דלג לתוכן האתר >

קהילת יהודי צ'יטאדלה

צ'יטאדלה CITTADELLA

עיירה במחוז פדובה, חבל ונציה , איטליה.

העיירה נבנתה במאה ה-13 כמבצר להגנה על פדואה, כנראה על חורבות מבצר מתקופת הרומאים.
ההיסטוריון הוונציאני מרינו סנודו הצעיר (1466-1536 ) MARINO SANUDO THE YOUNG הזכיר נוכחותן של משפחות יהודיות בעיירה משנת 1481. היהודים היו בנקאים מלווים בריבית. הם חיו בה עד 1778, ואז אולצו על ידי הרפובליקה של וונציה לעבור לגטו של פדואה. לפי מסמכי הארכיון העירוני, התגוררו בה עדיין באותה שנה רק שלוש משפחות יהודיות: משפחת לאון ויטה לוצאטי, משפחת יעקב לוצטו ומשפחת מרקו ג'ירולדי. היה להם בית-תפילה בביתו של לוצאטי, בו התפללו בנוסח אשכנז. הרחוב בו שכן בית-התפילה נקרא "רחוב הגטו", ובו התגוררו גם שתי המשפחות האחרות.

LUZZATTO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

על פי הסברה הנפוצה, שם המשפחה לוצאטו קשור בשמו של האיזור לאוזיץ במזרח גרמניה (הידוע גם בשמו הלטיני לוסטיה, ובשמו הפולני, לוזיצה). על פי המסורת, המשפחה הראשונה אשר נשאה את השם לוצאטו היגרה מהאיזור לאוזיץ לאיטליה באמצע המאה ה-15.

באותה התקופה פעל בוונציה בית כנסת שנקרא "סקואלה לוצאטו", וזאת משום שהייה שייך למשפחת לוצאטו או אולי משום שקיבל שם זה לזכר אחת מאבותיה של המשפחה.

שמות משפחה דומים כוללים את השם לוצאטי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי לוצאטו כוללים את המשורר והרב המקובל משה חיים לוצאטו (1746-1707); את הפילולוג ופרשן המקרא שמואל דויד לוצאטו (1865-1800); ואת הקצין האיטלקי ולימים חוואי והסטוריון ישראלי פדריקו לוצאטו (1961-1900). במאה ה-18, לוסאטו מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-12 באוקטובר 1791, של מאיר, בנו של סולומון לוסאטו, ושל רעיתו רחל, בתו של שמואל גימסי.

איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.

פדואה

עיר במחוז פדואה בחבל ונטו, איטליה

יהודים התיישבו בפדואה לראשונה בסביבות שנת האלף. ב-1298 חי בעיר יעקוב שמטוב (JACOPO (BONACOSSI שהיה רופא ידוע ומי שתרגם את ספריו הרפואיים של אבן רושד (AVERROE) מֵעָרָבית ללטינית. בית קברות יהודי היה קיים בעיר בהסכמת העירייה כבר ב-1300 .
לקראת אמצע המאה ה-14 בנקאים יהודים מרומא, פיזה, בולוניה ואנקונה באו לגור בפדואה כמַלווים בריבית, לפי בקשת שליטי העיר. אליהם הצטרפו בעשרים השנים הבאות בנקאים מאשכנז ומספרד שהוזמנו על ידי מושלי העיר לבית קרארה. מצבם החוקתי של היהודים תושבי פדואה היה כמצב שאר הזרים שגרו בעיר, ולעיתים אף הוענקה לאחדים מהם אזרחות עם כל הזכויות. תושבי העיר היו סובלניים, ועל התושבים היהודים לא הוטלו מגבלות מיוחדות. הם קבלו חופש מלא לניהול עסקיהם בבנקאות ובמסחר. הותר להם אף לעסוק בחקלאות. הם חיו בחסות השליטים (בית קרארה),קיבלו אישור לרכישת חלקת אדמה לבית קברות ואף הקימו בית תפילה ברשות.

