ויקטור רוסו
Victor Rusu (born Isac Cotiugaru) (1922–2011), journalist, editor and essayist, born in Botosani, Romania. He attended the commercial high school in Botosani and joined the Betar Zionist youth movement. During the Holocaust was recruited to forced labor during 1940-1944. He started his journalistic career at Clopotul, a local newspaper in Botosani. Later he joined the staff of Scanteia, the daily newspaper of the Romanian Communist Party. In mid-1950s he was dismissed from Scanteia and became chief editor of the publication of the Romanian Society for Friendship with the Soviet Union (ARLUS), later he was sacked from that position. At the request of Chief Rabbi Moses Rosen, Rusu became the editor of Revista cultului mosaic. He immigrated to Israel in 1978.
Rusu published several books of essays, including Alef-Bet (1976), Ițic şi lumea lui (“Ițic and His World”, 2000), Jurnal israelian (“Israeli daily”, 2001), Vedere din Bat-Yam (“A View from Bat-Yam”, 2001), Elefantul și evreii (“The Elephant and the Jews”, 2003), and Ultimii evrei (“The Last Jews”, 2004), ), Zile și nopți în Israel (“Days and Nights in Israel”, 2006), Balada Târgului Evreiesc (“Balade of the Shtetl”, 2008). Many of his books included depictions of Jewish towns from his native Moldavia. Rusu died in Israel.
בוטושאן
(מקום)בוטושאן Botosani
עיר מחוז בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
תחילת היישוב היהודי בעיר כנראה במאה ה-17, ובסוף המאה ה-19 הקהילה השנייה בגודלה ובחשיבותה במולדאביה (16,817 נפש, יותר ממחצית האוכלוסיה במקום). אותו זמן היוו היהודים %75 מן הסוחרים ו-%68 מבעלי-המלאכה בעיר. תושבי המקום לחצו להגבלת הסחר היהודי; מהומות אנטי-יהודיות פרצו ב-1870 ובשנות מרד האיכרים ברומניה (1907). פעולות הקהילה הצטמצמו עם שלילת המעמד החוקי מקהילות רומניה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והיא התארגנה מחדש רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ב-1866 פתח בה הסופר העברי הלל כהנא בית-ספר חילוני, מן הראשונים ברומניה, שהתקיים בתמיכת כי"ח עד מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1882 הוציאו לאור מורי בית-הספר הסופרים דוד ישעיה זילברבוש וצבי אליעזר טלר את הירחון העברי "האור". עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קיימה הקהילה שני בתי-ספר לבנים ולבנות ובית-ספר מקצועי לבנות.
תקופת השואה
בימי "משמר הברזל" ברומניה (מספטמבר 1940 עד ינואר 1941) סבלו 10,900 יהודי בוטושאן מהגבלות כלכליות ואחרות.8,000 מהם הוצאו לעבודות-כפייה, מחציתם מחוץ לעיר, וכ-150 נשלחו לטראנסניסטריה. בפרוץ המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) הובאו לעיר 11,000 יהודים מן העיירות בסביבה. עם הרחקת התלמידים היהודיים מבתי-הספר הכלליים פתחה הקהילה גם שני מוסדות תיכוניים. באפריל 1944, עם התקרב הצבא האדום, השתררה אנארכיה גמורה והקהילה קיבלה על עצמה את תפקידי העיריה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית-החולים ומושב-הזקנים בעיר. ב-7 באפריל קיבלו הסובייטים את מפתחות העיר מידי משלחת הקהילה היהודית. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אבל המפקד הרוסי הזהיר אותם שלא להפוך את בוטושאן ל"רפובליקה יהודית". בשנת 1947 מנה היישוב 19,550 נפש; רובם עלו לישראל כעבור שנים אחדות.
בשנת 1963 היה מספר תושבי העיר למעלה מ-70,000. ב-1969 ישבו שם 500 משפחות יהודיות, והיו להם ארבעה בתי-כנסת.
עיר מחוז בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
תחילת היישוב היהודי בעיר כנראה במאה ה-17, ובסוף המאה ה-19 הקהילה השנייה בגודלה ובחשיבותה במולדאביה (16,817 נפש, יותר ממחצית האוכלוסיה במקום). אותו זמן היוו היהודים %75 מן הסוחרים ו-%68 מבעלי-המלאכה בעיר. תושבי המקום לחצו להגבלת הסחר היהודי; מהומות אנטי-יהודיות פרצו ב-1870 ובשנות מרד האיכרים ברומניה (1907). פעולות הקהילה הצטמצמו עם שלילת המעמד החוקי מקהילות רומניה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והיא התארגנה מחדש רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ב-1866 פתח בה הסופר העברי הלל כהנא בית-ספר חילוני, מן הראשונים ברומניה, שהתקיים בתמיכת כי"ח עד מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1882 הוציאו לאור מורי בית-הספר הסופרים דוד ישעיה זילברבוש וצבי אליעזר טלר את הירחון העברי "האור". עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קיימה הקהילה שני בתי-ספר לבנים ולבנות ובית-ספר מקצועי לבנות.
