חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
1 \ 4
נמחקו
נוספו
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי וישוגרוד

וישוגרוד Wyszogrod

עיר על הויסלה, מחוז וארשה, צפון מרכז פולין.

ב-1422 ניתנה רשות ליהודי המקום לעסוק במסחר ובמלאכה ולהקים מוסדות משלהם. במאה ה-16 פתחו יהודים בתי-אריגה בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-18 חנכה הקהילה בית- כנסת על-פי תכניתו של האדריכל דוד פרידלנדר (שנהרס ב-1939). ב-1808 מנתה הקהילה 2,883 נפש (%90 מכלל האוכלוסיה), וכמספר הזה בסוף המאה וגם ב- 1939.

יהודי וישוגרוד עסקו במסחר בין-עירוני לאורך הנהר. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, בעיקר בראשית שנות השלושים, הורע מצבם הכלכלי בגלל הסתה אנטישמית שנבעה ממשבר כלכלי.

הרבנים האחרונים שכיהנו בקהילת וישוגרוד היו דוד בורנשטיין ונפתלי ספיבאק; שניהם ניספו בשואה.

בימי מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1942, גורשו יהודי המקום לצ'רווינסק ולנובי-דבור, ומשם הובלו לטרבלינקה.

בווישוגרוד נולד נחום סוקולוב, הסופר ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
157568
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
SPIVAK, SPIWAK, SPIEWAK, SPIVACK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

ספיבק וספייבק הם גרסאות סלביות של השם קנטור שפירושו המילולי הוא "זמר". בדומה לחזן, קנטור נגזר מהמילה האיטלקית קנטרה שפירושה "לשיר". במקור מונח זה התייחס למי ששירת בבית הכנסת. בשימוש המודרני זה תוארו של שליח הציבור המוביל את המאמינים בתפילה ובשירה. כשם משפחה שם זה מקביל לשם הגרמני / יידיש זינגר / זנגר, ושל השם העברי משורר.שם זה מבליט את ההיבט המוסיקלי בתפקיד שממלא החזן. לעומת זאת השם בסו (באסו) מתייחס לאיכות קולו של החזן. כל אלה ומונחים דומים יצרו שמות משפחה יהודיים במספר שפות ובצורות איות שונות.

אחת הצורות המוקדמות היא סאנקמייסטר (מהמילה הגרמנית זינגמייסטר, כלומר "זמר מומחה"), המתועדת עם לזר סאנקמייסטר בשנת 1439 והיינריך סאנקמייסטר ב-1449. קאנטאריני, שהוא השם המקביל באיטלקית, היה שמה של משפחה ידועה באיטליה של המאה ה-16. קנטורי מוזכר במאה ה-16; איסאק (יצחק) בן אביגדור בס בשנת 1600; סינגר ב-1676. קנטור מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1679 עם בורכרט קנטור מהלברשטט, גרמניה, וקנטר בשנת 1736 עם סלמון יוסף קנטר; זנגר בשנת 1683; בסיסטה במאה ה-17; שולזינגר בשנת 1724; ופורזינגר בשנת 1784. קאנטור הוא גרסה נוספת. שמות מקבילים ממקור סלבי כוללים את סולובי שפירושו המילולי הוא "זמיר". דסקלו היא גרסה רומנית שפירושה המילולי הוא "שמש" (בכנסיה).

קיצורים של שם זה, הנפוצים בעיקר בארצות דוברות גרמנית, כוללים את קנט וקנד. גרסאות נפוצות מאד מכילות סיומות פטרונימים, כמו השמות קנטורוביץ וקנטורוביץ'. יהודי מזרח אירופה אשר היגרו למערב אירופה ולארצות הברית לפעמים תרגמו או החליפו את שמותיהם היידיש או הגרמניים עם שמות מהשפות המקומיות. כדוגמא לדרך שבה יהודי מזרח אירופה החליפו את שמות המשפחה שלהם בעקבות הגירתם לארצות המערב, יש לציין את משפחת קנטורוביץ' מצרפת אשר בשנת 1957 החליפה את שמה לשם קאנטו (Cantaud).

