שמואל זמוריי
Samuel (Sam) Zemurray (born Schmuel Zmurri) (1878-1961), industrialist, born in Kishinev, Moldova (then part of the Russian Empire). He moved to the US when he was 14. He worked as a banana peddler in Alabama and soon prospered. He became co-owner of two tramp steamers, bought land in Honduras and by 1930 was the largest stockholder in the United Fruit Company, of which he was elected president in 1938. He was known as the 'Banana King' and "Sam the Banana Man". During World War II Zemurray was adviser to the Board of Economic Welfare, He inaugurated many enlightened projects in Latin America including clinics, housing projects, and schools. A friend of Chaim Weizmann, he donated generously to Zionist causes. He died in New Orleans, Louisiana.
זמוראי
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מהטבע (מושגים טופוגרפיים, צמחים וחיות).
זמור היא מילה בֶּרְבֵּרִית שפירושה "זית" וגם שמו של אחד השבטים הבֶּרְבֵּרִים החשובים במרוקו.
שם משפחה זה נובע מהמילה הבֶּרְבֵּרִית זמור שפירושה "זית".
גרסאות של שם משפחה זה כוללות את זייתון בעברבית וזית בעברית. שמות משפחה קשורים בזית כוללים את זייטמן, זייטינגר, זייצב, זייצ'ק וסייצ'יק. שמות מבוססים על המילה העברית "זית" נפוצים אצל יהודי אשכנז ויהודי ספרד גם יחד. הזית הוא אחד משבעת המינים ויש לו משמעות סמלית חזקה מאד במסורת היהודית.
שמות משפחה שנגזרו מאוליב - תרגום של המילה זיית - כוללים את אוליביירה בספרדית, אוליביה בצרפתית ואוליבה בגרמנית. הגרסה האנגלית אוליבסטון נפוצה בארה"ב. הגרסאות האטלקיות של שם משפחה זה כוללות את אוליברי ואוליבטי והגרסה בגרמנית וביידיש היא אוליבשטיין שפירושה המילולי הוא "אבן זית".
זמור מתועד החל מהמאה ה-15 עם הרב נתן זמור מביסקרה, אלג'יריה. אוליבירה מתועד במאה ה-16 עם מרגריט דה אוליבירה מליסבון, פורטוגל; אוליבירה עם מנואל אליבירה מבורדו, צרפת, דה אוליבירה בתחילת המאה ה-17 עם דיאגו דה אוליבירה מרואן, צרפת, ודה אוליבר במאה ה-17 בספרד. דה אוליברה מוזכר בשנת 1683, אוליברס בשנת 1722 ודה אוליברס בשנת 1790, כולם בצרפת. שמות אלה ושמות דומים יכולים להיות קשורים בשמות של מקומות, כמו שתי עיירות בשם זמור בצפון אפריקה - אחת ליד העיר קונסטנטין, השנייה ליד העיר אורן, באלג'יריה, או העיירות אזמור במרוקו וזמור ליד נפוסה הבגבול טוניסיה - לוב, העיירות בשם אוליבה בספרד, אחת במחוז ולנסיה והשנניה במחוז בדחוז, או אוליבה, שהוא שמו של פרבר של העיר הפולנית גדנסק שבעבר הייתה ידועה גם בשם דנציג.
אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי זמור כוללים את הגניאלוג הצרפתי ז'אק זמור. אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי זמור כוללים את הרב נתן זמור אשר חי במאה ה-15 בביסקרה, אלג'יריה.
אישים מוכרים שנשאו את שם המשפחה היהודי זמוראי כוללים את איש העסקים האמריקאי יליד רוסיה שמואל זמוראי אשר חי בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.
קישינב
(מקום)(ברוסית KISHINEV , במקורות היהודיים קישינב)
בירת מולדובה. בין שתי מלחמות-העולם בחבל בסאראביה, רומניה.
