דלג לתוכן האתר >

ז'אק פרסר

Jacques Presser (1899-1970), professor of history at University of Amsterdam, Holland, writer and poet best known for his book on the history of the persecution of the Jews in the Netherlands during World War II, born in Amsterdam to a secular Jewish family. When he was young, his family lived for some time in Antwerp, Belgium, where his father found work as a diamond cutter.

After finishing a vocational college and working for a few years he attended the University of Amsterdam where he studied history and art history. He graduated in 1926 and then taught history at the newly founded Vossius Gymnasium in Amsterdam. In 1930 he became a lecturer at the Instituut voor Historische Leergangen. In 1939 he published an article “Anti-Semitism as a historical Phenomenon”. When Germany invaded the Netherlands in 1940, he tried to flee to England. When this attempt did not succeed he tried to commit suicide. As a Jew he was dismissed from the Vossius Gymnasium, but was permitted to teach at a Jewish school. In early 1943, his wife Deborah Apple was arrested and deported to the Sobibor death camp, where she was murdered. He managed to escape a similar fate by hiding out in four different addresses in a small town in the countryside. During this time he wrote a history of America which was published in 1949.

After the end of World War II, Presser was reinstated at the Vossius Gymnasium, and became also a lecturer in political history, didactics, and the methodology of history at the Faculty of Arts of the University of Amsterdam. In 1947 he also began to teach at the University's politico-social faculty of law and the following year he was appointed professor at the Faculty of Arts. Holding left-wing views, he spoke out on several sensitive political issues such as the Dutch police actions in Indonesia, and the activities of U.S. Senator Joseph McCarthy against suspected Communists. He also contributed to the leftist magazines like "Vrij Nederland", and "De Waarheid". In 1952 he was appointed full professor. In 1950 Presser was requested by the Dutch government to produce a study about the fate of Dutch Jews during the war. "Ondergang", published in English as “Ashes in the Wind: The destruction of the Dutch Jews”, appeared in 1965, became his most important and best known work. Besides history books, Presser also wrote novels. His book "The Night of the Girondists", which was based on his war time experiences, received literary prizes, and became an international best-seller. Set in the Dutch transit camp of Westerbork, the leading character of this book is an assimilated Jewish teacher who collaborated with the Nazis. His job was to select Jews for transportation to Auschwitz; later he realised that, as a Jew, he was also bound to share the fate of those whom he had selected for deportation.

PRESSER, PRESS, PRESSMANN, PRESMAN, PRESSERMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פרסן היא מילה גרמנית שפירושה "לגהץ". אפשר שבמקור שמות המשפחה בקבוצה זאת היו כינויים של חייטים או מגהצים מקצועיים.

חלק משמות המשפחה היהודיים המכילים את ההברה פרס קשורים בשמה של העיר פרסבורג, שמה הגרמני של העיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה.

אישים ידועים בעלי שמות משפחה יהודיים מקבוצת שמות אלו כוללים את את ישעיהו פרס (1955-1874), הסטוריון, מחבר וטופוגרף של ארץ ישראל; ובאה ה-20 את פרנק פרס, חוקר גיאוגרפיה אמריקאי; את יעקוב פרסר, היסטוריון הולנדי; ואת לי פרסמן, עו"ד אמריקאי.

אנטוורפן

אנטוורפן (אנוור בצרפתית), העיר השנייה בגודלה בבלגיה, ובירת פלנדריה, האזור דובר ההולנדית. עיר נמל גדולה ומרכז תעשייתי חשוב. אנטוורפן היא ביתה של הקהילה היהודית השנייה בגודלה בבלגיה, מן הקהילות היהודיות המסורתיות ביותר במערב אירופה.


ימי הביניים

העדות הראשונה לנוכחותם של יהודים באנטוורפן מופיע בצוואתו של הנרי השלישי דוכס בראבאנט ומרקיז אנטוורפן, אשר בשנת 1261 הביע את רצונו שהיהודים בבראבאנט יגורשו וקהילתם תיחרב, משום שכולם מלווים בריבית קצוצה. אלמנתו, הדוכסית אדלהייד, נקטה גישה מעשית יותר ונועצה בתיאולוג הקתולי הגדול ביותר באותה תקופה, תומס מאקווינס, שניסח את תשובתו במאמר שלימים נודע בשם "על מעמד היהודים". לפי תשובתו של תומס מאקווינס לאדלהייד, יש לעודד את היהודים להתפרנס ממקצועות אחרים ולא מהלוואה בריבית. בתעודה משנת 1286 מוזכר יהודי שחי באנטוורפן: דניאל היהודי, סוחר יין, מלווה בריבית ודיין בבית הדין היהודי, שהגיע לאנטוורפן מקלן, גרמניה. ב- 1292, דוכס בראבאנט יוהאן הראשון העניק לעיר אנטוורפן כתב זכויות שבו נמנים היהודים בין תושבי העיר. ייתכן שחלק מהיהודים שגורשו מאנגליה (1290) ומצרפת (1306) התיישבו באנטוורפן, שבהדרגה הלכה והייתה לעיר מסחר חשובה. נראה כי הקהילה היהודית הקטנה באנטוורפן המשיכה להתקיים במחצית הראשונה של המאה ה- 14, אולם עם הרדיפות שבעקבות "המגיפה השחורה" ב- 1348, כשהאשימו את היהודים בהרעלת בארות, הקיץ הקץ על
ההתיישבות היהודית בעיר. במקורות יהודיים, בעיקר בספרי הזכרון של מיינץ ושל דויטץ, המתעדים את קורבנות הרדיפות בבראבאנט, מוזכרים גם קורבנות מאנטוורפן (אשר נקראת שם בשמה הגרמני אנטדורף). אף שאין ראייה ישירה לגורלם של יהודי אנטוורפן, ניתן להניח כי לא יכלו להמשיך ולדור בעיר אחרי רדיפות היהודים המאסיביות שהנהיג יוהאן השלישי דוכס בראבאנט בבריסל ובלובן באמצע המאה ה- 14.


השלטון הספרדי (1506-1713)

בתחילת המאה ה- 16 התחילו להתיישב באנטוורפן יהודים חדשים. באותה תקופה הייתה העיר מקלט בטוח יחסית עבור יהודים אנוסים שנמלטו מהרדיפות בחצי האי האיברי. חשיבותה הכלכלית ההולכת וגוברת, בעיקר בשל התפתחות המסחר הימי הבינלאומי עם יבשת אמריקה שזה מקרוב נתגלתה, ובשל ירידה במעמדן של ערים אחרות בפלנדריה, שכלכלתן הייתה מסורתית, כל אלה היו גורמי משיכה לסוחרים יהודים מספרד ומפורטוגל וכן ממקומות אחרים באירופה, שהגיעו לאנטוורפן במשך המאה ה- 16. צו משנת 1526 מאת הקיסר קארל החמישי הבטיח ביטחון לנוצרים החדשים מפורטוגל באנטוורפן. למרות שאנטוורפן הייתה תחת שלטון ספרדי, לא הורשתה האינקוויזיציה לפעול בה, מה שהגביר את קצב התיישבות אנוסי ספרד ופורטוגל עוד יותר. הקשרים המסחריים ששמרו היהודים הפורטוגזים עם ארץ מוצאם אפשרו להם לנגוס נתח נכבד במונופול הפורטוגלי הריווחי של המסחר בתבלינים עם הודו והמזרח הרחוק. כעיקרון לא התירו השלטונות הספרדים קיום מצוות היהדות בגלוי, ואכן מדי פעם נשפטו כמה יהודים אנוסים, הואשמו כי הם נוצרים לא נאמנים שקיימו קשרי מסחר לא חוקיים עם האימפריה העות'מנית. המשפט המפורסם ביותר (1532) היה
נגד דייגו מנדס (נולד לפני 1492, נפטר 1542). אחרי מותו התקיימה תהלוכת הסתה נגדו, שבה השלטונות הספרדים ניסו להוכיח שלא היה קתולי נאמן ולכן יש להחרים את אחוזתו. באנטוורפן חיה גם ביאטריס דה לונה, היא דונה גרציה מנדס נשיא (1510-1569), גיסתו של דייגו מנדס ורעייתו של פרנציסקו מנדס (נפטר 1536). היא חיה בעיר מ- 1536 עד 1549 , נמלטה לונציה, איטליה, ואחר התיישבה באימפריה העות'מנית. אחיינה, דון יוסף נשיא (1524-1579), חי גם הוא באנטוורפן. הוא נעצר ב- 1549 ועזב גם הוא לאימפריה העות'מנית, שם נהיה לדוכס נכסוס. עוד בן אנוסים נודע שחי באנטוורפן במאה ה- 16 היה הרופא אמאטוס לוסיטאנוס (נפטר ב- 1568) שחי בה מ- 1533 עד 1540, ואז הוזמן לחצר המלכות בצרפת. ב- 1543 ושוב ב- 1550 חל מפנה במדיניות הספרדית. נראה כי כל האנוסים אולצו לעזוב את אנטוורפן., למרות התנגדותם החזקה של שלטונות העיר. בכל זאת, נראה כי חברי "האומה הפורטוגלית" - שם כללי לנוצרים החדשים מחצי האי האיברי, ובהם בלי ספק גם יהודים, המשיכו לדור בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 16. מעמדם השתפר עם הרפורמה הקלוויניסטית שהתפשטה בארצות השפלה והייתה פופולרית
מאד גם באנטוורפן. לקראת סוף המאה ה- 16 הסלים העימות בין ספרד לבין עמי השפלה, לכדי מלחמה של ממש. אנטוורפן נכבשה על ידי צבאות השפלה בשנת 1585, אשר מדיניותם הייתה לא סובלנית. הם העדיפו את הכנסייה הקתולית והתוצאה הייתה שהתושבים הפרוטסטנטים של אנטוורפן, וכפי הנראה גם רוב היהודים האנוסים, נמלטו לאזורים הצפוניים, ובעיקר לאמסטרדם. ב- 1571 השתייכו לאומה הפורטוגלית 85 משפחות באנטוורפן, מספרן ירד ל 47 בשנת 1591, ובשנת 1619 ל- 46 בלבד . ברשימה משנת 1666 מופיעים רק 65 אנשים. ייתכן שכמה בתי כנסת חשאיים פעלו פה ושם באנטוורפן. דוח של האינקוויזיציה בליסבון משנת 1585 כולל רשימה של המתפללים בבית הכנסת באנטוורפן. ב- 1565 הגיע כריסטופר פלנטין (1514-1589), אשר נמלט מגינוי הקתולים בצרפת ופתח באנטוורפן בית דפוס. בשני העשורים בהאים הדפיס בית הדפוס של פלנטין הרבה ספרים עבריים חשובים. אף כי הסמכויות הרבניות התנגדו לו בדרך כלל, סייעו המהדורות העבריות של התנ"ך של פלנטין בהעמקת העניין בלימודי התנ"ך והיהדות בקרב משכילים לא יהודים בראשית העת החדשה.

"שלום וסטפאליה" (1648) איפשר לחלק מן האנוסים לשוב לאנטוורפן, אולם הם לא נהנו מחופש דת, והמשיכו להוות מטרה לאינקוויזיציה. פרוטוקולים של משפטי האינקוויזיציה באיים הקנריים משנות ה- 60 של המאה ה- 17 כוללים עדויות, שלעתים נגבו בעינויים, ולפיהן היו באנטוורפן אנוסים ששימרו מנהגים יהודים, וניהלו קשרים עם יהודים בארצות אחרות, ובעיקר אמסטרדם. בתחילת שנות ה- 70 הבישוף של אנטוורפן, אמברוזיו קאפלו, התלונן באזני הארכידוכס על נוכחותם של קתולים לא נאמנים בעיר, שעל פי חשדו היו יהודים אנוסים. היו שמועות על ספרי תפילה יהודים שהודפסו בסתר, וגם על קיומם של בתי כנסת חשאיים. ב- 1682 רשויות העיר גילו בית כנסת נסתר שבו התפללו כמה מחברי האומה הפורטוגלית. כשהתגלה בית כנסת נוסף, ב- 1694, עתר אלישע אנדרדה מן האנוסים, ודרש פיצוי על הנכס שהוחרם בשם מלך ספרד.


