קהילת יהודי אילוב

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

סוכאצ'ב SOCHACZEW

עיר במחוז וארשה, מרכז-פולין.


קהילה יהודית מאורגנת הייתה במקום בסוף המאה ה-15. רוב היהודים התפרנסו כחלפני כספים וכסוחרי בדים ותבלינים.

באמצע המאה ה-16 הואשמו שלושה יהודים בחילול "לחם-הקודש", הם הוצאו להורג, למרות הוראת מלך פולין לערוך להם משפט חוזר. כעבור זמן תבעו ראשי הקהילה לדין את האחראים למעשה, את מושלי הערים סוכאצ'ב ופלוצק.

באותה התקופה עסקו יהודים בסחר בהמות, עורות וצמר, ועבדו בחייטות ובנגרות. בשל עלילת- דם בשנת 1619 נשרף אחד היהודים וכעבור שנה עלה באש הרובע היהודי כולו. העירונים התנגדו לחידוש היישוב ובמשך 130 שנה לא הייתה קהילה מאורגנת במקום. באמצע המאה ה-18 התיישבו בעיר, בהסכמת המלך, סוחרים ובעלי-מלאכה וייסדו מפעלים בענף ההלבשה, העורות והמשקאות. ב-1793 נחנך בית-כנסת חדש. במאה ה-19 היוו היהודים %80 בממוצע מאוכלוסיית העיר (הם מנו כ-3,000 נפש בסוף המאה).

קהילת סוכאצ'ב נודעה בעשרה ובתלמידי חכמים שבה. בין הרבנים שכיהנו שם היו: ר' יונה נחום כ"ץ במחצית השנייה של המאה ה-17, ר' מאיר איזנשטט בסופה, ר' אריה ליבוש חריף בסוף המאה ה-18, ואחר כך ר' אלעזר הכהן ואחרים. ר' אברהם בורנשטיין ייסד בעיר שושלת חסידית והקים ישיבה גדולה. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' צבי פרקאל, הוא ניספה בשואה בגיטו וארשה.

בימי מלחמת-העולם הראשונה עזבו רבים את העיר, וב-1921, בפולין העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, היו היהודים רק כמחצית האוכלוסיה. ב-1925 היו נציגי האוכלוסיה היהודית מחצית מחברי המועצה המקומית, ומשה שווארץ שימש כסגן ראש-העיר. בשנות ה- 30 פעלו בקהילה הרב זישא פרידמן, המזכיר הכללי של "אגודת-ישראל" והסופר א' וארשאבסקי.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בסוכאצ'ב כ-4,000 יהודים.


בימי המלחמה, תחת הכיבוש הגרמני בפברואר 1941, הועברו יהודי סוכאצ'ב לגיטו וארשה.

וישוגרוד Wyszogrod

עיר על הויסלה, מחוז וארשה, צפון מרכז פולין.

ב-1422 ניתנה רשות ליהודי המקום לעסוק במסחר ובמלאכה ולהקים מוסדות משלהם. במאה ה-16 פתחו יהודים בתי-אריגה בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-18 חנכה הקהילה בית- כנסת על-פי תכניתו של האדריכל דוד פרידלנדר (שנהרס ב-1939). ב-1808 מנתה הקהילה 2,883 נפש (%90 מכלל האוכלוסיה), וכמספר הזה בסוף המאה וגם ב- 1939.

יהודי וישוגרוד עסקו במסחר בין-עירוני לאורך הנהר. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, בעיקר בראשית שנות השלושים, הורע מצבם הכלכלי בגלל הסתה אנטישמית שנבעה ממשבר כלכלי.

הרבנים האחרונים שכיהנו בקהילת וישוגרוד היו דוד בורנשטיין ונפתלי ספיבאק; שניהם ניספו בשואה.

בימי מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1942, גורשו יהודי המקום לצ'רווינסק ולנובי-דבור, ומשם הובלו לטרבלינקה.

בווישוגרוד נולד נחום סוקולוב, הסופר ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

צ'יז'ב

שמות נוספים: צ'יז'בו, צ'יז'ב-אוסאדה
Czyżew, Czyżewo, Czyżew-Osada

עיר נפת ויסוקיה מאזובייצקי במחוז פודלסיה, פולין.