במחצית השנייה של המאה ה-18 נמצאו בקישינב כ-150 יהודים, חברים בחברה קדישא (משנת 1774). כבירת בסאראביה תחת שלטון רוסיה (מ-1818) נעשתה העיר מרכז מסחרי ותעשייתי חשוב שמשך אליו יהודים ממקומות אחרים. עוד ב-1816 ירו את אבן-הפינה לבית-הכנסת הגדול בקישינב, וכעבור 20 שנה לערך נחנך בה בית-הספר החילוני הראשון לילדי ישראל; עליו נוספו במרוצת הזמן שני בתי-ספר ממלכתיים שנועדו להחיש את תהליך ההתבוללות. תנועת ה"השכלה" לא עשתה חיל בקרב יהודי קישינב.
מ-10,500 נפש לערך באמצע המאה ה- 19 גדלה האוכלוסיה היהודית לכדי 50,000 ומעלה (%46 מכלל התושבים) ב-1897.
היהודים עסקו ברובם במסחר ובמלאכה, כמחציתם בענפי ההלבשה והעץ, בגידולי שדה ובמסחר בתוצרת חקלאית; 29 מתוך 38 המפעלים התעשייתיים בעיר היו בבעלות יהודית, מלבד בתי-מסחר גדולים, בתי-דפוס, מרתפי יין, וכיוצא באלה מפעלים שהעסיקו אלפי פועלים יהודים צמצום מקורות הפרנסה מטעם השלטונות הביא להתרוששות בקרב המוני העם שנזקקו לתמיכה מקופות ציבוריות.
בקישינב שכנו המרכזים האזוריים של יק"א, הג'וינט וקרנות העזרה האמריקניות. יהודה לייב צירלזון, הרב הראשי של יהדות בסאראביה (משנת 1909) הקים "ישיבה" בעיר; ובסך הכל היו בקישינב בסוף המאה התשע עשרה וראשית העשרים 16 בתי-ספר יהודיים, ביידיש ובעברית, ומספר תלמידיהם הגיע ל-2,100; בבתי-הספר הכלליים ביקרו 700 תלמידיים יהודיים.
בהשראת השלטונות המקומיים והמרכזיים, וכנראה בתמיכת שר-הפנים פון פלהווה, גברה ההסתה האנטישמית הפרועה בקישינב, בפרט מעל דפי העיתון המקומי היחיד - "בסאראבייץ" - בהנהלת פ. קרושוואן. כאשר נמצאה גופת ילד נוצרי הרוג, ובבית-החולים היהודי התאבדה חולה נוצריה, פרצה הלהבה, ביום כ"ב בניסן תרס"ג (6 באפריל 1903); בפוגרום שנמשך יומיים, בהשתתפות רוסים ורומנים, ביניהם תלמידי בתי-ספר תיכונים ופרחי-כהונה, נרצחו באכזריות 49 יהודים, יותר מ-500 נפצעו, ו-600 בתי-עסק וחנויות נשדדו. חיל- המצב, שמנה 5,000 חיילים, עמד מנגד. הטבח עורר סערת מחאות בלונדון, בפאריס ובניו-יורק. הסופר הרוסי לב טולסטוי הוקיע את השלטונות על חלקם בפוגרום, ולאדימיר קורולנקו תיאר אותו באחד מסיפוריו ("הבית מס' 13"), וח"נ ביאליק כתב עליו את היצירה "בעיר ההריגה". בימים 20-19 באוקטובר 1905 נערך פוגרום שני, בעקבות הפגנה אנטישמית; בתי היהודים הותקפו, 19 נהרגו, 56 נפצעו, והנזק הסתכם במאות אלפי רובלים. הפעם היה נסיון של הגנה עצמית.
אלפי יהודים עזבו את קישינב לארצות שמעבר לים והחיים הכלכליים בעיר קפאו על שמריהם.
בימי מלחמת העולם הראשונה נשדדו שוב בתי היהודים בעת נסיגת הרוסים מן החזית הרומנית בשנת 1917/18.
תחת שלטון רומניה בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם היו היהודים קרבן לאנטישמיות, רשמית ובלתי רשמית, ששאבה את עיקר כוחה מציבור הסטודנטים במקום, ובפרט מתלמידי הסמינאר התיאולוגי והפאקולטה לחקלאות, ומהסתה שיטתית בעיתונות המקומית. ב-1924 שללו השלטונות את האזרחות הרומנית מרבים מיהודי קישינב (ובסאראביה בכלל), וגרמו לאבטלה חמורה בקהילה. לא עברה שנה ללא הפגנות ומהומות אנטישמיות, וגזירות לצמצום פעולות חינוך ותרבות ביישוב היהודי. ב-1938 החריפו הרדיפות תחת הממשלה האנטישימית של קוזה.