השלטון האוסטרי (1713-1794)

בהסכמי השלום של אוטרכט (1713) עברה אנטוורפן לידי האוסטרים. השלטון החדש היה מעוניין יותר בגביית מסים, ופחות בכפיית מדיניות אנטי יהודית. היו אמנם מגבלות עקרוניות על מספר היהודים שהורשו להיכנס למדינה, ובכל זאת מ- 1718 ואילך הורשו יהודים להתגורר באנטוורפן, תמורת תשלום מס מיוחד. היהודי הראשון שנרשם כתושב במרשם התושבים היה אברהם ארונס, בעל חנות, בשנת 1715. יהודים אחרים, מאמסטרדם או מגרמניה, מוזכרים במסמכי העיר מתחילת המאה ה- 18. בתקופת שלטונה של מריה תרזיה (1740-1780) שוב היה מצב היהודים בלתי יציב. בשנים 1745-1748, שאז נכבשו ארצות השפלה לזמן קצר על ידי הצרפתית, מוזכרים יהודים בערים רבות באזור וגם באנטוורפן. ההידרדרות הכלכלית של אנטוורפן, שנבעה מסגירת הנהר שלדט, אילצה את מחוקקי העיר לנקוט בעקביות במדיניות של עידוד המסחר, גם אם פירוש הדבר היה לסבול התיישבותם של יהודים בעיר. לעתים הביאה גישה זו לעימותים של המחוקק עם האוסטרים. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ניסו כמה יהודים להשיג אזרחות, אך נדחו בתקיפות על ידי מועצת העיר. כבר ב- 1769, התיישב אברהם בנימין, יהודי מלונדון שסחר רבות עם אזור פלנדריה,
באנטוורפן, וביקש לעצמו אזרחות. שלטונות העיר העניקו לו את מבוקשו, בתנאי שהחלטה זו לא תהווה תקדים עבור יהודים אחרים. בהמשך הוגשו בקשות נוספות לאזרחות, מיהודים שהגיעו מאמסטרדם ומגרמניה, אולם לא כולם נענו בחיוב. מצבם הכללי של היהודים השתפר בתקופת שלטונו של יוזף השני (1780- 1790), בעיקר אחרי פרסום "צו הסובלנות" בשנת 1787.


השלטון הצרפתי (1794-1815)

בשנת 1794 נכבשה אנטוורפן על ידי צבא המהפכה הצרפתי ונותרה תחת ניהול צרפתי למשך 21 שנים. תחת השלטון הצרפתי, יכלו לראשונה יהודים להתיישב באנטוורפן באופן חופשי. המהפכה הצרפתית העניקה אמנם אזרחות מלאה ליהודים בשטחים צרפתיים, אולם ממשל נפוליון הראשון גם התערב בענייניהם הפנימיים. בעקבות המודל הצרפתי, התארגנו כל יהודי בלגיה בקונסיסטוריה. בעשור הראשון של המאה ה- 19 היו רק כ- 800 יהודים בבלגיה כולה, ולכן הסתפחו לקונסיסטוריה של קרפלד בגרמניה. ב- 1808 הצטרכו יהודי אנטוורפן לאמץ להם שמות משפחה ולשנות את שמותיהם הפרטיים משמות יהודיים מסורתיים לשמות מקומיים, בתוך שלושה חודשים. במסמכים עירוניים נשתמרו שמותיהם של 36 יהודים, רובם ממוצא הולנדי. כמעט הכל אימצו שמות מקומיים, בעיקר צרפתיים.


השלטון ההולנדי (1815-1830)

כשהגיעו מלחמות נפוליון אל קצן, נהייתה אנטוורפן לחלק מהולנד. כל הדתות - והיהדות בכללן - הוכרו וקיבלו שוויון. יהודים מאזורי הריין ומהולנד התחילו להתיישב באנטוורפן. מבחינה מנהלית היו יהודי אנטוורפן כפופים לקהילה היהודית של בריסל. הקהילה היהודית באנטוורפן נוסדה רשמית ב- 1816, כשחיו בעיר כמאה יהודים. הקהילה הראשונה המוכרת בחוק, נקראה גם הקהילה ההולנדית. היא התקיימה כגוף נפרד עד 1931, שאז התמזגה עם קהילת "שומרי הדת". התפילות הפומביות הראשונות נערכו בביתו של משה קריין, באישור שלטונות העיר. בשנת 1828 רכשו היהודים בית עלמין. בשנת 1829 חיו באנטוורפן 151 יהודים.


בלגיה העצמאית

בשנת 1830 נהייתה אנטוורפן לחלק ממלכת בלגיה העצמאית. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר באופן ניכר. ב- 1810 חיו בעיר כמאה יהודים. ב- 1847 - 500; ובסוף שנות ה- 60 - כמעט 1,000. הצמיחה הגדולה ביותר הייתה מ- 1880 ואילך, כשיהודים רבים שנמלטו מפוגרומים ברוסיה ומחקיקה מפלה במזרח אירופה הגיעו והשתקעו באנטוורפן. עשרות אלפים מהגרים יהודים עברו באנטוורפן בדרכם לאמריקה (ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה), ואלפים מהם בחרו להישאר. בשנת 1880 חיו בעיר כ- 8,000 יהודים ומספרם הוכפל עד 1920. ההגירה הביאה לשינוי משמעותי במבנה הקהילה היהודית. לא עוד קהילה קטנה שנשלטה על ידי יהודים הולנדים (שרבים מהם ספרדים) וגרמנים, אלא, מתחילת המאה העשרים, קהילה גדולה של דוברי יידיש מפולין, מרוסיה, מהונגריה, מרומניה ומסלובקיה. קבוצה נוספת של יהודים היגרה לאנטוורפן ממקומות שונים באימפריה העות'מנית (סלוניקי, למשל), והם הצטרפו ליהודים הפורטוגזים בעיר.

הקהילה ההטרוגנית באנטוורפן נחלקה מאז תחילת המאה העשרים לשלוש קהילות נפרדות. הקהילה הותיקה ביותר, "שומרי הדת", התגבשה בתחילת המאה ה- 19 ומאז 1832 - בעקבות ייסוד המדינה הבלגית העצמאית, השתייכה לקונסיסטוריה (ארגון הגג של יהודי בלגיה). בית הכנסת הראשון נפתח ברחוב פארדנמארקט מס' 83, ב- 21 בספטמבר 1832 . ב- 1946 נסגר בית הכנסת, ובית כנסת חדש נפתח ב"גרוט פיטר פוסטראט", בבניין של כנסיה עתיקה שנבנה ב- 1433 ושימש כמחסן בשנים 1802-1846. באותה תקופה נפתח גם המקווה הראשון. בית הכנסת הגדול הראשון, שנבנה בסגנון אוריינטלי, בעיצוב האדריכל היהודי ג'וזף הרטוגס (1861-1930), נחנך ב- 1893 ברחוב בואומיסטרס, וגם כיום נקרא בית הכנסת ההולנדי, משום שנבנה בידי צאצאי היהודים שהגיעו לאנטוורפן מהולנד בתחילת המאה ה- 19.

הקהילה היהודית השנייה נוסדה ב- 1898 על ידי יהודים פורטוגזים. למרות שהייתה באנטוורפן נוכחות חזקה של ספרדים מאז תחילת ההתיישבות היהודית בה, הקהילה הספרדית הנפרדת הוכרה רשמית רק בשנת 1910. עד אז, בנוסף לצאצאי "האומה הפורטוגלית", כללה הקהילה גם יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מנית. בית הכנסת שלהם, ברחוב הופניר, בעיצוב האדריכל דה לאנג, נפתח בשנת 1913.


הקהילה השלישית, ששמה "מחזיקי הדת" נוסדה ב- 1892 על ידי מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת נפתח ב - 1918 ברחוב אוסטן, בעיצוב האדריכל ז'יל הופמן, בסגנון אר נובו. קהילת "שומרי הדת" פתחה בית ספר דתי לבנים בשנת 1895, ורכשה בית עלמין בסמוך לכפר ההולנדי פוטה בשנת 1908. זו קהילה אורתודוכסית, אשר הוכרה רשמית על ידי שלטונות העיר בשנת 1910.


בתחילת המאה העשרים הוקמו באנטוורפן שני בתי כנסת נוספים, אייזמן, ברחוב אוסטן ב- 1907, ו"המניין ההולנדי" ברחוב פבריק, ב- 1919.


ארגוני צדקה יהודיים החלו לפעול באנטוורפן בשלהי המאה ה- 19, בייחוד אחרי בוא המהגרים הרבים ממזרח אירופה. איגוד הסיוע האוסטרו-הונגרי נוסד ב- 1887, ו"סיוע חירום" הוקם בשנת 1888, על ידי נשות הקהילה ההולנדית.


המחצית הראשונה של המאה העשרים

בתקופה זו המשיכה האוכלוסייה היהודית באנטוורפן לגדול, והעיר נהייתה למרכז היהודי הגדול בבלגיה. מעריכים כי ערב מלחמת העולם השנייה חיו באנטוורפן כ- 50,000 יהודים, מתוכם פחות מעשרה אחוזים בלגים במוצאם.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן שלוש קהילות נפרדות, חמישה בתי כנסת, ו- 28 בתי מדרש, הותיקים שבהם בית המדרש פיינר (נוסד 1884) ברחוב לייווריק, ואהבת שלום (נוסד 1888) ברחוב ון-דיאפנבק. רוב בתי המדרש נוסדו בשנות ה- 20 וה- 30, רבים מהם השתייכו לקבוצות חסידים שונות: בית המדרש של חסידי בעלז (נוסד 1929), חסידי גור (1929), חסידי ויז'ניץ (1928), חסידי סיגט (1928), חסידי קדישא (1919), חסידי צ'ורטקוב (1928), ועוד. רשת מסועפת של מוסדות דאגה לחינוך היהודי. חלק מבתי הספר הוקדשו רק ללימודים יהודיים, אחרים כללו בתכנית הלימודים גם נושאים כלליים. "יסוד התורה" נפתח בשנת 1903 כבית ספר לבנים, ממשיכו של תלמוד תורה שנפתח בשנת 1892. שפת הלימוד הייתה יידיש, והוא כלל גם גן ילדים. "בית יעקב", בית ספר דתי לבנות, נפתח ב- 1937, במקום בית ספר אחר לבנות שנוסד 1923. "יסוד התורה" היה קשור עם בית יעקב, וביחד נהיו למוסד חינוכי יוקרתי בעל מוניטין מחוץ לגבולות בלגיה. בית הספר "תחכמוני" לבנים נפתח ב- 1920 וכלל לימודי עברית. בנוסף היו באנטוורפן ששה בתי ספר דתיים, ביניהם בית ספר של מפלגת פועלי ציון צעירי ציון (נוסדה 1926),
ושתי ישיבות: "עץ חיים" (1929) ו"שערי תורה" (1930).

לאנטוורפן מסורת ארוכה של תעשיית יהלומים ומסחר בם, אולם רק לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 התחילה תעשייה זו להיות עיסוקם עיקרי של יהודי אנטוורפן. בעשור הראשון של המאה העשרים כבר היו בעיר כ- 700 חרשי יהלומים יהודים. התפתחות זו התרחשה בד בבד עם בוא המהגרים ממזרח אירופה וממערבה. יהלומים גולמיים שזרמו ממושבות בלגיה באפריקה, קשרי המסחר של היהודים, ונכונות המהגרים לעבוד בשכר נמוך - כל אלה תרמו להפיכתה של אנטוורפן למרכז עולמי בתעשיית היהלומים. מאז נמצאת רוב התעשייה בידיים יהודיות, והמקצוע היה לסימן ההיכר של יהודי אנטוורפן. ועם זאת, עסקו יהודים רבים גם במלאכות ובמסחר, בעיקר בתחום הטקסטיל. אחרים עבדו במסגרות יהודיות שונות, כמורים, רבנים, משגיחי כשרות, פקידים וכו'. כעשרה אחוזים מכוח העבודה באנטוורפן היו יהודים, במגוון מקצועות חופשיים מחוץ לקהילה היהודית.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן 22 ארגונים, אגודות ומפלגות של יהודים, כולל ארגונים ציוניים רבים, ביניהם הפדרציה הציונית של בלגיה (נוסדה 1905), קרן קימת לישראל, קרן היסוד, ויצ"ו (1920), נשים מזרחי (1922), מפלגת פועלי ציון-צעירי ציון (איחודן של פועלי ציון, שנוסדה ב- 1908, וצעיר ציון, שנוסדה ב- 1904), ציונים רוויזיוניסטים (1926), פועלי ציון שמאל (1927), ועוד. תרבות היידיש קיבלה ייצוג במפלגה הסוציאליסטית הלא ציונית "דער בונד", שסניפה המקומי הוקם ב- 1924 והיו לו הרבה תומכים, וב"ידידי ייוו" (1928). מפלגת אגודת ישראל החלה לפעול בעיר ב- 1912. חברה קדישא הוקמה בשנת 1884. היה גם ארגון להגנה כלכלית, שנתמך על ידי רוב המוסדות היהודיים, ארגון לוחמים פולנים יהודים 1914- 1918 (נוסד ב- 1936), ארגון יהודים פולנים (1931) ועוד.

בין שתי מלחמות העולם פעלו באנטוורפן ששה ארגונים מקצועיים יהודים, ביניהם "איגוד עובדי הכפיים היהודים" שנוסד 1919 (ב- 1938 התאחד עם "איחוד הפועלים היהודים" שנוסד ב- 1935), איגוד הציירים, איגוד בעלי חנויות, ועוד.

בתחילת המאה העשרים החלה באנטוורפן פעילות ציונית. הקונגרס הציוני הבלגי הראשון נערך באנטוורפן ב- 1906. בעיר היה גם סניף פעיל של "ההסתדרות הטריטוריאלית" שהקים ישראל זנגביל (1864-1926).