ב-1405 פדואה הפכה לחלק מהרפובליקה של ונציה.
השליטים של ונציה ניסו להוריד את גובה הריבית (שגבו הבנקאים היהודים) לרמה של 12-15%. הניסיון נתקל במחאה חריפה של הבנקאים שסגרו את עסקיהם. הם נתמכו על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת פדואה שנותקו ממקור הכסף בהלוואות, שהיווה את עיקר אמצעי קיומם. ב-1420 הצליחו השלטונות להגביל את הריבית ל- 20%. מצב הבנקאים היהודים הידרדר בהדרגה: הוטלו איסורים נוספים על היהודים, לא הותר להם לרכוש נכסים, וחופש המסחר שלהם צומצם. בשנת 1456 סולקו הבנקאים היהודים מן העיר. שאר התושבים היהודים לא גורשו. ב- 1468 חזרו הבנקאים היהודים לפדואה, אולם מצב הקהילה הורע בעקבות ההסתה האנטישמית של הנזירים, (ביניהם ברנרדינו דה פלטרה הפרנציסקאני), בגלל עלילות הדם שהידועה בהם היא זו של טרנט (TRENT), בגלל פתיחת בית המשכון "מונטה די פייטה" של הכנסייה ובגלל המלחמות בין אוסטריה , צרפת והרפובליקה של ונציה. כל אלה הביאו לגל של פוגרומים ושל התנכלויות מצד התושבים כלפי היהודים בעיר ובערים אחרות במחוז בין סוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה-16.
בשנת 1547 הורתה הרפובליקה של ונציה לסגור את הבנקים של היהודים כדי למנוע תחרות עם "מונטה די פייטה", הבנק הנוצרי. שנתיים לפני כן נאסר על הבנקאים והסוחרים היהודים להשתמש בשפה העברית אלא באיטלקית בלבד במסמכיהם העסקיים.
לאחר סגירת הבנקים פנו היהודים למסחר, ובתי עסק רבים בעיר היו בבעלותם, בעיקר אלה שעסקו בתכשיטים, בטכסטיל ובבדים. חיי הקהילה בעיר המשיכו להתפתח במשך המאה ה-16, ומצבם החוקתי התגבש והתחזק למרות ההשפלות שסבלו (כגון, מגורים באזור אחד בלבד), אבל עדיין לא נאלצו לגור בגטו כמו יהודי ונציה ורומא. רק ב-1601 אולצו להתרכז במגוריהם סביב ככר בעיר שליד בית הכנסת בגטו. חמישה שערים היו לגטו. על אחד מהם היה שלט בעברית ולטינית שאסר על יהודים ונוצרים להתקרב לשערי הגטו בלילה.
בשנת 1556 מועצת העיר שהייתה נתונה ללחצים מצד נוצרים ומסיתים אישרה את שריפת התלמוד וספרים עבריים נוספים. עד שנת 1715 אולצו היהודים בפדובה לבקר בכנסיות ולהאזין להטפות אנטישמיות.
מספר התושבים היהודים בפדובה בשנת 1616 היה 665. עיסוקם העיקרי היה בתעשיית המשי אותה הביאו לאזור ולעיר. הקהילה סבלה קשות ממגפת הדבר בשנים 1630-31 כאשר 421 מתוך 721 חבריה מתו ממנה.
האיבה כלפי היהודים גדלה מאוד במאה ה-17 במשך המלחמות בין הרפובליקה הונציאנית לתורכים. בעקבות שמועות שהיהודים תמכו בבודפשט בעת המצור של הונציאנים והאוסטרים עליה, התנפלה האוכלוסייה הנוצרית על הגטו ובזזה אותו ב-20 באוגוסט 1684. רשויות העיר והצבא התערבו ומנעו אבידות בנפש. כתוצאה מההתפרצות האלימות הזו נחקק חוק הגוזר עונש מוות על גורמי פרעות. לזכר הצלתה של הקהילה היהודית בפדובה נחוג מאז יום הודייה בקהילה – "פורים של בודה".
חיכוכים אלימים פרצו לעיתים במשך המאה ה-16 וה-17 בין יהודי פדובה לבין הסטודנטים לרפואה שדרשו גויות של יהודים לצרכי ניתוחים (למרות המס השנתי בגובה של 100 לירה אותו שלמו היהודים כדי למנוע זאת) עד ששלטונות העיר הסדירו את עניין לוויות היהודים כדי למנוע את חטיפת הגוויות.

כשנפוליאון כבש את העיר באפריל 1787 קיבלה הקהילה שוויון זכויות אזרחי מלא. משחזרו האוסטרים לפדואה ערכו תושבי העיר פרעות ביהודים והאשימום בתמיכה בצרפתים. לאחר הסכם וינה ב-1815, קיבלו היהודים שוויון אזרחי מלא, להוציא קבלת משרות ציבוריות.
מספר היהודים בפדואה ב-1840 הגיע ל-910. שוויון זכויות מלא קיבלו היהודים בעיר רק ב-1866 , כשחזרו להיות חלק מממלכת איטליה המאוחדת. ב-1881 מנתה האוכלוסייה היהודית בפדואה 1378 נפש. לאחר מכן הלך והידלדל מצבה התרבותי והחברתי, ומספר חבריה ירד ל-881 ב-1911. ב-1938 גרו בה 586 יהודים.

