים.

בנובמבר 1941 רוכזו היהודים בשכונה נפרדת בעיר, בידודם הביא לתנאים של רעב. במארס 1942 שולחו כ-15,000 מהם למחנה-ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

באביב 1942 רצחו הנאצים את פרופסור משה אלרהנד, שעמד שנים אחדות בראש קהילת לבוב. הוא היה משפטן, חבר ועדת החקיקה ובית הדין הגבוה של פולין ופרופסור למשפטים באוניברסיטה של לבוב.

בימים 10-3 באוגוסט 1942, סוף חודש אב תש"ב, נערכה אקציה גדולה (פעולת חיסול) בעיר, במהלכה נרצחו 40,000 יהודים בידי הגרמנים ובידי עוזריהם האוקראינים.

אחרי האקציה הורה מפקד הס"ס פריץ קאצמאן להקים גיטו סגור. הצפיפות בגיטו גרמה למגיפות שהמיתו אלפים. בחודשים נובמבר 1942 - ינואר 1943 נרצחו עוד 15,000 יהודים, בבלז'ץ ובמחנה יאנובסקה בלבוב. שטח הגיטו צומצם, ה"יודנראט" בוטל וחבריו נרצחו.

ביוני 1943 הוקפו 20,000 היהודים האחרונים בגיטו בחיילים גרמנים ושוטרים אוקראינים. הפעם הייתה התנגדות מזויינת, יהודים ירו והשליכו רימוני-יד, בתגובה שפכו הגרמנים דלק על הבתים שמתוכם הותקפו והעלו אותם באש. אלפים ניספו במאבק. 7,000 שנותרו בחיים הועברו למחנה יאנובסקה. ב-20 בנובמבר אותה שנה חוסל גם מחנה זה על יושביו. היו שהצליחו להמלט ליערות אך הוסגרו לרוב בידי אוקראינים מקומיים. היו גילויי התנגדות גם במחנה יאנובסקה, כאשר קבוצת יהודים שעסקה בפינוי גוויות הרגה שומרים גרמניים. באותה הזדמנות ברחו כמה עשרות יהודים ,אך רובם נתפשו ונרצחו.


לבוב שוחררה בידי הצבא האדום ביולי 1944. עם כניסת הצבא האדום הוקם ועד הצלה יהודי. עד סוף השנה נרשמו בו 3,400 יהודים ששרדו, רק 820 מהם מגיטו לבוב. רובם עלו לארץ ישראל אחרי נדודים בארצות אירופה.

אפרם של קדושי לבוב הובא לישראל והוטמן בנחלת יצחק. בלבוב הוקמה מצבת זכרון לחללי השואה ועליה כתובת בעברית, ביידיש וברוסית.

ב-1959 התפקדו בפלך לבוב 29,701 תושבים יהודיים ומהם הצהירו 5,011 על יידיש כשפת- אמם. העיר הייתה מאז ומתמיד מוקד של לאומנות אוקראינית ואווירה אנטי-יהודית. נאסרה אפיית מצות ומוהלים נאלצו להתחייב שלא לערוך ברית-מילה. ב-1962 נאסרו מאות יהודים על "פשעים כלכליים" ונסגר בית-הכנסת היחיד בעיר. הגבאים נאסרו והואשמו בפשעים כלכליים. ב-1965 פנו יהודים מלבוב לראש ממשלת ברית-המועצות קוסיגין בבקשה שיוקצה להם מקום לתפילה בציבור; הועמד לרשותם מגרש, אך ההוצאה הכרוכה בהקמת בית-כנסת לא הייתה בהישג ידם של יהודי לבוב. ב-1969 פרצה המיליציה ל"מניינים" ופיזרה אותם בכוח.

ב-1970 נאמד מספר היהודים במחוז כולו ב-21,720 נפש (%1.1 מכלל האוכלוסיה);% 21 מהם הצהירו על יידיש כשפת אם.

קהילת לביב (לבוב) בשנות ה- 2000

לפי מפקד אוקראיני רשמי משנת 2001 מנתה הקהילה היהודית בלבוב (לביב) כ-5,400 נפש, רובם אנשים מבוגרים. המרכזים היהודיים המקומיים מקבלים סיוע רב מה"ג'וינט" ומארגוני סיוע אחרים. בית- הכנסת המרכזי בהנהלתו של הרב שלמה מרדכי בולד מארצות-הברית מאז שנת 1993. לקהילת לביב יש בית-כנסת, מקוה, מסעדה כשרה ומרכז חסד. מניין אורתודוכסי נוסף נמצא על יד חורבות בית-הכנסת "גולדן-רוז" שבראשו עומד אלימלך שוחט. במתחם זה פועלים בית-כנסת, מזנון כשר וארגון חסד. ישנו גם בית ספר קטן, שמנהלת שרה בולד, ובו כ-60 תלמידים.