שמות מקבילים ממקור סלבי כוללים את סולובי שפירושו המילולי הוא "זמיר". דסקלו היא גרסה רומנית שפירושה המילולי הוא "שמש" (בכנסיה).בארצות דוברות שפות סלביות במזרח אירופה השם קנטור / קאנטור תורגם לפעמים לשמות הסלביים ספיבק או ספיאבק.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה ספיבק כוללים את החזן והמלחין ניסן ספיבק (1906-1824).
כתר תורה, אחד מאוצרות האמנות מבית הכנסת בוישוגרוד.
מחוז ורשה, פולין, מן המאה ה-18.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זייצ'יק)
ארון הקודש בבית הכנסת בוישוגרוד,
מחוז ורשה, פולין, שנות ה-1920
ארון הקודש מכסה כמעט את כל הקיר המזרחי, מעוטר בתבליטים מעולם החי והצומח, סמלים אלגוריים, כלי נגינה, ציטוטים תנ"כיים ודמויותיהם של משה ואהרון. בית הכנסת נבנה במחצית ה-2 של
המאה ה-18 בסגנון הבארוק על-ידי האמן היהודי דויד פרידלנדר.
מבנהו פנימי קלאסי
צילום: ש. זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
רימונים ועצי חיים מבית הכנסת בוישוגרוד,
מחוז ורשה, פולין, 1929 בקירוב
בית הכנסת נבנה במחצית השנייה של המאה ה-18 בידי האמן היהודי דוד פרידלנדר. מבנה ריבועי מאבן, בעל ארבעה עמודי תווך. שייך לתקופת הבארוק. ארון הקודש כיסה כמעט את כל הקיר המזרחי ועוטר בתבליטים מעולם החי והצומח, סמלים אליגוריים, פסוקים מהתנ"ך ודמויותיהם של משה ואהרון
צילום: שמעון זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
קטע מארון הקודש בבית הכנסת,
וישוגרוד, מחוז ורשה, פולין, 1929 בקירוב
בית הכנסת נבנה במחצית ה-2 של המאה ה-18
בעל סגנון בארוקי, מבצרי. מבנהו הפנימי קלאסי
ארון הקודש, מעשה ידיו של האמן ד. פרידלנדר
מכסה כמעט את כל הקיר המזרחי בסגנון הרוקוקו,
מעוטר בתבליטים מעולם החי, הצומח וסמלים אלגוריים
צילום: שמעון זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

נובידבור גדנסקי

Nowy Dwór Gdański

בגרמנית: Tiegenhof

עיירה במחוז פומרניה, פולין. לפני 1939 הייתה חלק מהעיר החופשית גדנסק. 

נובידבור גדנסקי שוכנת על הנהר טויה, אזור ז'ולבי ווישלאנה, כ-18 ק"מ צפונית מערבית מאלבלונג, 21 ק"מ צפונית מזרחית ממלבורק, ו-30 ק"מ מזרחית מגדנסק. עד תום מלחמת העולם השנייה מחוז פומרניה היה חלק מחבל פרוסיה המזרחית בגרמניה.

היישוב הוקם בשנת 1562 על האדמות שיובשו בדלתה של נהר הוויסלה ואשר היו שייכות לכתר הפולני.  המתיישבים הראשונים הוזמנו לשם מהולנד. פומרניה, שנובידבור גדנסקי נכללה בה, סופחה ע"י פרוסיה בחלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 ונשארה בשליטה גרמנית עד שנת 1920.

לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), על פי הסכם וורסאי, פומרניה חולקה בין מדינת פולין שזכתה שוב לעצמאות, לגרמניה והאזור הפולני של העיר החופשית גדנסק. כתוצאה מחלוקת השטח בין שלוש ריבונויות שונות, איחוד הקהילות היהודיות במחוז פורק ובמקומו הוקמו ארבע קהילות יהודיות נפרדות: גדנסק, סופוט, נובידבור ונוביסטאב. הקהילות של גדנסק וסופוט גדלו בעיקבות ההגירה של יהודים ממזרח פולין. לעומתן, בקהילות של מלבורק, נובידבור ונוביסטאב מספר היהודים נשאר ללא שינוי או אפילו ירד. 