היישוב השוכן על הנהר ברוק מוזכר לראשונה ב-1187.  בשנת 1417 צ'יז'ב קיבלה זכויות עיר. בסוף המאה ה-16,  צ'יז'ב התחלקה למקבץ כפרים אשר נשאו את השם צ'יז'ב בתוספת שמו של האציל אשר קנה את המקום.  

ב-1738 המלך הפולני אוגוסט ה-3 העניק למקום זכויות עיר. במשך הזמן קובצו אליה הכפרים הסמוכים צ'יז'בו-קושצ'ילנה (Czyżewo Kościelne) וציז'ב-סטאציה (Czyżew-Stacja) ושמה הרישמי שונה לצ'יז'ב-אוסאדה (Czyżew-Osada). עם קבלת מעמד של עיר צ'יז'ב שימשה מרכז אדמיניסטראטיבי שבו פעלו מוסדות כגו בית משפט מקומי, משרד דואר וכנראה עד לשנים 1823-1822 גם בית חולים של הכנסייה.

לאחר החלוקות הרבות של פולין בין המעצמות השכנות, צ'יז'ב נכללה בתחומי מלכות פולין כחלק מאימפריה הרוסית. ב-1870, בדומה לרוב ערי מלכות פולין נשללו מצ'יז'ב זכויות עיר כעונש על המרידות הרבות של הפולנים נגד האימפריה הרוסית. זכויות העיר וסימלה של הוחזרו לה רק בשנת 2011.

ב-1854 חובר היישוב למסילת הברזל וורשה-סנט פטרסבורג. מסילת הברזל תרמה לפיתוחה המהיר של העיר ומספר התושבים במקום גדל במהירות. צ'יז'ב המשיכה לשמש מרכז אדמיניסטראטיבי שבו פעלו בית ספר אזורי, בית משפט מקומי, משרד דואר, בית מרקחת ועוד.

ב-1912 ביקר בצ'יז'ב הצאר הרוסי ניקולאי ה-2. לאחר שהצאר ירד בתחנת הרכבת של צ'יז'ב, חצה את ככר העיר ופנה לשדות שבין צ'יז'ב לאנדז'ייבו. שם נערך תמרון ענק של צבא רוסיה בהשתתפות 180 אלף חיילים. בסיום התמרון העניק הצאר לנוכחים במקום ולכל חייל מטבע של רובל אחד אשר הוטבע במיוחד עבור מעמד זה.

עם כינונה של פולין העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) צ'יז'ב שימשה כמרכז חקלאי.

ב-1931, בככר הקטנה של צ'יז'ב, הוצב פסלו של המצביא הפולני המרשל יוזף פילסודסקי, לציון גבורתם של החיילים אשר נפלו בקרבות למען עצמאותה שח פולין.

ב-7 בספטמבר 1939 צ'יז'ב נכבשה על ידי הגרמנים ובאוקטובר 1939 הועברה לשליטת ברה"מ בהתאם להסכם מולוטוב-ריבנטרופ. פיסלו של המרשל פילסודסקי הוסר על ידי הסובייטים ונקבר על ידם. ב-1981 התגלה מקום קבורת של הפסל. הפסל הוצא מהאדמה, שופץ והוצב מחדש. 

 

יהודים בצ'יז'ב

היהודים החלו להתיישב בצ'יז'ב לאחר שהמקום קיבל זכויות עיר והרשות לקיים ירידים שנתיים. ב-1755 גרו במקום 30 משפחות יהודיות. ב-1792 כבר חיו בצ'יז'ב 135 יהודים מתוך 867 תושבי המקום (15,6%). ברשות הקהילה היה בית כנסת הבנוי מעץ, מקווה ובית עלמין.

ב-1820 מוקם בית עלמין חדש לאחר שהתמעטו מקומות קבורה בבית הקברות הישן.

 בשנת 1857, עם הקמת תחנת הברזל מנתה הקהילה היהודית, כולל הכפרים הסמוכים,  2,412 איש מתוך מתוך כלל אוכלוסייה של 3,972 איש (60,7%). תושבי צ'יז'ב הנוצרים עסקו בעיקר בחקלאות, לעומת היהודים הם הסוחרים ובעלי המלאכה. כאשר בשנת 1870 צ'יז'ב איבדה את זכויות העיר, בכיכר העיר עמדו שני בתי כנסת. עד שנת 1900 סביב הככר הקטנה של העיר פעלו דוכני העץ של הסוחרים היהודים. לאחר מכן העבירו את דוכני השוק לככר הגדולה. ב-1899 בצ'יז'ב העיר לבדה, ללא הכפרים הסמוכים, התגוררו 2,162 יהודים מתוך 2,300 תושבים של כלל האוכלוסייה (94%).