מרכזי תרבות וחסד נוספים: חסד-אריה, הנתמך על ידי ה"ג'וינט" מקיים מגוון פעילויות תרבות (למשל פסטיבל כליזמרים), לעתים בשיתוף עם האוכלוסייה הכללית; מרכז טרוסקבץ (מנהל: פליקס ריבקין מחב"ד); בית הלל לסטודנטים יהודיים; מרכז תרבות רפורמי (מנהל: מיכאל גולגמן); מרכז הפדרציה היהודית המקומית (נשיא: רודולף מירסקי) . פעילים אחרים וביניהם פרופ' סווטלנה ברוזנקו הקימו ארגונים חדשים, בין היתר זודיאק - אירגון חברתי המאגד אינטלקטואלים, אוקראינים, רוסים ויהודים.

כתובתו של בית-הכנסת המרכזי: רחוב ברטיב מיכנובסקי 4
קאמיניץ-פודולסקי Kamenets Podolski

עיר מחוז באוקראינה.

עד לחלוקות פולין בסוף המאה ה- 18, היה האזור בממלכת פולין ליטא. בלחץ שלטונות העיר הטילו מלכי פולין הגבלות מסחר ומגורים על היהודים במשך מאות בשנים; רק בימי יאן קאזימיירז' (1648- 1668) קנו להם היהודים זכות ישיבה בעיר.

גידול של ממש באוכלוסייה היהודית במקום חל בתקופת הכיבוש הטורקי בשנים 1699-1672. ב-1750 נענה מלך פולין לדרישות העירוניים והכנסייה וגירש את היהודים מן העיר; בתיהם עברו לרשות מועצת העיר ובית-הכנסת נהרס. המגורשים התיישבו בכפרי הסביבה ופעולתם המסחרית הערה הוסיפה להרגיז את שכניהם הלא-יהודים.

בשנת 1757 נערך בכנסיית קאמניץ-פודולסקיי ויכוח פומבי, בפקודת הבישוף המקומי, בין נציגי יהדות פודוליה לבין יעקב פראנק ואנשיו; בעקבות הויכוח ציווה הבישוף לשרוף את התלמוד בכיכר העיר.

שנתיים לאחר חלוקת פולין והסיפוח לרוסיה אישר הצאר פאוול הראשון את זכויות המגורים של היהודים; אותו זמן השתייכו 24 יהודים לגילדות המסחר ו-1,367 היו רשומים בפנקסי המסים של העיריה. ב-1832 שוב ביקשו התושבים לגרש את היהודים; הממשלה דחתה את בקשתם אבל הנהיגה הגבלות על מספר החנויות והבתים שבבעלות יהודית.

ב-1897 התפקדו בעיר 16,211 יהודים וערב מלחמת-העולם הראשונה - 23,430 (%47 מכלל האוכלוסייה). 52 מיהודי המקום קיפחו את חייהם בפוגרומים שבעקבות המהפכה ביולי 1919, ועם התבססות המשטר הסובייטי נמלטו רבים מאמידי הקהילה אל מעבר לגבול הסמוך. ב-1929 נשארו בעיר 12,775 יהודים (כ-%30 מכלל האוכלוסייה).


בימי מלחמת העולם השנייה, עם הכיבוש הגרמני בקיץ 1941, נמצאו בקאמניץ פודולסקי 10,000 יהודים, ביניהם כ-6,000 מיהודי הסביבה שרוכזו בעיר. בסוף אוגוסט 1941 רצחו הגרמנים בקאמיניץ פודולסקי 23,600 יהודים, בהם יהודי העיר והסביבה ועוד אלפי יהודים שגורשו מהונגריה מפני שלא יכלו להוכיח אזרחות הונגרית, והוסגרו לידי הגרמנים בידי ממשלת הונגריה.

בשנת 1970 לא פעל במקום בית כנסת.


הקהילת היהודית ב- קמניץ- פודולסק בשנות ה- 2000.