כדי להחליש את השפעת התרבות הרוסית בעיר עודדו הרומנים את החינוך היידישאי העצמאי, אך בה בעת גברה גם הפעילות החינוכית בעברית, אגב מאבק בלתי-פוסק בקהילה בין חסידי שני הזרמים. הגדול בין בתי-הספר העבריים היה בית הספר התיכון "מגן דוד" (נוסד ב-1923); בין מוסדות חינוך אחרים שהתנהלו על טהרת העברית היו גן-ילדים מטעם "יבנה", הסמינאר לגננות ומרכז תרבותי שפרסם ירחון משלו בשם "מן הצד".
בתקופה שבין שתי מלחמות העולם פעלו בקישינב רוב המפלגות הציוניות ותנועת "החלוץ" הקיפה רבים מבני הנוער במקום. ספורטאים מקישינב השתתפו ב"מכביות" בארץ ורבים מהם נשארו כעולים "בלתי-לגאליים". בקישינב גם נדפסו ספרי-קודש רבים מסוף המאה ה-19 ואילך, וספרי לימוד רבים בעברית וביידיש. בין העיתונים המקומיים ביידיש בלט "אונזער צייט",
שהתמיד בהופעתו, בהפסקות קטנות, בשנים 1922 עד 1938, בהנהלת העורך-דין מ' לנדאו.
תקופת השואה
בימי מלחמת העולם השנייה סופחה בסאראביה לברית-המועצות ביוני 1940, ובשנת השלטון הסובייטי נסגרו כל המוסדות היהודיים והתנועה הציונית הוצאה מחוץ לחוק. במאי 1941 הוגלו יהודים רבים לסיביר. ב-17 ביולי 1941 נכנסו לעיר יחידות צבא גרמניות ורומניות. הוכרז על הקמת גיטו, ותוך הקמתו נרצחו כ-10,000 יהודים מכלל 70,000 שישבו אז בקישינב.
ב"אקציות" נוספות ניספו למעלה מ- 2,000 יהודים נוספים.
בתחילת אוקטובר 1941 יצא המשלוח הראשון, בן 1,400 איש, לטראנסניסטריה. עד סוף החודש גורשו במשלוחים יומיים כל יהודי העיר; רבים מהם נהרגו בדרך וטבח המוני נערך בהם על גדות הדנייסטר בידי ז'אנדארמים רומנים וחיילים גרמנים. בטראנסניסטריה פוזרו למחנות רבים ושם מתו רובם ממגיפות ומרעב.
מעריכים שלא פחות מ- 53,000 מיהודי קישינב ניספו בשואה.
ב-1947 נמצאו בעיר 5,500 יהודים. בנובמבר 1956 נאלץ הרב גרינברג מקישינב לצרף את חתימתו למחאה רשמית בעתון הסובייטי "איזווסטיה" נגד מבצע סיני. על פי מפקד רשמי התגוררו אז בקישינב כ-43,000 יהודים. בשנות ה-60 הוטל איסור על חגיגות בר-מצווה וברית- מילה, ובית-העלמין הישן נהרס. ב-1962 נאסרו 31 יהודים על "פשעים כלכליים" וב-1967 גורשו סטודנטים יהודיים מן האוניברסיטה בשל סירוב להוקיע את ה"תוקפנות" הישראלית.
להקת דרמה שהתארגנה בקרב הקהילה ב-1966 העלתה על הבמה את "הרשל'ה אוסטרופולר".
ב-1970 נאמד מספר היהודים בקישינב ב-50,000 (%14 מכלל האוכלוסיה); %48 מהם היו דוברי יידיש.
לקראת סוף המאה העשרים החלה בקישינב התעוררות של חיים יהודיים ומסורת יהודית. הקהילה הקימה מסגרות חינוכיות ולימודיות, וביניהן בתי ספר יסודיים ותיכוניים, קבוצות ספורט ולימודי דת לפעילות של אחרי שעות הלימודים וכן ישיבה ומכללה להכשרת מורים.