בצ'יז'ב הוקם מפעל לטליתות ותוצרתו שווקה בכמויות גדולות לכל פולין ואף לארצות חוץ.

עם תום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) וכינונה של פולין העצמאית, צ'יז'ב המשיכה להתפתח כמרכז עירוני אזורי ובככר הגדולה המשיך להתקיים השוק השבועי. ביישוב הוקם סניף של הבנק העממי של אוסטרוב מאזובייצקי, נוסדה "אגודה שיתופית חקלאית-מסחרית" אשר רכשה את התוצרת החקלאית של האזור וסיפקה דשנים וציוד והשאילה מיכון חקלאי. ביישוב פעלו 14 מאפיות, 17 איטליזים ומשנת 1929 תחנת חשמל פרטית. בנוסף, הוקמו בצ'ז'ב מפעלי מלאכה לאריזת מוצרי טבק, מלח, תחנת דלק ומפעלים לייצור לבנים וטחנות קמח. למרות שביישוב גרו 3 רופאים ומיילדת עד 1939 לא היה בצ'יז'ב בית חולים.

בשנים שבין שתי מלחמות העולם הוקמו מספר חברות לעזרה סוציאלית כגון "טא"ז- החברה לשמירת בריאות הציבור היהודי", "צנטוס- החברה לטיפול ביתומים", "גמילות חסד". ילדי הקהילה למדו בחדרים מסורתיים או ב"חדר מתוקן" עם הוראת עברית ותנ"ך אשר הופעלו ע"י האירגונים הציוניים או בבית ספר עממי ממשלתי. במקום פעל גם בית ספר לבנות דתיות של הרשת "בית יעקב".

במקום התקיימה פעילות תרבותית ופוליטית ערה. בציז'ב הייתה נציגות של רוב האירגונים הציוניים ושל המפלגות אגודה ישראל, הבונד והתנועה הקומוניסטית אשר פעלה במחתרת.

באותן שנים הרגשות האנטישמיים הלכו וגברו קרב אוכלוסייה הנוצרית. הלאומנים הפולנים קראו להחרמת המסחר היהודי. ביום שוק ב-5 לינואר 1937, פרעו הפולנים ביהודים. בפרעות נהרג זליג ילן, חמישה יהודים נפצעו קשה ועשרות נפצעו קל.

עד ספטמבר 1939 התגוררו בצ'יז'ב העיר כ-1,600 יהודים שהם היוו 85% מכלל האוכלוסייה במקום.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. באותו היום תחנת הרכבת של צ'יז'ב הופצצה קשות, שרפות פרצו בעיר אשר החריבו את דוכני השוק, בית התפילה ובתי עץ רבים. הגרמנים כבשו את צ'יז'ב ב-7 בספטמבר 1939. מיד התחילו ההתעללויות ביהודים ובחטיפות לעבודות כפייה.

ב-17 בספטמבר 1939 ברה"מ פלשה לפולין וכבשה את אזור לובלין.

ב-28 בספטמבר 1939 הסובייטים והגרמנים היליפו שטחי כיבוש. בהתאם להסכם מולוטוב ריבנטרופ שנחתם בין גרמניה הנאצית לברה"מ ב-23 באוגוסט 1939, אזור לובלין הועבר  לידי הגרמנים והצבא הסובייטי נכנס לאזור ביאליסטוק. צ'יז'ב הועברה לשליטת הסובייטים  ב-10 באוקטובר 1939. בנוסף ליהודי המקום, בציז'ב התרכזו גם הרבה פליטים שברחו מאזור הכיבוש הגרמני. הסובייטים הלאימו מיד את כל העסקים הפרטיים, ועד הקהילה פוזר, וכמו כן פוזרו כל המפלגות הציוניות ונאסרו הלימודים בעברית. אלה שנחשבו למתנגדי המשטר הסובייטי נאסרו. היהודים האמידים גורשו לסיביר. הפליטים משיטחי הכיבוש הגרמני שלא קיבלו על עצמם אזרחות סובייטית לא הורשו להתגורר עד 400 ק"מ מהגבול ושולחו לפנים רוסיה. כ-2,000 פליטים הורשו להשאר באזור. פסלו של פילסודסקי הופל ונקבר ובעיר הוצב פסלו של לנין.

