יעקוב פסנתיר
Jacob Psantir (1820-1902), historian, born in Botosani, Romania. He was orphaned as a child and apart from a few years in a Talmud Torah, received no formal education. He engaged in many occupations and for a time was even a singer in a gypsy band. During his travels throughout the Balkans, he was able to fill the gaps in his education. Wherever he went, he studied the history of the Jewish communities, investigating archives, examining gravestones and getting first-hand evidence. Psantir wrote two books about the history of Romanian Jewry as well as his memoirs. His researches became of particular importance after the Holocaust when many of the sources he had consulted were destroyed.
רומניה
(מקום)Romania
România
A country in eastern Europe, member of the European Union (EU)
21st Century
Estimated Jewish population in 2018: 9,000 out of 19,500,000. Before the Holocaust Romania was home to the second largest Jewish community in Europe, and the fourth largest in the world, after USSR, USA, and Poland. Main Jewish organization:
Federaţia Comunităţilor Evreieşti Din România - Federation of Jewish Communities in Romania
Str. Sf. Vineri nr. 9-11 sector 3, Bucuresti, Romania
Phone: 021-315.50.90
Fax: 021-313.10.28
Email: secretariat@fcer.ro
Website: www.jewishfed.ro
בוטושאן
(מקום)בוטושאן Botosani
עיר מחוז בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
תחילת היישוב היהודי בעיר כנראה במאה ה-17, ובסוף המאה ה-19 הקהילה השנייה בגודלה ובחשיבותה במולדאביה (16,817 נפש, יותר ממחצית האוכלוסיה במקום). אותו זמן היוו היהודים %75 מן הסוחרים ו-%68 מבעלי-המלאכה בעיר. תושבי המקום לחצו להגבלת הסחר היהודי; מהומות אנטי-יהודיות פרצו ב-1870 ובשנות מרד האיכרים ברומניה (1907). פעולות הקהילה הצטמצמו עם שלילת המעמד החוקי מקהילות רומניה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והיא התארגנה מחדש רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ב-1866 פתח בה הסופר העברי הלל כהנא בית-ספר חילוני, מן הראשונים ברומניה, שהתקיים בתמיכת כי"ח עד מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1882 הוציאו לאור מורי בית-הספר הסופרים דוד ישעיה זילברבוש וצבי אליעזר טלר את הירחון העברי "האור". עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קיימה הקהילה שני בתי-ספר לבנים ולבנות ובית-ספר מקצועי לבנות.
תקופת השואה
בימי "משמר הברזל" ברומניה (מספטמבר 1940 עד ינואר 1941) סבלו 10,900 יהודי בוטושאן מהגבלות כלכליות ואחרות.8,000 מהם הוצאו לעבודות-כפייה, מחציתם מחוץ לעיר, וכ-150 נשלחו לטראנסניסטריה. בפרוץ המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) הובאו לעיר 11,000 יהודים מן העיירות בסביבה. עם הרחקת התלמידים היהודיים מבתי-הספר הכלליים פתחה הקהילה גם שני מוסדות תיכוניים. באפריל 1944, עם התקרב הצבא האדום, השתררה אנארכיה גמורה והקהילה קיבלה על עצמה את תפקידי העיריה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית-החולים ומושב-הזקנים בעיר. ב-7 באפריל קיבלו הסובייטים את מפתחות העיר מידי משלחת הקהילה היהודית. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אבל המפקד הרוסי הזהיר אותם שלא להפוך את בוטושאן ל"רפובליקה יהודית". בשנת 1947 מנה היישוב 19,550 נפש; רובם עלו לישראל כעבור שנים אחדות.
בשנת 1963 היה מספר תושבי העיר למעלה מ-70,000. ב-1969 ישבו שם 500 משפחות יהודיות, והיו להם ארבעה בתי-כנסת.
עיר מחוז בצפון חבל מולדובה, הרגאט, רומניה.
תחילת היישוב היהודי בעיר כנראה במאה ה-17, ובסוף המאה ה-19 הקהילה השנייה בגודלה ובחשיבותה במולדאביה (16,817 נפש, יותר ממחצית האוכלוסיה במקום). אותו זמן היוו היהודים %75 מן הסוחרים ו-%68 מבעלי-המלאכה בעיר. תושבי המקום לחצו להגבלת הסחר היהודי; מהומות אנטי-יהודיות פרצו ב-1870 ובשנות מרד האיכרים ברומניה (1907). פעולות הקהילה הצטמצמו עם שלילת המעמד החוקי מקהילות רומניה בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-19 והיא התארגנה מחדש רק אחרי מלחמת-העולם הראשונה. ב-1866 פתח בה הסופר העברי הלל כהנא בית-ספר חילוני, מן הראשונים ברומניה, שהתקיים בתמיכת כי"ח עד מלחמת-העולם השנייה. בשנת 1882 הוציאו לאור מורי בית-הספר הסופרים דוד ישעיה זילברבוש וצבי אליעזר טלר את הירחון העברי "האור". עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) קיימה הקהילה שני בתי-ספר לבנים ולבנות ובית-ספר מקצועי לבנות.