בית הכנסת העתיק ביותר בעיר היה קיים משנת 1300. ב-1525 נפתח בה בית כנסת בנוסח אשכנז יחד עם בית מדרש על ידו משנת 1682. בשנת 1548 הוקם בית כנסת איטלקי בעיר על ידי רבי יונתן טרבס. הוא נסגר ב-1892 ונפתח מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, וב-1970 היה לבית הכנסת היחיד בעיר. ב-1617 הקימו היהודים הספרדים בעיר בית כנסת. הוא נהרס בשרפה ב-1629, נבנה מחדש אך נסגר סופית ב-1892. ארון הקודש שלו הועבר ב-1958 להיכל שלמה בירושלים.
בשנת 1943 ניזוק בהפצצה בנין בית הכנסת האשכנזי (שאימץ את נוסח התפילה האיטלקי ב-1892) שהיה הגדול ביותר בעיר. ב-1960 הועבר ארון הקודש הגדול והמפואר שלו לבית הכנסת יד אליהו בתל אביב.

עד סוף המאה ה-18 מנהיגי הקהילה בפדובה נבחרו בהתאם לארצות מוצאם: ב-1577 הייתה אסיפה כללית, מועצה מנהלת, ושלושה ראשי קהילה (פרנסים) ממונים. התנהלותה הפנימית הרוחנית, החברתית והכלכלית של הקהילה הייתה בהתאם לחוקי התלמוד עד כיבוש נפוליאון. ב-1815 ערכה הקהילה חוקה שהוצגה בפני השלטונות בוונציה, התקבלה על ידם לאחר מספר שינויים ב-1828, והייתה תקפה עד שהוחלפה בחוקה מקיפה לכל הקהילות היהודיות באיטליה ב-1930 .
בשנת 1713 הוקמה בפדובה אגודת צדקה בשם "לומדי תורה ושומרי מצווה". חבריה שלמו דמי הצטרפות ותשלום שנתי קבוע. בתמורה קיבלו טיפול רפואי וכירורגי במקרה של מחלה, תשלום יומי בימי מחלתם וכן הוצאות הלוויה וקבורה. אגודה זו עדיין פעלה ב-1970.
היו בפדובה אגודות וחוגים נוספים של צדקה ותרבות וכן סניפים של תנועות ציוניות לגווניהן.
אך חשיבות הקהילה היהודית בפדובה הייתה בראש ובראשונה בפעילותה האקדמית. סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של פדובה- רפואה בעיקר, אך גם לימודי קודש בבית המדרש של בית הכנסת האשכנזי שהפך לישיבה גבוהה. בין השנים 1519 ל-1619 כשמונים יהודים קבלו תארים ברפואה מאוניברסיטת פדואה, ובין 1619 ל-1721 עוד 146 יהודים סיימו לימודי רפואה בה. תלמידים יהודים מפולין, גרמניה וארצות הלבנט היו בין לומדי הרפואה בעיר הזאת. סטודנטים יהודים לרפואה בפדואה הורשו לחבוש את הכומתה השחורה של חבריהם הסטודנטים האחרים, ולא את הצהובה אותה חבשו שאר התושבים היהודים. מהבולטים בין אותם סטודנטים יהודים היו הרופא והפילוסוף משה אבא דלמדיגו ואברהם מאיר דה בלמס מלצ'ה (LECCE).
במחצית השנייה של המאה ה-15 התפרסמה פדואה בלימודים יהודיים בראשותו של הרב יהודה מינץ, מגדולי התורה של התקופה. ממשיך דרכו היה מאיר קצנלנבוגן, שהיה מלומד רחב אופקים כמו גם סמכות רבנית, והיה רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1565. לאחריהם קמה שורה ארוכה של מלומדים יהודים שפעלו וחיו בעיר עד סוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 שוב הפכה העיר למרכז חשוב ליהדות עם הקמת בית המדרש הגבוה לרבנים בעיר, שהיה הראשון באירופה שהנהיג לימודי קודש וחול. בית מדרש זה,שהועבר ב-1870 לרומא, היה בעל השפעה נרחבת על חיי יהדות איטליה כולה באותה תקופה.

מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 היו בפדואה בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש וחול בעברית .

ישנם בפדואה שבעה בתי קברות יהודיים. הראשון נחנך ב-1384. קברו של רבי מאיר קצנלנבוגן (1565 – 1482) נמצא בפדואה, ויהודים ממזרח אירופה פוקדים את קברו גם בימינו.

בשנת 1931 חיו בפדואה 586 יהודים.
בשנת 1941 הרסו כנופיות פשיסטיות את בית הכנסת הגדול של העיר.
בין 1943 ל-1945 נשלחו יותר מ-85 יהודים מפדואה למחנות ההשמדה, ביניהם הרב של הקהילה , אוג'ניו כהן סצ'רדוטי. ב-1948 מנתה קהילת פדואה 268 חברים. מספרם ירד ל-220 ב-1970, ובשנת 2010 מונה הקהילה 170 נפש.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
קהילת יהודי צ'יטאדלה
צ'יטאדלה CITTADELLA

עיירה במחוז פדובה, חבל ונציה , איטליה.