החל מ-1920 נובידבור גדנסקי היא חלק מהעיר החופשית גדנסק (דנציג). בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לדנסק והאזור סופח לגרמניה. בפברואר 1945 הצבא האדום כבש את פומרניה לבתום מלחמת העולם השנייה אזור גדנסק ופומרניה היו חלק מפולין.

עד להענקת שיווין זכויות אזרחיות לכל התושבים בפרוסיה על ידי פרידריך השני ב-1772, נאסר התיישבות היהודים בפומרניה ובכל חבל פרוסיה המזרחית. עד אז היהודים הורשו להיכנס לגדנסק לצורכי מסחר בלבד ופרק זמן קצוב. בתום העסקים היהודים היו צריכים לעזוב את האזור. לאחר סיפוח פומרניה לפרוסיה ב-1772 היהודים התחילו להתיישב ביישובים טשא סביב העיר גדנסק. קהילות יהודיות נוסדו במלבורק, בנוביסטאב ובנובידבור.

בשנת 1818 התגוררו בנובידבור 16 יהודים ובשנת 1867 הקהילה מנתה כבר 99  יהודים שהיו 3,8% מכלל האוכלוסיה. לא ברור אם מספר היהודים כולל רק גברים או שמספרים אלה מתייחסים לכל בני המשפחות. 

הקהילות היהודיות בפומרניה היו מאוגדות באיחוד הקהילות היהודיות. ב-1815 הוקם בנובידבור בית עלמין קטן ובשנות ה-1860 הוקם בית כנסת ועל ידו מקווה. 

בעקבות הגאות הכלכלית בגרמניה בשנים 1914-1871 היהודים החלו להתיישב במרכז ומערב פרוסיה. בשנת 1871 מספר היהודים שנרשם בנובידבור עמד על 102 תושבים שהיוו 4,1% מכלל האוכלוסייה, אבל בשנת 1910 מספר היהודים בנובידבור ירד ל-20 איש (0,7%). היהודים התערו בתרבות הגרמנית והיו רשומים כגרמנים בני דת משה.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, מיעוטם בחקלאות ומלאכה. בשנים 1930-1920 בלטו בקהילה של נובידבור הסוחרים לאו ואדולף אהרון, לאו ברוק, ברונו לינדנבאום, איזידור מיכאליס, מוריץ הירשפלד, פלונסקי והחייט יוסך וולף. מקס שליימר היה הבעלים של חווה חקלאית. לפי הרישומים ב-1923 מיסי קהילה שילמו 11 גברים, אישה אחת ונערה אחת. ב-1928 שילמו מיסי קהילה 10 גברים ו-3 נשים. בספטמבר 1931 הקהילה מנתה 6 משפחות אשר ביחד מנו כ-20 איש. התפילות בבית הכנסת התקיימו רק בחגים, בשאר הימים בית הכנסת היה נעול. הנהלת הקהילה כללה את אדולף אהרון, מוריץ הירשפלד, לאו ברוק ואיזידור מיכאלס.

בגלל הנתק של העיר החופשית גדנסק (דנציג) משאר ערי פומרניה חלה הרעה משמעותית במצב הכלכלי באזור אשר השפיע גם על מצבן של הקהילות היהודיות. בשנים שבין שתי מלחמות העולם גדל במחוז כוחם של הפשיסטים ואוהדי הנאצים. בעיר החופשית גדנסק היה מתח מתמיד בין אוהדי גרמניה לבין האוכלוסייה הפולנית והיהודים. בנובידבור גברה מאוד התעמולה הנאצית האנטי יהודית. ב-9 בספטמבר 1931, בערב ראש השנה, פרצו לבית הכנסת בנודידבור, השחיתו את ארון הקודש וציירו על הריצפה והקירות סיסמאות אנטישמיות.