תקופת השואה
בימי "משמר הברזל" ברומניה (מספטמבר 1940 עד ינואר 1941) סבלו 10,900 יהודי בוטושאן מהגבלות כלכליות ואחרות.8,000 מהם הוצאו לעבודות-כפייה, מחציתם מחוץ לעיר, וכ-150 נשלחו לטראנסניסטריה. בפרוץ המלחמה עם ברית-המועצות (יוני 1941) הובאו לעיר 11,000 יהודים מן העיירות בסביבה. עם הרחקת התלמידים היהודיים מבתי-הספר הכלליים פתחה הקהילה גם שני מוסדות תיכוניים. באפריל 1944, עם התקרב הצבא האדום, השתררה אנארכיה גמורה והקהילה קיבלה על עצמה את תפקידי העיריה, הקימה משמר אזרחי ודאגה להמשך קיומם של בית-החולים ומושב-הזקנים בעיר. ב-7 באפריל קיבלו הסובייטים את מפתחות העיר מידי משלחת הקהילה היהודית. יהודים מונו לתפקידי ציבור, אבל המפקד הרוסי הזהיר אותם שלא להפוך את בוטושאן ל"רפובליקה יהודית". בשנת 1947 מנה היישוב 19,550 נפש; רובם עלו לישראל כעבור שנים אחדות.
בשנת 1963 היה מספר תושבי העיר למעלה מ-70,000. ב-1969 ישבו שם 500 משפחות יהודיות, והיו להם ארבעה בתי-כנסת.
ראדאוץ פרוט
(מקום)ראדאוץ פרוט Radauti-Prut
(ביידיש: ראדעווץ)
עיירה במחוז דורוהוי (Dorohoi), על הנהר פרוט (Prut), חבל מולדובה (Moldova), הרגאט, צפון מזרח רומניה.
הסכם מסחרי מ-1408, שהעניק זכות מעבר בדורוהוי לסוחרים זרים ויהודים ביניהם, הוא נקודת מוצא לתולדות היהודים במחוז; אבל ההתפתחות הייתה בעיקר במאות 18, 19. על יסוד כתב נסיכותי ובהתאם לבקשת בעלי אחוזות באו יהודים מעבר לגבול, התיישבו בקרבת האחוזות ויסדו עיירות שדה. בשנים 1812-1806; 1834-1829 הייתה נסיכות מולדובה בכיבוש רוסי, ודרך הגבול הפתוח באו יהודים מגליציה ומצפון אוקראינה ומקצתם היו בין מייסדי עיירות המחוז.
עוד לפני ייסוד רדאוץ פרוט ב-1772 היה במקום פונדק שבו שהו עגלונים שהעבירו סחורות ונוסעים, ובהדרגה נוספו תושבי קבע של העיירה העתידה לקום. בעל אדמות רדאוץ-פרוט קיבל מהשלטונות ב-1819 כתב נסיכותי המתיר לו הקמת עיירה והכתב אושר מחדש ב-1820 וב-1827. אף-על-פי שבמקום התקיימו יריד שבועי וחמישה שנתיים לא התפתחה העיירה כצפוי, וב-1834 עדיין לא צויין המקום ברשימת העיירות. ב-1845 חתמו שישה יהודים, נציגים של סוחרים יהודים, על חוזה התנחלות עם נציג השלטונות למשך 30 שנה. על פי החוזה חוייבו היהודים בדמי שכירות שנתיים עבור המקום אבל קיבלו ללא תמורה כספית את המגרש שעליו הוקמו המוסדות היהודיים החדר, בית הכנסת, בית המרחץ, בית הקברות. כן קיבלה כל משפחה יהודית שטח עבור מרעה הבהמות. לעומת זאת נקבע תשלום עבור כל סחורה שנמכרה, הובאה לעיירה או הוצאה ממנה (משקאות, נרות, זפת), עבור השחיטה והאפייה. על החוזה, שדירבן את התפתחות העיירה, נוספו גם חתימות של נציג השלטונות ושל הדיין היהודי מיאש. בעל האחוזה הזמין יהודים מבסאראביה, מבוקובינה, מגליציה ומאוקראינה ואיפשר להם להקים בתים, חנויות ובתי מלאכה כדי לפתח את המקום.