ב-22 ביולי 1941 הגרמנים פלשו לברית המועצות. תוך זמן קצר צ'יז'ב שוב נכבשה על ידי הגרמנים. בעיר נמצאו בנוסף ליהודי המקום גם כ-2,000 פליטים. מיד התחילו להתעלל ביהודים. הגרמנים אספו את היהודים, הכריחו אותם להפיל את פסלו של לנין שהציבו הסובייטים ולשאת אותו עד לגשר שעל נהר הברוק ולהשליח אותו לנהר (הפסל זרוק שם עד היום). היהודים הוכרחו לעבוד בעבודות כפייה והוטל עליהם לשלם כופר כבד. הוקם יודנראט בן חמישה חברים שבראשו הועמד זבולון גרוסברד.

ב-20 באוגוסט 1941 הגרמנים אספו 5,000 יהודים מקהילות אנדז'ייבו, צ'יז'ב וזארמבי קושצ'לנה, הובילו אותם ל- Szulborz Wielki , שם הכניסו אותם לחצר גדולה של בית הספר, שדדו מהם את דברי הערך והתכשיטים, הפרידו בין גברים לנשים. לפי העדויות של כפריים מקומיים את הילדים הקטנים רצחו במקום לעיני ההורים כשרוצצו את הראשים הקטנים על גזעי העצים. את הגופות הקטנים ואת היהודים הבוגרים העמיסו על משאיות והובילו כקילומטר ליער שליד הכפר מיאנובק Mianówek –Mianów על יד Szulborz Wielki. שם רצחו אותם בירי בתוך תעלה נגד טנקים.

בצ'יז'ב נשארו כ-200 בעלי מלאכה יהודים שרוכזו בגטו קטן של כמה בתים. בראש היודנראט החדש הועמד אלתר וולמן. היהודים הועסקו בעבודות הקשות של שיפוץ ובניית מסילות רכבת באזור. לגטו הקטן הזה התגנבו כעבור זמן כ-30 ילדים יתומים שהסתובבו באזור. מפקד הז'נדרמריה המקומי ציווה לאסוף את הילדים האלה ולהסיע אותם למקום בורות המוות בכפר מיאנובק ושם הם נרצחו. ב-1 בנובמבר 1942 הגרמנים חיסלו גם את הגטו הקטן, הובילו את היהודים לזמברוב ובתחילת ינואר 1943 ביחד עם יהודי זמברוב נשלחו למחנה ההשמדה טרבלינקה.

לאחר השואה

ב-19באוגוסט 1944 הצבא הסובייט שיחרר את צ'יז'ב. רק אחדים מיהודי צ'יז'ב שרדו. בית התפילה מעץ נשרף עוד בשרפה של ראשית ספטמבר 1939.מהמקווה ומבית העלמין הישן שהיו פעם לידו לא נשאר זכר.

בית העלמין החדש גם כן נהרס והמצבות ששרדו את הגרמנים נשדדו אחר כך על ידי האוכלוסייה המקומית. במכון ההיסטורי היהודי בוורשה לצד אחת המצבות ששרדה מבית העלמין של צ'יזב ישנה עדות כתובה של שמואל גוטמן, מפקד יחידה של הפרטיזנים אשר פוצצו ב-26 היולי 1943 את הגשר שליד מלכיניה. כתוב בה, כי הפרטיזנים לאחר הפעולה והקרב שלאחריו התגנבו לצ'יז'ב ובאוהל שהיה קיים בבית הקברות החדש קברו את חברם היהודי, סגן לובקה אשר נהרג בקרב. שטח בית העלמין החדש מכוסה צמחיית פרא וללא מצבות.

בניין בית הכנסת ברחוב פיבנה 5 שרד בחלקו. ב-1945 הוא עבר שיפוץ וב-1950 נבנה מחדש חלקו המזרחי ההרוס. היום המבנה משמש כמחסן של המועצה המקומית.