בעקבות הירידה בגודל האוכלוסייה היהודית בנובידבור גדנסקי הוחלט למכור את נכסי הקהילה. ב-7 בפברואר 1937, השטח עליו עמד בית הכנסת נמכר לאזרח בשם הנס אלברכט. על פי חוזה המכירה אלברכט התחייב לפרק את מבנה בית הכנסת על חשבונו, לנקות את המגרש מהריסות ולהקים במקום גן. רוב הכסף מהמכירה שימש לכיסוי חובות הקהילה והיתרה חולקה באפריל 1937 בין שלוש המשפחות שעוד נשארו בעיירה: משפחות הירשפלד, וולף ופלונסקי.

בעקבות הפוגרום הנאצי המכונה "ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) אשר פגע גם ביהודי הערים סופוט וגדנסק, קהילת יהודי גדנסק הגיע להסכם עם הנאצים על מסירת כל הרכוש של הקהילות היהודיות לרשות השילטונות ועל חיסול הדרגתי של מוסדות הקהילות. ב-8 בינואר 1939 נחתם ההסכם על העברת כל הרכוש הלא ד'ניידא לשלטונות. לא ידוע אם שטח של בית העלמין הקטן בנובידבור נכלל בהסכם. הנאצים התחייבו (ועמדו בהסכם) שלא להרוס את בתי העלמין היהודים לאחר עזיבת היהודים.

ב-1 בספטמבר 1939 הנאצים תקפו את מוסדות השלטון הפולני בעיר החופשית גדנסק ואת המבצר הימי הפולני "ווסטרפלטה” בקצה צפון מזרחי של חצי האי הל. במתקפה זאת התחילה מלחמת העולם השנייה.  

 

תקופת השואה

אין וודאות על קורות היהודים שנותרו בנובידבור גדנסקי בספטמבר 1939. ברשימות היהודים בגדנסק מאוגוסט 1939 מופיעים 5 בני משפחת פלונסקי - גרהרד וזיסה, יוסף ונייטל וילדם, כנראה תושבי נובידבור בעבר. מופיעים גם הזוג מוריץ והנרייטה הירשפלד. בדצמבר 1942 הזוג הירשפלד נשלח לגטו טרזין בצ'כיה והגיעו לשם ב-17 לדצמבר. מוריץ הירשפלד ניספה בטרזין כעבור שבועיים, ב-4 בינואר 1943. בתקופה הזאת ניספו או נרצחו בטרזין הרבה מיהודי גדנסק. הנרייטה הירשפלד נשלחה לאושוויץ ב-15 במאי 1944 וכנראה נרצחה. לא ידוע גורלה של משפחת וולף שהייתה ברשימות דגנסק.

 

לאחר השואה

היהודים לא חזרו לנובידבור גדנסקי. בחלקה שעליו עמדו פעם בית הכנסת והמקווה נבנה בית מגורים.

עד 1960 בשטח בית העלמין עוד היו מפוזרות כמה מצבות, את המצבות אספו והיום הן מוצגות במוזיאון המקומי. היום על השטח של בית העלמין נמצאת שכונת של בתים צמודי קרקע.

ב-25 בינואר 2013 התקיים בנובידבור גדנסקי פסטיבל "הנושאים היהודיים" שבמסגרתו הוקרנו סרטים יהודיים מכל העולם שעסקו בתרבות היהודית והתקיימו הרצאות על השואה. זאת השנה התשיעית שהפסטיבל התקיים ביוזמתם של המורים והתלמידים של בית הספר מספר 2 של נובידבור גדנסקי ואגף התרבות של העיירה. התאריך 25 בינואר 2013 לא היה מקרי, הוא ציין את תאריך צעדת המוות ממחנה הריכוז שטוטהוף בשנת 1945.

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי וישוגרוד
וישוגרוד Wyszogrod

עיר על הויסלה, מחוז וארשה, צפון מרכז פולין.

ב-1422 ניתנה רשות ליהודי המקום לעסוק במסחר ובמלאכה ולהקים מוסדות משלהם. במאה ה-16 פתחו יהודים בתי-אריגה בעיר. במחצית השנייה של המאה ה-18 חנכה הקהילה בית- כנסת על-פי תכניתו של האדריכל דוד פרידלנדר (שנהרס ב-1939). ב-1808 מנתה הקהילה 2,883 נפש (%90 מכלל האוכלוסיה), וכמספר הזה בסוף המאה וגם ב- 1939.