העיירה נבנתה במאה ה-13 כמבצר להגנה על פדואה, כנראה על חורבות מבצר מתקופת הרומאים.
ההיסטוריון הוונציאני מרינו סנודו הצעיר (1466-1536 ) MARINO SANUDO THE YOUNG הזכיר נוכחותן של משפחות יהודיות בעיירה משנת 1481. היהודים היו בנקאים מלווים בריבית. הם חיו בה עד 1778, ואז אולצו על ידי הרפובליקה של וונציה לעבור לגטו של פדואה. לפי מסמכי הארכיון העירוני, התגוררו בה עדיין באותה שנה רק שלוש משפחות יהודיות: משפחת לאון ויטה לוצאטי, משפחת יעקב לוצטו ומשפחת מרקו ג'ירולדי. היה להם בית-תפילה בביתו של לוצאטי, בו התפללו בנוסח אשכנז. הרחוב בו שכן בית-התפילה נקרא "רחוב הגטו", ובו התגוררו גם שתי המשפחות האחרות.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
לוצאטו
LUZZATTO

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

על פי הסברה הנפוצה, שם המשפחה לוצאטו קשור בשמו של האיזור לאוזיץ במזרח גרמניה (הידוע גם בשמו הלטיני לוסטיה, ובשמו הפולני, לוזיצה). על פי המסורת, המשפחה הראשונה אשר נשאה את השם לוצאטו היגרה מהאיזור לאוזיץ לאיטליה באמצע המאה ה-15.

באותה התקופה פעל בוונציה בית כנסת שנקרא "סקואלה לוצאטו", וזאת משום שהייה שייך למשפחת לוצאטו או אולי משום שקיבל שם זה לזכר אחת מאבותיה של המשפחה.

שמות משפחה דומים כוללים את השם לוצאטי.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי לוצאטו כוללים את המשורר והרב המקובל משה חיים לוצאטו (1746-1707); את הפילולוג ופרשן המקרא שמואל דויד לוצאטו (1865-1800); ואת הקצין האיטלקי ולימים חוואי והסטוריון ישראלי פדריקו לוצאטו (1961-1900). במאה ה-18, לוסאטו מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מ-12 באוקטובר 1791, של מאיר, בנו של סולומון לוסאטו, ושל רעיתו רחל, בתו של שמואל גימסי.

איטליה
איטליה ITALY

ציוני דרך בתולדות יהודי איטליה

59 לפנה"ס | הרבנית פופיאה

האגדה מספרת כי בשנת 59 לפנה"ס הכריז המדינאי, הסופר והנואם הרומאי הדגול מרקוס טוליוס קיקרו שהוא חושש לדבר בקול רם, וזאת, מאימת תושביה היהודים של רומא. קיקרו אמנם נודע בחיבתו לגוזמאות, אך גם אם הפריז בדבריו, אין ספק שהיהודים באימפריה הרומית הגדולה היו באותה תקופה גורם שכדאי להתחשב בו.
רוב היהודים שהגיעו לאיטליה זרמו לרומא. רבים מהם היו עבדים משוחררים מיהודה, שבויי מלחמות טיטוס ופומפיוס, וכן סוחרים ובעלי מלאכה שנמשכו אל הווי החיים התוסס בבירה הרומאית. לפי מקורות היסטוריים שונים, מליץ היושר של היהודים באותה תקופה היה יוליוס קיסר, שהעניק להם זכויות מיוחדות שאיפשרו להם, בין השאר, לקיים מצוות, להתדיין בבתי-דין יהודיים וכן לשלוח ביכורים לבית-המקדש בירושלים.
אחת המגמות המרתקות באותה תקופה, המתועדת גם בספרות ההיסטורית, היתה אימוץ מנהגים יהודיים בקרב תושבי רומא הנוכרים. אחת הדמויות הידועות בקבוצה זו, שכונתה "יראי ה'", היתה פופיאה, אשתו של הקיסר נירון, שהקפידה על שמירת השבת ונמנעה ממאכל בהמות אסורות.

70 לספירה | עבדות לא מודרנית

לפי מקורות היסטוריים שונים, מספר השבויים העברים שהגיעו מיהודה לרומא בשנת 70 לספירה, אחרי דיכוי "המרד הגדול" וחורבן בית-המקדש בירושלים, עמד על כ-100 אלף איש. הרומאים ניתבו את כוח האדם החדש לבניית היכלי ציבור מפוארים. לפי המסופר, כ-20 אלף עבדים יהודים בנו את הקולוסיאום, זירת הגלדיאטורים הידועה ברומא, שסיפקה בזמנו את הסיפא לאמירתו המפורסמת של נירון, "תנו להם לחם ושעשועים".
במחווה של סולידריות, הקהילה היהודית פדתה את רוב השבויים שהגיעו מיהודה. כך גדלה הקהילה ושיגשגה, והקימה כ-12 בתי-כנסת ולצדם שורה של ישיבות שקיימו קשר תורני רציף עם חכמי ארץ ישראל. היסטוריונים מתארים את הקהילה היהודית באותה תקופה כמי שעברה "הלניזציה"; התפילה בבתי-הכנסת והקריאה בתורה נעשו בשפה היוונית, וגם נישואים לנשים נוכריות נפוצו אז. יחד עם זאת, חברי הקהילה הקפידו על קיום המצוות ועל נאמנות למסורת. בין החוקרים שוררת הסכמה כי הקהילה היהודית באימפריה הרומית בעת העתיקה היתה הגרעין שממנו בקעה לימים יהדות אירופה.

