חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 10
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי קישינב

קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.
סוג מקום:
עיר
מספר פריט:
261784
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
Samet, Jacobo (1898-1981), bookseller and publisher, born in Kishinev, Moldova (then Bessarabia, part of the Russian Empire). He immigrated to Argentina with his parents in 1908. His father sold cigars magazines from a kiosk in the centre of Buenos Aires. Samet started to work at a small bookstore which also published some technical books. He taught himself French sufficiently well that he was able to translate a number of medical books into Spanish. Later he left the bookshop and went to work as a proofreader at a printing press. Finally he find employment in the marketing department of the Argentine Electric Corporation.

Samet's publishing career was relatively short- just 8 years from 1924 until 1932. During these years, however, he succeeding in making a mark on the intellectual scene of Buenos Aires. He published a number of very important political books and also two magazines in the years 1934 and 1935.

Samet was a member of the Photo Club Argentino, he won many awards and taught photography classes. He also taught advertising to the Association of Marketing Managers.
Industrialist

A native of Kishinev, he moved to the US when he was 14. He worked as a banana peddler in Alabama and soon prospered. He became co-owner of two tramp steamers, bought land in Honduras and by 1930 was the largest stockholder in the United Fruit Company, of which he was elected president in 1938. He was known as the 'Banana King'. During World War II Zemurray was adviser to the Board of Economic Welfare, He inaugurated many enlightened projects in Latin America including clinics, housing projects, and schools. A friend of Chaim Weizmann, he donated generously to Zionist causes.
Historian

He was born in Kishinev, Russia (now in Moldova) and studied in Petrograd (St. Petersburg), Russia. In 1918 he reached Germany, studying at the University of Berlin, where he taught until 1932 when he moved to France. There he taught at higher institutions and after the Nazi occupation escaped to New York. In New York Bickerman taught at the New School for Social Research, the Jewish Theological Seminary, and the University of Judaism (in Los Angeles) and from 1952 was professor at Columbia University. After his retirement in 1967, he again taught at the Jewish Theological Seminary. Bickerman wrote on many aspects of ancient history and specialized in particular in the Hellenistic world, writing basic works on the Maccabees.
בנצ'יק, אולגה (1912-1944), פעילה קומוניסטית וחברה במחתרת הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, נולדה כגולדה בנ'ציק בקישינב, מולדובה (אז בסרביה, חלק מהאימפריה הרוסית).
בנצ'יק גדלה ברומניה והתחילה לעבוד במפעל בגיל שתים עשרה. היא הפכה לפעילה בתנועת העבודה הרומנית בגיל צעיר ועד מהרה לקחה חלק במספר התקפות. לאחר שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית הרומנית מחוץ לחוק, היא נעצרה שוב ושוב על ידי השלטונות הרומנים. בשנת 1936 בנצ'יק עברה לצרפת, שם סייעה בארגון משלוחי נשק לכוחות הרפובליקנים שנלחמו במלחמת האזרחים בספרד.

לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, בנצ'יק הצטרפה לקבוצה הפרטיזנית המפורסמת P.T.P-M.O.I Tireurs Partisans שפעלה במסגרת הארגון Main d’Oeuvre Immigrée ("כח אדם מהגרים") והפכה לחברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. כחברה פעילה בקבוצת הרזיסטנס בראשותו של מיסאק מנוחיאן ( (1906-1944) היא השתתפה בלמעלה מ-100 התקפות ופיגועי חבלה נגד הצבא הגרמני. יחד עם החברים האחרים בקבוצה, היא נעצרה על ידי הגסטפו בנובמבר 1943. ב-21 בפברואר 1944, כל החברים שנתפסו מקבוצת מנוחיאן נידונו למוות ובניהם עשרים ושניים גברים. בנצ'יק, שהייתה האישה היחידה בקבוצה, נשלחה לגרמניה. ראשה נערף בגרזן בחצר בית הכלא בשטוטגרט ב-10 מאי 1944, יום הולדתה ה-32.

בנצ'יק הייתה נשואה לפעיל הקומוניסטי, אלכסנדרו ז'אר (שם עט של אלכסנדרו אברהם) (1911-1988). לזוג הייתה בת בשם דולורס, על שם המנהיג הספרדי הרפובליקני דולורס איבראורי "לה פאסיונריה" (1895-1989). בעת הגירוש לגרמניה, בנצ'יק כתבה מכתב לבת שלה. המכתב, שנזרק מחלון, היה ממוען לצלב האדום הצרפתי. סופו של דבר המכתב הגיע לדולורס, שבזמן המלחמה הייתה מוסתרת על ידי משפחה של איכרים צרפתים.

לאחר מלחמת העולם השנייה בנצ'יק קיבלה הכרה כגיבורה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בעקבות נפילתו של המשטר הקומוניסטי בשנת 1989 זיכרונה ברומניה התעמעם אבל המשיך להיות מכובד בצרפת.

לבקשתו של האיחוד Union des Résistants et Déportés Juifs de France ("איגוד לוחמי הרזיסטנס והמגורשים היהודים של צרפת") בשנת 1995 קבעה עיריית פריז שלט הנצחה לזכרה על קיר בית הקברות איבאי-סיר-סיין (Ivry-sur-Seine) ליד קבריהם של חבריה לרזיסטנס מיסאק מנוחיאן ומרסל ריימן.
Glusberg, Samuel (1898-1987), author, editor and co-founder of the Argentina Society of Writers, whose nom de plume was Enrique Espinoza, born in Kishinev, Bessarabia (then part of the Russian Empire, today in Moldova). He was brought to Argentina by his parents in 1905. He initially studied in a small Jewish school and was then sent to a public school. At sixteen, he was a fervent reader of Tolstoy, Turgenev, Heinrich Heine and Baruch Spinoza. He also became familiar with the work of musicians such as Bach, Beethoven, Handel, which led him to join the Wagnerian Association.

An editor of important books and literary magazines,he was a talented writer who became prominent in the 1920s and 1930s. Glusberg edited a literary magazine called "Babel", which appeared for thirty years until 1951, and another called "Journal American". At the same time and under the pseudonym Enrique Espinoza, he began to publish his own books including "The Gray Coat", "Heine", and "The Angel and the Lion". In 1928 he helped to establish the Argentina Society of Writers, presided over by his friend Lugones.

In January 1935, he moved to Santiago de Chile, Chile, continued his work as an editor and began to publish short essays on various topics and, in 1937, his book travel companions. Other works were "Day's Work" (1968) and a long essay entitled "Historical Consciousness" (1973), in which he tried to join the political debate concerning social and cultural development. Augusto Pinochet's coup in Chile drove him back to Buenos Aires, where he died.
Lifsit (Lifschitz), Haia (1903-1929), revolutionary, born in Kishinev, Russian Empire (now Chisinau, in Moldova), into a family that included a numbedr of other revolutionaties. One of har aunts was was deported by the Russian Czarist authorities, another aunt was imprisoned, an elder sister was active in a workers' organization in Romania and her brother later on was a volunteer with the Republican forces in the Spanish Civil War in the 1930s.

Lifsit attented the high school in Chisinau and at the age of 20 joined the Romanian Communist Party. Because of her political activities she was arrested by the Romanian security forces in 1924 and set free only in 1925 after a series of trials.

Lifsit left Romania in late 1925 and moved to Belgia, then to Germany and later on she settled in Vienna, Austria. She continued her political activities assuming the name of Maria Pilat.

Lifsit returned to Romania in 1926 and having sentenced in contumacy to 10 years in prison, she was arrested immediately. However, she was released after a short period in prison. Between 1926-1928 she served as Secretary of the Central Committee of the Young Communists Organization. She was arested again in 1928 at Oradea for publishing illegal Communist periodicals. Following a trial in Cluj, she was sentenced to 8 years in prison.

In June 1929 Lifsit joined a hunger strike of detained Roman ian Communist leaders. After 43 days of hunger strike she was granted an amnesty, but because of her deteriorated health condition she died a few days later on August 17, 1929
משורר. נולד בקישינב, אוקראינה, והיגר לארץ-ישראל ב-1890. שפירא היה פעיל למען שיפור תנאי העבודה של פועלים יהודים בארץ-ישראל. חיבר מאמרים רבים, העוסקים בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כמו כן, הוא יוצרם של שירי העבודה הראשונים בארץ-ישראל, וביניהם השיר הפופולרי "יה חלילי, יה עמלי". נפטר בתל-אביב.
רחוב יהודי בקישינב,
בסרביה, רומניה, שנות ה-1930
צילום: משה אוסישקין, ירושלים
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משה אוסישקין, ירושלים)
אנדרטה לזכר קורבנות הפוגרום בקישינב,
מולדובה, ינואר 2006
צילום: דניאל רוזן, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציפי רוזן, ישראל)
גופות הרוגי הפוגרום בקישינב, רוסיה, 1903
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות גרש פרלוב, קרית ביאליק)
קורבנות פוגרום קישינב, רוסיה, 1903
אחד מ-47 הרוגי הפוגרום היה גרש בולגר שהיה בן 40 כשנרצח
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות גרש פרלוב, קרית ביאליק)

מסורבי עליה שובתים רעב לפני בית הכנסת היחיד בקישינב,
בריה"מ, 1979.
צילום: טוביה נתנאל גרוס, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות טוביה נתנאל גרוס, ישראל)

כנס בעלי מלאכה יהודים,
קישינב, רומניה, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רחל לרר-שמבן, ישראל)
מדריכי "גורדוניה" בקישינב, רומניה, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
מעזבון דוד ויניצקי, גבעתיים)ׁ
בית הכנסת העתיק ליד רחוב ארמיאנסקיה.
קישינב, מולדביה, בריה"מ, 1983.
צילום: ניל מ. מוס, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ניל מ. מוס, ארה"ב)
חתן וכלה עם קרואי החתונה,
קישינוב, רומניה, 1925 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות י' רובינזון, תל-אביב)
ולדימיר ז'בוטינסקי וחברי "מכבי" בעת ביקורו בקישינב,
רומניה, 1925
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דוד ויניצקי, גבעתיים)
Industrialist

A native of Kishinev, he moved to the US when he was 14. He worked as a banana peddler in Alabama and soon prospered. He became co-owner of two tramp steamers, bought land in Honduras and by 1930 was the largest stockholder in the United Fruit Company, of which he was elected president in 1938. He was known as the 'Banana King'. During World War II Zemurray was adviser to the Board of Economic Welfare, He inaugurated many enlightened projects in Latin America including clinics, housing projects, and schools. A friend of Chaim Weizmann, he donated generously to Zionist causes.

Meir Dizengoff (1861-1936), a founder and first mayor of Tel Aviv, born in the village of Akimovici in Bessarabia, Moldva (then part of the Russian Empire). When he was 17 years old his family moved to Kishinev, Moldova, where he completed high school. In 1882 he volunteered for two years service in the Imperial Russian Army after which he lived in Odessa where he met Leon Pinsker, Ahad Ha'am and joined the Hovevei Zion movement. However, he was also arrested and imprisoned for being involved with the Narodnaya Volya terrorist movement. After his release from prison he returned to Kishinev where he founded a branch of Hovevei Zion.