יהודי וישוגרוד עסקו במסחר בין-עירוני לאורך הנהר. בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם, בעיקר בראשית שנות השלושים, הורע מצבם הכלכלי בגלל הסתה אנטישמית שנבעה ממשבר כלכלי.

הרבנים האחרונים שכיהנו בקהילת וישוגרוד היו דוד בורנשטיין ונפתלי ספיבאק; שניהם ניספו בשואה.

בימי מלחמת העולם השנייה, בנובמבר 1942, גורשו יהודי המקום לצ'רווינסק ולנובי-דבור, ומשם הובלו לטרבלינקה.

בווישוגרוד נולד נחום סוקולוב, הסופר ונשיא ההסתדרות הציונית העולמית.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

נובידבור גדנסקי
פלוצק
ורשה

נובידבור גדנסקי

Nowy Dwór Gdański

בגרמנית: Tiegenhof

עיירה במחוז פומרניה, פולין. לפני 1939 הייתה חלק מהעיר החופשית גדנסק. 

נובידבור גדנסקי שוכנת על הנהר טויה, אזור ז'ולבי ווישלאנה, כ-18 ק"מ צפונית מערבית מאלבלונג, 21 ק"מ צפונית מזרחית ממלבורק, ו-30 ק"מ מזרחית מגדנסק. עד תום מלחמת העולם השנייה מחוז פומרניה היה חלק מחבל פרוסיה המזרחית בגרמניה.

היישוב הוקם בשנת 1562 על האדמות שיובשו בדלתה של נהר הוויסלה ואשר היו שייכות לכתר הפולני.  המתיישבים הראשונים הוזמנו לשם מהולנד. פומרניה, שנובידבור גדנסקי נכללה בה, סופחה ע"י פרוסיה בחלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 ונשארה בשליטה גרמנית עד שנת 1920.

לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), על פי הסכם וורסאי, פומרניה חולקה בין מדינת פולין שזכתה שוב לעצמאות, לגרמניה והאזור הפולני של העיר החופשית גדנסק. כתוצאה מחלוקת השטח בין שלוש ריבונויות שונות, איחוד הקהילות היהודיות במחוז פורק ובמקומו הוקמו ארבע קהילות יהודיות נפרדות: גדנסק, סופוט, נובידבור ונוביסטאב. הקהילות של גדנסק וסופוט גדלו בעיקבות ההגירה של יהודים ממזרח פולין. לעומתן, בקהילות של מלבורק, נובידבור ונוביסטאב מספר היהודים נשאר ללא שינוי או אפילו ירד. 

החל מ-1920 נובידבור גדנסקי היא חלק מהעיר החופשית גדנסק (דנציג). בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לדנסק והאזור סופח לגרמניה. בפברואר 1945 הצבא האדום כבש את פומרניה לבתום מלחמת העולם השנייה אזור גדנסק ופומרניה היו חלק מפולין.

עד להענקת שיווין זכויות אזרחיות לכל התושבים בפרוסיה על ידי פרידריך השני ב-1772, נאסר התיישבות היהודים בפומרניה ובכל חבל פרוסיה המזרחית. עד אז היהודים הורשו להיכנס לגדנסק לצורכי מסחר בלבד ופרק זמן קצוב. בתום העסקים היהודים היו צריכים לעזוב את האזור. לאחר סיפוח פומרניה לפרוסיה ב-1772 היהודים התחילו להתיישב ביישובים טשא סביב העיר גדנסק. קהילות יהודיות נוסדו במלבורק, בנוביסטאב ובנובידבור.

בשנת 1818 התגוררו בנובידבור 16 יהודים ובשנת 1867 הקהילה מנתה כבר 99  יהודים שהיו 3,8% מכלל האוכלוסיה. לא ברור אם מספר היהודים כולל רק גברים או שמספרים אלה מתייחסים לכל בני המשפחות. 