תקופת השואה
בימי "משמר הברזל" ברומניה (מספטמבר 1940 עד ינואר 1941) סבלו 10,900 יהודי בוטושאן מהגבלות כלכליות ואחרות.8,000 מהם הוצאו לעבודות-כפייה, מחציתם מחוץ לעיר, וכ-150 נשלחו לטראנסניסטריה. בפרוץ המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) הובאו לעיר 11,000 יהודים מן העיירות בסביבה. עם הרחקת התלמידים היהודיים מבתי-הספר הכלליים פתחה הקהילה גם שני מוסדות תיכוניים. באפריל 1944, עם התקרב הצבא האדום, השתררה אנארכיה גמורה והקהילה קיבלה על עצמה את תפקידי העיריה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית-החולים ומושב-הזקנים בעיר. ב-7 באפריל קיבלו הסובייטים את מפתחות העיר מידי משלחת הקהילה היהודית. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אבל המפקד הרוסי הזהיר אותם שלא להפוך את בוטושאן ל"רפובליקה יהודית". בשנת 1947 מנה היישוב 19,550 נפש; רובם עלו לישראל כעבור שנים אחדות.
בשנת 1963 היה מספר תושבי העיר למעלה מ-70,000. ב-1969 ישבו שם 500 משפחות יהודיות, והיו להם ארבעה בתי-כנסת.
בוקרשט
(מקום)בוקרשט Bucuresti
בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.
יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.
הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.
בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.
אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.
הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.
ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.
בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.
בירת רומניה. בחבל ואלאכיה, הרגאט, דרום מרכז רומניה.
יהודים יוצאי טורקיה וארצות הבלקן ישבו בבוקרשט באמצע המאה ה-16 ובמרד 1593 הושמדה הקהילה עם שאר אזרחי טורקיה תושבי העיר. כעבור מאה שנה התגבש יישוב חדש, אשכנזי ברובו. מטעמים כלכליים גילו העירוניים יחס עויין לקהילה המתפתחת ובאחת ההתפרצויות (ב-1801) בשל עלילת-דם נהרגו ונפצעו 128 יהודים.
הרדיפות נשנו בשנות הכיבוש הרוסי (1812-1806) והחריפו ב-1821, כאשר הטורקים דיכאו את המרד היווני בהנהגת אלכסנדר איפסילאנטי. היהודים נהנו אז מאוטונומיה ניכרת במסגרת "החברה היהודית" וראש הקהילה בבוקרשט שימש כסגן החכם-באשי (הרב הראשי) במדינת מולדאביה. במאה ה-19 נהרו לבוקרשט יהודים רבים וב-1899 מנו יותר מ-40,500 נפש (14.7 אחוזים מכלל האוכלוסיה). יותר מ-2,700 עסקו במלאכה; האחרים עסקו במסחר והיו גם בנקאים אחדים, בפרט ביישוב הספרדי. בתוקף משטר הקפיטולאציות היו המהגרים החדשים פטורים מתשלום מסים ברומניה והם סירבו גם לשלם את המס על בשר כשר, מקור ההכנסה היחיד של "החברה היהודית". כתוצאה מן הסכסוך קצצו השלטונות את האוטונומיה היהודית ועל ה"חברה" הוטלה מרות העיריה. המחלוקת גרמה לפירוד באוכלוסיה היהודית ו-300 משפחות של נתיני פרוסיה ואוסטריה ייסדו קהילה משלהם (ב- 1851). אותו זמן ישבה גם קהילה ספרדית של כ- 150 משפחות בעיר. כל אותו זמן התנהל בעדה האשכנזית מאבק חריף בין החרדים והפרוגרסיבים, שהגיע לשיאו בפתיחת בית- הספר החדש ב- 1852 ובתכנית להקים בית-כנסת רפורמי ולהנהיג תיקונים בסדר- התפילה. בראש החרדים התייצב ר' לייב בן יחיאל מיכל (המלבי"ם), שעלה על כס הרבנות בעיר ב-1858. כעבור ארבע שנים הדיחה אותו הממשלה מכהונתו וב-1867 הושלם ההיכל הרפורמי ונעשה מוקד לפעולות תרבות וחינוך לציבור האמיד, אנשי האגף הפרוגרסיבי. המשך המחלוקת בקהילה האשכנזית הביא לביטול מעמדה הרשמי וב- 1874 חדלה הקהילה להתקיים כיחידה מאורגנת ולא נתחדשה אלא ב- 1919. פעולות צדקה וחינוך ביישוב היהודי התנהלו על-ידי חברות פרטיות וציבוריות, מהן בתמיכת הלשכה המקומית של "בני ברית" שהקים בעיר הקונסול האמריקאני היהודי ב.פ. פישוטו (1872). עם ראשי הציבור הדתי לפני מלחמת-העולם הראשונה נמנו הרבנים הרפורמים אנטואן לוי ומוריץ בק, והרב יצחק אייזיק טאובס, רב הקהילה האורתודוכסית בשנים 1921-1894. בראש הציבור החילוני עמד אדולף שטרן (1931-1848), נשיא הנציגות המדינית הראשונה של יהדות רומניה וחבר הפרלמנט הרומני.