היהודים הראשונים במקום היו סוחרים קטנים ובעלי מלאכה, ששירתו את האוכלוסייה הנוצרית. כמו בכל ישובי המחוז לרובם לא היו שמות משפחה ועל יד השם הפרטי ציינו את המקצוע שהיה במרוצת הזמן לשם משפחה. ב-1838 היו במקום 40 משפחות יהודיות ששוחררו מתשלום מיסים. על פי מפקד מ-1845 עלה מספרן ל-43 והן היו האוכלוסייה היחידה בעיירה. כעבור שלוש שנים היו נכסי מקרקעין של זוג יהודי מקומי ערובה מספקת לקבלת סכום ממשי בהלוואה. בספרי ההסטוריוגרפיה הראשונים של יהודי רומניה "דברי הימים לארצות רומניה" ו"קורות היהודים ברומניה" מציין מחברם יעקב פסאנטיר שב-1869 גרו במקום 40 משפחות יהודיות. ב-1885 גרו בעיירה 221 משפחות (1089 תושבים), רובם יהודים. היו להם שישה בתי כנסת, ארבעה חדרים ובית מרחץ.
ב-1900, שנת "ההגירה ברגל" (תנועת הגירה המונית שקמה על רקע מצב כלכלי קשה ורדיפות אנטישמיות והקיפה את כל ישובי היהודים ברומניה), היו בעיירה 1,200 יהודים (על- פי מכתב של נציג "כל ישראל חברים" ברומניה). במקום התארגנה קבוצה של 120 מהגרים אבל בגלל קשיים בהנפקת דרכונים התפזרה הקבוצה יחד עם עוד כמה קבוצות מעיירות המחוז לאחר שרוב חבריהם כבר מכרו את רכושם. ב-1907, בימי מרד האכרים (שפרץ על רקע תביעות האכרים לאדמה ונוצל למטרות אנטישמיות), נשדדה העיירה אבל הפגיעה ברכוש הייתה קטנה יחסית.
העיירה הייתה במרחק 100 מטר מהכפר רדיו (Rediu) ותושביה המתפרנסים ממסחר וממלאכה, קיימו יחסים טובים עם הכפריים, קשרי מסחר ועבודה. עגלות וסוסים היו אמצעי תחבורה להעברת סחורות ותוצרת חקלאית.
העיירה כללה שלושה רחובות. ברחוב הראשי גרו הסוחרים ובעלי המלאכה הידועים ובו הוקמו גם המוסדות היהודיים; בית הספר, בית המרחץ, המקווה, בית הכנסת של בעלי המלאכה ובית הכנסת של הרב בורשטיין. היו בעיירה עוד שני בתי כנסת, על שם אנשל (Ancel) ועל שם קאצושקה. בין שתי מלחמות העולם היה בעיירה פונדק אחד בבעלות יהודים. הטלפון הפרטי היחיד בעיירה היה בבית של משפחה יהודית. בחצר הפונדק הייתה תחנת האוטובוס היחיד, גם הוא בבעלות יהודית. בגלל הקרבה הגאוגרפית קויימו הקשרים העיקריים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים, עם העיר הבסאראבית ליפקאן (Lipcani), מהעבר השני של הנהר פרוט ורק גשר הפריד בין שני הישובים.
בעיירה גרו כמה משפחות נוצריות (של הכומר, המורה, הרוקח). בשנת בצורת קשה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקש ראש העיר מרב העיירה לערוך תפילה להורדת גשמים. היהודים התפללו בבית הקברות, ולאחר התפילה התחיל לרדת גשם, יוקרת היהודים עלתה בעיני שכניהם וראש העיר שלח מכתב תודה לרב.
במסגרת "החדר" קיבלו הילדים חינוך מסורתי ובמקביל למדו בבית הספר היסודי של הכפר. פליט שהגיע מרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, משה לרר, פתח בביתו חדר לימוד, שבו הורה מקצועות כלליים ועברית ואת רשמי אישיותו זכרו תלמידיו גם בגיל מבוגר. ב-1914 הונחו היסודות לבית ספר יסודי יהודי אבל רק ב-1926 הוקם עבורו בניין מתאים. בנוסף ללימודים הכלליים הורו בו גם לימודי יהדות ובמיוחד עברית. הבניין תיפקד גם כמרכז קהילתי. באולם הגדול נערכו חתונות ובריתות ושימש במה לפעילות תרבותית.
רק מעטים מקרב בוגרי בית הספר היסודי (ארבע כתות), בעלי אמצעים כלכליים, המשיכו את לימודיהם מחוץ לעיירה; חטיבת-ביניים בליפקאן (Lipcani), לימודי תיכון ואוניברסיטה בצ'רנאוץ (Cernauti) בירת בוקובינה. הגשר על הפרוט קיצר את הדרך בין שתי הערים ולכן הקשר היה הדוק יותר מאשר עם בירת המחוז דורוהוי.