לפי נתוני הארגונים היהודיים באוקראינה, בשנת 2013 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ-150 נפש. בעיר יש בית כנסת בשם "ארטיזן" ובסמוך לו מקווה ומסעדה יהודית. מרכז הקהילה היהודית בעיר מנוהל על ידי משה גרשוביץ' לאם. כמו כן, פועל בעיר בית תרבות "שלום" ובנוסף מפעיל ארגון "הג'וינט היהודי" מרכז חסד בשם "חסד הבעש"ט".

כתובת המרכז הקהילתי: רחוב גרשבקוגו 32/93

חמיאלניק (Chmielnik) עיר במחוז קילצה, פולין.

 

במאה ה-17 חמיאלניק הייתה מרכז של האנטי-טריניטריזם, שגורזו ממנה אחרי 1661. יש שחושבים ששרידי השפעתם בחמיאלניק ובסביבתה הובילו ליחס טוב יותר ליהודים בקרב האוכלוסייה המקומית עד סוף המאה ה-18. היהודים מוזכרים לראשונה בחמיאלניק ב-1565, כשהיה שם רובע יהודי ובית קברות. בשנת 1638 הוקם בית כנסת מפואר. במסגרת מועצת הקרקעות, קהילת חמיאלניק נכללה בפרובינציה של פולניה הקטנה.

ב-1655 כ-150 יהודים נטבחו על ידי הצבא של סטפן צ'רניצקי באשמת סיוע לצבא הפולשים השוודי. לקראת סוף המאה ה-17 ובמאה ה-18 קהילת חמיאלניק שוקמה בהדרגה, למרות שבסוף התקופה הקהילה הייתה במצוקה כלכלית קשה וצברה חובות באלפי זלוטי. בתקופה זו כיהנו בחמיאלניק מספר רבנים יהודים ידועים, ביניהם יצחק יאיר פרנקל תאומים ויוסף הלוי אטינגר. בתקופה זו היהודים עסקו בעיקר בענפי החיטה ובמסחר בעץ. חלקם סחרו בירידים בפולין, במיוחד בענף הטקסטיל. בשנת 1765 חיו בחמיאלניק 1,445 יהודים, ביניהם היו 33 בעלי מלאכה ו-10 סוחרים.

בסוף המאה ה-18 החסידות חדרה לקהילה. אברהם דוד אורבך, שכיהן כאב בית הדין, היא בין מפיציה.

ראשוני החסידים בצפת היו מחמיאלניק.

מהמחצית השנייה של המאה ה-19 חסידות לובלין הייתה הגורם הדומיננטי בקהילה, למרות המחלוקות החריפות עם חסידי שושלות החסידות האחרות. בתקופה זו נוסדה בחמיאלניק ישיבה.

בעקבות שריפה שפרצה ב-1876 נגרם נזק רב לרכוש יהודי, אך בשנת 1880 המצב הכלכלי חזר לקדמותו. מספר יהודים הקימו תעשיות טקסטיל ופיתחו שוק למוצרי כפר ארוגים. בשנת 1897 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,560 איש (מתוך 6,880 תושבים), 554 מהם עסקו במסחר ובכספים, ו-4 יהודים היו רופאים. הקהילה תמכה בכארבעים משפחות שהיו זקוקות לסעד. ב-1910 היו 6,452 יהודים (מתוך 8,073). במהלך מלחמת העולם הראשונה יהודים רבים נמלטו מחמיאלניק. וב-1921 האוכלוסייה היהודית מנתה 5,908 אנשים.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בחמיאלניק כ-10,000 יהודים, שהיוו 80% מאוכלוסיית העיר.

 