בין שתי מלחמות-העולם גדל בהתמדה מספר התושבים היהודיים בבוקרשט; ב-1930 התגוררו בה 74,480 וב-1940 - יותר מ-95,000 יהודים. שני שלישים מהם עסקו במלאכה ובפקידות, השאר היו בעלי מקצועות חופשיים, בעיקר רופאים ועורכי דין. ב-1920 אושרה הקהילה האשכנזית וב-1931 הוכרה כנציגות החוקית של האוכלוסיה היהודית בעיר. מוסדות הקהילה הקיפו 40 בתי-כנסת, שני בתי- עלמין, 19 בתי-ספר, ספריה ומוזיאון היסטורי, שני בתי-חולים ומרפאה, שני מושבי-זקנים ושני בתי-יתומות. עם ראשי הקהילה בתקופה האמורה נמנו הרב י. נמירובר והמנהיג החילוני ו. פילדרמן. מהומות אנטי-יהודיות, בעיקר בהשראת סטודנטים, פקדו את העיר מפעם לפעם. הטרור החריף בספטמבר 1940, עם הקמת הקואליציה של אנטונסקו ו"משמר הברזל", והגיע לשיאו במרידת אנשי ה"משמר" בימים 24-21 בינואר 1941; בפוגרום נרצחו 120 יהודים, אלפים נאסרו, בתים ומוסדות יהודיים נהרסו ונשדדו ביניהם בתי-כנסת רבים. עד לנפילתו של אנטונסקו באוגוסט 1944 סבלו יהודי הבירה, כשאר יהודי רומניה, מרדיפות קשות ושיעור המועסקים באוכלוסיה היהודית ירד ב-1942 לכדי 27.2 אחוזים לעומת 54.3 אחוזים באוכלוסייה הכללית. בספטמבר אותה שנה גורשו מאות יהודים לטרנסניסטריה, אלפי בתים ודירות של יהודים הופקעו וילדי היהודים הורחקו מבתי-הספר הכלליים. ב-1943 קיימה הקהילה 27 בתי-ספר משלה; בוקרשט נעשתה המרכז לפעולות סיוע למדינה כולה, בפרט למגורשים לטרנסניסטריה.
אחרי הקמת השלטון הקומוניסטי (1947) נסגרו בהדרגה כל המוסדות הלאומיים, מוסדות הצדקה היהודיים הולאמו והתלמידיים היהודיים נקלטו ברשת החינוך הכללית. בית-ספר ביידיש נפתח ב-1949 ונסגר כעבור שנים אחדות; שני עיתונים יהודיים, אחד ברומנית ואחד ביידיש נפתחו ונסגרו באופן דומה.
הפעילות הקהילתית התנהלה בחסות איחוד הקהילות ברומניה, האיחוד טיפל גם בצרכים הדתיים. בעיר 14 בתי-כנסת קבועים, "תלמוד-תורה" וחברת ש"ס. מטעם האיחוד הופיע בטאון תלת-לשוני (ברומנית, בעברית וביידיש). הפעולה התרבותית התרכזה סביב התיאטרון היידי שהמדינה סייעה לקיומו מאז שנת 1948. בית-ספר יהודי לאמנות הבמה נפתח בעיר ב- 1957.
ב-1976 התגוררו בבוקרשט 40,000 יהודים בערך. כמאה יהודים ניספו ברעש-האדמה שפקד את בוקרשט בפברואר 1977.
בשנת 1997 חיו ברומניה כולה 14,000 יהודים. בבוקרשט נימנו באותה השנה 6,000 יהודים.