314 | הברבור השחור והופעת הנצרות

בספרו "הברבור השחור" מתאר נאסים טאלב את ההיסטוריה כרצופה ברבורים שחורים, כלומר, אירועים שלא היה ניתן לצפות מראש ושהשפיעו השפעה מכרעת על ההיסטוריה האנושית. בין האירועים מסוג זה מונה טאלב את עליית הנצרות – דת קטנה ואזוטרית, בראשיתה, שצמחה במזרח הקרוב.
ברבור שחור או לא, השתלטות הנצרות על האימפריה הרומית בשנת 314 לספירה הביאה עמה הרעה ניכרת במצבם של היהודים ברומא ומחוצה לה. בלחץ הכנסייה פירסמו השלטונות חוקים שהפלו יהודים בתחום האזרחי, הכלכלי והדתי. בין השאר נאסר על היהודים לכהן במשרות ציבוריות ולהקים בתי-כנסת חדשים.
כ-200 שנה לפני עליית הנצרות התרחש מאורע חשוב אחר: בסביבות 132 לספירה החליט הקיסר הרומאי אדריאנוס, חסיד הדת ההלניסטית וחובב פסלים ידוע, להפוך את ירושלים לעיר אלילית, "איליה קפיטולינה" שמה. החלטה זו, יחד עם איסור על מצוות המילה ושמירת השבת, היתה העילה לפרוץ "מרד בר-כוכבא" בארץ ישראל. המרד דוכא באכזריות בידי הרומאים. אחרי המרד הוגלו עשרות אלפי שבויים יהודים לרומא ונמכרו כעבדים.

476 | אימפריות נופלות

האימפריה הרומית הגדולה ניצבה בחזית התרבות האנושית במשך כ-800 שנה. חותמה ניכר בתרבות העולם עד ימינו, ומופיע כמעט בכל תחום: האמנות, האדריכלות, חוכמת המשפט והמדינה, האסטרטגיה הצבאית ועוד ועוד. גם התככים והמזימות בחצר הקיסרות הרומית היו לשם דבר, ובמרוצת 2,000 השנים האחרונות הם סיפקו השראה לאינספור ספרים ויצירות אמנות פלסטית – ובעשורים האחרונים גם סרטים וסדרות טלוויזיה.
בשלהי המאה החמישית, עם נפילתה של האימפריה הרומית, התיישבו יהודים בכל השטחים שהיו בשליטתה. שרידים מחיי היהודים דאז נמצאו ביישובים רבים באיטליה, ביניהם בסיציליה, סרדיניה, מילאנו, ברשיה, בולוניה ופירנצה.
דווקא תחת שלטון האפיפיור היה מצב היהודים טוב יותר, בעיקר במדינת האפיפיור: חבל ארץ שהיה בריבונות הכנסייה אחרי נפילת האימפריה, וכלל את רומא וחלקים אחרים של איטליה. הסיבות ליחסה הטוב של הכנסייה ליהודים בשטחים הללו היו פוליטיות, כלכליות ותיאולוגיות גם יחד: על-פי פרשנות נוצרית לפסוק ב"תהילים" "אל תהרגם פן ישכחוני עמי", אין להרוג את היהודים, פן תישכח מלב הנוצרים ראשית דתם, שצאצאי היהודים, בני דורו של ישו, הם עדות חיה לקיומה. ועדיין, במאה החמישית חלה ירידה במספר היהודים באיטליה, ממאות אלפים לעשרות אלפים בלבד.

1035 | נתן החכם

"מן הענווים", "מן התפוחים", "מן הזקנים" ו"מן האדומים" אמנם נשמעים כמו זנים של פירות הדר, אך למעשה אלו הם שמות המשפחה של ארבע משפחות אצולה יהודיות שהגיעו לרומא, על-פי המסורת, אחרי חורבן בית שני, וצאצאיהן נחשבו במשך דורות למנהיגי וחכמי הציבור היהודי באיטליה. נתמקד באחד החשובים והמשפיעים שבהם: נתן הרומי, נצר למשפחת מן-הענווים, שנולד ברומא בשנת 1035.
מפעלו המרכזי של נתן הרומי היה יצירת המופת הלקסיקוגרפית "הערוך" – אוצר המלים העבריות מימי הספרות היהודית הבתר-מקראית ועד ימיו של המחבר, כמו גם תרגומיהן לאיטלקית, ערבית, פרסית ויוונית. לספר זה נודעה חשיבות רבה בהפצתה של היהדות באירופה הרב-לשונית והוא שימש חוליה חיונית בשרשרת החוכמה היהודית לדורותיה.
ברם, המידע על יהדות איטליה בתקופת ימי הביניים דל ביותר. מן המעט הידוע עולה כי בדרום איטליה הוקמו מרכזי תלמוד שמהם העבירו בני משפחת קלונימוס את התורה למגנצה (מיינץ שבעמק הריין בגרמניה), וכן כי באותה תקופה נוסדו קהילות יהודיות בוונציה, בפירנצה, בפרארה ובמנטובה.