תשע-עשרה תנועות נוער יהודיות פעלו באנטוורפן בסוף שנות ה- 30 של המאה העשרים, מכל הזרמים הפוליטיים בקהילה. התנועות הציוניות כללו את "בני עקיבא" (נוסד 1932), "בית"ר" (1926), "בר כוכבא" (1920), שב- 1924 היה ל"שומר הצעיר", "הנוער הציוני" (1930), "ברית הקנאים" (1936), "החלוץ" (1929), "בנות מזרחי" (1926), "מכבי הצעיר" (1931), ועוד. "צעירי אגודה", שנוסדה בשנת 1912, הייתה תנועת הנוער הראשונה באנטוורפן. יחד עם "פרחי אגודת ישראל" (1923), ו"בנות אגודה", שנוסדה ב- 1926, כללו את תומכי מפלגת "אגודת ישראל".

כמה מועדוני ספורט עסקו בפעילות ספורטיבית ותרבותית: "מכבי", הוותיק שבהם, נוסד 1920, והיו בו נבחרות כדורסל, ברידג', כדורגל, שחייה, טניס, התעמלות, ושחמט. ב"הפועל" (נפתח 1927, השתייך ל"פועלי ציון-צעירי ציון) היו נבחרות כדורגל, טניס-שולחן ושחמט. המועדון השלישי, "יאסק", מועדון הספורט של הפועלים היהודים, נפתח ב- 1935 והיה קשור עם מפלגת ה"בונד". היו בו נבחרות כדורגל, טניס, שחמט, שחייה וכן מחלקת תרבות.

תיאטרון החובבים הראשון החל לפעול בשנת 1878, וזמן קצר אחר כך נפתחה קבוצה נוספת בשם "דה פרידנקרינג". ב- 1912 נוסד מועדון הדרמה היידי הפרוגרסיבי. מוזיקאים ומבצעים יהודים בעלי שם הגיעו לעתים לאנטוורפן וכן להקות תיאטרון חשובות מארצות אחרות, ביניהן "הבימה" ממוסקבה, "די וילנר טרופ" מווילנה, ו"יידישעס קונסטתיאטר" מניו יורק.

מ- 1905 ועד 1914 יצא באנטוורפן לאור השבועון היהודי הראשון בבלגיה, "התקווה" שמו, על ידי "אגודת ציון", בשפה הגרמנית. במחצית הראשונה של המאה העשרים יצאו שם לאור יותר מחמישים כתבי עת יהודיים, רובם ביידיש, וחלקם בהולנדית, בצרפתית, ובעברית.


תקופת השואה

ב- 10 במאי 1940 תקפה גרמניה את בלגיה הנייטרלית. ב- 28 במאי נכנעה בלגיה ונכבשה על ידי גרמניה הנאצית. מפחד הגרמנים, נמלטה רוב האוכלוסייה היהודית לאזורים אחרים בבלגיה, או לצרפת. רוב היהודים באנטוורפן ובבלגיה בכלל לא היו מלאום בלגי, ולכן לא ניתן להם אישור כניסה לצרפת. בכל זאת הצליחו רבים להיכנס, בנצלם את גלי הפליטים הגדולים ואת הכאוס ששרר בצפון צרפת לפני התבוסה ביוני 1940. שלא כמו במזרח אירופה, כוחות הכיבוש הגרמנים לא התחילו ברדיפות נגד היהודים מיד. כ- 25,000 יהודים השתכנעו לשוב לאנטוורפן, משום שלא הייתה להם אפשרות למצוא מקלט בשום מקום, ובייחוד לא לחצות את הים לאנגליה, כפי שניסו קומץ יהודים לעשות לפני פלישת גרמניה, וגם משום הגישה הקורקטית למראית עין של הגרמנים. אולם באוקטובר 1940 שינו הגרמנים את המדיניות ובהדרגה פרסמו שורה ארוכה של צעדים נגד יהודים. כ- 13,000 יהודים נרשמו ברשימה מיוחדת. נאסר עליהם לעזוב את בתיהם מערב עד בוקר, ולהיכנס לפרקים ציבוריים. עסקים בבעלות יהודית סומנו בפלמית, בצרפתית ובגרמנית. מדצמבר 1940 ועד פברואר 1941 יותר מ- 3,000 מהגרים יהודים, שנכנסו אחרי 1938, גורשו
בפקודת הצבא הגרמני מאנטוורפן לאזור הכפרי לימבורג. באנטוורפן זכו הגרמנים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד פרו-נאצים ומפלגות אנטישמיות, יותר מבערי בלגיה אחרות. ב- 14 באפריל 1941 פרעו הפרו-נאצים וחברי אס.אס. מפלנדריה ביהודים, בסיוע הגרמנים. בית הכנסת ברחוב אוסטן וזה שברחוב ון-דן נסטליי נבזזו. חנויות יהודיות רבות נשרפו. המועצה העירונית לקחה אחריות על המתקפה והחליטה לפצות את היהודים על הנזק, אולם הגרמנים מנעו את יישום ההחלטה. במאי 1942 נאלצו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. מחנה מעבר נפתח במכלן (מאלינס) ומשם גורשו היהודים העצורים אל מחנות השמדה במרכז אירופה ובמזרחה. בליל שבת, 28 באוגוסט 1942, נעצרו וגורשו רוב יהודי אנטוורפן. הנותרים היו בעלי אזרחות בלגית, או חברי היודנראט שהוקם בנובמבר 1941 ונקרא AJB. שנה אחר כך, ב- 4 בספטמבר 1943, נעצרו גם הם.

עד לשיחרור העיר על ידי בנות הברית, ב- 4 בספטמבר 1944, הצליחו רק כ- 800 יהודים לשרוד בה, בעזרתם של יחידים, לרוב קתולים אדוקים או פעילי המחתרת הקומוניסטית. חברי התנועה הציונית מלפני המלחמה המשיכו בפעילות במחתרת וסייעו להבריח יהודים לשוויץ ולספרד בשנים 1942-1943. השמדתה של הקהילה היהודית באנטוורפן הייתה כמעט מוחלטת. וזאת בשל כמה גורמים: רובם לא היו מלאום בלגי, הם חיו מרוכזים בשכונות משלהם, ובעיקר, כאמור, הגרמנים קיבלו את תמיכת המקומיים, יותר מבמקומות אחרים במערב אירופה. גם השלטונות הבלגים כמעט ולא הפגינו התנגדות לגרמנים וכך התאפשרו גירושים המוניים, וגם הסיוע מצד האוכלוסייה המקומית היה מועט לעומת ערים אחרות בבלגיה. גורלם של יהודי אנטוורפן שנמלטו לצרפת או לאזורים אחרים באירופה הכבושה היה כשל אחיהם, ורובם נספו בשואה.

המחצית השנייה של המאה העשרים


הארגון היהודי הראשון שהתחיל לפעול באנטוורפן מייד אחרי המלחמה היה HISO - ארגון עזרה לקורבנות מלחמה יהודים, שמטרתו הייתה לסייע לניצולים ולמעטים ששבו לעיר מן הגירוש. קימומה של הקהילה היהודית החל כבר ב- 1946. בית הכנסת ברחוב נסטליי, שנבנה ב- 1928, חודש בשנת 1954 ידוע מאז כ"בית הכנסת רומי גולדמונץ", ושייך לקהילה האורתודוכסית. זהו בית הכנסת הראשי בעיר.

הקהילה היהודית צמחה שוב במהירות בשנות ה- 50 והגיעה לכ- 10,000 נפש בתחילת שנות ה- 60. רבים מהם היו ניצולי שואה וצאצאיהם, וכן מהגרים ממזרח אירופה, בעיקר מהונגריה, מרומניה, מסלובקיה ומפולין. הם השתייכו למגוון קבוצות חסידיות, והשפיעו רבות על החיים היהודיים בעיר. הם המשיכו לנהל אורח חיים יהודי מסורתי כמו בעיירות מזרח אירופה שלפני השואה. כעת, אחרי המלחמה, קיבלו הכל אזרחות בלגית, פרט לכמה יהודים שהעדיפו להישאר במעמד של פליטות. מאז תחילת שנות ה- 60 התיישבו באנטוורפן גם יהודים מארצות אחרות, וגם מישראל.

אחרי מלחמת העולם השנייה נהייתה תעשיית היהלומים למקצועם העיקרי של יהודי אנטוורפן. רובם חרשי יהלומים מיומנים שהתמחו בשלבים המתקדמים ביותר של הפיכת יהלומים גולמיים לאבני חן באיכות גבוהה, או סוחרים, שמעורבים במסחר היהלומים העולמי. בורסות היהלומים של אנטוורפן נמצאות באזורים היהודיים של העיר. הן נסגרות בימי שישי לפני כניסת השבת, ומושבתות בחגים יהודיים. משנות ה- 80 ואילך חלו שינויים בתעשיית היהלומים העולמית, חשיבותה של אנטוורפן בתחום ירדה, וגם השפעת החברות בבעלות יהודית פחתה.

אנטוורפן מכונה לעתים השטעטל האחרונה במערב אירופה, בשל הריכוז הגדול של אורתודוכסים וחרדים שמשמרים בה אורח חיים מסורתי. היידיש נשמעת הרבה, ברחוב ובבית, גם מפי יהודים ילידי בלגיה. במחצית השנייה של המאה העשרים אימצו היהודים בהדרגה את הלשון הפלמית, ורבים מדברים גם צרפתית ועברית. יהודים רבים חיים באזור יוסטוויק, על יד רחוב פליקן, לא רחוב מתחנת הרכבת המרכזית.

בתחילת שנות האלפיים חיים באנטוורפן כ- 18,000 יהודים, רובם משתייכים לאחת משלוש הקהילות. הקהילה החרדית "מחזיקי הדת", אליה שייכים רוב החסידים, כולל חסידי בעלז, גור, סאטמאר, צ'ורטקוב, לובאביץ' וויז'ניץ. באנטוורפן חיים גם חברי קבוצה חסידית חדשה שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי תלמידי רבי יצחק גבירצמן (1881-1976), הוא רבי איציקל מגליציה, צאצאה יה של שושלת הרבנים פשוורסקר, שהיגר לאנטוורפן בשנות ה- 50. החסידים מהווים כ- 40 אחוזים מיהודי אנטוורפן, והשפעתם חזקה וניכרת. חברי קהילת "שומרי הדת" מנהלים אורח חיים אורתודוכסי מודרני. הקהילה הספרדית ידועה בשם "נוסח פורטוגזי" . שלוש הקהילות חברות בקונסיסטוריה היהודית, ארגון הגג של יהדות בלגיה. מעריכים כי כ- 20 אחוזים מיהודי אנטוורפן הם חילוניים ואינם קשורים לאף אחת מהקהילות.

לכל קהילה בית כנסת, בית מדרש ומשחטה משלה. יש שני מקוואות, לגברים ולנשים. יש באנטוורפן כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה, רובם בשכונת יוסטוויק. ארבעה בתי הספר היהודים העיקריים הם "יסוד התורה" לבנים, "בית יעקב" לבנות - שניהם של קהילת "מחזיקי הדת", "יבנה" ו"תחכמוני" של קהילת "שומרי הדת", ועוד מוסדות חינוכיים פרטיים קטנים יותר, ביניהם ישיבת "עץ חיים" וישיבה תיכונית. למעלה מ- 85 אחוזים מהילדים היהודים באנטוורפן הולכים לבית ספר יהודי, וזהו אחד האחוזים הגבוהים ביותר של חינוך יהודי בתפוצות. יש גם ארגוני נוער וסטודנטים, ביניהם "אגודת ישראל", "בני עקיבא", "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

כמה ארגוני רווחה פועלים בעיר, ביניהם הפדרציה של ארגוני נשים יהודיות, וארגון הרווחה היהודי. הקהילה מפעילה שני בתי אבות ובית חולים אחד. הארגונים הציוניים העיקריים הם קרן היסוד, ויצ"ו, קרן קיימת והפדרציה הציונית.

השבועון היהודי הבלגי, שהוא העיתון היהודי הגדול ביותר בבלגיה, יוצא לאור באנטוורפן. מרכז "רומי גולדמונץ" מקיים אירועי תרבות, הרצאות, מוזיקה ומופעי מחול, ויש בו גם ספרייה יהודית. מועדון הספורט המלכותי מכבי הוא מרכז הספורט היהודי העיקרי בעיר.

בשנים האחרונות התרחשו באנטוורפן מספר אירועים אנטי יהודים. בשנת 1981 אירע פיגוע טרור בבית הכנסת ברחוב הופניר. עליית מפלגת הימין תרמה להחרפתה של אי סובלנות כלפי מהגרים לא אירופאים, וחברי המפלגה הביעו לעתים דעות נגד יהודים. פורום הארגונים היהודים בפלנדריה נוסד בשנות ה- 90, ומטרתו להביא לידיעת הציבור את סכנותיהן של האנטישמיות ושל דעות אנטי-דמוקרטיות, ששוב מרימות ראש בחברה הבלגית. בתחילת שנות האלפיים חלה עלייה במספר המקרים של פגיעות פיזיות ביהודים וברכוש יהודי, בעיקר מצד חברי קהילת המהגרים הערביים בעיר.