In 1889 Dizengoff went to Paris, France, to study chemical engineering and specialized in glass production. In 1892 Edmond de Rothschild sent him to Palestine to open a glass factory in Tantura. The company failed because Palestine sand was not suitable. Dizengoff went back to Kishinev, but with renewed Zionist enthusiasm he returned to Palestine in 1905, settled in Jaffa and founded a company which bought land for settlement by Jews. He became involved in other economic enterprises. When Dizengoff learned that residents were organizing to build a new neighborhood, Tel Aviv, he formed a partnership with the Ahuzat Bayit company and bought land on the outskirts of Jaffa, which was parceled out to the early settlers by lot. Dizengoff became head of the town planning department in 1911, a position that he held until 1922, and when Tel Aviv was recognized as a city, Dizengoff was elected mayor. He remained in office until his death, apart from a three-year gap in 1925-1928.

During World War I, the Ottomans drove out a large part of the Jewish population and Dizengoff headed a committee to assist the exiles. In this position he dealt with aid to be sent to the exiles of Tel Aviv and received the nickname of Reish Galuta ["Head of the Dispersion", in Aramaic.]
He publicised their plight, mainly via newspapers, and succeeded in convincing the rulers to agree to a regular supply of food and provisions. In response the Turks expelled him to Damascus where he remained until the British conquered the north of Palestine in 1918.

Many committees and associations came into being during Dizengoff's term as mayor. One was the "Yerid HaMizrah" ("Orient Fair") committee, founded in 1932, which organized its first fair that year. Initially, the fair was held in the south of the city, but after its great success, a fairground with designated buildings was built in north Tel Aviv. A large international fair was held in 1934, followed by a second fair two years later. Dizengoff was consequently involved with the development of the city, and encouraged its rapid expansion—carrying out daily inspections, and paying attention to details such as entertainment. He was always present at the head of the Adloyada, the annual Purim carnival. After his wife's death, he donated his house to the city of Tel Aviv, for use as an art museum, and he influenced many important artists to donate their work to improve the museum. In 1936, with the outbreak of the Arab revolt, the Arabs closed the port of Jaffa with the intention of halting the rapid expansion of Jewish settlements in Israel. Dizengoff pressured the government to give him permission to open a port in his new city of Tel Aviv, and before his death he managed to dedicate the first pier of Tel Aviv's new port. He urged that government offices be opened in Tel Aviv.

Dinzengoff was a member of the Zionist executive between 1927 and 1929 and ran its trade and industry department. His memoirs, "Im Tel Aviv ha-Golah" were published in 1931.

Lifsit (Lifschitz), Haia (1903-1929), revolutionary, born in Kishinev, Russian Empire (now Chisinau, in Moldova), into a family that included a numbedr of other revolutionaties. One of har aunts was was deported by the Russian Czarist authorities, another aunt was imprisoned, an elder sister was active in a workers' organization in Romania and her brother later on was a volunteer with the Republican forces in the Spanish Civil War in the 1930s.

Lifsit attented the high school in Chisinau and at the age of 20 joined the Romanian Communist Party. Because of her political activities she was arrested by the Romanian security forces in 1924 and set free only in 1925 after a series of trials.

Lifsit left Romania in late 1925 and moved to Belgia, then to Germany and later on she settled in Vienna, Austria. She continued her political activities assuming the name of Maria Pilat.

Lifsit returned to Romania in 1926 and having sentenced in contumacy to 10 years in prison, she was arrested immediately. However, she was released after a short period in prison. Between 1926-1928 she served as Secretary of the Central Committee of the Young Communists Organization. She was arested again in 1928 at Oradea for publishing illegal Communist periodicals. Following a trial in Cluj, she was sentenced to 8 years in prison.

In June 1929 Lifsit joined a hunger strike of detained Roman ian Communist leaders. After 43 days of hunger strike she was granted an amnesty, but because of her deteriorated health condition she died a few days later on August 17, 1929
משורר, מחזאי ועורך. נולד בליפקני, בסרביה (רומניה) היה עורך ועיתונאי ברומניה במלחמת העולם הראשונה. ב-1917/18 כתב והפיק תשע הופעות של תיאטרון סאטירי בתיאטרון היידי. בשנים 1926-1924 ניהל את ה"להקת וילנה" בבוקרשט, ועבורה עיבד מחזות מאת י"ל פרץ, שלום עליכם, גוגול ואחרים. בין שתי מלחמות העולם היה דמות מרכזית בחיי הספרות היידית ברומניה. שטרנברג ברח מהנאצים לאוזבקיסטאן ב-1941 ושהה שם ארבע שנים. אחרי המלחמה ניהל את התיאטרון היידי בקישינב והיה חבר באגודה היהודית האנטי-פשיסטית במוסקבה. בעקבות החיסולים של 1948 הוחזק חמש שנים במחנות עבודה בסיביר. עם מותו של סטלין הושב לו מעמדו. בין שיריו הקובץ "שטאט אין פרופיל" (1935).
Historian

He was born in Kishinev, Russia (now in Moldova) and studied in Petrograd (St. Petersburg), Russia. In 1918 he reached Germany, studying at the University of Berlin, where he taught until 1932 when he moved to France. There he taught at higher institutions and after the Nazi occupation escaped to New York. In New York Bickerman taught at the New School for Social Research, the Jewish Theological Seminary, and the University of Judaism (in Los Angeles) and from 1952 was professor at Columbia University. After his retirement in 1967, he again taught at the Jewish Theological Seminary. Bickerman wrote on many aspects of ancient history and specialized in particular in the Hellenistic world, writing basic works on the Maccabees.
Goldenthal, Jacob (1815-1868), orientalist, born in Brody, Austrian Empire (now in Ukraine). He was principal of the Jewish school in Kishinev, Russia (now in Moldova), in 1843. After three years he left for Vienna, Austria, where he taught oriental languages, religion and literature at the University of Vienna (1849-1868). Goldenthal published many articles on different subjects including medieval Jewish literature, the Rhetoric of Aristotle, Maimonides, ancient philosophy, history of Jewish literature and others.
Samet, Jacobo (1898-1981), bookseller and publisher, born in Kishinev, Moldova (then Bessarabia, part of the Russian Empire). He immigrated to Argentina with his parents in 1908. His father sold cigars magazines from a kiosk in the centre of Buenos Aires. Samet started to work at a small bookstore which also published some technical books. He taught himself French sufficiently well that he was able to translate a number of medical books into Spanish. Later he left the bookshop and went to work as a proofreader at a printing press. Finally he find employment in the marketing department of the Argentine Electric Corporation.

Samet's publishing career was relatively short- just 8 years from 1924 until 1932. During these years, however, he succeeding in making a mark on the intellectual scene of Buenos Aires. He published a number of very important political books and also two magazines in the years 1934 and 1935.

Samet was a member of the Photo Club Argentino, he won many awards and taught photography classes. He also taught advertising to the Association of Marketing Managers.
Glusberg, Samuel (1898-1987), author, editor and co-founder of the Argentina Society of Writers, whose nom de plume was Enrique Espinoza, born in Kishinev, Bessarabia (then part of the Russian Empire, today in Moldova). He was brought to Argentina by his parents in 1905. He initially studied in a small Jewish school and was then sent to a public school. At sixteen, he was a fervent reader of Tolstoy, Turgenev, Heinrich Heine and Baruch Spinoza. He also became familiar with the work of musicians such as Bach, Beethoven, Handel, which led him to join the Wagnerian Association.

An editor of important books and literary magazines,he was a talented writer who became prominent in the 1920s and 1930s. Glusberg edited a literary magazine called "Babel", which appeared for thirty years until 1951, and another called "Journal American". At the same time and under the pseudonym Enrique Espinoza, he began to publish his own books including "The Gray Coat", "Heine", and "The Angel and the Lion". In 1928 he helped to establish the Argentina Society of Writers, presided over by his friend Lugones.

In January 1935, he moved to Santiago de Chile, Chile, continued his work as an editor and began to publish short essays on various topics and, in 1937, his book travel companions. Other works were "Day's Work" (1968) and a long essay entitled "Historical Consciousness" (1973), in which he tried to join the political debate concerning social and cultural development. Augusto Pinochet's coup in Chile drove him back to Buenos Aires, where he died.
משורר. נולד בקישינב, אוקראינה, והיגר לארץ-ישראל ב-1890. שפירא היה פעיל למען שיפור תנאי העבודה של פועלים יהודים בארץ-ישראל. חיבר מאמרים רבים, העוסקים בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כמו כן, הוא יוצרם של שירי העבודה הראשונים בארץ-ישראל, וביניהם השיר הפופולרי "יה חלילי, יה עמלי". נפטר בתל-אביב.
Cantor and composer

He was cantor in Belz and was generally known as ‘Nissi Belzer’. Later he was cantor at Kishinev and from 1877 at Berdichev. In his childhood he had an accident which damaged his voice but he had an extensive reputation primarily as a composer and choir conductor. It was his vocal handicap that led him to develop original synagogue music in which the choir, instead of being merely an accompaniment or used for responses, was assigned lengthy ensembles - with solos and duets - reducing the role of the cantor. Spivak attracted many students to Berdichev and took his choirs to other centers, including hasidic courts.
בנצ'יק, אולגה (1912-1944), פעילה קומוניסטית וחברה במחתרת הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, נולדה כגולדה בנ'ציק בקישינב, מולדובה (אז בסרביה, חלק מהאימפריה הרוסית).
בנצ'יק גדלה ברומניה והתחילה לעבוד במפעל בגיל שתים עשרה. היא הפכה לפעילה בתנועת העבודה הרומנית בגיל צעיר ועד מהרה לקחה חלק במספר התקפות. לאחר שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית הרומנית מחוץ לחוק, היא נעצרה שוב ושוב על ידי השלטונות הרומנים. בשנת 1936 בנצ'יק עברה לצרפת, שם סייעה בארגון משלוחי נשק לכוחות הרפובליקנים שנלחמו במלחמת האזרחים בספרד.

לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, בנצ'יק הצטרפה לקבוצה הפרטיזנית המפורסמת P.T.P-M.O.I Tireurs Partisans שפעלה במסגרת הארגון Main d’Oeuvre Immigrée ("כח אדם מהגרים") והפכה לחברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. כחברה פעילה בקבוצת הרזיסטנס בראשותו של מיסאק מנוחיאן ( (1906-1944) היא השתתפה בלמעלה מ-100 התקפות ופיגועי חבלה נגד הצבא הגרמני. יחד עם החברים האחרים בקבוצה, היא נעצרה על ידי הגסטפו בנובמבר 1943. ב-21 בפברואר 1944, כל החברים שנתפסו מקבוצת מנוחיאן נידונו למוות ובניהם עשרים ושניים גברים. בנצ'יק, שהייתה האישה היחידה בקבוצה, נשלחה לגרמניה. ראשה נערף בגרזן בחצר בית הכלא בשטוטגרט ב-10 מאי 1944, יום הולדתה ה-32.