1224 | משה קיבל תורה מסיני ומסרה לאבן-סינא שמסרה לחכם יעקב בן-אבא

אחד המאפיינים העיקריים של תקופת הרנסנס האיטלקי היה גילוי הקלאסיקה היוונית בתחומי הספרות, הפילוסופיה, הרפואה והמדע. אלא שרבים מהחיבורים המקוריים נעלמו; שוחרי הקלאסיקה נדרשו להסתפק בתרגומי הכתבים לערבית בידי הפילוסופים אבן-סינא ואבן-רושד, שנחשבו לגדולי המפרשים והמתרגמים של אריסטו ופילוסופים אחרים מן התקופה.
כאן נכנסים לתמונה היהודים, שהחזיקו בידם את מפתח התרגום: "עם שקיעתה של תרבות הערבים בספרד, נטלו היהודים את אבוקת החוכמה מן הידיים שרפו, ומסרוה בהצלחה מופלאה ליד העולם הנוצרי, שהיה צמא להשכלה חדשה זו" כתב ססיל רות בספרו "הרנסנס הלטיני והמתרגמים היהודים".
היסטוריונים של ימי הביניים הדגישו את חשיבות תפקידם של היהודים כנשאי התרבות היוונית. תרגום הקלאסיקות הגדולות מערבית ללטינית – שתי שפות שהיהודים שלטו בהן, הן בגלל הנדודים שנכפו עליהם והן בגלל קשרי המסחר הענפים בין הקהילות היהודיות במקומות מושבן השונים – תרמו תרומה מכרעת לתרבות הרנסנס.
ברומא התרכזה חבורה גדולה של מלומדים יהודים, רופאים-פילוסופים, שעסקו בתרגום ובפרשנות הכתבים היווניים העתיקים וכתבי המלומדים המוסלמים. שלושה מהם היו הלל בן-שמואל מוורונה, יצחק בן-מרדכי, רופאם של האפיפיורים בימיו, והחכם יעקב בן-אבא, שהוזמן ב-1224 לנאפולי לשמש מתורגמן בחצרו של הקיסר פרידריך השני.

1450 | בעזרת הדפוס

בפקולטות למדעי החיים מקובל להתייחס לחיים כאל תהליך של זרימת מידע. בהשאלה נוכל לומר כי משמעות החיים, לפי השקפה זו, מתגלמת במידע שאנו אוספים ומעבירים הלאה – ולא רק במידע הגנטי שאנו נושאים, אלא גם בחוויות שתיעדנו, ביומנים שכתבנו, בטכנולוגיות שפיתחנו וביצירות שחיברנו. מהפכת הדפוס שהתחוללה באמצע המאה ה-15 היתה מעין "מעמד הר סיני" בעיני המחזיקים בתפיסת עולם זו. מרגע המצאת הדפוס, כל סופר או מדען שחיבר את האופוס-ויטה שלו היה יכול להפיץ את כתביו בהיקפים שלא נודעו עד אז.
מן הרבע האחרון של המאה ה-15 החלו בתי-הדפוס העבריים באיטליה לבנות את הספרייה היהודית המשרתת אותנו עד עצם היום הזה. כדי להבין את היקף תרומתה של יהדות איטליה בתחום זה נזכיר שני בתי-דפוס מרכזיים. הראשון הוא בית-הדפוס של דניאל בומברג בוונציה, שפעל בשנות ה-20 של המאה ה-16 וקבע את צורתם של ספרי התנ"ך וספרי התלמוד כפי שאנו מכירים אותם היום. השני הוא בית-הדפוס המפורסם של משפחת שונצינו, ששימר את ספרות הפרשנות וההלכה שנכתבה בימי הביניים בצרפת ובספרד.