ציוני דרך בתולדות יהדות הולנד


1350 | דמוגרפיה ואתנוגרפיה

מעט מאוד ידוע על ראשוני המתיישבים היהודים בהולנד. היסטוריונים משערים כי ראשיתה של קהילה זו בתקופת הכיבוש הרומי, אז הגיעו כמה יהודים לארצות השפלה – הולנד ובלגיה של היום – והתיישבו בקהילות מבודדות ובמשפחות מפוזרות.
העדויות המבוססות הראשונות מתייחסות למאה ה-12, אז סבלו יהודי הולנד מרדיפות ומגירושים, בעיקר על רקע דתי. בשנת 1350 הואשמו היהודים בהפצת מגפת המוות השחור (מגפה שהשתוללה באירופה ובאסיה וקטלה כ-55 מיליון בני-אדם במשך חמש שנים) – וגורשו. במשך כ-200 שנה, עד תום מלחמת 80 השנה בשלהי המאה ה-16, היתה הולנד, ככל הידוע, ריקה מיהודים.
למרבה האירוניה, האתנוגרפיה ההולנדית עמדה ביחס הפוך לדמוגרפיה: הספרות והשירה ההולנדיות של אותם ימים משופעות בכתבים ובאזכורים שעסקו ביהדות וביהודים; רובם הנציחו את המיתוס על אודות היהודים הנושאים באחריות למותו של ישו.


1492 | דוקטור יהודי, מר נוצרי

בראשית המאה ה-16 החלה אמסטרדם לפרוח כעיר מסחר תוססת והולנד מלאה סוחרים פורטוגזים נמרצים שלטשו עיניים לשווקים החדשים במושבות האירופיות בהודו. בין הסוחרים הפורטוגזים היו גם אנוסים יהודים שגורשו מספרד ופורטוגל. האנוסים קיוו כי בארץ החדשה יוכלו סוף-סוף לשמר את מורשתם ולהקים קהילה יהודית, אלא שעד מהרה גילו כי בהולנד אסור לקיים כל פולחן דתי למעט זה של הדת הרשמית בה: הנצרות הפרוטסטנטית.
היהודים, שהורגלו למשחק הזהויות הכפול כבר בספרד ובפורטוגל, לבשו את בגדי ההסוואה וייסדו קהילה יהודית חשאית. לימים נחשף קיומה של הקהילה על-ידי השלטונות, והיא פוזרה. ברם, הצלחתם של יהודים בתחומי המסחר השונים ותרומתם המכרעת לכלכלה ההולנדית עמדו לזכותם, ובדומה למקרים אחרים בהיסטוריה, התועלתנות ניצחה את האנטישמיות.
בשנת 1619 הנפיקו שלטונות הולנד תעודות חדשות עבור היהודים והתירו להם לקיים את דתם בגלוי, אם כי בתנאים מגבילים. כשנה מאוחר יותר היגרו לאמסטרדם היהודים האשכנזים הראשונים, רובם ממזרח אירופה ומגרמניה, והקימו קהילה יהודית לצד קהילת יוצאי ספרד.


1602 | תור הזהב ההולנדי

מראשית המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 נהנתה הולנד מפריחה כלכלית ותרבותית. תור הזהב החל בשנת 1602, עם היווסדה של "חברת הודו המזרחית ההולנדית", תאגיד רב-לאומי שחלש על רוב המסחר הבינלאומי. עוצמתו של הארגון היתה כה גדולה, עד כי החזיק צבא של 10,000 לוחמים והנפיק מטבעות זהב, מהנפוצים בימים ההם.
הסוחרים היהודים, שכמה מהם היו בעלי מניות בחברה, החזיקו בעמדות מפתח בכלכלה ההולנדית, בין השאר בתעשיות הטבק, הסוכר ועסקי הדפוס, ובעיקר בתעשיית היהלומים. בלטו במיוחד הסוחרים היהודים הפורטוגזים, שהיו הראשונים להקים חברות סחר בינלאומיות חובקות עולם – מארצות אסיה, מלזיה והודו, ועד דרום אמריקה והמושבות הבריטיות בצפונה, שלימים היו לארה"ב. היהודים האשכנזים, לעומתם, השתייכו למעמד נמוך יותר ולא התבלטו כסוחרים.
השתלבותם המוצלחת של יהודי הולנד היתה חריגה ביחס לקהילות היהודיות האחרות באירופה, שהיו מבודדות כלכלית, פוליטית ובעיקר חברתית. שלא כמו הקהילות האחרות, היהודים ההולנדים באמסטרדם לא התגוררו בגטו מוקף חומות, אלא ברובע היהודי, שבו חיו גם לא-יהודים, ביניהם גם הצייר הידוע רמברנדט. היהודים ההולנדים לא נחשפו לעלילות הדם ולאירועים אלימים שנבעו מאנטישמיות – תופעות שבאותה עת היו חלק משגרת יומם של אחיהם בשאר אירופה. אחת הסיבות לכך היא נפילת "חומות הבורות" של החברה ההולנדית והסקרנות האינטלקטואלית כלפי הקורפוס היהודי מצד מלומדים הולנדים. אלו למשל גילו כי האגדה על התלמוד המעודד אפיית מצות עם דם של נוצרים כשמה כן היא: עלילה הקיימת אך ורק במוחם הקודח של תיאולוגים קתולים.
עדות נוספת לשגשוגה של יהדות הולנד באותם ימים היא העובדה כי העיתונים היהודיים הראשונים בכל העולם היהודי כולו יצאו לאור באמסטרדם.


1665 | כופרים ומשיחים

בדיחה עממית מספרת שגם אם יישארו בעולם שני יהודים בלבד, הם יתפללו בשני בתי-כנסת נפרדים. בהולנד של המאה ה-17 היתה ההלצה הזו למציאות. הקהילה היהודית התפצלה לפסיפס של קהילות קטנטנות: יהודים יוצאי פורטוגל ויהודים יוצאי ספרד, יהודים ממוצא פולני ויהודים ממוצא גרמני – כל ישות בידלה את עצמה מחברתה והקימה בית-כנסת ומוסדות דתיים נפרדים.
לא רק התבדלות על רקע מוצא פילגה את חברי הקהילה היהודית בהולנד, אלא גם פולמוסים דתיים חריפים. אחד מהם התעורר בעקבות הופעתו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח ב-1665 וחולל כאוס דתי ברחבי העולם היהודי כולו. גם אחרי מותו של צבי, וחרף העובדה שהתנצר, המשיכה תורתו המשיחית לפלג קהילות ולפעמים גם משפחות, והקהילה היהודית בהולנד לא היתה יוצאת מן הכלל בעניין זה.
דמות נוספת שכתביה חוללו קיטוב בקהילה היהודית היה הפילוסוף ברוך שפינוזה, בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאמסטרדם אחרי הגירוש. שפינוזה – שהתפרנס מליטוש עדשות למשקפיים וטלסקופים, ופיתח תיאוריות חשובות גם בתחום האופטיקה – נחשב לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר של תנועת ההשכלה. בספריו "מאמר תיאולוגי-מדיני" ו"אתיקה" הוא היה הראשון שהעז להתריס כנגד האמונה באל טרנסצנדנטי כשטען כי אלוהים מתגלם בחוקיות הטבע ואינו חיצוני לעולם. בגלל דעותיו הרדיקליות הוחרם שפינוזה על-ידי הקהילה היהודית. רק כ-300 שנה אחרי מותו הוכרז על "תיקון" בין שפינוזה לאחיו היהודים: בשנת 1925 עמד פרופ' יוסף קלוזנר על בימת האוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והכריז: "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".


1814 | חוק שימור המחלוקת היהודי

בשלהי המאה ה-18 החלה המעצמה ההולנדית להתמוטט. האנגלים והצרפתים דחקו את רגלי הסוחרים ההולנדים מהשווקים המרכזיים, וגרעין תנועת הנאורות, שעד אז היה לו צביון הולנדי מובהק, עבר לצרפת.
בשנים 1780–1784 ניהלה הולנד מלחמה עקובה מדם והרסנית מבחינה כלכלית נגד בריטניה. בד בבד התמודדה גם עם מלחמת אזרחים. ב-1795, על רקע חולשתה הגוברת של הולנד, פלשו אליה צבאות נפוליאון וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. המסחר ההולנדי גווע, ו-54% מהיהודים ההולנדים נדרשו לארגוני הצדקה הקהילתיים.
בהשפעת המהפכה הצרפתית, החלו יהודי הולנד לחתור לאמנסיפציה, אולם "חוק שימור המחלוקת היהודי" היה בעוכריהם גם הפעם. הקהילה התפצלה למצדדים באמנסיפציה, שביקשו להשתלב בחברה הכללית, ולמתנגדים, שרצו לשמור על כוחם של מוסדות הקהילה. ב-1796 הכריזו השלטונות על שוויון זכויות ליהודים, אולם השפעתה של ההכרזה היתה טכנית בלבד, ובשילוב המצב הכלכלי הקשה, לא חוללה כל שינוי משמעותי במצבם של היהודים.
ב-1814 השתחררה הולנד מעולו של הכובש הצרפתי, שנחלש עקב תבוסותיו של נפוליאון, ומצבם הכלכלי של היהודים הוטב. מלך הולנד, ויליאם ה-1, שהושפע מהמדיניות ביחס ליהודים במדינות מרכז אירופה באותה תקופה, הוציא צווים שחייבו את היהודים בהולנד להשתלב ב"מפץ הגדול" של תנועת ההשכלה, ובין השאר לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך חילוניים ולאמץ את השפה ההולנדית. רבים מהיהודים נענו לצו ועשו חיל בשווקים המתאוששים ובמקצועות חופשיים כמו רפואה, עריכת-דין ועוד.


1940 | אנה אלך

בראשית המאה ה-20 עברו רבים מיהודי הולנד מיישובי הספר לערים המרכזיות, שהציעו שלל הזדמנויות כלכליות וחברתיות. המעבר הביא למגמת חילון ניכרת, התבוללות והתנכרות של יהודים רבים לזהותם הלאומית. התנועה הציונית, שזכתה להצלחה גורפת בשאר אירופה, נכשלה בהולנד כישלון חרוץ.
ואולם, שנות ה-30 של המאה ה-20 היו תזכורת לעובדה שהאנטישמיות אינה פוסחת גם על מי שרחק מזהותו הלאומית. ב-1940, עם כיבושה של הולנד על-ידי הנאצים, הושתו במדינה שורה של חוקים אנטי-יהודיים. באותו זמן חיו בהולנד כ-140 אלף יהודים, כ-40 אלף מהם פליטים שברחו מגרמניה ואוסטריה. בתחילה ביקשו הנאצים לרכז את כל היהודים באמסטרדם, אולם בקיץ 1942 הגיח לעולם "הפתרון הסופי", וההערכה היא שכ-100 אלף יהודים הולנדים מצאו את מותם במחנות ההשמדה אושוויץ, סוביבור וברגן-בלזן.
שואת יהודי הולנד מוכרת גם בזכות היומן שהותירה אחריה הנערה אנה פרנק, שהסתתרה יחד עם בני משפחתה בעליית הגג ברחוב פרינסנגראכט שעל גדות אחת מתעלות המים באמסטרדם. פרנק תיארה בכנות כובשת לב את חייה של נערה מתבגרת במסתור, כשבחוץ נערכות אקציות למחנות ריכוז. יומנה הפך לרב-מכר עולמי בזכות אביה, אוטו פרנק, שמצא אותו לאחר המלחמה מוטל בעליית הגג.


2014 | ראשית המאה ה-21

לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בהולנד כ-30 אלף יהודים, כ-20% מכלל היהודים שחיו בה לפני המלחמה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פחת מספרם במידה ניכרת עקב התבוללות, לצד העובדה שכ-10% מיהודי הולנד עלו לישראל אחרי הקמת המדינה.
כיום חיים בהולנד כ-20 אלף יהודים, מהם כ-10,000 ישראלים לשעבר. הקהילה מאוגדת בשני זרמים עיקריים, הזרם האורתודוקסי והזרם הליברלי.

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
ז'אק פרסר

Jacques Presser (1899-1970), professor of history at University of Amsterdam, Holland, writer and poet best known for his book on the history of the persecution of the Jews in the Netherlands during World War II, born in Amsterdam to a secular Jewish family. When he was young, his family lived for some time in Antwerp, Belgium, where his father found work as a diamond cutter.