בשנת 1959, מעל לגיא ההריגה בכפר מיאנוב (Mianówek  Mianow) שליד שולבוז'ה וילקי הוקמה אנדרטה מגרנית בדמות לוחות הברית ומעליהם מגן דוד. על הלוחות רשומה בעברית ובפולנית כתובת זאת: "במקום הזה קבורים 5,000 יהודים, גברים, נשים וילדים מזרמבי, צ'יז'ב ואנדז'ייבו. הם נרצחו באכזריות על ידי הנאצים בסתיו 1941. אשמתם היחידה הייתה היותם יהודים. יהיה זכרם ברוך."

גומבין

עיירה במחוז וארשה, מרכז פולין.


במחצית השנייה של המאה ה-16 היו בבעלות יהודית שבעה מתוך 352 הבתים במקום. בית- כנסת מעץ הוקם ב-1710. בסוף המאה ה-19 התפקדו בעיירה כ-2,540 תושבים יהודיים וכמספר הזה ב-1921.

בגומבין נולד אברהם אבא בן חיים הלוי, בעל "מגן אברהם". יהודה לייב אבידע (זלוטניק) שימש ברבנות בקהילה בשנים 1919-1911.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו במקום 2,312 יהודים. בסוף ספטמבר 1939 הציתו חיילים גרמנים את בית-הכנסת ואת הבתים הסמוכים וגבו מן הקהילה "קנס" על ההצתה. באוקטובר הוקם "יודנראט" בראשות משה ואנט ובתחילת 1940 נקבע הגיטו. כעבור שנה התחילו שילוחי יהודים למחנות עבודה; רובם שולחו למחנה קונין. כאשר נפוצו שמועות על הקשיים במחנות העבודה חדלו רבים להתייצב לקריאת היודנראט והסתתרו, והמשטרה הגרמנית ערכה חיפושים אחריהם בסיוע אנשי המשטרה היהודית. על אף המשלוחים למחנות לא ירד הצפיפות בגיטו, מפני שנשלחו לשם יהודים שגורשו מישובים קטנים בסביבה. במאי 1942 נערכה אקציה בגיטו ו- 2,150 יהודים שולחו למוות בחלמנו.

אחרי המלחמה נשארו בחיים 212 מיהודי גומבין - 32 בצד ה"ארי" ובמחנות-ריכוז, ו-180 בברית-המועצות. כמעט כולם עזבו את פולין במרוצת הזמן.

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

פלונסק PLONSK

פלונסק - עיר במחוז וארשה, פולין .

 

המאה ה -21

בפלונסק קיימות אנדרטאות לכבוד דוד בן גוריון (1873-1986), ממקימי מדינת ישראל (1948) וראש ממשלתה הראשון עד 1963, אשר נולד בפלונסק בשם דוד גרון. בן גוריון הוא זה ששאף "להפריח את השממה", להגשים את החלום הציוני לפתח את הנגב.

סמוך לשוק של פלונסק נמצא הבית בו התגורר הילד דוד גרון. על הבית הידוע בשם בניין בנגוריונקה (Bengurionówka) קיים שלט המציין שבן גוריון התגורר שם בעבר. במשך שנים רבות בבניין הבנגוריונקה, שנבנה בשנת 1780, פעל מוזיאון אודות בן גוריון ומסעדה שהגישה מאכלים מקומיים. המוזיאון נסגר למרות ניסיונות לפתוח אותו מחדש. בן גוריון נולד בבית עץ מעבר לפינה שכבר אינו קיים. באתר של הבית שבו נולד בן גוריון קיימת אנדרטה, שלוש אבנים העומדות על מצבות יהודית לזכר קרבנות המדינה היהודית. עץ זיכרון ברזל ניצב גם הוא לזכרו, עם עלי מתכת. במוקם שבו עמד בית הקברות היהודי, הוצבה אנדרטה שהוקדשה ליהודי פלונסק שנרצחו בשואה. מרכז התיעוד ההיסטורי של פלונסק מספק מידע היסטורי,  כגון מסמכים ותצלומים.

 

תולדות הקהילה היהודית

יישוב יהודי היה בפלונסק מאמצע המאה ה-15, יהודים התיישבו בעיר בעידוד הנסיכים השליטים וחרף התנגדותם של הסוחרים המקומיים. בית-הכנסת הגדול הוקם בתחילת המאה ה- 17, הצטיין בסגנונו הפנימי וארון-הקודש שבו היה מעשה אמנות.