יהודי העיירה נמנו רובם על חסידי זרם רוז'ין (Ruzyn) וצדיקים שבאו לעיירה והתארחו בבתיהם של תושבי המקום היו מקור שמחה והתרגשות. לפני מלחמת העולם הראשונה, בעקבות שריפה שפרצה בעירו, עבר לעיירה האדמו"ר אברהם מתתיהו פרידמן משטפאנשט (Stefanesti), מצדיקי רוז'ין ושהייתו בה, כחצי שנה, עוררה התרגשות גדולה. בסוכות הוקמה למענו סוכה מיוחדת וגם אחרי שיבתו לשטפאנשט היה השלד שנותר מהסוכה מקום עלייה לרגל ליהודי רדאוץ.
בראש כל פעילות ברדאוץ-פרוט עמד הרב דוד בורשטיין, שהגיע מרוסיה בתחילת המאה והנהיג את הקהילה כ-40 שנה. היה פעיל בענייני הכלל והפרט כאחד.
בין חברי הועד היו אנשים מכובדים ואמידים. אבי אחת המשפחות המכובדות בעיירה שהיה גם ראש ועד, אברהם טלמצ'יו, הגיע בסביבות 1870, עמד בראש חברת "ביקור חולים" ודאג שבעיירה יהיו רב ורופא. בנו יצחק, שירש את מקומו,נעזר בתרומות ובנה את בית הספר היהודי. יחד אתו נבחרו לועד האחים לייב והרש לרנר שתרמו מכספם להחזקת מוסדות הקהילה. זמן-מה כיהן כיושב-ראש הועד חיים באומן שהיה ספק הצבא הרומני ומעודפי הצבא השיג מצרכים חיוניים עבור עניי העיר.
המצב הכלכלי הקשה בשנות השמונים של המאה ה-19 הורגש במיוחד בכפרי המחוז והשפיע על ההגירה והעלייה לארץ ישראל. באפריל 1882 התארגנו ועדים לעדוד העלייה בבירת המחוז דורוהוי ובעיירות המחוז. ברדאוץ-פרוט הוקם סניף בתמיכת הועד מסאון (Saveni), עיירה שכנה, ופעל בחסותו.
את הצהרת בלפור (1917) ציינו בהפגנה שנתקבלה בעיירה בידי נושאי דגלים ובקריאות של "יחי החופש". היה שיתוף פעולה בנושא הציוני עם יהודי ליפקאן. בין שתי מלחמות העולם הייתה הפעילות הציונית העיקרית בעיירה במסגרות של תנועות הנוער, "בית"ר", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הנוער הציוני", "בני עקיבא". והוקם ועד, לאיסוף תרומות לקרנות הלאומיות. לחינוך וליצירת הווי ציוני תרם המורה דוד אידלמן שהורה עברית בבית הספר. באולם הגדול של בית הספר ובבתי הכנסת קויימו אספות ציוניות.
רב הקהילה, דוד בורשטיין, הצטרף בנעוריו ל"מזרחי" והיה פעיל בה. בניו היו פעילים במסגרת בית"ר ו"השומר הצעיר". שלושה מילדיו עלו ארצה ב-1932. יהודים פעלו גם בשורות המפלגות הרומניות ומטעמן נבחרו בשנים 1935-1930 שלושה יהודים, דוד מוסקוביץ, משה וייסמן, מאיר גריסרו, כסגני ראש המועצה.
ב-1941 חיו בעיירה 772 יהודים בתוך אוכלוסייה של 2,454 תושבים.
תקופת השואה.
על יסוד הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 סופחו ביוני 1940 בסאראביה וצפון בוקובינה לברית-המועצות. ניתוק הקשר מהעיר הבסאראבית, ליפקאן, הותיר יהודים רבים ללא מקור פרנסה.
רומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר ובספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (בראש ממשלה של חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). כבר בתחילת 1940 נרצח יהודי בידי אנשי משמר הברזל וגופתו נזרקה לפרוט. הנרצח, משה קוטר, סוחר תבואה היה הקורבן הראשון. כמה חדשים לפני פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו 50 נערים ונערות שהואשמו בפעילות קומוניסטית. הוקם ועד פעולה לשחרורם ומאיר גריסרו, יושב-ראש הועד ואבי אחד האסירים, נסע ליאש לשחררם. עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו הצעירים שנית והוגלו למחנה הריכוז בטארגו-ז'יו (על יד העיר Targu-Jiu בדרום-מערב רומניה). מאיר גריסרו שנסע שוב ליאסי בנסיון לשחררם, מצא את מותו באחד מקרונות המוות בימי הפוגרום שהתחולל בעיר בסוף יוני 1941.