After finishing a vocational college and working for a few years he attended the University of Amsterdam where he studied history and art history. He graduated in 1926 and then taught history at the newly founded Vossius Gymnasium in Amsterdam. In 1930 he became a lecturer at the Instituut voor Historische Leergangen. In 1939 he published an article “Anti-Semitism as a historical Phenomenon”. When Germany invaded the Netherlands in 1940, he tried to flee to England. When this attempt did not succeed he tried to commit suicide. As a Jew he was dismissed from the Vossius Gymnasium, but was permitted to teach at a Jewish school. In early 1943, his wife Deborah Apple was arrested and deported to the Sobibor death camp, where she was murdered. He managed to escape a similar fate by hiding out in four different addresses in a small town in the countryside. During this time he wrote a history of America which was published in 1949.

After the end of World War II, Presser was reinstated at the Vossius Gymnasium, and became also a lecturer in political history, didactics, and the methodology of history at the Faculty of Arts of the University of Amsterdam. In 1947 he also began to teach at the University's politico-social faculty of law and the following year he was appointed professor at the Faculty of Arts. Holding left-wing views, he spoke out on several sensitive political issues such as the Dutch police actions in Indonesia, and the activities of U.S. Senator Joseph McCarthy against suspected Communists. He also contributed to the leftist magazines like "Vrij Nederland", and "De Waarheid". In 1952 he was appointed full professor. In 1950 Presser was requested by the Dutch government to produce a study about the fate of Dutch Jews during the war. "Ondergang", published in English as “Ashes in the Wind: The destruction of the Dutch Jews”, appeared in 1965, became his most important and best known work. Besides history books, Presser also wrote novels. His book "The Night of the Girondists", which was based on his war time experiences, received literary prizes, and became an international best-seller. Set in the Dutch transit camp of Westerbork, the leading character of this book is an assimilated Jewish teacher who collaborated with the Nazis. His job was to select Jews for transportation to Auschwitz; later he realised that, as a Jew, he was also bound to share the fate of those whom he had selected for deportation.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
פרסר
PRESSER, PRESS, PRESSMANN, PRESMAN, PRESSERMAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה). שם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

פרסן היא מילה גרמנית שפירושה "לגהץ". אפשר שבמקור שמות המשפחה בקבוצה זאת היו כינויים של חייטים או מגהצים מקצועיים.

חלק משמות המשפחה היהודיים המכילים את ההברה פרס קשורים בשמה של העיר פרסבורג, שמה הגרמני של העיר ברטיסלבה, בירת סלובקיה.

אישים ידועים בעלי שמות משפחה יהודיים מקבוצת שמות אלו כוללים את את ישעיהו פרס (1955-1874), הסטוריון, מחבר וטופוגרף של ארץ ישראל; ובאה ה-20 את פרנק פרס, חוקר גיאוגרפיה אמריקאי; את יעקוב פרסר, היסטוריון הולנדי; ואת לי פרסמן, עו"ד אמריקאי.

אנטוורפן
אנטוורפן

אנטוורפן (אנוור בצרפתית), העיר השנייה בגודלה בבלגיה, ובירת פלנדריה, האזור דובר ההולנדית. עיר נמל גדולה ומרכז תעשייתי חשוב. אנטוורפן היא ביתה של הקהילה היהודית השנייה בגודלה בבלגיה, מן הקהילות היהודיות המסורתיות ביותר במערב אירופה.


ימי הביניים

העדות הראשונה לנוכחותם של יהודים באנטוורפן מופיע בצוואתו של הנרי השלישי דוכס בראבאנט ומרקיז אנטוורפן, אשר בשנת 1261 הביע את רצונו שהיהודים בבראבאנט יגורשו וקהילתם תיחרב, משום שכולם מלווים בריבית קצוצה. אלמנתו, הדוכסית אדלהייד, נקטה גישה מעשית יותר ונועצה בתיאולוג הקתולי הגדול ביותר באותה תקופה, תומס מאקווינס, שניסח את תשובתו במאמר שלימים נודע בשם "על מעמד היהודים". לפי תשובתו של תומס מאקווינס לאדלהייד, יש לעודד את היהודים להתפרנס ממקצועות אחרים ולא מהלוואה בריבית. בתעודה משנת 1286 מוזכר יהודי שחי באנטוורפן: דניאל היהודי, סוחר יין, מלווה בריבית ודיין בבית הדין היהודי, שהגיע לאנטוורפן מקלן, גרמניה. ב- 1292, דוכס בראבאנט יוהאן הראשון העניק לעיר אנטוורפן כתב זכויות שבו נמנים היהודים בין תושבי העיר. ייתכן שחלק מהיהודים שגורשו מאנגליה (1290) ומצרפת (1306) התיישבו באנטוורפן, שבהדרגה הלכה והייתה לעיר מסחר חשובה. נראה כי הקהילה היהודית הקטנה באנטוורפן המשיכה להתקיים במחצית הראשונה של המאה ה- 14, אולם עם הרדיפות שבעקבות "המגיפה השחורה" ב- 1348, כשהאשימו את היהודים בהרעלת בארות, הקיץ הקץ על
ההתיישבות היהודית בעיר. במקורות יהודיים, בעיקר בספרי הזכרון של מיינץ ושל דויטץ, המתעדים את קורבנות הרדיפות בבראבאנט, מוזכרים גם קורבנות מאנטוורפן (אשר נקראת שם בשמה הגרמני אנטדורף). אף שאין ראייה ישירה לגורלם של יהודי אנטוורפן, ניתן להניח כי לא יכלו להמשיך ולדור בעיר אחרי רדיפות היהודים המאסיביות שהנהיג יוהאן השלישי דוכס בראבאנט בבריסל ובלובן באמצע המאה ה- 14.


השלטון הספרדי (1506-1713)

בתחילת המאה ה- 16 התחילו להתיישב באנטוורפן יהודים חדשים. באותה תקופה הייתה העיר מקלט בטוח יחסית עבור יהודים אנוסים שנמלטו מהרדיפות בחצי האי האיברי. חשיבותה הכלכלית ההולכת וגוברת, בעיקר בשל התפתחות המסחר הימי הבינלאומי עם יבשת אמריקה שזה מקרוב נתגלתה, ובשל ירידה במעמדן של ערים אחרות בפלנדריה, שכלכלתן הייתה מסורתית, כל אלה היו גורמי משיכה לסוחרים יהודים מספרד ומפורטוגל וכן ממקומות אחרים באירופה, שהגיעו לאנטוורפן במשך המאה ה- 16. צו משנת 1526 מאת הקיסר קארל החמישי הבטיח ביטחון לנוצרים החדשים מפורטוגל באנטוורפן. למרות שאנטוורפן הייתה תחת שלטון ספרדי, לא הורשתה האינקוויזיציה לפעול בה, מה שהגביר את קצב התיישבות אנוסי ספרד ופורטוגל עוד יותר. הקשרים המסחריים ששמרו היהודים הפורטוגזים עם ארץ מוצאם אפשרו להם לנגוס נתח נכבד במונופול הפורטוגלי הריווחי של המסחר בתבלינים עם הודו והמזרח הרחוק. כעיקרון לא התירו השלטונות הספרדים קיום מצוות היהדות בגלוי, ואכן מדי פעם נשפטו כמה יהודים אנוסים, הואשמו כי הם נוצרים לא נאמנים שקיימו קשרי מסחר לא חוקיים עם האימפריה העות'מנית. המשפט המפורסם ביותר (1532) היה
נגד דייגו מנדס (נולד לפני 1492, נפטר 1542). אחרי מותו התקיימה תהלוכת הסתה נגדו, שבה השלטונות הספרדים ניסו להוכיח שלא היה קתולי נאמן ולכן יש להחרים את אחוזתו. באנטוורפן חיה גם ביאטריס דה לונה, היא דונה גרציה מנדס נשיא (1510-1569), גיסתו של דייגו מנדס ורעייתו של פרנציסקו מנדס (נפטר 1536). היא חיה בעיר מ- 1536 עד 1549 , נמלטה לונציה, איטליה, ואחר התיישבה באימפריה העות'מנית. אחיינה, דון יוסף נשיא (1524-1579), חי גם הוא באנטוורפן. הוא נעצר ב- 1549 ועזב גם הוא לאימפריה העות'מנית, שם נהיה לדוכס נכסוס. עוד בן אנוסים נודע שחי באנטוורפן במאה ה- 16 היה הרופא אמאטוס לוסיטאנוס (נפטר ב- 1568) שחי בה מ- 1533 עד 1540, ואז הוזמן לחצר המלכות בצרפת. ב- 1543 ושוב ב- 1550 חל מפנה במדיניות הספרדית. נראה כי כל האנוסים אולצו לעזוב את אנטוורפן., למרות התנגדותם החזקה של שלטונות העיר. בכל זאת, נראה כי חברי "האומה הפורטוגלית" - שם כללי לנוצרים החדשים מחצי האי האיברי, ובהם בלי ספק גם יהודים, המשיכו לדור בעיר במחצית השנייה של המאה ה- 16. מעמדם השתפר עם הרפורמה הקלוויניסטית שהתפשטה בארצות השפלה והייתה פופולרית
מאד גם באנטוורפן. לקראת סוף המאה ה- 16 הסלים העימות בין ספרד לבין עמי השפלה, לכדי מלחמה של ממש. אנטוורפן נכבשה על ידי צבאות השפלה בשנת 1585, אשר מדיניותם הייתה לא סובלנית. הם העדיפו את הכנסייה הקתולית והתוצאה הייתה שהתושבים הפרוטסטנטים של אנטוורפן, וכפי הנראה גם רוב היהודים האנוסים, נמלטו לאזורים הצפוניים, ובעיקר לאמסטרדם. ב- 1571 השתייכו לאומה הפורטוגלית 85 משפחות באנטוורפן, מספרן ירד ל 47 בשנת 1591, ובשנת 1619 ל- 46 בלבד . ברשימה משנת 1666 מופיעים רק 65 אנשים. ייתכן שכמה בתי כנסת חשאיים פעלו פה ושם באנטוורפן. דוח של האינקוויזיציה בליסבון משנת 1585 כולל רשימה של המתפללים בבית הכנסת באנטוורפן. ב- 1565 הגיע כריסטופר פלנטין (1514-1589), אשר נמלט מגינוי הקתולים בצרפת ופתח באנטוורפן בית דפוס. בשני העשורים בהאים הדפיס בית הדפוס של פלנטין הרבה ספרים עבריים חשובים. אף כי הסמכויות הרבניות התנגדו לו בדרך כלל, סייעו המהדורות העבריות של התנ"ך של פלנטין בהעמקת העניין בלימודי התנ"ך והיהדות בקרב משכילים לא יהודים בראשית העת החדשה.

"שלום וסטפאליה" (1648) איפשר לחלק מן האנוסים לשוב לאנטוורפן, אולם הם לא נהנו מחופש דת, והמשיכו להוות מטרה לאינקוויזיציה. פרוטוקולים של משפטי האינקוויזיציה באיים הקנריים משנות ה- 60 של המאה ה- 17 כוללים עדויות, שלעתים נגבו בעינויים, ולפיהן היו באנטוורפן אנוסים ששימרו מנהגים יהודים, וניהלו קשרים עם יהודים בארצות אחרות, ובעיקר אמסטרדם. בתחילת שנות ה- 70 הבישוף של אנטוורפן, אמברוזיו קאפלו, התלונן באזני הארכידוכס על נוכחותם של קתולים לא נאמנים בעיר, שעל פי חשדו היו יהודים אנוסים. היו שמועות על ספרי תפילה יהודים שהודפסו בסתר, וגם על קיומם של בתי כנסת חשאיים. ב- 1682 רשויות העיר גילו בית כנסת נסתר שבו התפללו כמה מחברי האומה הפורטוגלית. כשהתגלה בית כנסת נוסף, ב- 1694, עתר אלישע אנדרדה מן האנוסים, ודרש פיצוי על הנכס שהוחרם בשם מלך ספרד.


השלטון האוסטרי (1713-1794)

בהסכמי השלום של אוטרכט (1713) עברה אנטוורפן לידי האוסטרים. השלטון החדש היה מעוניין יותר בגביית מסים, ופחות בכפיית מדיניות אנטי יהודית. היו אמנם מגבלות עקרוניות על מספר היהודים שהורשו להיכנס למדינה, ובכל זאת מ- 1718 ואילך הורשו יהודים להתגורר באנטוורפן, תמורת תשלום מס מיוחד. היהודי הראשון שנרשם כתושב במרשם התושבים היה אברהם ארונס, בעל חנות, בשנת 1715. יהודים אחרים, מאמסטרדם או מגרמניה, מוזכרים במסמכי העיר מתחילת המאה ה- 18. בתקופת שלטונה של מריה תרזיה (1740-1780) שוב היה מצב היהודים בלתי יציב. בשנים 1745-1748, שאז נכבשו ארצות השפלה לזמן קצר על ידי הצרפתית, מוזכרים יהודים בערים רבות באזור וגם באנטוורפן. ההידרדרות הכלכלית של אנטוורפן, שנבעה מסגירת הנהר שלדט, אילצה את מחוקקי העיר לנקוט בעקביות במדיניות של עידוד המסחר, גם אם פירוש הדבר היה לסבול התיישבותם של יהודים בעיר. לעתים הביאה גישה זו לעימותים של המחוקק עם האוסטרים. במחצית השנייה של המאה ה- 18 ניסו כמה יהודים להשיג אזרחות, אך נדחו בתקיפות על ידי מועצת העיר. כבר ב- 1769, התיישב אברהם בנימין, יהודי מלונדון שסחר רבות עם אזור פלנדריה,
באנטוורפן, וביקש לעצמו אזרחות. שלטונות העיר העניקו לו את מבוקשו, בתנאי שהחלטה זו לא תהווה תקדים עבור יהודים אחרים. בהמשך הוגשו בקשות נוספות לאזרחות, מיהודים שהגיעו מאמסטרדם ומגרמניה, אולם לא כולם נענו בחיוב. מצבם הכללי של היהודים השתפר בתקופת שלטונו של יוזף השני (1780- 1790), בעיקר אחרי פרסום "צו הסובלנות" בשנת 1787.