בשנת 1997 חיו 25,000 יהודים בקישינב.
הונדוראס
(מקום)מדינה במרכז אמריקה.
יהודים מעטים הגיעו להונדוראס במאה ה-19, ואחרי מלחמת-העולם הראשונה השתקעו בה משפחות ממזרח-אירופה, מקצתם מהגרים ממדינות אחרות באיזור. קהילה נוסדה רק עם בואם של פליטים מגרמניה. ב-1935 הביעה הממשלה נכונות לקלוט אנשי מדע וחינוך אבל כעבור ארבע שנים הוטלו הגבלות על כניסת יהודים, כושים וצוענים. יהודים לא- מעטים ניצלו מן השואה בזכות דרכונים ואשרות שהוציאו קונסולים של הונדוראס. ב-1947 התגוררו במדינה 129 יהודים ובמיפקד 1967 נרשמו 86 בבירה טגוסיגאלפה. מחצית הילדים בגיל 17 היו מנישואי תערובת ופעילות קהילתית כמעט שאינה ניכרת במקום; בכל המדינה לא היה בית- כנסת ולא בית-ספר יהודי. הונדוראס היתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינת ישראל, והיחסים הדיפלומאטיים בין שתי המדינות מתנהלים בדרג שגרירים.
לפי רישומי הקונגרס היהודי העולמי חיו בהונדוראס בשנת 1997 רק 40 יהודים, רובם ככולם בעיר הבירה. במקום פועל בית כנסת אחד.
ניו אורליאנס
(מקום)ניו אורלינס
New Orleans
עיר במדינת לואיזיאנה, ארה"ב.
נמל ומרכז מסחרי ליד שפך נהר המיסיסיפי במדינת לואיזיאנה. ניו אורלינס היא ביתם של אחד מנמלי המטען הגדולים בעולם, אך היא גם ביתה של קהילה יהודית קטנה אך תוססת.
לא ניתן להניח שיהודים היו בין המתיישבים הראשונים בעיר שנוסדה בשנת 1718, אם כי "הקוד השחור" שפרסם המושל הצרפתי בשנת 1724 הורה על גירושם. סוחרים יהודים ספרדים ופורטוגזים שהגיעו מהקאריביים היו בין ראשוני המתיישבים. לאחר 1724, המתיישב היהודי הראשון היה אייזק רודריגס מונסנטו, בשנת 1759. כאשר העיר נמסרה לספרד בשנת 1762, פורסמו חוקים חדשים ומגבילים יותר. בתחילת המאה ה-19 התיישבו יהודים נוספים בניו אורלינס, שעברה לארצות הברית עם רכישת לואיזיאנה בשנת 1815. יהודה טורו, לימים סוחר עשיר ונדבן, הגיע בשנת 1803, ויחזקאל סלומון, בנו של פטריוט המהפכה האמריקאית חיים סלומון, היה נגיד בנק ארצות הברית בניו אורלינס בשנים 1821-1816. שני יהודים נוספים, שהגיעו מאוחר יותר לעמדות גבוהות, התיישבו בעיר בשנת 1828, יהודה בנימין, לימים מזכיר המדינה האמריקני, והנרי מ' היימס (Hyams), לימים סגן מושל לואיזיאנה. בשנות ה-30 של המאה ה-19 הגיע לניו אורלינס גרשום קורשיידט (Kursheedt), שהפך למנהיג הקהילתי הראשון; אחיו א' אייזיק קורשיידט (Kursheedt) היה קולונל בארטילריה בוושינגטון, הגדוד ההיסטורי של ניו אורלינס.