תקופת השואה

בחודשי המלחמה הראשונים נמלטו מאות צעירים משטחי פולין שכבשו הגרמנים אל שטחי ברית המועצות. בתחילת 1940 הגיע לחמיאלניק מרדכי אנילביץ, מראשי המחתרת בוורשה, כדי לסייע בארגון המחתרת במקום. אך בגלל מחסור בנשק המחתרת יכלה רק להביע התנגדות פסיבית. בשל כך נרצחו רבים, ביניהם יו"ר ה"יודנראט" שמואל זלצמן. במשך 1941-1940 כ-2,000 יהודים שגורשו מערים ועיירות סמוכים ומאזורים מרוחקים יותר של פלוק וצ'חנוב הגיעו לחמיאלניק. באפריל 1941 הוקם בעיר גטו שגרם להחמרה דרמטית במצב האוכלוסייה שהלכה ופחתה בשל רעב ומגפות. מה-12 בדצמבר 1941, הוצא צו המכריז שמי שנתפס כשהוא נמלט מהגטו יוצא להורג ויהודים רבים נורו בשל הברחת מזון לגטו. ב-1 באוקטובר 1942 נשלחו כ-1,000 צעירים וצעירות מהגטו למחנות עבודה בסקארז'יסקו-קאמיינה. רבים לא עמדו בתנאים הקשים ששררו שם, ואחרים הועברו למחנה עבודה (האסאק) בצ'נסטוחוב, ולמחנות בגרמניה. כמה ימים אחר כך נערכה אקציה בעיר. הגרמנים שלחו כ-8,000 יהודים למחנה ההשמדה בטרבלינקה. רק מעטים מהם שרדו.

ב-3 באוקטובר 1942 1,000 יהודים משיידלו ו-270 מדרוגניה הובאו לחמיאלניק. לאחר 3 ימים יחידת משטרה מיוחדת של גרמנים ואוקראים מקיילצה ניהלו את ה"אקציה" שבה 8,000 יהודים נשלחו למחנה המוות טרבלינקה. ב-5 בנובמבר 1942 נעשה "משלוח" שני. אלה שנותרו, מודעים לגורלם של אלו שנשלחו למחנות, נמלטו ליערות או חיפשו מחסה בתוך הגנו. רק מעטים מהם נתרו בחיים בעת השחרור בינואר 1945 על ידי הרוסים. אלה שעזבו את חמיאלניק בתחילת המלחמה והצטרפו לצבא ברית המועצות או הצבא הפולני נשארו בחיים. כמה מהם הגיעו לדרגות קצונה ועיטורי קרבות גבוהים, כמו הסרן משה קוואסנייבסקי, שצנח באזור חמיאלניק כדי לארגן קבוצות גרילה, ונחום מאלי שפיקד על צוות טנק.

 

התקופה אחרי המלחמה

מספר ניצולים יהודים ניסו להשתקע בחמיאלניק לאחר המלחמה, אך לא השתקעו בה בשל גילויי האיבה של הפולנים המקומיים. 14 היהודים שנותרו עזבו ביולי 1946, אחרי הפוגרום בקיילצה שבו נרצחו 4 יהודים מחמיאלניק. ארגונים של יוצאי העיר פועלים בישראל, ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה, צרפת, ברזיל ואנגליה.

בשנת 1960 יצא לאור ספר זיכרון (בעברית וביידיש) לקהילת חמיאלניק.

 

המאה ה-21

משנת 2003 מתקיים בחמיאלניק פסטיבל לתרבות יהודית, ביוזמה מקומית. בשנת 2006, פורסם ספר על ההיסטוריה היהודית של העיר, פרי עטו של תושב מקומי. בנוסף, העירייה דואגת  לשיקום בית העלמין היהודי. ב-2008 בעזרתו של "הארגון התרבותי של חמיאלניק" ומשפחת קאליש מיוצאי חמיאלניק המתגוררת  בחיפה, הוקמה אנדרטה שנבנתה מהמצבות המנותצות שנמצאו במקום. אחת ממסעדות העיירה משחזרת את המסעדה היהודית שפעלה בעיירה היהודית ומגישה אוכל יהודי מקורי. על התפריט מודפסת בקצרה ההיסטוריה היהודית של העיר.

 

פרמונט, חיים

פרמונט, חיים (נ. 1950). מלחין. נולד בווילנה, ליטא, ועלה לישראל ב-1956 עם משפחתו. הוא למד קומפוזיציה אצל מרק קופיטמן באקדמיה למוסיקה בירושלים, ואצל ג'ורג' קראמב באוניברסיטת פנסילבניה בפילדלפיה, ארה"ב. פרמונט עבד כמלחין הבית של התזמורת הסימפונית חיפה ושל התזמורת הישראלית ראשון לציון, ויצירותיו ראו ביצועיים על ידי תזמורות, הרכבים ומקהלות ברחבי העולם. זכה, בין השאר, בשלושה פרסי אקו"ם, פרס רוזנבלום לאמנויות הבמה, פרס מרגלית ובפרס ראש הממשלה. משנת 1985 מלמד באקדמיה למוסיקה בירושלים.