השלטון הצרפתי (1794-1815)

בשנת 1794 נכבשה אנטוורפן על ידי צבא המהפכה הצרפתי ונותרה תחת ניהול צרפתי למשך 21 שנים. תחת השלטון הצרפתי, יכלו לראשונה יהודים להתיישב באנטוורפן באופן חופשי. המהפכה הצרפתית העניקה אמנם אזרחות מלאה ליהודים בשטחים צרפתיים, אולם ממשל נפוליון הראשון גם התערב בענייניהם הפנימיים. בעקבות המודל הצרפתי, התארגנו כל יהודי בלגיה בקונסיסטוריה. בעשור הראשון של המאה ה- 19 היו רק כ- 800 יהודים בבלגיה כולה, ולכן הסתפחו לקונסיסטוריה של קרפלד בגרמניה. ב- 1808 הצטרכו יהודי אנטוורפן לאמץ להם שמות משפחה ולשנות את שמותיהם הפרטיים משמות יהודיים מסורתיים לשמות מקומיים, בתוך שלושה חודשים. במסמכים עירוניים נשתמרו שמותיהם של 36 יהודים, רובם ממוצא הולנדי. כמעט הכל אימצו שמות מקומיים, בעיקר צרפתיים.


השלטון ההולנדי (1815-1830)

כשהגיעו מלחמות נפוליון אל קצן, נהייתה אנטוורפן לחלק מהולנד. כל הדתות - והיהדות בכללן - הוכרו וקיבלו שוויון. יהודים מאזורי הריין ומהולנד התחילו להתיישב באנטוורפן. מבחינה מנהלית היו יהודי אנטוורפן כפופים לקהילה היהודית של בריסל. הקהילה היהודית באנטוורפן נוסדה רשמית ב- 1816, כשחיו בעיר כמאה יהודים. הקהילה הראשונה המוכרת בחוק, נקראה גם הקהילה ההולנדית. היא התקיימה כגוף נפרד עד 1931, שאז התמזגה עם קהילת "שומרי הדת". התפילות הפומביות הראשונות נערכו בביתו של משה קריין, באישור שלטונות העיר. בשנת 1828 רכשו היהודים בית עלמין. בשנת 1829 חיו באנטוורפן 151 יהודים.


בלגיה העצמאית

בשנת 1830 נהייתה אנטוורפן לחלק ממלכת בלגיה העצמאית. במאה ה- 19 גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר באופן ניכר. ב- 1810 חיו בעיר כמאה יהודים. ב- 1847 - 500; ובסוף שנות ה- 60 - כמעט 1,000. הצמיחה הגדולה ביותר הייתה מ- 1880 ואילך, כשיהודים רבים שנמלטו מפוגרומים ברוסיה ומחקיקה מפלה במזרח אירופה הגיעו והשתקעו באנטוורפן. עשרות אלפים מהגרים יהודים עברו באנטוורפן בדרכם לאמריקה (ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה), ואלפים מהם בחרו להישאר. בשנת 1880 חיו בעיר כ- 8,000 יהודים ומספרם הוכפל עד 1920. ההגירה הביאה לשינוי משמעותי במבנה הקהילה היהודית. לא עוד קהילה קטנה שנשלטה על ידי יהודים הולנדים (שרבים מהם ספרדים) וגרמנים, אלא, מתחילת המאה העשרים, קהילה גדולה של דוברי יידיש מפולין, מרוסיה, מהונגריה, מרומניה ומסלובקיה. קבוצה נוספת של יהודים היגרה לאנטוורפן ממקומות שונים באימפריה העות'מנית (סלוניקי, למשל), והם הצטרפו ליהודים הפורטוגזים בעיר.

הקהילה ההטרוגנית באנטוורפן נחלקה מאז תחילת המאה העשרים לשלוש קהילות נפרדות. הקהילה הותיקה ביותר, "שומרי הדת", התגבשה בתחילת המאה ה- 19 ומאז 1832 - בעקבות ייסוד המדינה הבלגית העצמאית, השתייכה לקונסיסטוריה (ארגון הגג של יהודי בלגיה). בית הכנסת הראשון נפתח ברחוב פארדנמארקט מס' 83, ב- 21 בספטמבר 1832 . ב- 1946 נסגר בית הכנסת, ובית כנסת חדש נפתח ב"גרוט פיטר פוסטראט", בבניין של כנסיה עתיקה שנבנה ב- 1433 ושימש כמחסן בשנים 1802-1846. באותה תקופה נפתח גם המקווה הראשון. בית הכנסת הגדול הראשון, שנבנה בסגנון אוריינטלי, בעיצוב האדריכל היהודי ג'וזף הרטוגס (1861-1930), נחנך ב- 1893 ברחוב בואומיסטרס, וגם כיום נקרא בית הכנסת ההולנדי, משום שנבנה בידי צאצאי היהודים שהגיעו לאנטוורפן מהולנד בתחילת המאה ה- 19.

הקהילה היהודית השנייה נוסדה ב- 1898 על ידי יהודים פורטוגזים. למרות שהייתה באנטוורפן נוכחות חזקה של ספרדים מאז תחילת ההתיישבות היהודית בה, הקהילה הספרדית הנפרדת הוכרה רשמית רק בשנת 1910. עד אז, בנוסף לצאצאי "האומה הפורטוגלית", כללה הקהילה גם יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מנית. בית הכנסת שלהם, ברחוב הופניר, בעיצוב האדריכל דה לאנג, נפתח בשנת 1913.


הקהילה השלישית, ששמה "מחזיקי הדת" נוסדה ב- 1892 על ידי מהגרים ממזרח אירופה. בית הכנסת נפתח ב - 1918 ברחוב אוסטן, בעיצוב האדריכל ז'יל הופמן, בסגנון אר נובו. קהילת "שומרי הדת" פתחה בית ספר דתי לבנים בשנת 1895, ורכשה בית עלמין בסמוך לכפר ההולנדי פוטה בשנת 1908. זו קהילה אורתודוכסית, אשר הוכרה רשמית על ידי שלטונות העיר בשנת 1910.


בתחילת המאה העשרים הוקמו באנטוורפן שני בתי כנסת נוספים, אייזמן, ברחוב אוסטן ב- 1907, ו"המניין ההולנדי" ברחוב פבריק, ב- 1919.


ארגוני צדקה יהודיים החלו לפעול באנטוורפן בשלהי המאה ה- 19, בייחוד אחרי בוא המהגרים הרבים ממזרח אירופה. איגוד הסיוע האוסטרו-הונגרי נוסד ב- 1887, ו"סיוע חירום" הוקם בשנת 1888, על ידי נשות הקהילה ההולנדית.


המחצית הראשונה של המאה העשרים

בתקופה זו המשיכה האוכלוסייה היהודית באנטוורפן לגדול, והעיר נהייתה למרכז היהודי הגדול בבלגיה. מעריכים כי ערב מלחמת העולם השנייה חיו באנטוורפן כ- 50,000 יהודים, מתוכם פחות מעשרה אחוזים בלגים במוצאם.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן שלוש קהילות נפרדות, חמישה בתי כנסת, ו- 28 בתי מדרש, הותיקים שבהם בית המדרש פיינר (נוסד 1884) ברחוב לייווריק, ואהבת שלום (נוסד 1888) ברחוב ון-דיאפנבק. רוב בתי המדרש נוסדו בשנות ה- 20 וה- 30, רבים מהם השתייכו לקבוצות חסידים שונות: בית המדרש של חסידי בעלז (נוסד 1929), חסידי גור (1929), חסידי ויז'ניץ (1928), חסידי סיגט (1928), חסידי קדישא (1919), חסידי צ'ורטקוב (1928), ועוד. רשת מסועפת של מוסדות דאגה לחינוך היהודי. חלק מבתי הספר הוקדשו רק ללימודים יהודיים, אחרים כללו בתכנית הלימודים גם נושאים כלליים. "יסוד התורה" נפתח בשנת 1903 כבית ספר לבנים, ממשיכו של תלמוד תורה שנפתח בשנת 1892. שפת הלימוד הייתה יידיש, והוא כלל גם גן ילדים. "בית יעקב", בית ספר דתי לבנות, נפתח ב- 1937, במקום בית ספר אחר לבנות שנוסד 1923. "יסוד התורה" היה קשור עם בית יעקב, וביחד נהיו למוסד חינוכי יוקרתי בעל מוניטין מחוץ לגבולות בלגיה. בית הספר "תחכמוני" לבנים נפתח ב- 1920 וכלל לימודי עברית. בנוסף היו באנטוורפן ששה בתי ספר דתיים, ביניהם בית ספר של מפלגת פועלי ציון צעירי ציון (נוסדה 1926),
ושתי ישיבות: "עץ חיים" (1929) ו"שערי תורה" (1930).

לאנטוורפן מסורת ארוכה של תעשיית יהלומים ומסחר בם, אולם רק לקראת סוף המאה ה- 19 ותחילת המאה ה- 20 התחילה תעשייה זו להיות עיסוקם עיקרי של יהודי אנטוורפן. בעשור הראשון של המאה העשרים כבר היו בעיר כ- 700 חרשי יהלומים יהודים. התפתחות זו התרחשה בד בבד עם בוא המהגרים ממזרח אירופה וממערבה. יהלומים גולמיים שזרמו ממושבות בלגיה באפריקה, קשרי המסחר של היהודים, ונכונות המהגרים לעבוד בשכר נמוך - כל אלה תרמו להפיכתה של אנטוורפן למרכז עולמי בתעשיית היהלומים. מאז נמצאת רוב התעשייה בידיים יהודיות, והמקצוע היה לסימן ההיכר של יהודי אנטוורפן. ועם זאת, עסקו יהודים רבים גם במלאכות ובמסחר, בעיקר בתחום הטקסטיל. אחרים עבדו במסגרות יהודיות שונות, כמורים, רבנים, משגיחי כשרות, פקידים וכו'. כעשרה אחוזים מכוח העבודה באנטוורפן היו יהודים, במגוון מקצועות חופשיים מחוץ לקהילה היהודית.

בסוף שנות ה- 30 היו באנטוורפן 22 ארגונים, אגודות ומפלגות של יהודים, כולל ארגונים ציוניים רבים, ביניהם הפדרציה הציונית של בלגיה (נוסדה 1905), קרן קימת לישראל, קרן היסוד, ויצ"ו (1920), נשים מזרחי (1922), מפלגת פועלי ציון-צעירי ציון (איחודן של פועלי ציון, שנוסדה ב- 1908, וצעיר ציון, שנוסדה ב- 1904), ציונים רוויזיוניסטים (1926), פועלי ציון שמאל (1927), ועוד. תרבות היידיש קיבלה ייצוג במפלגה הסוציאליסטית הלא ציונית "דער בונד", שסניפה המקומי הוקם ב- 1924 והיו לו הרבה תומכים, וב"ידידי ייוו" (1928). מפלגת אגודת ישראל החלה לפעול בעיר ב- 1912. חברה קדישא הוקמה בשנת 1884. היה גם ארגון להגנה כלכלית, שנתמך על ידי רוב המוסדות היהודיים, ארגון לוחמים פולנים יהודים 1914- 1918 (נוסד ב- 1936), ארגון יהודים פולנים (1931) ועוד.

בין שתי מלחמות העולם פעלו באנטוורפן ששה ארגונים מקצועיים יהודים, ביניהם "איגוד עובדי הכפיים היהודים" שנוסד 1919 (ב- 1938 התאחד עם "איחוד הפועלים היהודים" שנוסד ב- 1935), איגוד הציירים, איגוד בעלי חנויות, ועוד.

בתחילת המאה העשרים החלה באנטוורפן פעילות ציונית. הקונגרס הציוני הבלגי הראשון נערך באנטוורפן ב- 1906. בעיר היה גם סניף פעיל של "ההסתדרות הטריטוריאלית" שהקים ישראל זנגביל (1864-1926).