הקהילה הראשונה שהוקמה בניו אורלינס הייתה קהילת בית הכנסת "שערי הרחמים", שנוסד בשנת 1827 על ידי יהודי ספרדי בשם אייזק סוליס, והפך לבית התפילה היהודי הקבוע הראשון בכל מדינת לואיזיאנה. ייסודו לא רק סיפק למעט היהודים הדתיים בעיר מקלט לתפילה, הוא גם אישר את ביטול הקוד השחור (Code Noir), צו אשר הגדיר במקור את תנאי העבדות והגביל את פעילותם של שחורים משוחררים, אך אסר גם על כל נוהג דתי אחר מלבד הקתוליות הרומית והורה לכל היהודים לצאת מהמושבות הצרפתיות. בשנת 1848 הוזמן ג'יימס ס' גוטהיים מסינסינטי לכהן כרב. הקהילה הפורטוגזית נוסדה בשנת 1846. הקהילה הרפורמית הראשונה, "מקדש סיני", שנוסדה בשנת 1870, פנתה לרב גוטהיים, מ"עמנואל" בניו-יורק, בבקשה שיבוא לניו אורלינס ולכהן כרבהּ הראשון. שתי הקהילות הראשונות התאחדו בשנת 1878 והפכו לבית הכנסת הרפורמי "הטורו". קהילת "שערי התפילה", שהתארגנה בערך בשנת 1850, הייתה רפורמית בשנות ה-40 של המאה ה-20. בקהילות הרפורמיות היו מספר החברים הגדול ביותר, ואחריהן: שלוש הקהילות האורתודוכסיות, חברה תהלים (נוסדה בשנת 1875), בית ישראל (1903) ואגודת אחים אנשי ספרד (1896).
בתחילת שנות ה-1960 הייתה בניו אורלינס קהילה שמרנית אחת, שייצגה כ-150 משפחות. החברה היהודית הצעירה נוסדה ב-1880 וב-1891 ההתאחדות העברית של הצעירים (YMHA). ב-1910 התאחדו 18 ארגוני רווחה וצדקה יהודיים נפרדים והיוו את הפדרציה היהודית לרווחה.
בין היהודים הבולטים של ניו אורלינס בסוף המאה ה-19 וה-20 היו עורך הדין מונטה מ' למן (Lemann) מלואיזיאנה; איזאק דלגאדו, שעל שמו נקרא המוזיאון העירוני לאמנות; מרטין ברמן, שהיה יהודי מלידה, היה ראש עיריית העיר במשך ארבע קדנציות 1904-1920; סמואל זמוראי, נשיא חברת הפירות המאוחדת; קפטן נוויל לוי, יו"ר ועדת גשר נהר המיסיסיפי; ופרסיבל שטרן (1970-1880), נדבן לאוניברסיטאות בטולאן ולויולה (Tulane and Loyola) ולמרפאת טורו, אחד המרכזים הרפואיים המובילים בדרום. אדגר ב' שטרן ורעייתו תמכו במוסדות ובבתי ספר רבים. מלקולם וולדנברג מימן את הקמתו של פארק וולדנברג. יהודים שימשו כנשיאים וכחברי דירקטוריון של כמעט כל מוסדות התרבות, סוכנויות אזרחיות ורשויות הרווחה והיו ממייסדי של כמה מהמועדונים החברתיים האקסקלוסיביים ביותר ושל המארדי גרא (Mardi Gras), אף על פי שלאחרון נאסרה הכניסה ליהודים.
בשנת 1967 האוכלוסייה המוערכת הסתכמה ב-1,000,000, מתוכם כ-10,000 יהודים. ניו אורלינס קלטה מעט מההגירה היהודית ממזרח אירופה לאמריקה, וכתוצאה מכך היה אחוז גבוה של ילידי הדור השלישי והרביעי בקרב אוכלוסייתה היהודית, שתמיד השתלבה היטב בחייה הכלליים של העיר. בשנות ה-60 של המאה ה-20 השתייכו כמחצית מהקהילה היהודית לשלושת בתי הכנסת הרפורמים. מחקר שנערך ב-1958 הראה כי 25% מיהודי ניו אורלינס עסקו בעבודות מקצועיות, 40% בעבודות ניהול ו-18% בפקידות ובמכירות. היחסים עם הקהילה הלא-יהודית היו באופן מסורתי טובים והייתה מעט אנטישמיות עד למאבקי ההפרדה של שנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20, כאשר הרגשות האנטי-אפריקאיות-אמריקאיות עוררו גם כמה רגשות אנטי-יהודיות.
תחילת המאה ה-21
בעקבות השיבושים שנגרמו על ידי הוריקן קתרינה, העיר ניו אורלינס איבדה כמעט 25% אחוזים מאוכלוסייתה היהודית, ומספרם הגיע לכ-7,000 איש. במאמץ להחיות את הקהילה היהודית, יהודי ניו אורלינס הושיטו את ידם לקהילות השכנות ולמקומות אחרים; כאלפיים יהודים נענו לקריאה ועברו לניו אורלינס.