ב-21 ביוני 1941, יום לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות, הוצא צו לגירוש היהודים מעיירות השדה. מרדאוץ-פרוט פונו כל תושבי העיירה, לאחר הליכה של כ-30 ק"מ הוחזרו היהודים בלבד ולמחרת התחיל גירושם. עם הגיעם לתחנת רכבת אונג'ן (Ungheni), במרחק 50 ק"מ מהעיירה, הפרידו בין הגברים מגיל 18 ומעלה, והם גורשו לטארגו-ז'יו, לבין הילדים והנשים ששולחו לקראיובה (Craiova עיר בדרום-מערב רומניה) שם נתמכו בידי הקהילה היהודית במקום וכעבור חדשיים נשלחו לדורוהוי. הגברים גוייסו לעבודת כפייה ונשלחו למקומות עבודה בבסאראביה.
בסתיו 1941 התחיל גירוש יהודי בסאראביה ובוקובינה לטראנסניסטריה. מחוז דורוהוי היה חלק מרומניה הישנה (Regat) אבל ב-1938 צורף מנהלית לבוקובינה. בעקבות הסיפוח המנהלי השרירותי נכללו גם יהודי מחוז דורוהוי בין המגורשים. יהודי עיירות השדה שגורשו ממקומותיהם רוכזו בדורוהוי בירת המחוז.
ב-7 בנובמבר התחיל הגירוש מדורוהוי ויהודי רדאוץ היו בין הראשונים. למחנה ואפניארקה בטראנסניסטריה הוגלו גם אסירי טארגו-ז'יו. מחצית מבין כ-10,000 מגורשי המחוז מתו בגירוש. %80 ממגורשי ראדאוץ נספו בטראנסניסטריה. הרב בורשטיין המשיך את פעילותו גם בימי הגירוש, ובמוגילב הקים בית כנסת שהיה גם מקום מקלט ומחבוא למגורשים.
מפני שההגליה נעשתה בטעות, הוחזרו הנשארים בחיים בסוף 1943 ובתחילת 1944. רובם חזרו לעיר דורוהוי. היתומים שבני משפחותיהם נספו בטראנסניסטריה הוחזרו לדורוהוי לבית יתומים ומשם הועברו לבוקארשט לקראת עלייתם ארצה.
משפחות אחדות שבו לרדאוץ-פרוט ומצאו שכל רכושם נשדד. רוב שארית הפליטה של יהודי העיירה התרכזו בדורוהוי. הנוער התארגן בתנועות הנוער שחידשו את פעילותן, "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "גורדוניה", "בית"ר", הצטרף לקיבוצי הכשרה ורובם עלו לארץ ישראל. בעקבותיהם עלו גם משפחותיהם. ב-1947 עלה הרב בורשטיין והמשיך את פעילותו ב"מזרחי". בגבעת שמואל, שבה היה רב ושוחט, הקים קופת גמילות-חסדים מכספו ויזם בניית בית כנסת "היכל יהודה" על שם הרב יהודה לייב צירלסון ז"ל, רבה של קישינב (Kisinev בירת בסאראביה). מצבה לזכרם של קדושי המחוז, 4,000 קרבנות, הוקמה ביולי 1986 בבית הקברות הישן בחיפה. במפגש שקיימו יוצאי רדאוץ-פרוט ב-1992 הוחלט על הקמת ועד ועל הנצחת העיירה ב"יד-ושם".
(ביידיש: ראדעווץ)
עיירה במחוז דורוהוי (Dorohoi), על הנהר פרוט (Prut), חבל מולדובה (Moldova), הרגאט, צפון מזרח רומניה.
הסכם מסחרי מ-1408, שהעניק זכות מעבר בדורוהוי לסוחרים זרים ויהודים ביניהם, הוא נקודת מוצא לתולדות היהודים במחוז; אבל ההתפתחות הייתה בעיקר במאות 18, 19. על יסוד כתב נסיכותי ובהתאם לבקשת בעלי אחוזות באו יהודים מעבר לגבול, התיישבו בקרבת האחוזות ויסדו עיירות שדה. בשנים 1812-1806; 1834-1829 הייתה נסיכות מולדובה בכיבוש רוסי, ודרך הגבול הפתוח באו יהודים מגליציה ומצפון אוקראינה ומקצתם היו בין מייסדי עיירות המחוז.