תשע-עשרה תנועות נוער יהודיות פעלו באנטוורפן בסוף שנות ה- 30 של המאה העשרים, מכל הזרמים הפוליטיים בקהילה. התנועות הציוניות כללו את "בני עקיבא" (נוסד 1932), "בית"ר" (1926), "בר כוכבא" (1920), שב- 1924 היה ל"שומר הצעיר", "הנוער הציוני" (1930), "ברית הקנאים" (1936), "החלוץ" (1929), "בנות מזרחי" (1926), "מכבי הצעיר" (1931), ועוד. "צעירי אגודה", שנוסדה בשנת 1912, הייתה תנועת הנוער הראשונה באנטוורפן. יחד עם "פרחי אגודת ישראל" (1923), ו"בנות אגודה", שנוסדה ב- 1926, כללו את תומכי מפלגת "אגודת ישראל".

כמה מועדוני ספורט עסקו בפעילות ספורטיבית ותרבותית: "מכבי", הוותיק שבהם, נוסד 1920, והיו בו נבחרות כדורסל, ברידג', כדורגל, שחייה, טניס, התעמלות, ושחמט. ב"הפועל" (נפתח 1927, השתייך ל"פועלי ציון-צעירי ציון) היו נבחרות כדורגל, טניס-שולחן ושחמט. המועדון השלישי, "יאסק", מועדון הספורט של הפועלים היהודים, נפתח ב- 1935 והיה קשור עם מפלגת ה"בונד". היו בו נבחרות כדורגל, טניס, שחמט, שחייה וכן מחלקת תרבות.

תיאטרון החובבים הראשון החל לפעול בשנת 1878, וזמן קצר אחר כך נפתחה קבוצה נוספת בשם "דה פרידנקרינג". ב- 1912 נוסד מועדון הדרמה היידי הפרוגרסיבי. מוזיקאים ומבצעים יהודים בעלי שם הגיעו לעתים לאנטוורפן וכן להקות תיאטרון חשובות מארצות אחרות, ביניהן "הבימה" ממוסקבה, "די וילנר טרופ" מווילנה, ו"יידישעס קונסטתיאטר" מניו יורק.

מ- 1905 ועד 1914 יצא באנטוורפן לאור השבועון היהודי הראשון בבלגיה, "התקווה" שמו, על ידי "אגודת ציון", בשפה הגרמנית. במחצית הראשונה של המאה העשרים יצאו שם לאור יותר מחמישים כתבי עת יהודיים, רובם ביידיש, וחלקם בהולנדית, בצרפתית, ובעברית.


תקופת השואה

ב- 10 במאי 1940 תקפה גרמניה את בלגיה הנייטרלית. ב- 28 במאי נכנעה בלגיה ונכבשה על ידי גרמניה הנאצית. מפחד הגרמנים, נמלטה רוב האוכלוסייה היהודית לאזורים אחרים בבלגיה, או לצרפת. רוב היהודים באנטוורפן ובבלגיה בכלל לא היו מלאום בלגי, ולכן לא ניתן להם אישור כניסה לצרפת. בכל זאת הצליחו רבים להיכנס, בנצלם את גלי הפליטים הגדולים ואת הכאוס ששרר בצפון צרפת לפני התבוסה ביוני 1940. שלא כמו במזרח אירופה, כוחות הכיבוש הגרמנים לא התחילו ברדיפות נגד היהודים מיד. כ- 25,000 יהודים השתכנעו לשוב לאנטוורפן, משום שלא הייתה להם אפשרות למצוא מקלט בשום מקום, ובייחוד לא לחצות את הים לאנגליה, כפי שניסו קומץ יהודים לעשות לפני פלישת גרמניה, וגם משום הגישה הקורקטית למראית עין של הגרמנים. אולם באוקטובר 1940 שינו הגרמנים את המדיניות ובהדרגה פרסמו שורה ארוכה של צעדים נגד יהודים. כ- 13,000 יהודים נרשמו ברשימה מיוחדת. נאסר עליהם לעזוב את בתיהם מערב עד בוקר, ולהיכנס לפרקים ציבוריים. עסקים בבעלות יהודית סומנו בפלמית, בצרפתית ובגרמנית. מדצמבר 1940 ועד פברואר 1941 יותר מ- 3,000 מהגרים יהודים, שנכנסו אחרי 1938, גורשו
בפקודת הצבא הגרמני מאנטוורפן לאזור הכפרי לימבורג. באנטוורפן זכו הגרמנים לתמיכה ולשיתוף פעולה מצד פרו-נאצים ומפלגות אנטישמיות, יותר מבערי בלגיה אחרות. ב- 14 באפריל 1941 פרעו הפרו-נאצים וחברי אס.אס. מפלנדריה ביהודים, בסיוע הגרמנים. בית הכנסת ברחוב אוסטן וזה שברחוב ון-דן נסטליי נבזזו. חנויות יהודיות רבות נשרפו. המועצה העירונית לקחה אחריות על המתקפה והחליטה לפצות את היהודים על הנזק, אולם הגרמנים מנעו את יישום ההחלטה. במאי 1942 נאלצו כל היהודים לענוד טלאי צהוב. מחנה מעבר נפתח במכלן (מאלינס) ומשם גורשו היהודים העצורים אל מחנות השמדה במרכז אירופה ובמזרחה. בליל שבת, 28 באוגוסט 1942, נעצרו וגורשו רוב יהודי אנטוורפן. הנותרים היו בעלי אזרחות בלגית, או חברי היודנראט שהוקם בנובמבר 1941 ונקרא AJB. שנה אחר כך, ב- 4 בספטמבר 1943, נעצרו גם הם.

עד לשיחרור העיר על ידי בנות הברית, ב- 4 בספטמבר 1944, הצליחו רק כ- 800 יהודים לשרוד בה, בעזרתם של יחידים, לרוב קתולים אדוקים או פעילי המחתרת הקומוניסטית. חברי התנועה הציונית מלפני המלחמה המשיכו בפעילות במחתרת וסייעו להבריח יהודים לשוויץ ולספרד בשנים 1942-1943. השמדתה של הקהילה היהודית באנטוורפן הייתה כמעט מוחלטת. וזאת בשל כמה גורמים: רובם לא היו מלאום בלגי, הם חיו מרוכזים בשכונות משלהם, ובעיקר, כאמור, הגרמנים קיבלו את תמיכת המקומיים, יותר מבמקומות אחרים במערב אירופה. גם השלטונות הבלגים כמעט ולא הפגינו התנגדות לגרמנים וכך התאפשרו גירושים המוניים, וגם הסיוע מצד האוכלוסייה המקומית היה מועט לעומת ערים אחרות בבלגיה. גורלם של יהודי אנטוורפן שנמלטו לצרפת או לאזורים אחרים באירופה הכבושה היה כשל אחיהם, ורובם נספו בשואה.

המחצית השנייה של המאה העשרים


הארגון היהודי הראשון שהתחיל לפעול באנטוורפן מייד אחרי המלחמה היה HISO - ארגון עזרה לקורבנות מלחמה יהודים, שמטרתו הייתה לסייע לניצולים ולמעטים ששבו לעיר מן הגירוש. קימומה של הקהילה היהודית החל כבר ב- 1946. בית הכנסת ברחוב נסטליי, שנבנה ב- 1928, חודש בשנת 1954 ידוע מאז כ"בית הכנסת רומי גולדמונץ", ושייך לקהילה האורתודוכסית. זהו בית הכנסת הראשי בעיר.

הקהילה היהודית צמחה שוב במהירות בשנות ה- 50 והגיעה לכ- 10,000 נפש בתחילת שנות ה- 60. רבים מהם היו ניצולי שואה וצאצאיהם, וכן מהגרים ממזרח אירופה, בעיקר מהונגריה, מרומניה, מסלובקיה ומפולין. הם השתייכו למגוון קבוצות חסידיות, והשפיעו רבות על החיים היהודיים בעיר. הם המשיכו לנהל אורח חיים יהודי מסורתי כמו בעיירות מזרח אירופה שלפני השואה. כעת, אחרי המלחמה, קיבלו הכל אזרחות בלגית, פרט לכמה יהודים שהעדיפו להישאר במעמד של פליטות. מאז תחילת שנות ה- 60 התיישבו באנטוורפן גם יהודים מארצות אחרות, וגם מישראל.

אחרי מלחמת העולם השנייה נהייתה תעשיית היהלומים למקצועם העיקרי של יהודי אנטוורפן. רובם חרשי יהלומים מיומנים שהתמחו בשלבים המתקדמים ביותר של הפיכת יהלומים גולמיים לאבני חן באיכות גבוהה, או סוחרים, שמעורבים במסחר היהלומים העולמי. בורסות היהלומים של אנטוורפן נמצאות באזורים היהודיים של העיר. הן נסגרות בימי שישי לפני כניסת השבת, ומושבתות בחגים יהודיים. משנות ה- 80 ואילך חלו שינויים בתעשיית היהלומים העולמית, חשיבותה של אנטוורפן בתחום ירדה, וגם השפעת החברות בבעלות יהודית פחתה.

אנטוורפן מכונה לעתים השטעטל האחרונה במערב אירופה, בשל הריכוז הגדול של אורתודוכסים וחרדים שמשמרים בה אורח חיים מסורתי. היידיש נשמעת הרבה, ברחוב ובבית, גם מפי יהודים ילידי בלגיה. במחצית השנייה של המאה העשרים אימצו היהודים בהדרגה את הלשון הפלמית, ורבים מדברים גם צרפתית ועברית. יהודים רבים חיים באזור יוסטוויק, על יד רחוב פליקן, לא רחוב מתחנת הרכבת המרכזית.

בתחילת שנות האלפיים חיים באנטוורפן כ- 18,000 יהודים, רובם משתייכים לאחת משלוש הקהילות. הקהילה החרדית "מחזיקי הדת", אליה שייכים רוב החסידים, כולל חסידי בעלז, גור, סאטמאר, צ'ורטקוב, לובאביץ' וויז'ניץ. באנטוורפן חיים גם חברי קבוצה חסידית חדשה שהוקמה אחרי מלחמת העולם השנייה על ידי תלמידי רבי יצחק גבירצמן (1881-1976), הוא רבי איציקל מגליציה, צאצאה יה של שושלת הרבנים פשוורסקר, שהיגר לאנטוורפן בשנות ה- 50. החסידים מהווים כ- 40 אחוזים מיהודי אנטוורפן, והשפעתם חזקה וניכרת. חברי קהילת "שומרי הדת" מנהלים אורח חיים אורתודוכסי מודרני. הקהילה הספרדית ידועה בשם "נוסח פורטוגזי" . שלוש הקהילות חברות בקונסיסטוריה היהודית, ארגון הגג של יהדות בלגיה. מעריכים כי כ- 20 אחוזים מיהודי אנטוורפן הם חילוניים ואינם קשורים לאף אחת מהקהילות.

לכל קהילה בית כנסת, בית מדרש ומשחטה משלה. יש שני מקוואות, לגברים ולנשים. יש באנטוורפן כשלושים בתי כנסת ובתי תפילה, רובם בשכונת יוסטוויק. ארבעה בתי הספר היהודים העיקריים הם "יסוד התורה" לבנים, "בית יעקב" לבנות - שניהם של קהילת "מחזיקי הדת", "יבנה" ו"תחכמוני" של קהילת "שומרי הדת", ועוד מוסדות חינוכיים פרטיים קטנים יותר, ביניהם ישיבת "עץ חיים" וישיבה תיכונית. למעלה מ- 85 אחוזים מהילדים היהודים באנטוורפן הולכים לבית ספר יהודי, וזהו אחד האחוזים הגבוהים ביותר של חינוך יהודי בתפוצות. יש גם ארגוני נוער וסטודנטים, ביניהם "אגודת ישראל", "בני עקיבא", "השומר הצעיר" ו"הנוער הציוני".

כמה ארגוני רווחה פועלים בעיר, ביניהם הפדרציה של ארגוני נשים יהודיות, וארגון הרווחה היהודי. הקהילה מפעילה שני בתי אבות ובית חולים אחד. הארגונים הציוניים העיקריים הם קרן היסוד, ויצ"ו, קרן קיימת והפדרציה הציונית.

השבועון היהודי הבלגי, שהוא העיתון היהודי הגדול ביותר בבלגיה, יוצא לאור באנטוורפן. מרכז "רומי גולדמונץ" מקיים אירועי תרבות, הרצאות, מוזיקה ומופעי מחול, ויש בו גם ספרייה יהודית. מועדון הספורט המלכותי מכבי הוא מרכז הספורט היהודי העיקרי בעיר.

בשנים האחרונות התרחשו באנטוורפן מספר אירועים אנטי יהודים. בשנת 1981 אירע פיגוע טרור בבית הכנסת ברחוב הופניר. עליית מפלגת הימין תרמה להחרפתה של אי סובלנות כלפי מהגרים לא אירופאים, וחברי המפלגה הביעו לעתים דעות נגד יהודים. פורום הארגונים היהודים בפלנדריה נוסד בשנות ה- 90, ומטרתו להביא לידיעת הציבור את סכנותיהן של האנטישמיות ושל דעות אנטי-דמוקרטיות, ששוב מרימות ראש בחברה הבלגית. בתחילת שנות האלפיים חלה עלייה במספר המקרים של פגיעות פיזיות ביהודים וברכוש יהודי, בעיקר מצד חברי קהילת המהגרים הערביים בעיר.