1500 | הנדידה צפונה

עד המאה ה-15 חיו רוב היהודים באיטליה בדרומה של הארץ, כולל האי סיציליה. רק עם כיבוש דרום איטליה בשלהי המאה ה-15 בידי הספרדים הקתולים, שהיו עוינים ליהודים, נדד היישוב היהודי אל חלקה הצפוני. יש לציין שכמעט עד סוף המאה ה-19 היתה איטליה מורכבת מעשרות מדינות וערים עצמאיות או עצמאיות למחצה, שכל אחת מהן ניהלה ריבונות עצמאית עם חוקים ומינהל ציבורי משל עצמה. היחס אל היהודים השתנה ממקום למקום וממדינה למדינה. בוונציה, למשל, התקבלו היהודים כתושבים עם מגבלות מסוימות – ואילו ג'נובה, יריבתה של ונציה, לא קלטה יהודים כלל. גירוש יהודים היה באותן שנים מציאות יומיומית, כך שבכמה מן הערים הם התקבלו בזרועות פתוחות, ואילו מאחרות גורשו בבושת פנים.

1516 | הסוחרים מוונציה

מקור המונח "גטו" הוא ברובע היהודי בוונציה, כנראה רובע המגורים היהודי העתיק ביותר בעולם, שקיים עד היום. ההנחה הרווחת היא שמקור המלה "גטו" הוא בבית-יציקה (ג'טו באיטלקית) ששכן סמוך לרובע היהודי. מאוחר יותר השתמש האפיפיור פיוס הרביעי במלה "גטו" לתיאור מקום מגוריהם של היהודים, ומאז השתרש השם והוטען במשמעויות תרבותיות וחברתיות שונות.
יהודים התגוררו בוונציה כבר במאה הרביעית והחמישית, אך נוכחותם בעיר זכתה לתגבור משמעות מאין כמוהו במאה ה-14, אחרי מלחמות ורונה וג'נובה, אז הגיע לוונציה זרם גדול של יהודים סוחרים ומלווים בריבית, בעידוד שליטי העיר, שביקשו לחזק את כלכלתה. במרץ 1516 הוגבל תחום מגורי היהודים בעיר לרובע מיוחד. חופש התנועה שלהם הוגבל, והם אולצו לענוד טלאי צהוב ובהמשך גם לחבוש כובע צהוב.
חרף ההגבלות, החיים היהודיים בוונציה שיגשגו. תושבי העיר היהודים הקימו בתי-מדרש ובתי-כנסת שבהם פעלו רבנים חשובים, ביניהם רבי לאון יהודה אריה ממודינה ורבי שמואל קצנלבוגן. לצד זאת פעלו בגטו מוסדות תרבות רבים, ביניהם תיאטרון, חנויות ספרים וכמובן בית-הדפוס העברי הראשון.
הגטו בוונציה אמנם הוקם מסיבות כלכליות, אך 49 שנה מאוחר יותר, ב-14 ביולי 1555, הוקם הגטו הראשון ברומא – והפעם היו הסיבות לכך דתיות. האפיפיור פאולוס הרביעי הוציא מכתב פומבי שאסר על יהודים לגור בשכנות לנוצרים.
הקמתו של הגטו ברומא בישרה על הקמת גטאות נוספים בכל רחבי איטליה, בין היתר בפירנצה ובפדובה. בגטאות הללו הלכו והתפתחו הווי חיים ופולקלור ייחודיים. הגטאות אורגנו על-ידי חברי הקהילה, שהקימו מוסדות לעזרה הדדית ובתי-דין פנימיים.

1707 | שד"ל ורמח"ל

חרף ההסתגרות בגטאות, יהודי איטליה העמידו למדנים ותלמידי חכמים לרוב. שניים מהגדולים שבהם ידועים בשמותיהם המקוצרים: רמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) ושד"ל (שמואל דוד לוצאטו).
רמח"ל נולד בפדובה בשנת 1707, ומסופר עליו כי כבר בגיל 14 ידע את התלמוד והמשנה על-פה. הגאון הצעיר שלח ידו גם בספרות כללית, חיבר מחזות וכתב שירה. הוא נמשך גם לקבלה ולמיסטיקה, ואיגד סביבו חבורה של תלמידי חכמים שעסקו בתורת הנסתר ובכתבי האר"י.
במקביל ללימודיו בבית-המדרש חווה רמח"ל מפגש שבועי עם מלאך בשם "המגיד", שנהג לבקרו בקביעות ולשתפו בסודות הקבלה ובצירופי האותיות. ברגע של חולשה גילה רמח"ל את סודו לאחד מחבריו, שלא התאפק והפיץ את הסיפור. הגילוי עורר סערה גדולה. רמח"ל הואשם בעיסוק במאגיה ובכישוף, כתביו נלקחו ממנו וכמה מהם נשרפו. בעקבות הפרשה היגר רמח"ל מאיטליה לאמסטרדם, שם כתב את ספרו "מסילת ישרים", חיבור שנמצא בכל ספרייה תורנית עד היום.
100 שנה לאחר הולדתו של רמח"ל נולד בטריאסטה שד"ל, איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, שירה ופרשנות המקרא ונחשב לאחד מאבות תנועת ההשכלה היהודית. הגותו של שד"ל שילבה בין רציונליות וחתירה לאמת לבין רומנטיקה והשקפות דתיות ולאומיות. בניגוד לרמח"ל, הוא סלד מעיסוק בקבלה ובמיסטיקה. ספריו זכו לתפוצה אדירה, ויש אומרים כי הוא סימן את הדרך למבשרי דור התחייה.