מאז 2006, כל בתי הכנסת הגדולים בעיר, מלבד אחד, נפתחו מחדש. בית הכנסת הזה, הידוע כקהילת בית ישראל, היה בית הכנסת האורתודוקסי העתיק והבולט ביותר בניו אורלינס. בעקבות הוריקן קתרינה, הוא עמד שקוע בלמעלה מעשרה מטרים של מים.
בתחילת המאה ה-21, היו בניו אורלינס ארגוני צדקה וקרנות יהודיות רבים, כולל סניפים מקומיים ומשרדים אזוריים עבור ארגונים יהודיים גדולים יותר, לאומיים ובינלאומיים. ארגונים אלה כוללים את הליגה נגד השמצה, המועצה הלאומית לנשים יהודיות, עבודה: חיל השירות היהודי, הדסה, קרן התרומות היהודיות של לואיזיאנה, שירות המשפחה היהודית של ניו אורלינס רבתי, השירות האזורי לילדים יהודים, חברות האחיות והמועצה לקשרי הקהילה היהודית. בסך הכל, ארגונים אלה שרתו את הקהילה היהודית של ניו אורלינס על ידי מתן מגוון רחב של תכניות, מענקים ושירותים חברתיים.
מוסדות יהודיים ידועים אחרים כמו האגודה הגנאולוגית היהודית של ניו אורלינס ומטבח הלל, מסעדה וחברת קייטרינג כשרים, סיפקו מענה לצרכי הדת והתרבות של הקהילה.
מוקד הקהילה היהודית בניו אורלינס הוא המרכז הקהילתי היהודי אפטאון (Uptown). ה-JCC, שהוקם בשנת 1855, כאגודת הגברים הצעירים היהודים והמשכילים, הציע מגוון תכניות לילדים, למבוגרים ולמשפחות, וכלל מרכז כושר חדיש, גן ילדים בדירוג ארבעה כוכבים ותכנית למחלת אלצהיימר. בנוסף, ה-JCC נתן חסות למספר אירועי תרבות בנוסף למחנות קיץ, תכניות חינוכיות, תכניות אימונים בכירות וליגות ספורט.
מכון גולדרינג/וולדנברג לחיי יהודים בדרום אמריקה מקדם את התרבות היהודית וההיסטוריה של החוויה היהודית בדרום אמריקה. למרות שהמכון ממוקם בג'קסון, מיסיסיפי, הוא פועל לקידום תרבות והיסטוריה יהודית באמצעות תכניות חדשניות, המחנכות ותומכות בקהילות יהודיות ברחבי הדרום. המכון הוקם ב-1986 כמוזיאון החוויה היהודית בדרום; בשנת 2000, המוזיאון עבר הרחבה ושינה את שמו למכון גולדרינג/ולדנברג לחיים יהודיים בדרום. מאז המכון ממשיך לאסוף מסמכים היסטוריים, חפצים וחפצי קודש על מנת לשמר את זכר הקהילות היהודיות ההיסטוריות בדרום. בנוסף, המכון מספק שירותי רבנות לקהילות קטנות ברחבי האזור ופיתח תכנית לבית ספר דתי המקיף שלוש עשרה מדינות כולל לואיזיאנה.
אתר תרבות חשוב בניו אורלינס הוא פסל הזיכרון לשואה, שהוקם על ידי יעקב אגם, אמן ישראלי, הוא מנציח את ששת מיליון היהודים ומיליוני אחרים שנִספו במהלך מלחמת העולם השנייה בין השנים 1945-1933. האנדרטה ממוקמת בפארק ולדנברג על גדת המיסיסיפי.
התנועה הרפורמית בניו אורלינס היא אחת התנועות הדומיננטיות ביותר ביהדות בעיר. אחרי הקהילה השמרנית של "שיר חדש", יש לקהילות הרפורמיות את מספר החברים הגדול ביותר. הקהילות – בית ישראל ואגודת אחים יוצאי ספרד – הן הקהילות האורתודוכסיות היחידות בעיר. קהילות בולטות נוספות הן קהילות בית הכנסת טורו, מקדש סיני וקהילת שערי התפילה.