הקהילות היהודיות בפומרניה היו מאוגדות באיחוד הקהילות היהודיות. ב-1815 הוקם בנובידבור בית עלמין קטן ובשנות ה-1860 הוקם בית כנסת ועל ידו מקווה. 

בעקבות הגאות הכלכלית בגרמניה בשנים 1914-1871 היהודים החלו להתיישב במרכז ומערב פרוסיה. בשנת 1871 מספר היהודים שנרשם בנובידבור עמד על 102 תושבים שהיוו 4,1% מכלל האוכלוסייה, אבל בשנת 1910 מספר היהודים בנובידבור ירד ל-20 איש (0,7%). היהודים התערו בתרבות הגרמנית והיו רשומים כגרמנים בני דת משה.

היהודים עסקו בעיקר במסחר, מיעוטם בחקלאות ומלאכה. בשנים 1930-1920 בלטו בקהילה של נובידבור הסוחרים לאו ואדולף אהרון, לאו ברוק, ברונו לינדנבאום, איזידור מיכאליס, מוריץ הירשפלד, פלונסקי והחייט יוסך וולף. מקס שליימר היה הבעלים של חווה חקלאית. לפי הרישומים ב-1923 מיסי קהילה שילמו 11 גברים, אישה אחת ונערה אחת. ב-1928 שילמו מיסי קהילה 10 גברים ו-3 נשים. בספטמבר 1931 הקהילה מנתה 6 משפחות אשר ביחד מנו כ-20 איש. התפילות בבית הכנסת התקיימו רק בחגים, בשאר הימים בית הכנסת היה נעול. הנהלת הקהילה כללה את אדולף אהרון, מוריץ הירשפלד, לאו ברוק ואיזידור מיכאלס.

בגלל הנתק של העיר החופשית גדנסק (דנציג) משאר ערי פומרניה חלה הרעה משמעותית במצב הכלכלי באזור אשר השפיע גם על מצבן של הקהילות היהודיות. בשנים שבין שתי מלחמות העולם גדל במחוז כוחם של הפשיסטים ואוהדי הנאצים. בעיר החופשית גדנסק היה מתח מתמיד בין אוהדי גרמניה לבין האוכלוסייה הפולנית והיהודים. בנובידבור גברה מאוד התעמולה הנאצית האנטי יהודית. ב-9 בספטמבר 1931, בערב ראש השנה, פרצו לבית הכנסת בנודידבור, השחיתו את ארון הקודש וציירו על הריצפה והקירות סיסמאות אנטישמיות.

בעקבות הירידה בגודל האוכלוסייה היהודית בנובידבור גדנסקי הוחלט למכור את נכסי הקהילה. ב-7 בפברואר 1937, השטח עליו עמד בית הכנסת נמכר לאזרח בשם הנס אלברכט. על פי חוזה המכירה אלברכט התחייב לפרק את מבנה בית הכנסת על חשבונו, לנקות את המגרש מהריסות ולהקים במקום גן. רוב הכסף מהמכירה שימש לכיסוי חובות הקהילה והיתרה חולקה באפריל 1937 בין שלוש המשפחות שעוד נשארו בעיירה: משפחות הירשפלד, וולף ופלונסקי.

בעקבות הפוגרום הנאצי המכונה "ליל הבדולח" (9 בנובמבר 1938) אשר פגע גם ביהודי הערים סופוט וגדנסק, קהילת יהודי גדנסק הגיע להסכם עם הנאצים על מסירת כל הרכוש של הקהילות היהודיות לרשות השילטונות ועל חיסול הדרגתי של מוסדות הקהילות. ב-8 בינואר 1939 נחתם ההסכם על העברת כל הרכוש הלא ד'ניידא לשלטונות. לא ידוע אם שטח של בית העלמין הקטן בנובידבור נכלל בהסכם. הנאצים התחייבו (ועמדו בהסכם) שלא להרוס את בתי העלמין היהודים לאחר עזיבת היהודים.