עוד לפני ייסוד רדאוץ פרוט ב-1772 היה במקום פונדק שבו שהו עגלונים שהעבירו סחורות ונוסעים, ובהדרגה נוספו תושבי קבע של העיירה העתידה לקום. בעל אדמות רדאוץ-פרוט קיבל מהשלטונות ב-1819 כתב נסיכותי המתיר לו הקמת עיירה והכתב אושר מחדש ב-1820 וב-1827. אף-על-פי שבמקום התקיימו יריד שבועי וחמישה שנתיים לא התפתחה העיירה כצפוי, וב-1834 עדיין לא צויין המקום ברשימת העיירות. ב-1845 חתמו שישה יהודים, נציגים של סוחרים יהודים, על חוזה התנחלות עם נציג השלטונות למשך 30 שנה. על פי החוזה חוייבו היהודים בדמי שכירות שנתיים עבור המקום אבל קיבלו ללא תמורה כספית את המגרש שעליו הוקמו המוסדות היהודיים החדר, בית הכנסת, בית המרחץ, בית הקברות. כן קיבלה כל משפחה יהודית שטח עבור מרעה הבהמות. לעומת זאת נקבע תשלום עבור כל סחורה שנמכרה, הובאה לעיירה או הוצאה ממנה (משקאות, נרות, זפת), עבור השחיטה והאפייה. על החוזה, שדירבן את התפתחות העיירה, נוספו גם חתימות של נציג השלטונות ושל הדיין היהודי מיאש. בעל האחוזה הזמין יהודים מבסאראביה, מבוקובינה, מגליציה ומאוקראינה ואיפשר להם להקים בתים, חנויות ובתי מלאכה כדי לפתח את המקום.
היהודים הראשונים במקום היו סוחרים קטנים ובעלי מלאכה, ששירתו את האוכלוסייה הנוצרית. כמו בכל ישובי המחוז לרובם לא היו שמות משפחה ועל יד השם הפרטי ציינו את המקצוע שהיה במרוצת הזמן לשם משפחה. ב-1838 היו במקום 40 משפחות יהודיות ששוחררו מתשלום מיסים. על פי מפקד מ-1845 עלה מספרן ל-43 והן היו האוכלוסייה היחידה בעיירה. כעבור שלוש שנים היו נכסי מקרקעין של זוג יהודי מקומי ערובה מספקת לקבלת סכום ממשי בהלוואה. בספרי ההסטוריוגרפיה הראשונים של יהודי רומניה "דברי הימים לארצות רומניה" ו"קורות היהודים ברומניה" מציין מחברם יעקב פסאנטיר שב-1869 גרו במקום 40 משפחות יהודיות. ב-1885 גרו בעיירה 221 משפחות (1089 תושבים), רובם יהודים. היו להם שישה בתי כנסת, ארבעה חדרים ובית מרחץ.
ב-1900, שנת "ההגירה ברגל" (תנועת הגירה המונית שקמה על רקע מצב כלכלי קשה ורדיפות אנטישמיות והקיפה את כל ישובי היהודים ברומניה), היו בעיירה 1,200 יהודים (על- פי מכתב של נציג "כל ישראל חברים" ברומניה). במקום התארגנה קבוצה של 120 מהגרים אבל בגלל קשיים בהנפקת דרכונים התפזרה הקבוצה יחד עם עוד כמה קבוצות מעיירות המחוז לאחר שרוב חבריהם כבר מכרו את רכושם. ב-1907, בימי מרד האכרים (שפרץ על רקע תביעות האכרים לאדמה ונוצל למטרות אנטישמיות), נשדדה העיירה אבל הפגיעה ברכוש הייתה קטנה יחסית.
העיירה הייתה במרחק 100 מטר מהכפר רדיו (Rediu) ותושביה המתפרנסים ממסחר וממלאכה, קיימו יחסים טובים עם הכפריים, קשרי מסחר ועבודה. עגלות וסוסים היו אמצעי תחבורה להעברת סחורות ותוצרת חקלאית.
העיירה כללה שלושה רחובות. ברחוב הראשי גרו הסוחרים ובעלי המלאכה הידועים ובו הוקמו גם המוסדות היהודיים; בית הספר, בית המרחץ, המקווה, בית הכנסת של בעלי המלאכה ובית הכנסת של הרב בורשטיין. היו בעיירה עוד שני בתי כנסת, על שם אנשל (Ancel) ועל שם קאצושקה. בין שתי מלחמות העולם היה בעיירה פונדק אחד בבעלות יהודים. הטלפון הפרטי היחיד בעיירה היה בבית של משפחה יהודית. בחצר הפונדק הייתה תחנת האוטובוס היחיד, גם הוא בבעלות יהודית. בגלל הקרבה הגאוגרפית קויימו הקשרים העיקריים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים, עם העיר הבסאראבית ליפקאן (Lipcani), מהעבר השני של הנהר פרוט ורק גשר הפריד בין שני הישובים.
בעיירה גרו כמה משפחות נוצריות (של הכומר, המורה, הרוקח). בשנת בצורת קשה, לפני מלחמת העולם הראשונה, ביקש ראש העיר מרב העיירה לערוך תפילה להורדת גשמים. היהודים התפללו בבית הקברות, ולאחר התפילה התחיל לרדת גשם, יוקרת היהודים עלתה בעיני שכניהם וראש העיר שלח מכתב תודה לרב.