בנוסף לבתי ספר יהודיים קהילתיים שונים, הוא בית הספר היהודי הקהילתי של ניו אורלינס רבתי. תכניות ומוסדות חינוך יהודיים אחרים כוללים את בית הספר למבוגרים של פלורנס מלטון ואת האקדמיה התורנית. בעוד שהראשון מציע שיעורים ביהדות ואינו עדתי, השני מזוהה עם חב"ד. האקדמיה התורנית מעניקה חינוך יהודי לתלמידים מגיל הגן ועד כיתה ח'. שתיים מהאגודות החברתיות היהודיות של ניו אורלינס – מחנה יהודה וארגון הנוער של בני ברית – מספקות הסעדה (catering) לבני הנוער היהודיים בעיר.
אחת המובלעות היהודיות הגדולות ביותר הייתה שכונת דרייאדס (Dryades) במחוז הגן התחתון של ניו אורלינס, אזור שהיה פעם ביתה של קהילה משגשגת של יהודים אורתודוקסים. שווקי פוידראס ודרייאדס משכו אליהם ספקים יהודים רבים מפולין ומרוסיה. במהלך אמצע המאה ה-20, החלו אוכלוסיות יהודיות לעבור לפרברים. מספר כנסיות אפרו-אמריקאיות החלו לרכוש את בתי הכנסת הישנים, ורבות מהן בחרו להשאיר את גילופי המגן דוד על הבניינים.
למרות ההרס של סופת ההוריקן קתרינה, נותרו מספר מוסדות יהודיים בניו אורלינס. ישנן בניו אורלינס מסעדות כשרות כמו קזבלנקה ומעדניית קאזון (Cajun) הכשרה; חנויות יודאיקה כמו דשקה רוט תכשיטים עכשוויים, יודאיקה לדור ודור, נאגיס ו-מ"ס רו (M.S. Rau) עתיקות. יש אפילו חנות ספרים בבית חב"ד. בית חולים טורו שהעניק טיפולים רפואיים מהטובים ביותר בניו אורלינס במשך יותר ממאה שישים שנה, השלים בשנת 2002 את הקמת המרכז הקהילתי לפנסיונרים, המציע מגוון שירותים לקשישים. טורו הוא בית החולים ללא מטרות רווח, מיועד לקהילה ולשומרי אמונה בלבד של ניו אורלינס.
לקהילה היהודית בניו אורלינס יש היסטוריה ארוכה של פילנתרופיה. החל מיהודה טורו, יהודי מניו אינגלנד ממוצא ספרדי-הולנדי, היהודים תמיד תרמו תרומות רבות לעיר ניו אורלינס. לקהילה היהודית בניו אורלינס יש היסטוריה ארוכה של פילנתרופיה. החל מיהודה טורו, יהודי ניו אינגלנד ממוצא ספרדי-הולנדי, היהודים תמיד תרמו תרומות רבות לעיר ניו אורלינס.
ארבעה כתבי עת שונים של חדשות ובידור שירתו את הקהילה היהודית בניו אורלינס: העיתון "האור היהודי", בבעלות מקומית – העיתון היהודי היחיד של ניו אורלינס – שפורסם והופץ. העיתון "חדשות יהודיות" (Crescent City Jewish News) מציע ניוזלטר שבועי חינם ו"הקול היהודי" בדרום העמוק (Deep South Jewish Voice) עיתון דו-חודשי ששירת את הקהילות היהודיות של אלבמה, לואיזיאנה, מיסיסיפי וצפון מערב פלורידה. מגזין "החיים היהודיים הדרומיים" הוא פרסום שהחל בשנת 1990 בשם "השופר הדרומי" ומשרת את הקהילות היהודיות בדרום-מזרח ארצות הברית. בשנת 2009, הוא החל לשים דגש על תוכן מקומי, ומאז 2015, הציע שתי מהדורות נפרדות, אחת לדרום העמוק, ואחת לניו אורלינס. בנוסף, הם מפרסמים ניוזלטר שבועי הידוע בשם "השבוע בחיי הדרום".