ב-1 בספטמבר 1939 הנאצים תקפו את מוסדות השלטון הפולני בעיר החופשית גדנסק ואת המבצר הימי הפולני "ווסטרפלטה” בקצה צפון מזרחי של חצי האי הל. במתקפה זאת התחילה מלחמת העולם השנייה.  

 

תקופת השואה

אין וודאות על קורות היהודים שנותרו בנובידבור גדנסקי בספטמבר 1939. ברשימות היהודים בגדנסק מאוגוסט 1939 מופיעים 5 בני משפחת פלונסקי - גרהרד וזיסה, יוסף ונייטל וילדם, כנראה תושבי נובידבור בעבר. מופיעים גם הזוג מוריץ והנרייטה הירשפלד. בדצמבר 1942 הזוג הירשפלד נשלח לגטו טרזין בצ'כיה והגיעו לשם ב-17 לדצמבר. מוריץ הירשפלד ניספה בטרזין כעבור שבועיים, ב-4 בינואר 1943. בתקופה הזאת ניספו או נרצחו בטרזין הרבה מיהודי גדנסק. הנרייטה הירשפלד נשלחה לאושוויץ ב-15 במאי 1944 וכנראה נרצחה. לא ידוע גורלה של משפחת וולף שהייתה ברשימות דגנסק.

 

לאחר השואה

היהודים לא חזרו לנובידבור גדנסקי. בחלקה שעליו עמדו פעם בית הכנסת והמקווה נבנה בית מגורים.

עד 1960 בשטח בית העלמין עוד היו מפוזרות כמה מצבות, את המצבות אספו והיום הן מוצגות במוזיאון המקומי. היום על השטח של בית העלמין נמצאת שכונת של בתים צמודי קרקע.

ב-25 בינואר 2013 התקיים בנובידבור גדנסקי פסטיבל "הנושאים היהודיים" שבמסגרתו הוקרנו סרטים יהודיים מכל העולם שעסקו בתרבות היהודית והתקיימו הרצאות על השואה. זאת השנה התשיעית שהפסטיבל התקיים ביוזמתם של המורים והתלמידים של בית הספר מספר 2 של נובידבור גדנסקי ואגף התרבות של העיירה. התאריך 25 בינואר 2013 לא היה מקרי, הוא ציין את תאריך צעדת המוות ממחנה הריכוז שטוטהוף בשנת 1945.

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

קטע מארון הקודש בבית הכנסת, וישוגרוד, פולין, 1929 בקירוב
רימונים ועצי חיים מבית הכנסת בוישוגרוד, פולין, 1929 בקירוב
ארון הקודש בבית הכנסת בוישוגרוד, מחוז ורשה, פולין, שנות ה-1920
כתר תורה מבית הכנסת בוישוגרוד, ורשה, פולין המאה ה-18
קטע מארון הקודש בבית הכנסת,
וישוגרוד, מחוז ורשה, פולין, 1929 בקירוב
בית הכנסת נבנה במחצית ה-2 של המאה ה-18
בעל סגנון בארוקי, מבצרי. מבנהו הפנימי קלאסי
ארון הקודש, מעשה ידיו של האמן ד. פרידלנדר
מכסה כמעט את כל הקיר המזרחי בסגנון הרוקוקו,
מעוטר בתבליטים מעולם החי, הצומח וסמלים אלגוריים
צילום: שמעון זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
רימונים ועצי חיים מבית הכנסת בוישוגרוד,
מחוז ורשה, פולין, 1929 בקירוב
בית הכנסת נבנה במחצית השנייה של המאה ה-18 בידי האמן היהודי דוד פרידלנדר. מבנה ריבועי מאבן, בעל ארבעה עמודי תווך. שייך לתקופת הבארוק. ארון הקודש כיסה כמעט את כל הקיר המזרחי ועוטר בתבליטים מעולם החי והצומח, סמלים אליגוריים, פסוקים מהתנ"ך ודמויותיהם של משה ואהרון
צילום: שמעון זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
ארון הקודש בבית הכנסת בוישוגרוד,
מחוז ורשה, פולין, שנות ה-1920
ארון הקודש מכסה כמעט את כל הקיר המזרחי, מעוטר בתבליטים מעולם החי והצומח, סמלים אלגוריים, כלי נגינה, ציטוטים תנ"כיים ודמויותיהם של משה ואהרון. בית הכנסת נבנה במחצית ה-2 של
המאה ה-18 בסגנון הבארוק על-ידי האמן היהודי דויד פרידלנדר.
מבנהו פנימי קלאסי
צילום: ש. זייצ'יק
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות,
עזבון לאה סנדל, ישראל)
כתר תורה, אחד מאוצרות האמנות מבית הכנסת בוישוגרוד.
מחוז ורשה, פולין, מן המאה ה-18.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות, אוסף זייצ'יק)
ספיבק
SPIVAK, SPIWAK, SPIEWAK, SPIVACK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתשמישי דת או פעולות בעלות אופן דתי, ומתארים.