בנצ'יק הייתה נשואה לפעיל הקומוניסטי, אלכסנדרו ז'אר (שם עט של אלכסנדרו אברהם) (1911-1988). לזוג הייתה בת בשם דולורס, על שם המנהיג הספרדי הרפובליקני דולורס איבראורי "לה פאסיונריה" (1895-1989). בעת הגירוש לגרמניה, בנצ'יק כתבה מכתב לבת שלה. המכתב, שנזרק מחלון, היה ממוען לצלב האדום הצרפתי. סופו של דבר המכתב הגיע לדולורס, שבזמן המלחמה הייתה מוסתרת על ידי משפחה של איכרים צרפתים.

לאחר מלחמת העולם השנייה בנצ'יק קיבלה הכרה כגיבורה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בעקבות נפילתו של המשטר הקומוניסטי בשנת 1989 זיכרונה ברומניה התעמעם אבל המשיך להיות מכובד בצרפת.

לבקשתו של האיחוד Union des Résistants et Déportés Juifs de France ("איגוד לוחמי הרזיסטנס והמגורשים היהודים של צרפת") בשנת 1995 קבעה עיריית פריז שלט הנצחה לזכרה על קיר בית הקברות איבאי-סיר-סיין (Ivry-sur-Seine) ליד קבריהם של חבריה לרזיסטנס מיסאק מנוחיאן ומרסל ריימן.
מלחין. נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.

זיידל רובנר (1856 - 1943), חזן, מלחין ומנצח. נולד בראדומישל, אוקראינה (אז חלק מאימפריה רוסית), ושמו יעקב שמואל מורוגובסקי. בצעירותו היה סוחר ובו בזמן עוזר לרב טברסקי במאקארוב. אחר כך היה, במשך חמש שנים, חזן בקייב, ושם למד מוסיקה אצל הכנר פודהוזר. בשנים 1914-1881 כיהן כחזן בקהילות של זסלאבל (Zaslavl), רובנו (מכאן שמו), קישינב, ברדיצ'ב, לונדון, לבוב ושוב רובנו. ב-1914 הגיע לארה"ב.
הלחין תפילות לחזן, למקהלה ולתזמורת, וביניהן תתברך (1874), הללויה לתזמורת (1897), אהבתי לתזמורת (1899) וקינות (1922). נפטר בארה"ב.

Chaim Zanvl Abramowitz, “The Ribnitzer Rebbe” (1902-1995), rabbi and Hassidic tzadik, born in Botosani, Romania. He was educated at the Tsirelson yeshiva in Kishinev (now Chisinau, in Moldova) and was ordained a rabbi by Rabbi Yehuda Leib Tsirelson (1959-1941). He served as a rabbi in various towns in Bessarabia region of Romania (now Moldova), particularly in Rezina (also known as Rezina-Târg). During the Holocaust he was deported to Transnistria, to the Rybnitza ghetto. After WW2 he choose to stay in Rybnitza, who became part of the Moldavian Soviet Socialist Republic of USSR (now in Transnistria region of Moldova). He conducted a strict religious life and was regarded as a holy man, a pure saint, who dedicated his life to observing the mitzvoth and maintaining Jewish education for children even during the anti-religious and anti-Jewish persecutions of the Stalinist era. He gained fame as a miracle worker among the Jewish and non-Jewish population. He received thousands of visitors annually, mostly from among the Jews of Moldova and Ukraine. He also served as a mohel, shochet and hazzan (cantor).

He immigrated to Israel in 1970 living for a number of years in Kiryat Mattersdorf neighborhood in Jerusalem. He moved to United States, where he lived in Miami, Los Angeles, Brooklyn and finaly in Monsey, NY. He founded two Rybnitza synagogues, in Monsey and in Borough Park, Brooklyn. His tomb in the Vizhnitzer cemetery serves as a pilgrimage site for tens of thousands of devout Jews.        

ראדאוץ פרוט Radauti-Prut

(ביידיש: ראדעווץ)

עיירה במחוז דורוהוי (Dorohoi), על הנהר פרוט (Prut), חבל מולדובה (Moldova), הרגאט, צפון מזרח רומניה.


הסכם מסחרי מ-1408, שהעניק זכות מעבר בדורוהוי לסוחרים זרים ויהודים ביניהם, הוא נקודת מוצא לתולדות היהודים במחוז; אבל ההתפתחות הייתה בעיקר במאות 18, 19. על יסוד כתב נסיכותי ובהתאם לבקשת בעלי אחוזות באו יהודים מעבר לגבול, התיישבו בקרבת האחוזות ויסדו עיירות שדה. בשנים 1812-1806; 1834-1829 הייתה נסיכות מולדובה בכיבוש רוסי, ודרך הגבול הפתוח באו יהודים מגליציה ומצפון אוקראינה ומקצתם היו בין מייסדי עיירות המחוז.

עוד לפני ייסוד רדאוץ פרוט ב-1772 היה במקום פונדק שבו שהו עגלונים שהעבירו סחורות ונוסעים, ובהדרגה נוספו תושבי קבע של העיירה העתידה לקום. בעל אדמות רדאוץ-פרוט קיבל מהשלטונות ב-1819 כתב נסיכותי המתיר לו הקמת עיירה והכתב אושר מחדש ב-1820 וב-1827. אף-על-פי שבמקום התקיימו יריד שבועי וחמישה שנתיים לא התפתחה העיירה כצפוי, וב-1834 עדיין לא צויין המקום ברשימת העיירות. ב-1845 חתמו שישה יהודים, נציגים של סוחרים יהודים, על חוזה התנחלות עם נציג השלטונות למשך 30 שנה. על פי החוזה חוייבו היהודים בדמי שכירות שנתיים עבור המקום אבל קיבלו ללא תמורה כספית את המגרש שעליו הוקמו המוסדות היהודיים החדר, בית הכנסת, בית המרחץ, בית הקברות. כן קיבלה כל משפחה יהודית שטח עבור מרעה הבהמות. לעומת זאת נקבע תשלום עבור כל סחורה שנמכרה, הובאה לעיירה או הוצאה ממנה (משקאות, נרות, זפת), עבור השחיטה והאפייה. על החוזה, שדירבן את התפתחות העיירה, נוספו גם חתימות של נציג השלטונות ושל הדיין היהודי מיאש. בעל האחוזה הזמין יהודים מבסאראביה, מבוקובינה, מגליציה ומאוקראינה ואיפשר להם להקים בתים, חנויות ובתי מלאכה כדי לפתח את המקום.

היהודים הראשונים במקום היו סוחרים קטנים ובעלי מלאכה, ששירתו את האוכלוסייה הנוצרית. כמו בכל ישובי המחוז לרובם לא היו שמות משפחה ועל יד השם הפרטי ציינו את המקצוע שהיה במרוצת הזמן לשם משפחה. ב-1838 היו במקום 40 משפחות יהודיות ששוחררו מתשלום מיסים. על פי מפקד מ-1845 עלה מספרן ל-43 והן היו האוכלוסייה היחידה בעיירה. כעבור שלוש שנים היו נכסי מקרקעין של זוג יהודי מקומי ערובה מספקת לקבלת סכום ממשי בהלוואה. בספרי ההסטוריוגרפיה הראשונים של יהודי רומניה "דברי הימים לארצות רומניה" ו"קורות היהודים ברומניה" מציין מחברם יעקב פסאנטיר שב-1869 גרו במקום 40 משפחות יהודיות. ב-1885 גרו בעיירה 221 משפחות (1089 תושבים), רובם יהודים. היו להם שישה בתי כנסת, ארבעה חדרים ובית מרחץ.

ב-1900, שנת "ההגירה ברגל" (תנועת הגירה המונית שקמה על רקע מצב כלכלי קשה ורדיפות אנטישמיות והקיפה את כל ישובי היהודים ברומניה), היו בעיירה 1,200 יהודים (על- פי מכתב של נציג "כל ישראל חברים" ברומניה). במקום התארגנה קבוצה של 120 מהגרים אבל בגלל קשיים בהנפקת דרכונים התפזרה הקבוצה יחד עם עוד כמה קבוצות מעיירות המחוז לאחר שרוב חבריהם כבר מכרו את רכושם. ב-1907, בימי מרד האכרים (שפרץ על רקע תביעות האכרים לאדמה ונוצל למטרות אנטישמיות), נשדדה העיירה אבל הפגיעה ברכוש הייתה קטנה יחסית.

העיירה הייתה במרחק 100 מטר מהכפר רדיו (Rediu) ותושביה המתפרנסים ממסחר וממלאכה, קיימו יחסים טובים עם הכפריים, קשרי מסחר ועבודה. עגלות וסוסים היו אמצעי תחבורה להעברת סחורות ותוצרת חקלאית.

העיירה כללה שלושה רחובות. ברחוב הראשי גרו הסוחרים ובעלי המלאכה הידועים ובו הוקמו גם המוסדות היהודיים; בית הספר, בית המרחץ, המקווה, בית הכנסת של בעלי המלאכה ובית הכנסת של הרב בורשטיין. היו בעיירה עוד שני בתי כנסת, על שם אנשל (Ancel) ועל שם קאצושקה. בין שתי מלחמות העולם היה בעיירה פונדק אחד בבעלות יהודים. הטלפון הפרטי היחיד בעיירה היה בבית של משפחה יהודית. בחצר הפונדק הייתה תחנת האוטובוס היחיד, גם הוא בבעלות יהודית. בגלל הקרבה הגאוגרפית קויימו הקשרים העיקריים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים, עם העיר הבסאראבית ליפקאן (Lipcani), מהעבר השני של הנהר פרוט ורק גשר הפריד בין שני הישובים.

בעיירה גרו כמה משפחות נוצריות (של הכומר, המורה, הרוקח). בשנת בצורת קשה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקש ראש העיר מרב העיירה לערוך תפילה להורדת גשמים. היהודים התפללו בבית הקברות, ולאחר התפילה התחיל לרדת גשם, יוקרת היהודים עלתה בעיני שכניהם וראש העיר שלח מכתב תודה לרב.

במסגרת "החדר" קיבלו הילדים חינוך מסורתי ובמקביל למדו בבית הספר היסודי של הכפר. פליט שהגיע מרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, משה לרר, פתח בביתו חדר לימוד, שבו הורה מקצועות כלליים ועברית ואת רשמי אישיותו זכרו תלמידיו גם בגיל מבוגר. ב-1914 הונחו היסודות לבית ספר יסודי יהודי אבל רק ב-1926 הוקם עבורו בניין מתאים. בנוסף ללימודים הכלליים הורו בו גם לימודי יהדות ובמיוחד עברית. הבניין תיפקד גם כמרכז קהילתי. באולם הגדול נערכו חתונות ובריתות ושימש במה לפעילות תרבותית.

רק מעטים מקרב בוגרי בית הספר היסודי (ארבע כתות), בעלי אמצעים כלכליים, המשיכו את לימודיהם מחוץ לעיירה; חטיבת-ביניים בליפקאן (Lipcani), לימודי תיכון ואוניברסיטה בצ'רנאוץ (Cernauti) בירת בוקובינה. הגשר על הפרוט קיצר את הדרך בין שתי הערים ולכן הקשר היה הדוק יותר מאשר עם בירת המחוז דורוהוי.