במסגרת "החדר" קיבלו הילדים חינוך מסורתי ובמקביל למדו בבית הספר היסודי של הכפר. פליט שהגיע מרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה, משה לרר, פתח בביתו חדר לימוד, שבו הורה מקצועות כלליים ועברית ואת רשמי אישיותו זכרו תלמידיו גם בגיל מבוגר. ב-1914 הונחו היסודות לבית ספר יסודי יהודי אבל רק ב-1926 הוקם עבורו בניין מתאים. בנוסף ללימודים הכלליים הורו בו גם לימודי יהדות ובמיוחד עברית. הבניין תיפקד גם כמרכז קהילתי. באולם הגדול נערכו חתונות ובריתות ושימש במה לפעילות תרבותית.
רק מעטים מקרב בוגרי בית הספר היסודי (ארבע כתות), בעלי אמצעים כלכליים, המשיכו את לימודיהם מחוץ לעיירה; חטיבת-ביניים בליפקאן (Lipcani), לימודי תיכון ואוניברסיטה בצ'רנאוץ (Cernauti) בירת בוקובינה. הגשר על הפרוט קיצר את הדרך בין שתי הערים ולכן הקשר היה הדוק יותר מאשר עם בירת המחוז דורוהוי.
יהודי העיירה נמנו רובם על חסידי זרם רוז'ין (Ruzyn) וצדיקים שבאו לעיירה והתארחו בבתיהם של תושבי המקום היו מקור שמחה והתרגשות. לפני מלחמת העולם הראשונה, בעקבות שריפה שפרצה בעירו, עבר לעיירה האדמו"ר אברהם מתתיהו פרידמן משטפאנשט (Stefanesti), מצדיקי רוז'ין ושהייתו בה, כחצי שנה, עוררה התרגשות גדולה. בסוכות הוקמה למענו סוכה מיוחדת וגם אחרי שיבתו לשטפאנשט היה השלד שנותר מהסוכה מקום עלייה לרגל ליהודי רדאוץ.
בראש כל פעילות ברדאוץ-פרוט עמד הרב דוד בורשטיין, שהגיע מרוסיה בתחילת המאה והנהיג את הקהילה כ-40 שנה. היה פעיל בענייני הכלל והפרט כאחד.
בין חברי הועד היו אנשים מכובדים ואמידים. אבי אחת המשפחות המכובדות בעיירה שהיה גם ראש ועד, אברהם טלמצ'יו, הגיע בסביבות 1870, עמד בראש חברת "ביקור חולים" ודאג שבעיירה יהיו רב ורופא. בנו יצחק, שירש את מקומו,נעזר בתרומות ובנה את בית הספר היהודי. יחד אתו נבחרו לועד האחים לייב והרש לרנר שתרמו מכספם להחזקת מוסדות הקהילה. זמן-מה כיהן כיושב-ראש הועד חיים באומן שהיה ספק הצבא הרומני ומעודפי הצבא השיג מצרכים חיוניים עבור עניי העיר.
המצב הכלכלי הקשה בשנות השמונים של המאה ה-19 הורגש במיוחד בכפרי המחוז והשפיע על ההגירה והעלייה לארץ ישראל. באפריל 1882 התארגנו ועדים לעדוד העלייה בבירת המחוז דורוהוי ובעיירות המחוז. ברדאוץ-פרוט הוקם סניף בתמיכת הועד מסאון (Saveni), עיירה שכנה, ופעל בחסותו.
את הצהרת בלפור (1917) ציינו בהפגנה שנתקבלה בעיירה בידי נושאי דגלים ובקריאות של "יחי החופש". היה שיתוף פעולה בנושא הציוני עם יהודי ליפקאן. בין שתי מלחמות העולם הייתה הפעילות הציונית העיקרית בעיירה במסגרות של תנועות הנוער, "בית"ר", "השומר הצעיר", "גורדוניה", "הנוער הציוני", "בני עקיבא". והוקם ועד, לאיסוף תרומות לקרנות הלאומיות. לחינוך וליצירת הווי ציוני תרם המורה דוד אידלמן שהורה עברית בבית הספר. באולם הגדול של בית הספר ובבתי הכנסת קויימו אספות ציוניות.
רב הקהילה, דוד בורשטיין, הצטרף בנעוריו ל"מזרחי" והיה פעיל בה. בניו היו פעילים במסגרת בית"ר ו"השומר הצעיר". שלושה מילדיו עלו ארצה ב-1932. יהודים פעלו גם בשורות המפלגות הרומניות ומטעמן נבחרו בשנים 1935-1930 שלושה יהודים, דוד מוסקוביץ, משה וייסמן, מאיר גריסרו, כסגני ראש המועצה.
ב-1941 חיו בעיירה 772 יהודים בתוך אוכלוסייה של 2,454 תושבים.
תקופת השואה.