הולנד

ציוני דרך בתולדות יהדות הולנד


1350 | דמוגרפיה ואתנוגרפיה

מעט מאוד ידוע על ראשוני המתיישבים היהודים בהולנד. היסטוריונים משערים כי ראשיתה של קהילה זו בתקופת הכיבוש הרומי, אז הגיעו כמה יהודים לארצות השפלה – הולנד ובלגיה של היום – והתיישבו בקהילות מבודדות ובמשפחות מפוזרות.
העדויות המבוססות הראשונות מתייחסות למאה ה-12, אז סבלו יהודי הולנד מרדיפות ומגירושים, בעיקר על רקע דתי. בשנת 1350 הואשמו היהודים בהפצת מגפת המוות השחור (מגפה שהשתוללה באירופה ובאסיה וקטלה כ-55 מיליון בני-אדם במשך חמש שנים) – וגורשו. במשך כ-200 שנה, עד תום מלחמת 80 השנה בשלהי המאה ה-16, היתה הולנד, ככל הידוע, ריקה מיהודים.
למרבה האירוניה, האתנוגרפיה ההולנדית עמדה ביחס הפוך לדמוגרפיה: הספרות והשירה ההולנדיות של אותם ימים משופעות בכתבים ובאזכורים שעסקו ביהדות וביהודים; רובם הנציחו את המיתוס על אודות היהודים הנושאים באחריות למותו של ישו.


1492 | דוקטור יהודי, מר נוצרי

בראשית המאה ה-16 החלה אמסטרדם לפרוח כעיר מסחר תוססת והולנד מלאה סוחרים פורטוגזים נמרצים שלטשו עיניים לשווקים החדשים במושבות האירופיות בהודו. בין הסוחרים הפורטוגזים היו גם אנוסים יהודים שגורשו מספרד ופורטוגל. האנוסים קיוו כי בארץ החדשה יוכלו סוף-סוף לשמר את מורשתם ולהקים קהילה יהודית, אלא שעד מהרה גילו כי בהולנד אסור לקיים כל פולחן דתי למעט זה של הדת הרשמית בה: הנצרות הפרוטסטנטית.
היהודים, שהורגלו למשחק הזהויות הכפול כבר בספרד ובפורטוגל, לבשו את בגדי ההסוואה וייסדו קהילה יהודית חשאית. לימים נחשף קיומה של הקהילה על-ידי השלטונות, והיא פוזרה. ברם, הצלחתם של יהודים בתחומי המסחר השונים ותרומתם המכרעת לכלכלה ההולנדית עמדו לזכותם, ובדומה למקרים אחרים בהיסטוריה, התועלתנות ניצחה את האנטישמיות.
בשנת 1619 הנפיקו שלטונות הולנד תעודות חדשות עבור היהודים והתירו להם לקיים את דתם בגלוי, אם כי בתנאים מגבילים. כשנה מאוחר יותר היגרו לאמסטרדם היהודים האשכנזים הראשונים, רובם ממזרח אירופה ומגרמניה, והקימו קהילה יהודית לצד קהילת יוצאי ספרד.


1602 | תור הזהב ההולנדי

מראשית המאה ה-17 ועד שלהי המאה ה-18 נהנתה הולנד מפריחה כלכלית ותרבותית. תור הזהב החל בשנת 1602, עם היווסדה של "חברת הודו המזרחית ההולנדית", תאגיד רב-לאומי שחלש על רוב המסחר הבינלאומי. עוצמתו של הארגון היתה כה גדולה, עד כי החזיק צבא של 10,000 לוחמים והנפיק מטבעות זהב, מהנפוצים בימים ההם.
הסוחרים היהודים, שכמה מהם היו בעלי מניות בחברה, החזיקו בעמדות מפתח בכלכלה ההולנדית, בין השאר בתעשיות הטבק, הסוכר ועסקי הדפוס, ובעיקר בתעשיית היהלומים. בלטו במיוחד הסוחרים היהודים הפורטוגזים, שהיו הראשונים להקים חברות סחר בינלאומיות חובקות עולם – מארצות אסיה, מלזיה והודו, ועד דרום אמריקה והמושבות הבריטיות בצפונה, שלימים היו לארה"ב. היהודים האשכנזים, לעומתם, השתייכו למעמד נמוך יותר ולא התבלטו כסוחרים.
השתלבותם המוצלחת של יהודי הולנד היתה חריגה ביחס לקהילות היהודיות האחרות באירופה, שהיו מבודדות כלכלית, פוליטית ובעיקר חברתית. שלא כמו הקהילות האחרות, היהודים ההולנדים באמסטרדם לא התגוררו בגטו מוקף חומות, אלא ברובע היהודי, שבו חיו גם לא-יהודים, ביניהם גם הצייר הידוע רמברנדט. היהודים ההולנדים לא נחשפו לעלילות הדם ולאירועים אלימים שנבעו מאנטישמיות – תופעות שבאותה עת היו חלק משגרת יומם של אחיהם בשאר אירופה. אחת הסיבות לכך היא נפילת "חומות הבורות" של החברה ההולנדית והסקרנות האינטלקטואלית כלפי הקורפוס היהודי מצד מלומדים הולנדים. אלו למשל גילו כי האגדה על התלמוד המעודד אפיית מצות עם דם של נוצרים כשמה כן היא: עלילה הקיימת אך ורק במוחם הקודח של תיאולוגים קתולים.
עדות נוספת לשגשוגה של יהדות הולנד באותם ימים היא העובדה כי העיתונים היהודיים הראשונים בכל העולם היהודי כולו יצאו לאור באמסטרדם.


1665 | כופרים ומשיחים

בדיחה עממית מספרת שגם אם יישארו בעולם שני יהודים בלבד, הם יתפללו בשני בתי-כנסת נפרדים. בהולנד של המאה ה-17 היתה ההלצה הזו למציאות. הקהילה היהודית התפצלה לפסיפס של קהילות קטנטנות: יהודים יוצאי פורטוגל ויהודים יוצאי ספרד, יהודים ממוצא פולני ויהודים ממוצא גרמני – כל ישות בידלה את עצמה מחברתה והקימה בית-כנסת ומוסדות דתיים נפרדים.
לא רק התבדלות על רקע מוצא פילגה את חברי הקהילה היהודית בהולנד, אלא גם פולמוסים דתיים חריפים. אחד מהם התעורר בעקבות הופעתו של שבתי צבי, שהכריז על עצמו כמשיח ב-1665 וחולל כאוס דתי ברחבי העולם היהודי כולו. גם אחרי מותו של צבי, וחרף העובדה שהתנצר, המשיכה תורתו המשיחית לפלג קהילות ולפעמים גם משפחות, והקהילה היהודית בהולנד לא היתה יוצאת מן הכלל בעניין זה.
דמות נוספת שכתביה חוללו קיטוב בקהילה היהודית היה הפילוסוף ברוך שפינוזה, בן למשפחת אנוסים שהגיעה לאמסטרדם אחרי הגירוש. שפינוזה – שהתפרנס מליטוש עדשות למשקפיים וטלסקופים, ופיתח תיאוריות חשובות גם בתחום האופטיקה – נחשב לאחד האינטלקטואלים המשפיעים ביותר של תנועת ההשכלה. בספריו "מאמר תיאולוגי-מדיני" ו"אתיקה" הוא היה הראשון שהעז להתריס כנגד האמונה באל טרנסצנדנטי כשטען כי אלוהים מתגלם בחוקיות הטבע ואינו חיצוני לעולם. בגלל דעותיו הרדיקליות הוחרם שפינוזה על-ידי הקהילה היהודית. רק כ-300 שנה אחרי מותו הוכרז על "תיקון" בין שפינוזה לאחיו היהודים: בשנת 1925 עמד פרופ' יוסף קלוזנר על בימת האוניברסיטה העברית החדשה בירושלים והכריז: "הותר החרם! סר עוון היהדות נגדך וחטאתך לה תכופר! אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה!".


1814 | חוק שימור המחלוקת היהודי

בשלהי המאה ה-18 החלה המעצמה ההולנדית להתמוטט. האנגלים והצרפתים דחקו את רגלי הסוחרים ההולנדים מהשווקים המרכזיים, וגרעין תנועת הנאורות, שעד אז היה לו צביון הולנדי מובהק, עבר לצרפת.
בשנים 1780–1784 ניהלה הולנד מלחמה עקובה מדם והרסנית מבחינה כלכלית נגד בריטניה. בד בבד התמודדה גם עם מלחמת אזרחים. ב-1795, על רקע חולשתה הגוברת של הולנד, פלשו אליה צבאות נפוליאון וכבשו אותה כמעט ללא התנגדות. המסחר ההולנדי גווע, ו-54% מהיהודים ההולנדים נדרשו לארגוני הצדקה הקהילתיים.
בהשפעת המהפכה הצרפתית, החלו יהודי הולנד לחתור לאמנסיפציה, אולם "חוק שימור המחלוקת היהודי" היה בעוכריהם גם הפעם. הקהילה התפצלה למצדדים באמנסיפציה, שביקשו להשתלב בחברה הכללית, ולמתנגדים, שרצו לשמור על כוחם של מוסדות הקהילה. ב-1796 הכריזו השלטונות על שוויון זכויות ליהודים, אולם השפעתה של ההכרזה היתה טכנית בלבד, ובשילוב המצב הכלכלי הקשה, לא חוללה כל שינוי משמעותי במצבם של היהודים.
ב-1814 השתחררה הולנד מעולו של הכובש הצרפתי, שנחלש עקב תבוסותיו של נפוליאון, ומצבם הכלכלי של היהודים הוטב. מלך הולנד, ויליאם ה-1, שהושפע מהמדיניות ביחס ליהודים במדינות מרכז אירופה באותה תקופה, הוציא צווים שחייבו את היהודים בהולנד להשתלב ב"מפץ הגדול" של תנועת ההשכלה, ובין השאר לשלוח את ילדיהם למוסדות חינוך חילוניים ולאמץ את השפה ההולנדית. רבים מהיהודים נענו לצו ועשו חיל בשווקים המתאוששים ובמקצועות חופשיים כמו רפואה, עריכת-דין ועוד.


1940 | אנה אלך

בראשית המאה ה-20 עברו רבים מיהודי הולנד מיישובי הספר לערים המרכזיות, שהציעו שלל הזדמנויות כלכליות וחברתיות. המעבר הביא למגמת חילון ניכרת, התבוללות והתנכרות של יהודים רבים לזהותם הלאומית. התנועה הציונית, שזכתה להצלחה גורפת בשאר אירופה, נכשלה בהולנד כישלון חרוץ.
ואולם, שנות ה-30 של המאה ה-20 היו תזכורת לעובדה שהאנטישמיות אינה פוסחת גם על מי שרחק מזהותו הלאומית. ב-1940, עם כיבושה של הולנד על-ידי הנאצים, הושתו במדינה שורה של חוקים אנטי-יהודיים. באותו זמן חיו בהולנד כ-140 אלף יהודים, כ-40 אלף מהם פליטים שברחו מגרמניה ואוסטריה. בתחילה ביקשו הנאצים לרכז את כל היהודים באמסטרדם, אולם בקיץ 1942 הגיח לעולם "הפתרון הסופי", וההערכה היא שכ-100 אלף יהודים הולנדים מצאו את מותם במחנות ההשמדה אושוויץ, סוביבור וברגן-בלזן.
שואת יהודי הולנד מוכרת גם בזכות היומן שהותירה אחריה הנערה אנה פרנק, שהסתתרה יחד עם בני משפחתה בעליית הגג ברחוב פרינסנגראכט שעל גדות אחת מתעלות המים באמסטרדם. פרנק תיארה בכנות כובשת לב את חייה של נערה מתבגרת במסתור, כשבחוץ נערכות אקציות למחנות ריכוז. יומנה הפך לרב-מכר עולמי בזכות אביה, אוטו פרנק, שמצא אותו לאחר המלחמה מוטל בעליית הגג.


2014 | ראשית המאה ה-21

לאחר מלחמת העולם השנייה נותרו בהולנד כ-30 אלף יהודים, כ-20% מכלל היהודים שחיו בה לפני המלחמה. בשנות ה-50 של המאה ה-20 פחת מספרם במידה ניכרת עקב התבוללות, לצד העובדה שכ-10% מיהודי הולנד עלו לישראל אחרי הקמת המדינה.
כיום חיים בהולנד כ-20 אלף יהודים, מהם כ-10,000 ישראלים לשעבר. הקהילה מאוגדת בשני זרמים עיקריים, הזרם האורתודוקסי והזרם הליברלי.

אמסטרדם
אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.