יהודי העיירה נמנו רובם על חסידי זרם רוז'ין (Ruzyn) וצדיקים שבאו לעיירה והתארחו בבתיהם של תושבי המקום היו מקור שמחה והתרגשות. לפני מלחמת העולם הראשונה, בעקבות שריפה שפרצה בעירו, עבר לעיירה האדמו"ר אברהם מתתיהו פרידמן משטפאנשט (Stefanesti), מצדיקי רוז'ין ושהייתו בה, כחצי שנה, עוררה התרגשות גדולה. בסוכות הוקמה למענו סוכה מיוחדת וגם אחרי שיבתו לשטפאנשט היה השלד שנותר מהסוכה מקום עלייה לרגל ליהודי רדאוץ.

בראש כל פעילות ברדאוץ-פרוט עמד הרב דוד בורשטיין, שהגיע מרוסיה בתחילת המאה והנהיג את הקהילה כ-40 שנה. היה פעיל בענייני הכלל והפרט כאחד.

בין חברי הועד היו אנשים מכובדים ואמידים. אבי אחת המשפחות המכובדות בעיירה שהיה גם ראש ועד, אברהם טלמצ'יו, הגיע בסביבות 1870, עמד בראש חברת "ביקור חולים" ודאג שבעיירה יהיו רב ורופא. בנו יצחק, שירש את מקומו,נעזר בתרומות ובנה את בית הספר היהודי. יחד אתו נבחרו לועד האחים לייב והרש לרנר שתרמו מכספם להחזקת מוסדות הקהילה. זמן-מה כיהן כיושב-ראש הועד חיים באומן שהיה ספק הצבא הרומני ומעודפי הצבא השיג מצרכים חיוניים עבור עניי העיר.

המצב הכלכלי הקשה בשנות השמונים של המאה ה-19 הורגש במיוחד בכפרי המחוז והשפיע על ההגירה והעלייה לארץ ישראל. באפריל 1882 התארגנו ועדים לעדוד העלייה בבירת המחוז דורוהוי ובעיירות המחוז. ברדאוץ-פרוט הוקם סניף בתמיכת הועד מסאון (Saveni), עיירה שכנה, ופעל בחסותו.

את הצהרת בלפור (1917) ציינו בהפגנה שנתקבלה בעיירה בידי נושאי דגלים ובקריאות של "יחי החופש". היה שיתוף פעולה בנושא הציוני עם יהודי ליפקאן. בין שתי מלחמות העולם הייתה הפעילות הציונית העיקרית בעיירה במסגרות של תנועות הנוער, "בית"ר", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הנוער הציוני", "בני עקיבא". והוקם ועד, לאיסוף תרומות לקרנות הלאומיות. לחינוך וליצירת הווי ציוני תרם המורה דוד אידלמן שהורה עברית בבית הספר. באולם הגדול של בית הספר ובבתי הכנסת קויימו אספות ציוניות.

רב הקהילה, דוד בורשטיין, הצטרף בנעוריו ל"מזרחי" והיה פעיל בה. בניו היו פעילים במסגרת בית"ר ו"השומר הצעיר". שלושה מילדיו עלו ארצה ב-1932. יהודים פעלו גם בשורות המפלגות הרומניות ומטעמן נבחרו בשנים 1935-1930 שלושה יהודים, דוד מוסקוביץ, משה וייסמן, מאיר גריסרו, כסגני ראש המועצה.

ב-1941 חיו בעיירה 772 יהודים בתוך אוכלוסייה של 2,454 תושבים.


תקופת השואה.

על יסוד הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 סופחו ביוני 1940 בסאראביה וצפון בוקובינה לברית-המועצות. ניתוק הקשר מהעיר הבסאראבית, ליפקאן, הותיר יהודים רבים ללא מקור פרנסה.

רומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר ובספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (בראש ממשלה של חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). כבר בתחילת 1940 נרצח יהודי בידי אנשי משמר הברזל וגופתו נזרקה לפרוט. הנרצח, משה קוטר, סוחר תבואה היה הקורבן הראשון. כמה חדשים לפני פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו 50 נערים ונערות שהואשמו בפעילות קומוניסטית. הוקם ועד פעולה לשחרורם ומאיר גריסרו, יושב-ראש הועד ואבי אחד האסירים, נסע ליאש לשחררם. עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו הצעירים שנית והוגלו למחנה הריכוז בטארגו-ז'יו (על יד העיר Targu-Jiu בדרום-מערב רומניה). מאיר גריסרו שנסע שוב ליאסי בנסיון לשחררם, מצא את מותו באחד מקרונות המוות בימי הפוגרום שהתחולל בעיר בסוף יוני 1941.

ב-21 ביוני 1941, יום לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות, הוצא צו לגירוש היהודים מעיירות השדה. מרדאוץ-פרוט פונו כל תושבי העיירה, לאחר הליכה של כ-30 ק"מ הוחזרו היהודים בלבד ולמחרת התחיל גירושם. עם הגיעם לתחנת רכבת אונג'ן (Ungheni), במרחק 50 ק"מ מהעיירה, הפרידו בין הגברים מגיל 18 ומעלה, והם גורשו לטארגו-ז'יו, לבין הילדים והנשים ששולחו לקראיובה (Craiova עיר בדרום-מערב רומניה) שם נתמכו בידי הקהילה היהודית במקום וכעבור חדשיים נשלחו לדורוהוי. הגברים גוייסו לעבודת כפייה ונשלחו למקומות עבודה בבסאראביה.

בסתיו 1941 התחיל גירוש יהודי בסאראביה ובוקובינה לטראנסניסטריה. מחוז דורוהוי היה חלק מרומניה הישנה (Regat) אבל ב-1938 צורף מנהלית לבוקובינה. בעקבות הסיפוח המנהלי השרירותי נכללו גם יהודי מחוז דורוהוי בין המגורשים. יהודי עיירות השדה שגורשו ממקומותיהם רוכזו בדורוהוי בירת המחוז.

ב-7 בנובמבר התחיל הגירוש מדורוהוי ויהודי רדאוץ היו בין הראשונים. למחנה ואפניארקה בטראנסניסטריה הוגלו גם אסירי טארגו-ז'יו. מחצית מבין כ-10,000 מגורשי המחוז מתו בגירוש. %80 ממגורשי ראדאוץ נספו בטראנסניסטריה. הרב בורשטיין המשיך את פעילותו גם בימי הגירוש, ובמוגילב הקים בית כנסת שהיה גם מקום מקלט ומחבוא למגורשים.

מפני שההגליה נעשתה בטעות, הוחזרו הנשארים בחיים בסוף 1943 ובתחילת 1944. רובם חזרו לעיר דורוהוי. היתומים שבני משפחותיהם נספו בטראנסניסטריה הוחזרו לדורוהוי לבית יתומים ומשם הועברו לבוקארשט לקראת עלייתם ארצה.


משפחות אחדות שבו לרדאוץ-פרוט ומצאו שכל רכושם נשדד. רוב שארית הפליטה של יהודי העיירה התרכזו בדורוהוי. הנוער התארגן בתנועות הנוער שחידשו את פעילותן, "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "גורדוניה", "בית"ר", הצטרף לקיבוצי הכשרה ורובם עלו לארץ ישראל. בעקבותיהם עלו גם משפחותיהם. ב-1947 עלה הרב בורשטיין והמשיך את פעילותו ב"מזרחי". בגבעת שמואל, שבה היה רב ושוחט, הקים קופת גמילות-חסדים מכספו ויזם בניית בית כנסת "היכל יהודה" על שם הרב יהודה לייב צירלסון ז"ל, רבה של קישינב (Kisinev בירת בסאראביה). מצבה לזכרם של קדושי המחוז, 4,000 קרבנות, הוקמה ביולי 1986 בבית הקברות הישן בחיפה. במפגש שקיימו יוצאי רדאוץ-פרוט ב-1992 הוחלט על הקמת ועד ועל הנצחת העיירה ב"יד-ושם".

Moldova

Republica Moldova - Republic of Moldova

A country in eastern Europe, it covers most territory of the historic region of Bessarabia, part of Soviet Union until 1991, it was part of Romania between the two World Wars and of the Russian Empire until 1918.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,000 out of 3,500,000. There were 12 municipal organizations and 9 regional communities in the cities of Balti, Soroca, Orhei, Cahul, Ribnita, Dubasari, Bender, Tiraspol, Grigoriopol. Main umbrella Jewish organization:

Jewish Community of the Republic of Moldova
Phone: 373(22)509689
Email: office@jcm.md
Website: https://www.jcm.md/en

Bessarabia

Romanian: Basarabia; Russian: Бессарабия; Yiddish: בעסאראביע 

A historical region in Eastern Europe. Until 1812 was part of the Principality of Moldavia. It was annexed by the Russian Empire in 1812 until 1918 when it was incorporated into Romania. It was occupied by the Soviet Union in 1940. During WW2 it was captured by the German and Romanian armies from 1941 until 1944, when it was again occupied by the Soviet Union. Most of the territory of Bessarabia was incorporated into the Moldovian Soviet Socialist Republic one of the 15 republics of the Soviet Union which existed from 1940 to 1991, while the southern districts were annexed to the Ukrainian Soviet Socialist Republic. After 1991 the Moldovian Soviet Socialist Republic gained independence as the Republic of Moldova. The southern district are part of Ukraine.  

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי קישינב
קישינב Chisinau

(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)

בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.


במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.

מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.

היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.

בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.

בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.

אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.

תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.

כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",

שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.


תקופת השואה

בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.

ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.

בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.

מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.

ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.

להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".

ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.

לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.

בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

רומניה
בסרביה
מולדובה
ראדאוץ פרוט

Romania

România

A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000.  Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:

Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro

Bessarabia

Romanian: Basarabia; Russian: Бессарабия; Yiddish: בעסאראביע 

A historical region in Eastern Europe. Until 1812 was part of the Principality of Moldavia. It was annexed by the Russian Empire in 1812 until 1918 when it was incorporated into Romania. It was occupied by the Soviet Union in 1940. During WW2 it was captured by the German and Romanian armies from 1941 until 1944, when it was again occupied by the Soviet Union. Most of the territory of Bessarabia was incorporated into the Moldovian Soviet Socialist Republic one of the 15 republics of the Soviet Union which existed from 1940 to 1991, while the southern districts were annexed to the Ukrainian Soviet Socialist Republic. After 1991 the Moldovian Soviet Socialist Republic gained independence as the Republic of Moldova. The southern district are part of Ukraine.  

Moldova

Republica Moldova - Republic of Moldova

A country in eastern Europe, it covers most territory of the historic region of Bessarabia, part of Soviet Union until 1991, it was part of Romania between the two World Wars and of the Russian Empire until 1918.

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 2,000 out of 3,500,000. There were 12 municipal organizations and 9 regional communities in the cities of Balti, Soroca, Orhei, Cahul, Ribnita, Dubasari, Bender, Tiraspol, Grigoriopol. Main umbrella Jewish organization:

Jewish Community of the Republic of Moldova
Phone: 373(22)509689
Email: office@jcm.md
Website: https://www.jcm.md/en

ראדאוץ פרוט Radauti-Prut

(ביידיש: ראדעווץ)

עיירה במחוז דורוהוי (Dorohoi), על הנהר פרוט (Prut), חבל מולדובה (Moldova), הרגאט, צפון מזרח רומניה.