ספיבק וספייבק הם גרסאות סלביות של השם קנטור שפירושו המילולי הוא "זמר". בדומה לחזן, קנטור נגזר מהמילה האיטלקית קנטרה שפירושה "לשיר". במקור מונח זה התייחס למי ששירת בבית הכנסת. בשימוש המודרני זה תוארו של שליח הציבור המוביל את המאמינים בתפילה ובשירה. כשם משפחה שם זה מקביל לשם הגרמני / יידיש זינגר / זנגר, ושל השם העברי משורר.שם זה מבליט את ההיבט המוסיקלי בתפקיד שממלא החזן. לעומת זאת השם בסו (באסו) מתייחס לאיכות קולו של החזן. כל אלה ומונחים דומים יצרו שמות משפחה יהודיים במספר שפות ובצורות איות שונות.

אחת הצורות המוקדמות היא סאנקמייסטר (מהמילה הגרמנית זינגמייסטר, כלומר "זמר מומחה"), המתועדת עם לזר סאנקמייסטר בשנת 1439 והיינריך סאנקמייסטר ב-1449. קאנטאריני, שהוא השם המקביל באיטלקית, היה שמה של משפחה ידועה באיטליה של המאה ה-16. קנטורי מוזכר במאה ה-16; איסאק (יצחק) בן אביגדור בס בשנת 1600; סינגר ב-1676. קנטור מתועד כשם משפחה יהודי בשנת 1679 עם בורכרט קנטור מהלברשטט, גרמניה, וקנטר בשנת 1736 עם סלמון יוסף קנטר; זנגר בשנת 1683; בסיסטה במאה ה-17; שולזינגר בשנת 1724; ופורזינגר בשנת 1784. קאנטור הוא גרסה נוספת. שמות מקבילים ממקור סלבי כוללים את סולובי שפירושו המילולי הוא "זמיר". דסקלו היא גרסה רומנית שפירושה המילולי הוא "שמש" (בכנסיה).

קיצורים של שם זה, הנפוצים בעיקר בארצות דוברות גרמנית, כוללים את קנט וקנד. גרסאות נפוצות מאד מכילות סיומות פטרונימים, כמו השמות קנטורוביץ וקנטורוביץ'. יהודי מזרח אירופה אשר היגרו למערב אירופה ולארצות הברית לפעמים תרגמו או החליפו את שמותיהם היידיש או הגרמניים עם שמות מהשפות המקומיות. כדוגמא לדרך שבה יהודי מזרח אירופה החליפו את שמות המשפחה שלהם בעקבות הגירתם לארצות המערב, יש לציין את משפחת קנטורוביץ' מצרפת אשר בשנת 1957 החליפה את שמה לשם קאנטו (Cantaud).

שמות מקבילים ממקור סלבי כוללים את סולובי שפירושו המילולי הוא "זמיר". דסקלו היא גרסה רומנית שפירושה המילולי הוא "שמש" (בכנסיה).בארצות דוברות שפות סלביות במזרח אירופה השם קנטור / קאנטור תורגם לפעמים לשמות הסלביים ספיבק או ספיאבק.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה ספיבק כוללים את החזן והמלחין ניסן ספיבק (1906-1824).