במרוצת הזמן צומצם היקף עסקיהם של היהודים וב-1677 אסר יאן סובייסקי, מלך פולין, מסחר של יהודים בימי השוק, מלבד מכירות בשר כשר. בחלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה פלונסק באזור שעבר לשליטת רוסיה הצארית.

עם התפתחות פלונסק גדלה גם הקהילה היהודית, ולקראת סוף המאה ה-19 היו רוב בתי העיר וחנויותיה בבעלות יהודים. יהודים ניהלו מסחר סיטוני בתבואות, הקימו מפעלים לייצור משקאות חריפים, בתי מלאכה למוצרי הלבשה, ועסקו בחייטות וביצוא פרוות לפנים רוסיה.

הנהגת הקהילה הייתה בידי ה"מתנגדים", אבל השפעת החסידות (בפרט לבית גור) הייתה חזקה בעיר.

יהודי פלונסק השתתפו במרד הפולני בשנת 1863 ואחד המפקדים המקומיים, שלמה פוזנר, נהרג בקרב עם הרוסים.

ב-1910 מנתה הקהילה 7,665 נפש (%64 מכלל האוכלוסיה). באותה תקופה כיהן כרב בעיר הרב יחזקאל מיכלסון ואחריו - ר' ישראל הלוי בורנשטיין, שניספה בשואה.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם הלכה וגדלה השפעת המשכילים והציונים בקהילה, ופעולות החינוך והתרבות במסגרת התנועה הציונית הקיפו חוגים רחבים.

בשנות השלושים, עקב המשבר הכלכלי, ירדה הפעילות במפעלים היהודיים בפלונסק, ורבים עברו למסחר בדברי הלבשה מוכנים. השפל הכלכלי גרם להתגברות האנטישמיות והביא את הקהילה עד משבר.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) התגוררו בפלונסק כ-6,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לפלונסק ב-5 בספטמבר 1939. קבוצות גברים ונשים יהודים נשלחו לעבודות כפייה במחנות עבודה בנוסאז'בו ובסרפץ ובגלל התנאים הקשים מעטים מהם נשארו בחיים. במאי 1941 נתחם גיטו בעיר, ליהודי פלונסק בגיטו נוספו יהודים מישובים קטנים בסביבה, הצפיפות והמחסור היו בלתי אפשריים.

בין תחילת נובמבר לתחילת דצמבר 1942 הועברו לאושוויץ בארבע פעולות ("אקציות") 12,000 יהודים מן הגיטו. ובכך בא הקץ על יהודי פלונסק והסביבה.


פלונסק היא עיר הולדתם של הסופר שלמה צמח (1974-1886) ושל דוד בן-גוריון (1973- 1886).


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


יהודים מעטים חזרו לעיר אחרי המלחמה וגם אלו עזבו בשנות ה - 50 של המאה ה - 20 .

בשנת 1963 פורסם בת"א ספר יזכור לזכר יהודי העיר .

שלטונות העיר הנציחו בעיר את זכר דוד בן גוריון ומשפחתו - משפחת גרין . בעיר יש ככר בן גוריון , אנדרטה לזכרו וכן מוזיאון שנפתח בבית המשפחה לשעבר . במקום אף נפתחה מסעדה ובית קפה .

בית עלמין יהודי נוסד בעיר בשנת 1670 על שטח של 33 אלף מ"ר . הגרמנים הרסו את רובו בזמן המלחמה ולקחו את המצבות לבניה . בשנת 1946 בנו במקום יהודים שחזרו אנדרטה לזכר הנספים בשואה ואף קברו בבית העלמין יהודים עד לשנות ה - 50 של המאה ה- 20 . אולם עם עזיבת היהודים המקום הוזנח ועל חלקו נבנה מבנה ציבורי .
בשנת 1983 נבנתה עוד אנדרטה במקום ובשנת 1999 הוצבו על ידה 3 מצבות . בשנת 2015 רכשה חברת " City Star " מהעירייה זכויות לבנייה במקום של מרכז מסחרי , אולם רשיון בנייה לא ניתן לה ובאפריל 2016 נרשם שטח בית הקברות כמקום מורשת היסטורית .