הסכם מסחרי מ-1408, שהעניק זכות מעבר בדורוהוי לסוחרים זרים ויהודים ביניהם, הוא נקודת מוצא לתולדות היהודים במחוז; אבל ההתפתחות הייתה בעיקר במאות 18, 19. על יסוד כתב נסיכותי ובהתאם לבקשת בעלי אחוזות באו יהודים מעבר לגבול, התיישבו בקרבת האחוזות ויסדו עיירות שדה. בשנים 1812-1806; 1834-1829 הייתה נסיכות מולדובה בכיבוש רוסי, ודרך הגבול הפתוח באו יהודים מגליציה ומצפון אוקראינה ומקצתם היו בין מייסדי עיירות המחוז.

עוד לפני ייסוד רדאוץ פרוט ב-1772 היה במקום פונדק שבו שהו עגלונים שהעבירו סחורות ונוסעים, ובהדרגה נוספו תושבי קבע של העיירה העתידה לקום. בעל אדמות רדאוץ-פרוט קיבל מהשלטונות ב-1819 כתב נסיכותי המתיר לו הקמת עיירה והכתב אושר מחדש ב-1820 וב-1827. אף-על-פי שבמקום התקיימו יריד שבועי וחמישה שנתיים לא התפתחה העיירה כצפוי, וב-1834 עדיין לא צויין המקום ברשימת העיירות. ב-1845 חתמו שישה יהודים, נציגים של סוחרים יהודים, על חוזה התנחלות עם נציג השלטונות למשך 30 שנה. על פי החוזה חוייבו היהודים בדמי שכירות שנתיים עבור המקום אבל קיבלו ללא תמורה כספית את המגרש שעליו הוקמו המוסדות היהודיים החדר, בית הכנסת, בית המרחץ, בית הקברות. כן קיבלה כל משפחה יהודית שטח עבור מרעה הבהמות. לעומת זאת נקבע תשלום עבור כל סחורה שנמכרה, הובאה לעיירה או הוצאה ממנה (משקאות, נרות, זפת), עבור השחיטה והאפייה. על החוזה, שדירבן את התפתחות העיירה, נוספו גם חתימות של נציג השלטונות ושל הדיין היהודי מיאש. בעל האחוזה הזמין יהודים מבסאראביה, מבוקובינה, מגליציה ומאוקראינה ואיפשר להם להקים בתים, חנויות ובתי מלאכה כדי לפתח את המקום.

היהודים הראשונים במקום היו סוחרים קטנים ובעלי מלאכה, ששירתו את האוכלוסייה הנוצרית. כמו בכל ישובי המחוז לרובם לא היו שמות משפחה ועל יד השם הפרטי ציינו את המקצוע שהיה במרוצת הזמן לשם משפחה. ב-1838 היו במקום 40 משפחות יהודיות ששוחררו מתשלום מיסים. על פי מפקד מ-1845 עלה מספרן ל-43 והן היו האוכלוסייה היחידה בעיירה. כעבור שלוש שנים היו נכסי מקרקעין של זוג יהודי מקומי ערובה מספקת לקבלת סכום ממשי בהלוואה. בספרי ההסטוריוגרפיה הראשונים של יהודי רומניה "דברי הימים לארצות רומניה" ו"קורות היהודים ברומניה" מציין מחברם יעקב פסאנטיר שב-1869 גרו במקום 40 משפחות יהודיות. ב-1885 גרו בעיירה 221 משפחות (1089 תושבים), רובם יהודים. היו להם שישה בתי כנסת, ארבעה חדרים ובית מרחץ.

ב-1900, שנת "ההגירה ברגל" (תנועת הגירה המונית שקמה על רקע מצב כלכלי קשה ורדיפות אנטישמיות והקיפה את כל ישובי היהודים ברומניה), היו בעיירה 1,200 יהודים (על- פי מכתב של נציג "כל ישראל חברים" ברומניה). במקום התארגנה קבוצה של 120 מהגרים אבל בגלל קשיים בהנפקת דרכונים התפזרה הקבוצה יחד עם עוד כמה קבוצות מעיירות המחוז לאחר שרוב חבריהם כבר מכרו את רכושם. ב-1907, בימי מרד האכרים (שפרץ על רקע תביעות האכרים לאדמה ונוצל למטרות אנטישמיות), נשדדה העיירה אבל הפגיעה ברכוש הייתה קטנה יחסית.

העיירה הייתה במרחק 100 מטר מהכפר רדיו (Rediu) ותושביה המתפרנסים ממסחר וממלאכה, קיימו יחסים טובים עם הכפריים, קשרי מסחר ועבודה. עגלות וסוסים היו אמצעי תחבורה להעברת סחורות ותוצרת חקלאית.

העיירה כללה שלושה רחובות. ברחוב הראשי גרו הסוחרים ובעלי המלאכה הידועים ובו הוקמו גם המוסדות היהודיים; בית הספר, בית המרחץ, המקווה, בית הכנסת של בעלי המלאכה ובית הכנסת של הרב בורשטיין. היו בעיירה עוד שני בתי כנסת, על שם אנשל (Ancel) ועל שם קאצושקה. בין שתי מלחמות העולם היה בעיירה פונדק אחד בבעלות יהודים. הטלפון הפרטי היחיד בעיירה היה בבית של משפחה יהודית. בחצר הפונדק הייתה תחנת האוטובוס היחיד, גם הוא בבעלות יהודית. בגלל הקרבה הגאוגרפית קויימו הקשרים העיקריים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים, עם העיר הבסאראבית ליפקאן (Lipcani), מהעבר השני של הנהר פרוט ורק גשר הפריד בין שני הישובים.

בעיירה גרו כמה משפחות נוצריות (של הכומר, המורה, הרוקח). בשנת בצורת קשה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקש ראש העיר מרב העיירה לערוך תפילה להורדת גשמים. היהודים התפללו בבית הקברות, ולאחר התפילה התחיל לרדת גשם, יוקרת היהודים עלתה בעיני שכניהם וראש העיר שלח מכתב תודה לרב.

במסגרת "החדר" קיבלו הילדים חינוך מסורתי ובמקביל למדו בבית הספר היסודי של הכפר. פליט שהגיע מרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, משה לרר, פתח בביתו חדר לימוד, שבו הורה מקצועות כלליים ועברית ואת רשמי אישיותו זכרו תלמידיו גם בגיל מבוגר. ב-1914 הונחו היסודות לבית ספר יסודי יהודי אבל רק ב-1926 הוקם עבורו בניין מתאים. בנוסף ללימודים הכלליים הורו בו גם לימודי יהדות ובמיוחד עברית. הבניין תיפקד גם כמרכז קהילתי. באולם הגדול נערכו חתונות ובריתות ושימש במה לפעילות תרבותית.

רק מעטים מקרב בוגרי בית הספר היסודי (ארבע כתות), בעלי אמצעים כלכליים, המשיכו את לימודיהם מחוץ לעיירה; חטיבת-ביניים בליפקאן (Lipcani), לימודי תיכון ואוניברסיטה בצ'רנאוץ (Cernauti) בירת בוקובינה. הגשר על הפרוט קיצר את הדרך בין שתי הערים ולכן הקשר היה הדוק יותר מאשר עם בירת המחוז דורוהוי.

יהודי העיירה נמנו רובם על חסידי זרם רוז'ין (Ruzyn) וצדיקים שבאו לעיירה והתארחו בבתיהם של תושבי המקום היו מקור שמחה והתרגשות. לפני מלחמת העולם הראשונה, בעקבות שריפה שפרצה בעירו, עבר לעיירה האדמו"ר אברהם מתתיהו פרידמן משטפאנשט (Stefanesti), מצדיקי רוז'ין ושהייתו בה, כחצי שנה, עוררה התרגשות גדולה. בסוכות הוקמה למענו סוכה מיוחדת וגם אחרי שיבתו לשטפאנשט היה השלד שנותר מהסוכה מקום עלייה לרגל ליהודי רדאוץ.

בראש כל פעילות ברדאוץ-פרוט עמד הרב דוד בורשטיין, שהגיע מרוסיה בתחילת המאה והנהיג את הקהילה כ-40 שנה. היה פעיל בענייני הכלל והפרט כאחד.

בין חברי הועד היו אנשים מכובדים ואמידים. אבי אחת המשפחות המכובדות בעיירה שהיה גם ראש ועד, אברהם טלמצ'יו, הגיע בסביבות 1870, עמד בראש חברת "ביקור חולים" ודאג שבעיירה יהיו רב ורופא. בנו יצחק, שירש את מקומו,נעזר בתרומות ובנה את בית הספר היהודי. יחד אתו נבחרו לועד האחים לייב והרש לרנר שתרמו מכספם להחזקת מוסדות הקהילה. זמן-מה כיהן כיושב-ראש הועד חיים באומן שהיה ספק הצבא הרומני ומעודפי הצבא השיג מצרכים חיוניים עבור עניי העיר.

המצב הכלכלי הקשה בשנות השמונים של המאה ה-19 הורגש במיוחד בכפרי המחוז והשפיע על ההגירה והעלייה לארץ ישראל. באפריל 1882 התארגנו ועדים לעדוד העלייה בבירת המחוז דורוהוי ובעיירות המחוז. ברדאוץ-פרוט הוקם סניף בתמיכת הועד מסאון (Saveni), עיירה שכנה, ופעל בחסותו.

את הצהרת בלפור (1917) ציינו בהפגנה שנתקבלה בעיירה בידי נושאי דגלים ובקריאות של "יחי החופש". היה שיתוף פעולה בנושא הציוני עם יהודי ליפקאן. בין שתי מלחמות העולם הייתה הפעילות הציונית העיקרית בעיירה במסגרות של תנועות הנוער, "בית"ר", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הנוער הציוני", "בני עקיבא". והוקם ועד, לאיסוף תרומות לקרנות הלאומיות. לחינוך וליצירת הווי ציוני תרם המורה דוד אידלמן שהורה עברית בבית הספר. באולם הגדול של בית הספר ובבתי הכנסת קויימו אספות ציוניות.

רב הקהילה, דוד בורשטיין, הצטרף בנעוריו ל"מזרחי" והיה פעיל בה. בניו היו פעילים במסגרת בית"ר ו"השומר הצעיר". שלושה מילדיו עלו ארצה ב-1932. יהודים פעלו גם בשורות המפלגות הרומניות ומטעמן נבחרו בשנים 1935-1930 שלושה יהודים, דוד מוסקוביץ, משה וייסמן, מאיר גריסרו, כסגני ראש המועצה.

ב-1941 חיו בעיירה 772 יהודים בתוך אוכלוסייה של 2,454 תושבים.


תקופת השואה.

על יסוד הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 סופחו ביוני 1940 בסאראביה וצפון בוקובינה לברית-המועצות. ניתוק הקשר מהעיר הבסאראבית, ליפקאן, הותיר יהודים רבים ללא מקור פרנסה.

רומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר ובספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (בראש ממשלה של חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). כבר בתחילת 1940 נרצח יהודי בידי אנשי משמר הברזל וגופתו נזרקה לפרוט. הנרצח, משה קוטר, סוחר תבואה היה הקורבן הראשון. כמה חדשים לפני פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו 50 נערים ונערות שהואשמו בפעילות קומוניסטית. הוקם ועד פעולה לשחרורם ומאיר גריסרו, יושב-ראש הועד ואבי אחד האסירים, נסע ליאש לשחררם. עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו הצעירים שנית והוגלו למחנה הריכוז בטארגו-ז'יו (על יד העיר Targu-Jiu בדרום-מערב רומניה). מאיר גריסרו שנסע שוב ליאסי בנסיון לשחררם, מצא את מותו באחד מקרונות המוות בימי הפוגרום שהתחולל בעיר בסוף יוני 1941.

ב-21 ביוני 1941, יום לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות, הוצא צו לגירוש היהודים מעיירות השדה. מרדאוץ-פרוט פונו כל תושבי העיירה, לאחר הליכה של כ-30 ק"מ הוחזרו היהודים בלבד ולמחרת התחיל גירושם. עם הגיעם לתחנת רכבת אונג'ן (Ungheni), במרחק 50 ק"מ מהעיירה, הפרידו בין הגברים מגיל 18 ומעלה, והם גורשו לטארגו-ז'יו, לבין הילדים והנשים ששולחו לקראיובה (Craiova עיר בדרום-מערב רומניה) שם נתמכו בידי הקהילה היהודית במקום וכעבור חדשיים נשלחו לדורוהוי. הגברים גוייסו לעבודת כפייה ונשלחו למקומות עבודה בבסאראביה.

בסתיו 1941 התחיל גירוש יהודי בסאראביה ובוקובינה לטראנסניסטריה. מחוז דורוהוי היה חלק מרומניה הישנה (Regat) אבל ב-1938 צורף מנהלית לבוקובינה. בעקבות הסיפוח המנהלי השרירותי נכללו גם יהודי מחוז דורוהוי בין המגורשים. יהודי עיירות השדה שגורשו ממקומותיהם רוכזו בדורוהוי בירת המחוז.

ב-7 בנובמבר התחיל הגירוש מדורוהוי ויהודי רדאוץ היו בין הראשונים. למחנה ואפניארקה בטראנסניסטריה הוגלו גם אסירי טארגו-ז'יו. מחצית מבין כ-10,000 מגורשי המחוז מתו בגירוש. %80 ממגורשי ראדאוץ נספו בטראנסניסטריה. הרב בורשטיין המשיך את פעילותו גם בימי הגירוש, ובמוגילב הקים בית כנסת שהיה גם מקום מקלט ומחבוא למגורשים.

מפני שההגליה נעשתה בטעות, הוחזרו הנשארים בחיים בסוף 1943 ובתחילת 1944. רובם חזרו לעיר דורוהוי. היתומים שבני משפחותיהם נספו בטראנסניסטריה הוחזרו לדורוהוי לבית יתומים ומשם הועברו לבוקארשט לקראת עלייתם ארצה.


משפחות אחדות שבו לרדאוץ-פרוט ומצאו שכל רכושם נשדד. רוב שארית הפליטה של יהודי העיירה התרכזו בדורוהוי. הנוער התארגן בתנועות הנוער שחידשו את פעילותן, "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "גורדוניה", "בית"ר", הצטרף לקיבוצי הכשרה ורובם עלו לארץ ישראל. בעקבותיהם עלו גם משפחותיהם. ב-1947 עלה הרב בורשטיין והמשיך את פעילותו ב"מזרחי". בגבעת שמואל, שבה היה רב ושוחט, הקים קופת גמילות-חסדים מכספו ויזם בניית בית כנסת "היכל יהודה" על שם הרב יהודה לייב צירלסון ז"ל, רבה של קישינב (Kisinev בירת בסאראביה). מצבה לזכרם של קדושי המחוז, 4,000 קרבנות, הוקמה ביולי 1986 בבית הקברות הישן בחיפה. במפגש שקיימו יוצאי רדאוץ-פרוט ב-1992 הוחלט על הקמת ועד ועל הנצחת העיירה ב"יד-ושם".
חיים זנוויל אברמוביץ, דער ריבניצער רבע
זיידל רובנר
מרק קופיטמן
Spivak, Nissan
גולדנטל, יעקב
שטרנברג, יעקב
מאיר דיזנגוף
שפירא, נח
ליפשיץ, חיה
גלוסברג, סמואל
בנצ'יק, אולגה
ביקרמן, אליאס יוסף
Zemurray, Samuel
מיטוס, אליהו
סמט, יעקב

Chaim Zanvl Abramowitz, “The Ribnitzer Rebbe” (1902-1995), rabbi and Hassidic tzadik, born in Botosani, Romania. He was educated at the Tsirelson yeshiva in Kishinev (now Chisinau, in Moldova) and was ordained a rabbi by Rabbi Yehuda Leib Tsirelson (1959-1941). He served as a rabbi in various towns in Bessarabia region of Romania (now Moldova), particularly in Rezina (also known as Rezina-Târg). During the Holocaust he was deported to Transnistria, to the Rybnitza ghetto. After WW2 he choose to stay in Rybnitza, who became part of the Moldavian Soviet Socialist Republic of USSR (now in Transnistria region of Moldova). He conducted a strict religious life and was regarded as a holy man, a pure saint, who dedicated his life to observing the mitzvoth and maintaining Jewish education for children even during the anti-religious and anti-Jewish persecutions of the Stalinist era. He gained fame as a miracle worker among the Jewish and non-Jewish population. He received thousands of visitors annually, mostly from among the Jews of Moldova and Ukraine. He also served as a mohel, shochet and hazzan (cantor).

He immigrated to Israel in 1970 living for a number of years in Kiryat Mattersdorf neighborhood in Jerusalem. He moved to United States, where he lived in Miami, Los Angeles, Brooklyn and finaly in Monsey, NY. He founded two Rybnitza synagogues, in Monsey and in Borough Park, Brooklyn. His tomb in the Vizhnitzer cemetery serves as a pilgrimage site for tens of thousands of devout Jews.        

זיידל רובנר (1856 - 1943), חזן, מלחין ומנצח. נולד בראדומישל, אוקראינה (אז חלק מאימפריה רוסית), ושמו יעקב שמואל מורוגובסקי. בצעירותו היה סוחר ובו בזמן עוזר לרב טברסקי במאקארוב. אחר כך היה, במשך חמש שנים, חזן בקייב, ושם למד מוסיקה אצל הכנר פודהוזר. בשנים 1914-1881 כיהן כחזן בקהילות של זסלאבל (Zaslavl), רובנו (מכאן שמו), קישינב, ברדיצ'ב, לונדון, לבוב ושוב רובנו. ב-1914 הגיע לארה"ב.
הלחין תפילות לחזן, למקהלה ולתזמורת, וביניהן תתברך (1874), הללויה לתזמורת (1897), אהבתי לתזמורת (1899) וקינות (1922). נפטר בארה"ב.

מלחין. נולד בפודולסק, בריה"מ, ולמד בו-זמנית במכללה למוסיקה (השלים מסלול של לימודי נגינה בפסנתר ב-1950) ובמכון לרפואה (קיבל תואר דוקטור לרפואה ב-1952) בצ'רנובסקי. קופיטמן המשיך את לימודיו באקדמיה למוסיקה של לבוב ובקונסרבטוריון של מוסקבה (קומפוזיציה למד אצל סימיון בוגאטירב) ב-1958 קיבל תואר דוקטור במוסיקולוגיה. הצלחה ראשונה נחל בזכות הסימפוניה בפה מינור (1954). עד שהגיע לישראל ב-1972 לימד באקדמיות למוסיקה של אלמה אטא, קישינב, לנינגרד ומוסקבה. מאז הוא מלמד באקדמיה למוסיקה ומחול על שם רובין בירושלים.
יצירותיו כוללות שש נעימות מולדביות לתזמורת (1964); קאזה מארה, אופרה (1966); קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת סימפונית (1971); קינה לחליל (1973); יום זיכרון, קנטטה למצו-סופרן ולחמישה כלי-נגינה (1975); קנטוס I לשלושה אבובים (1979); קנטוס II לשלושה אבובים (1979); קול הזיכרונות לקול ולתזמורת סימפונית (1981; פרס קוסוביצקי); קדיש לצ'לו ולתזמורת כלי-קשת (1982); תמונות מחייו של זיסקינד פון טרימברג, אופרה (1982/83); קנטוס III לקלרנית בס ולתזמורת (1984); קנטוס IV לכינור (1986); וקנטוס V לוויולה ולתזמורת סימפונית (1990). קופיטמן מתגורר בירושלים.
Cantor and composer

He was cantor in Belz and was generally known as ‘Nissi Belzer’. Later he was cantor at Kishinev and from 1877 at Berdichev. In his childhood he had an accident which damaged his voice but he had an extensive reputation primarily as a composer and choir conductor. It was his vocal handicap that led him to develop original synagogue music in which the choir, instead of being merely an accompaniment or used for responses, was assigned lengthy ensembles - with solos and duets - reducing the role of the cantor. Spivak attracted many students to Berdichev and took his choirs to other centers, including hasidic courts.
Goldenthal, Jacob (1815-1868), orientalist, born in Brody, Austrian Empire (now in Ukraine). He was principal of the Jewish school in Kishinev, Russia (now in Moldova), in 1843. After three years he left for Vienna, Austria, where he taught oriental languages, religion and literature at the University of Vienna (1849-1868). Goldenthal published many articles on different subjects including medieval Jewish literature, the Rhetoric of Aristotle, Maimonides, ancient philosophy, history of Jewish literature and others.
משורר, מחזאי ועורך. נולד בליפקני, בסרביה (רומניה) היה עורך ועיתונאי ברומניה במלחמת העולם הראשונה. ב-1917/18 כתב והפיק תשע הופעות של תיאטרון סאטירי בתיאטרון היידי. בשנים 1926-1924 ניהל את ה"להקת וילנה" בבוקרשט, ועבורה עיבד מחזות מאת י"ל פרץ, שלום עליכם, גוגול ואחרים. בין שתי מלחמות העולם היה דמות מרכזית בחיי הספרות היידית ברומניה. שטרנברג ברח מהנאצים לאוזבקיסטאן ב-1941 ושהה שם ארבע שנים. אחרי המלחמה ניהל את התיאטרון היידי בקישינב והיה חבר באגודה היהודית האנטי-פשיסטית במוסקבה. בעקבות החיסולים של 1948 הוחזק חמש שנים במחנות עבודה בסיביר. עם מותו של סטלין הושב לו מעמדו. בין שיריו הקובץ "שטאט אין פרופיל" (1935).

Meir Dizengoff (1861-1936), a founder and first mayor of Tel Aviv, born in the village of Akimovici in Bessarabia, Moldva (then part of the Russian Empire). When he was 17 years old his family moved to Kishinev, Moldova, where he completed high school. In 1882 he volunteered for two years service in the Imperial Russian Army after which he lived in Odessa where he met Leon Pinsker, Ahad Ha'am and joined the Hovevei Zion movement. However, he was also arrested and imprisoned for being involved with the Narodnaya Volya terrorist movement. After his release from prison he returned to Kishinev where he founded a branch of Hovevei Zion.