על יסוד הסכם ריבנטרופ-מולוטוב מאוגוסט 1939 סופחו ביוני 1940 בסאראביה וצפון בוקובינה לברית-המועצות. ניתוק הקשר מהעיר הבסאראבית, ליפקאן, הותיר יהודים רבים ללא מקור פרנסה.
רומניה הצטרפה למחנה מדינות הציר ובספטמבר 1940 עלה לשלטון הגנרל אנטונסקו (בראש ממשלה של חברי "משמר הברזל" (מפלגה לאומנית שדגלה באנטישמיות אלימה). כבר בתחילת 1940 נרצח יהודי בידי אנשי משמר הברזל וגופתו נזרקה לפרוט. הנרצח, משה קוטר, סוחר תבואה היה הקורבן הראשון. כמה חדשים לפני פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו 50 נערים ונערות שהואשמו בפעילות קומוניסטית. הוקם ועד פעולה לשחרורם ומאיר גריסרו, יושב-ראש הועד ואבי אחד האסירים, נסע ליאש לשחררם. עם פרוץ המלחמה נגד ברית המועצות נאסרו הצעירים שנית והוגלו למחנה הריכוז בטארגו-ז'יו (על יד העיר Targu-Jiu בדרום-מערב רומניה). מאיר גריסרו שנסע שוב ליאסי בנסיון לשחררם, מצא את מותו באחד מקרונות המוות בימי הפוגרום שהתחולל בעיר בסוף יוני 1941.
ב-21 ביוני 1941, יום לפני מתקפת גרמניה על ברית המועצות, הוצא צו לגירוש היהודים מעיירות השדה. מרדאוץ-פרוט פונו כל תושבי העיירה, לאחר הליכה של כ-30 ק"מ הוחזרו היהודים בלבד ולמחרת התחיל גירושם. עם הגיעם לתחנת רכבת אונג'ן (Ungheni), במרחק 50 ק"מ מהעיירה, הפרידו בין הגברים מגיל 18 ומעלה, והם גורשו לטארגו-ז'יו, לבין הילדים והנשים ששולחו לקראיובה (Craiova עיר בדרום-מערב רומניה) שם נתמכו בידי הקהילה היהודית במקום וכעבור חדשיים נשלחו לדורוהוי. הגברים גוייסו לעבודת כפייה ונשלחו למקומות עבודה בבסאראביה.
בסתיו 1941 התחיל גירוש יהודי בסאראביה ובוקובינה לטראנסניסטריה. מחוז דורוהוי היה חלק מרומניה הישנה (Regat) אבל ב-1938 צורף מנהלית לבוקובינה. בעקבות הסיפוח המנהלי השרירותי נכללו גם יהודי מחוז דורוהוי בין המגורשים. יהודי עיירות השדה שגורשו ממקומותיהם רוכזו בדורוהוי בירת המחוז.
ב-7 בנובמבר התחיל הגירוש מדורוהוי ויהודי רדאוץ היו בין הראשונים. למחנה ואפניארקה בטראנסניסטריה הוגלו גם אסירי טארגו-ז'יו. מחצית מבין כ-10,000 מגורשי המחוז מתו בגירוש. %80 ממגורשי ראדאוץ נספו בטראנסניסטריה. הרב בורשטיין המשיך את פעילותו גם בימי הגירוש, ובמוגילב הקים בית כנסת שהיה גם מקום מקלט ומחבוא למגורשים.
מפני שההגליה נעשתה בטעות, הוחזרו הנשארים בחיים בסוף 1943 ובתחילת 1944. רובם חזרו לעיר דורוהוי. היתומים שבני משפחותיהם נספו בטראנסניסטריה הוחזרו לדורוהוי לבית יתומים ומשם הועברו לבוקארשט לקראת עלייתם ארצה.
משפחות אחדות שבו לרדאוץ-פרוט ומצאו שכל רכושם נשדד. רוב שארית הפליטה של יהודי העיירה התרכזו בדורוהוי. הנוער התארגן בתנועות הנוער שחידשו את פעילותן, "השומר הצעיר", "בני עקיבא", "גורדוניה", "בית"ר", הצטרף לקיבוצי הכשרה ורובם עלו לארץ ישראל. בעקבותיהם עלו גם משפחותיהם. ב-1947 עלה הרב בורשטיין והמשיך את פעילותו ב"מזרחי". בגבעת שמואל, שבה היה רב ושוחט, הקים קופת גמילות-חסדים מכספו ויזם בניית בית כנסת "היכל יהודה" על שם הרב יהודה לייב צירלסון ז"ל, רבה של קישינב (Kisinev בירת בסאראביה). מצבה לזכרם של קדושי המחוז, 4,000 קרבנות, הוקמה ביולי 1986 בבית הקברות הישן בחיפה. במפגש שקיימו יוצאי רדאוץ-פרוט ב-1992 הוחלט על הקמת ועד ועל הנצחת העיירה ב"יד-ושם".