In 1889 Dizengoff went to Paris, France, to study chemical engineering and specialized in glass production. In 1892 Edmond de Rothschild sent him to Palestine to open a glass factory in Tantura. The company failed because Palestine sand was not suitable. Dizengoff went back to Kishinev, but with renewed Zionist enthusiasm he returned to Palestine in 1905, settled in Jaffa and founded a company which bought land for settlement by Jews. He became involved in other economic enterprises. When Dizengoff learned that residents were organizing to build a new neighborhood, Tel Aviv, he formed a partnership with the Ahuzat Bayit company and bought land on the outskirts of Jaffa, which was parceled out to the early settlers by lot. Dizengoff became head of the town planning department in 1911, a position that he held until 1922, and when Tel Aviv was recognized as a city, Dizengoff was elected mayor. He remained in office until his death, apart from a three-year gap in 1925-1928.

During World War I, the Ottomans drove out a large part of the Jewish population and Dizengoff headed a committee to assist the exiles. In this position he dealt with aid to be sent to the exiles of Tel Aviv and received the nickname of Reish Galuta ["Head of the Dispersion", in Aramaic.]
He publicised their plight, mainly via newspapers, and succeeded in convincing the rulers to agree to a regular supply of food and provisions. In response the Turks expelled him to Damascus where he remained until the British conquered the north of Palestine in 1918.

Many committees and associations came into being during Dizengoff's term as mayor. One was the "Yerid HaMizrah" ("Orient Fair") committee, founded in 1932, which organized its first fair that year. Initially, the fair was held in the south of the city, but after its great success, a fairground with designated buildings was built in north Tel Aviv. A large international fair was held in 1934, followed by a second fair two years later. Dizengoff was consequently involved with the development of the city, and encouraged its rapid expansion—carrying out daily inspections, and paying attention to details such as entertainment. He was always present at the head of the Adloyada, the annual Purim carnival. After his wife's death, he donated his house to the city of Tel Aviv, for use as an art museum, and he influenced many important artists to donate their work to improve the museum. In 1936, with the outbreak of the Arab revolt, the Arabs closed the port of Jaffa with the intention of halting the rapid expansion of Jewish settlements in Israel. Dizengoff pressured the government to give him permission to open a port in his new city of Tel Aviv, and before his death he managed to dedicate the first pier of Tel Aviv's new port. He urged that government offices be opened in Tel Aviv.

Dinzengoff was a member of the Zionist executive between 1927 and 1929 and ran its trade and industry department. His memoirs, "Im Tel Aviv ha-Golah" were published in 1931.

משורר. נולד בקישינב, אוקראינה, והיגר לארץ-ישראל ב-1890. שפירא היה פעיל למען שיפור תנאי העבודה של פועלים יהודים בארץ-ישראל. חיבר מאמרים רבים, העוסקים בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כמו כן, הוא יוצרם של שירי העבודה הראשונים בארץ-ישראל, וביניהם השיר הפופולרי "יה חלילי, יה עמלי". נפטר בתל-אביב.
Lifsit (Lifschitz), Haia (1903-1929), revolutionary, born in Kishinev, Russian Empire (now Chisinau, in Moldova), into a family that included a numbedr of other revolutionaties. One of har aunts was was deported by the Russian Czarist authorities, another aunt was imprisoned, an elder sister was active in a workers' organization in Romania and her brother later on was a volunteer with the Republican forces in the Spanish Civil War in the 1930s.

Lifsit attented the high school in Chisinau and at the age of 20 joined the Romanian Communist Party. Because of her political activities she was arrested by the Romanian security forces in 1924 and set free only in 1925 after a series of trials.

Lifsit left Romania in late 1925 and moved to Belgia, then to Germany and later on she settled in Vienna, Austria. She continued her political activities assuming the name of Maria Pilat.

Lifsit returned to Romania in 1926 and having sentenced in contumacy to 10 years in prison, she was arrested immediately. However, she was released after a short period in prison. Between 1926-1928 she served as Secretary of the Central Committee of the Young Communists Organization. She was arested again in 1928 at Oradea for publishing illegal Communist periodicals. Following a trial in Cluj, she was sentenced to 8 years in prison.

In June 1929 Lifsit joined a hunger strike of detained Roman ian Communist leaders. After 43 days of hunger strike she was granted an amnesty, but because of her deteriorated health condition she died a few days later on August 17, 1929
Glusberg, Samuel (1898-1987), author, editor and co-founder of the Argentina Society of Writers, whose nom de plume was Enrique Espinoza, born in Kishinev, Bessarabia (then part of the Russian Empire, today in Moldova). He was brought to Argentina by his parents in 1905. He initially studied in a small Jewish school and was then sent to a public school. At sixteen, he was a fervent reader of Tolstoy, Turgenev, Heinrich Heine and Baruch Spinoza. He also became familiar with the work of musicians such as Bach, Beethoven, Handel, which led him to join the Wagnerian Association.

An editor of important books and literary magazines,he was a talented writer who became prominent in the 1920s and 1930s. Glusberg edited a literary magazine called "Babel", which appeared for thirty years until 1951, and another called "Journal American". At the same time and under the pseudonym Enrique Espinoza, he began to publish his own books including "The Gray Coat", "Heine", and "The Angel and the Lion". In 1928 he helped to establish the Argentina Society of Writers, presided over by his friend Lugones.

In January 1935, he moved to Santiago de Chile, Chile, continued his work as an editor and began to publish short essays on various topics and, in 1937, his book travel companions. Other works were "Day's Work" (1968) and a long essay entitled "Historical Consciousness" (1973), in which he tried to join the political debate concerning social and cultural development. Augusto Pinochet's coup in Chile drove him back to Buenos Aires, where he died.
בנצ'יק, אולגה (1912-1944), פעילה קומוניסטית וחברה במחתרת הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, נולדה כגולדה בנ'ציק בקישינב, מולדובה (אז בסרביה, חלק מהאימפריה הרוסית).
בנצ'יק גדלה ברומניה והתחילה לעבוד במפעל בגיל שתים עשרה. היא הפכה לפעילה בתנועת העבודה הרומנית בגיל צעיר ועד מהרה לקחה חלק במספר התקפות. לאחר שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית הרומנית מחוץ לחוק, היא נעצרה שוב ושוב על ידי השלטונות הרומנים. בשנת 1936 בנצ'יק עברה לצרפת, שם סייעה בארגון משלוחי נשק לכוחות הרפובליקנים שנלחמו במלחמת האזרחים בספרד.

לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, בנצ'יק הצטרפה לקבוצה הפרטיזנית המפורסמת P.T.P-M.O.I Tireurs Partisans שפעלה במסגרת הארגון Main d’Oeuvre Immigrée ("כח אדם מהגרים") והפכה לחברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. כחברה פעילה בקבוצת הרזיסטנס בראשותו של מיסאק מנוחיאן ( (1906-1944) היא השתתפה בלמעלה מ-100 התקפות ופיגועי חבלה נגד הצבא הגרמני. יחד עם החברים האחרים בקבוצה, היא נעצרה על ידי הגסטפו בנובמבר 1943. ב-21 בפברואר 1944, כל החברים שנתפסו מקבוצת מנוחיאן נידונו למוות ובניהם עשרים ושניים גברים. בנצ'יק, שהייתה האישה היחידה בקבוצה, נשלחה לגרמניה. ראשה נערף בגרזן בחצר בית הכלא בשטוטגרט ב-10 מאי 1944, יום הולדתה ה-32.

בנצ'יק הייתה נשואה לפעיל הקומוניסטי, אלכסנדרו ז'אר (שם עט של אלכסנדרו אברהם) (1911-1988). לזוג הייתה בת בשם דולורס, על שם המנהיג הספרדי הרפובליקני דולורס איבראורי "לה פאסיונריה" (1895-1989). בעת הגירוש לגרמניה, בנצ'יק כתבה מכתב לבת שלה. המכתב, שנזרק מחלון, היה ממוען לצלב האדום הצרפתי. סופו של דבר המכתב הגיע לדולורס, שבזמן המלחמה הייתה מוסתרת על ידי משפחה של איכרים צרפתים.

לאחר מלחמת העולם השנייה בנצ'יק קיבלה הכרה כגיבורה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בעקבות נפילתו של המשטר הקומוניסטי בשנת 1989 זיכרונה ברומניה התעמעם אבל המשיך להיות מכובד בצרפת.

לבקשתו של האיחוד Union des Résistants et Déportés Juifs de France ("איגוד לוחמי הרזיסטנס והמגורשים היהודים של צרפת") בשנת 1995 קבעה עיריית פריז שלט הנצחה לזכרה על קיר בית הקברות איבאי-סיר-סיין (Ivry-sur-Seine) ליד קבריהם של חבריה לרזיסטנס מיסאק מנוחיאן ומרסל ריימן.
Historian

He was born in Kishinev, Russia (now in Moldova) and studied in Petrograd (St. Petersburg), Russia. In 1918 he reached Germany, studying at the University of Berlin, where he taught until 1932 when he moved to France. There he taught at higher institutions and after the Nazi occupation escaped to New York. In New York Bickerman taught at the New School for Social Research, the Jewish Theological Seminary, and the University of Judaism (in Los Angeles) and from 1952 was professor at Columbia University. After his retirement in 1967, he again taught at the Jewish Theological Seminary. Bickerman wrote on many aspects of ancient history and specialized in particular in the Hellenistic world, writing basic works on the Maccabees.
Industrialist

A native of Kishinev, he moved to the US when he was 14. He worked as a banana peddler in Alabama and soon prospered. He became co-owner of two tramp steamers, bought land in Honduras and by 1930 was the largest stockholder in the United Fruit Company, of which he was elected president in 1938. He was known as the 'Banana King'. During World War II Zemurray was adviser to the Board of Economic Welfare, He inaugurated many enlightened projects in Latin America including clinics, housing projects, and schools. A friend of Chaim Weizmann, he donated generously to Zionist causes.
Samet, Jacobo (1898-1981), bookseller and publisher, born in Kishinev, Moldova (then Bessarabia, part of the Russian Empire). He immigrated to Argentina with his parents in 1908. His father sold cigars magazines from a kiosk in the centre of Buenos Aires. Samet started to work at a small bookstore which also published some technical books. He taught himself French sufficiently well that he was able to translate a number of medical books into Spanish. Later he left the bookshop and went to work as a proofreader at a printing press. Finally he find employment in the marketing department of the Argentine Electric Corporation.

Samet's publishing career was relatively short- just 8 years from 1924 until 1932. During these years, however, he succeeding in making a mark on the intellectual scene of Buenos Aires. He published a number of very important political books and also two magazines in the years 1934 and 1935.

Samet was a member of the Photo Club Argentino, he won many awards and taught photography classes. He also taught advertising to the Association of Marketing Managers.
זאב ז'בוטינסקי וחברי "מכבי" בעת ביקורו בקישינב, רומניה, 1925
חתונה, קישינוב, רומניה, 1925 בקירוב
בית הכנסת העתיק ליד רחוב ארמיאנסקיה. קישינב, מולדובה, בריה"מ 1983
מדריכי "גורדוניה" בקישינב, רומניה, 1929
כנס בעלי מלאכה יהודים, קישינב, רומניה, 1929
מסורבי עליה שובתים רעב לפני בית הכנסת היחיד בקישינייב, ברה"מ, 1979
קורבנות פוגרום קישינב, רוסיה, 1903
גופות הרוגי הפוגרום בקישינב, רוסיה, 1903
אנדרטה לקורבנות הפוגרום בקישינב, מולדובה, 2006
רחוב יהודי בקישינב, רומניה, שנות ה-1930
ולדימיר ז'בוטינסקי וחברי "מכבי" בעת ביקורו בקישינב,
רומניה, 1925
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות דוד ויניצקי, גבעתיים)
חתן וכלה עם קרואי החתונה,
קישינוב, רומניה, 1925 בקירוב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות י' רובינזון, תל-אביב)
בית הכנסת העתיק ליד רחוב ארמיאנסקיה.
קישינב, מולדביה, בריה"מ, 1983.
צילום: ניל מ. מוס, ארה"ב.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ניל מ. מוס, ארה"ב)
מדריכי "גורדוניה" בקישינב, רומניה, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
מעזבון דוד ויניצקי, גבעתיים)ׁ
כנס בעלי מלאכה יהודים,
קישינב, רומניה, 1929.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות רחל לרר-שמבן, ישראל)

מסורבי עליה שובתים רעב לפני בית הכנסת היחיד בקישינב,
בריה"מ, 1979.
צילום: טוביה נתנאל גרוס, ישראל.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות טוביה נתנאל גרוס, ישראל)

קורבנות פוגרום קישינב, רוסיה, 1903
אחד מ-47 הרוגי הפוגרום היה גרש בולגר שהיה בן 40 כשנרצח
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות גרש פרלוב, קרית ביאליק)
גופות הרוגי הפוגרום בקישינב, רוסיה, 1903
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות גרש פרלוב, קרית ביאליק)
אנדרטה לזכר קורבנות הפוגרום בקישינב,
מולדובה, ינואר 2006
צילום: דניאל רוזן, ישראל
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות ציפי רוזן, ישראל)
רחוב יהודי בקישינב,
בסרביה, רומניה, שנות ה-1930
צילום: משה אוסישקין, ירושלים
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
באדיבות משה אוסישקין, ירושלים)
שפירא, נח
ליפשיץ, חיה
גלוסברג, סמואל
בנצ'יק, אולגה
ביקרמן, אליאס יוסף
Zemurray, Samuel
מיטוס, אליהו
סמט, יעקב
משורר. נולד בקישינב, אוקראינה, והיגר לארץ-ישראל ב-1890. שפירא היה פעיל למען שיפור תנאי העבודה של פועלים יהודים בארץ-ישראל. חיבר מאמרים רבים, העוסקים בהתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כמו כן, הוא יוצרם של שירי העבודה הראשונים בארץ-ישראל, וביניהם השיר הפופולרי "יה חלילי, יה עמלי". נפטר בתל-אביב.
Lifsit (Lifschitz), Haia (1903-1929), revolutionary, born in Kishinev, Russian Empire (now Chisinau, in Moldova), into a family that included a numbedr of other revolutionaties. One of har aunts was was deported by the Russian Czarist authorities, another aunt was imprisoned, an elder sister was active in a workers' organization in Romania and her brother later on was a volunteer with the Republican forces in the Spanish Civil War in the 1930s.

Lifsit attented the high school in Chisinau and at the age of 20 joined the Romanian Communist Party. Because of her political activities she was arrested by the Romanian security forces in 1924 and set free only in 1925 after a series of trials.

Lifsit left Romania in late 1925 and moved to Belgia, then to Germany and later on she settled in Vienna, Austria. She continued her political activities assuming the name of Maria Pilat.

Lifsit returned to Romania in 1926 and having sentenced in contumacy to 10 years in prison, she was arrested immediately. However, she was released after a short period in prison. Between 1926-1928 she served as Secretary of the Central Committee of the Young Communists Organization. She was arested again in 1928 at Oradea for publishing illegal Communist periodicals. Following a trial in Cluj, she was sentenced to 8 years in prison.

In June 1929 Lifsit joined a hunger strike of detained Roman ian Communist leaders. After 43 days of hunger strike she was granted an amnesty, but because of her deteriorated health condition she died a few days later on August 17, 1929
Glusberg, Samuel (1898-1987), author, editor and co-founder of the Argentina Society of Writers, whose nom de plume was Enrique Espinoza, born in Kishinev, Bessarabia (then part of the Russian Empire, today in Moldova). He was brought to Argentina by his parents in 1905. He initially studied in a small Jewish school and was then sent to a public school. At sixteen, he was a fervent reader of Tolstoy, Turgenev, Heinrich Heine and Baruch Spinoza. He also became familiar with the work of musicians such as Bach, Beethoven, Handel, which led him to join the Wagnerian Association.

An editor of important books and literary magazines,he was a talented writer who became prominent in the 1920s and 1930s. Glusberg edited a literary magazine called "Babel", which appeared for thirty years until 1951, and another called "Journal American". At the same time and under the pseudonym Enrique Espinoza, he began to publish his own books including "The Gray Coat", "Heine", and "The Angel and the Lion". In 1928 he helped to establish the Argentina Society of Writers, presided over by his friend Lugones.

In January 1935, he moved to Santiago de Chile, Chile, continued his work as an editor and began to publish short essays on various topics and, in 1937, his book travel companions. Other works were "Day's Work" (1968) and a long essay entitled "Historical Consciousness" (1973), in which he tried to join the political debate concerning social and cultural development. Augusto Pinochet's coup in Chile drove him back to Buenos Aires, where he died.
בנצ'יק, אולגה (1912-1944), פעילה קומוניסטית וחברה במחתרת הצרפתית במהלך מלחמת העולם השנייה, נולדה כגולדה בנ'ציק בקישינב, מולדובה (אז בסרביה, חלק מהאימפריה הרוסית).
בנצ'יק גדלה ברומניה והתחילה לעבוד במפעל בגיל שתים עשרה. היא הפכה לפעילה בתנועת העבודה הרומנית בגיל צעיר ועד מהרה לקחה חלק במספר התקפות. לאחר שהצטרפה למפלגה הקומוניסטית הרומנית מחוץ לחוק, היא נעצרה שוב ושוב על ידי השלטונות הרומנים. בשנת 1936 בנצ'יק עברה לצרפת, שם סייעה בארגון משלוחי נשק לכוחות הרפובליקנים שנלחמו במלחמת האזרחים בספרד.

לאחר כיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית, בנצ'יק הצטרפה לקבוצה הפרטיזנית המפורסמת P.T.P-M.O.I Tireurs Partisans שפעלה במסגרת הארגון Main d’Oeuvre Immigrée ("כח אדם מהגרים") והפכה לחברת המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. כחברה פעילה בקבוצת הרזיסטנס בראשותו של מיסאק מנוחיאן ( (1906-1944) היא השתתפה בלמעלה מ-100 התקפות ופיגועי חבלה נגד הצבא הגרמני. יחד עם החברים האחרים בקבוצה, היא נעצרה על ידי הגסטפו בנובמבר 1943. ב-21 בפברואר 1944, כל החברים שנתפסו מקבוצת מנוחיאן נידונו למוות ובניהם עשרים ושניים גברים. בנצ'יק, שהייתה האישה היחידה בקבוצה, נשלחה לגרמניה. ראשה נערף בגרזן בחצר בית הכלא בשטוטגרט ב-10 מאי 1944, יום הולדתה ה-32.

בנצ'יק הייתה נשואה לפעיל הקומוניסטי, אלכסנדרו ז'אר (שם עט של אלכסנדרו אברהם) (1911-1988). לזוג הייתה בת בשם דולורס, על שם המנהיג הספרדי הרפובליקני דולורס איבראורי "לה פאסיונריה" (1895-1989). בעת הגירוש לגרמניה, בנצ'יק כתבה מכתב לבת שלה. המכתב, שנזרק מחלון, היה ממוען לצלב האדום הצרפתי. סופו של דבר המכתב הגיע לדולורס, שבזמן המלחמה הייתה מוסתרת על ידי משפחה של איכרים צרפתים.

לאחר מלחמת העולם השנייה בנצ'יק קיבלה הכרה כגיבורה של המפלגה הקומוניסטית הרומנית. בעקבות נפילתו של המשטר הקומוניסטי בשנת 1989 זיכרונה ברומניה התעמעם אבל המשיך להיות מכובד בצרפת.

לבקשתו של האיחוד Union des Résistants et Déportés Juifs de France ("איגוד לוחמי הרזיסטנס והמגורשים היהודים של צרפת") בשנת 1995 קבעה עיריית פריז שלט הנצחה לזכרה על קיר בית הקברות איבאי-סיר-סיין (Ivry-sur-Seine) ליד קבריהם של חבריה לרזיסטנס מיסאק מנוחיאן ומרסל ריימן.
Historian

He was born in Kishinev, Russia (now in Moldova) and studied in Petrograd (St. Petersburg), Russia. In 1918 he reached Germany, studying at the University of Berlin, where he taught until 1932 when he moved to France. There he taught at higher institutions and after the Nazi occupation escaped to New York. In New York Bickerman taught at the New School for Social Research, the Jewish Theological Seminary, and the University of Judaism (in Los Angeles) and from 1952 was professor at Columbia University. After his retirement in 1967, he again taught at the Jewish Theological Seminary. Bickerman wrote on many aspects of ancient history and specialized in particular in the Hellenistic world, writing basic works on the Maccabees.
Industrialist

A native of Kishinev, he moved to the US when he was 14. He worked as a banana peddler in Alabama and soon prospered. He became co-owner of two tramp steamers, bought land in Honduras and by 1930 was the largest stockholder in the United Fruit Company, of which he was elected president in 1938. He was known as the 'Banana King'. During World War II Zemurray was adviser to the Board of Economic Welfare, He inaugurated many enlightened projects in Latin America including clinics, housing projects, and schools. A friend of Chaim Weizmann, he donated generously to Zionist causes.
Samet, Jacobo (1898-1981), bookseller and publisher, born in Kishinev, Moldova (then Bessarabia, part of the Russian Empire). He immigrated to Argentina with his parents in 1908. His father sold cigars magazines from a kiosk in the centre of Buenos Aires. Samet started to work at a small bookstore which also published some technical books. He taught himself French sufficiently well that he was able to translate a number of medical books into Spanish. Later he left the bookshop and went to work as a proofreader at a printing press. Finally he find employment in the marketing department of the Argentine Electric Corporation.

Samet's publishing career was relatively short- just 8 years from 1924 until 1932. During these years, however, he succeeding in making a mark on the intellectual scene of Buenos Aires. He published a number of very important political books and also two magazines in the years 1934 and 1935.

Samet was a member of the Photo Club Argentino, he won many awards and taught photography classes. He also taught advertising to the Association of Marketing Managers.