1870 | חירות, שוויון, אחווה

72 שנה חלפו מאז כבש נפוליאון את צפון איטליה והכריז כי היהודים הם אזרחים מן המניין ועד שתהליך האמנסיפציה הושלם במלואו והיהודים יצאו מהגטאות והחלו לתפוס את מקומם כאזרחים איטלקים לכל דבר ועניין.
אלא שחסידי דת האמנסיפציה, שהעמידו "אלוהים" משלהם – רעיון אחדות האומה – חששו כי היהודים הבדלנים ייצרו "אומה בתוך אומה". אשר על כן נהגו כלפי היהודים באותו זמן לפי העיקרון שהתקבל כבר בימיה של המהפכה הצרפתית בסוף המאה ה-18: "יש למנוע כל זכות מן היהודים כאומה, ולהעניק להם את כל הזכויות כיחידים".
האמנסיפציה האיטלקית הצליחה מעל ומעבר למשוער. יהודי איטליה השתלבו במדינה החדשה באופן חסר תקדים. במסגרת זו נפתחה בפניהם גם הדרך לקריירות בשירות הדיפלומטי, במנגנון שירות המדינה ובצבא – דרך שהיתה סגורה בפני רוב היהודים בכל מקום אחר במערב. איטליה היתה המדינה הראשונה באירופה שמינתה שר מלחמה יהודי, ג'וזפה אוטולנגי, וראש ממשלה יהודי, לואיג'י לוצאטי. בשנים ההן נפוצו נישואי תערובת וההתבוללות גברה, עד כי התעורר החשש שהמיעוט היהודי באיטליה – כעשירית האחוז מכלל האוכלוסייה – פשוט ייעלם.


1922 | עליית הפשיזם

לא פעם במהלך ההיסטוריה, דווקא כשהיהודים ביקשו להשתלב בחברה הכללית, הגיע מישהו שהזכיר להם את מוצאם. במקרה של יהודי איטליה היה זה הרודן בניטו מוסוליני, "איל דוצ'ה", שעמד בראש המפלגה הפשיסטית שעלתה לשלטון באיטליה בשנת 1922.
מבחינת יחסו ליהודים, עידן מוסוליני מתחלק לשלוש תקופות.
התקופה הראשונה כונתה "תקופת ירח הדבש" ונמשכה כעשר שנים, עד 1932. בתקופה זו כובדו הזכויות האזרחיות והדתיות של המיעוט היהודי, ומוסוליני אף גינה בפומבי גזענות ואנטישמיות. מוסוליני אף קיים יחסים טובים עם מנהיגים ציונים ועודד את פעילות הפדרציה הציונית, הגם שהתנגד לבדלנות היהודית.
התקופה השנייה, "תקופת הזיקית", החלה ב-1933, עם עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, והסתיימה בשנת 1938. בתקופה זו החל מוסוליני לפסוח על שתי הסעיפים: מחד גיסא פיזר הצהרות וחוקים לטובת היהודים, ומאידך גיסא נקט צעדים אנטישמיים לא-רשמיים והשמיע גילויי אהדה לאנטישמיות בגרמניה, שאליה הצטרף בהמשך כבעל-ברית.
התקופה השלישית, "תקופת הפרצוף האמיתי", החלה ב-1938, אז פורסמו חוקי הגזע נגד היהודים. מוסוליני שרף את הגשרים עם המערב, התחייב לציר רומא-ברלין ופתח במתקפה עיתונאית אנטישמית חסרת תקדים, שהופנתה בגלוי נגד יהדות איטליה כולה.

1943 | דם, גזע ודמעות

"אני מאמין באמת ובתמים שאילו היה בידי סמרטוט יבש, הייתי מאושר" (הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי מתאר יום עבודה שגרתי בקור המקפיא של אושוויץ)

אם היו שואלים יהודי באירופה בשנת 1938, עת נקבעו חוקי הגזע באיטליה, באיזו מדינה הוא מעדיף לחיות, סביר להניח שארץ המגף היתה בתחתית הרשימה. אלא שבדומה למשפט הידוע של קארל מרקס, שאמר כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם ראשונה כטרגדיה ופעם שנייה כפארסה – היה זה דווקא השלטון הפשיסטי ש"שמר" על יהודי איטליה.
הסיבה לכך היתה פוליטית. מוסוליני ביקש להצטייר בעיני אזרחי איטליה כמנהיג עצמאי, ועל כן מנע מהנאצים להשית את "הפתרון הסופי" על האזרחים שחיו תחת שלטונו – גם אם מדובר ב"אזרחים סוג ב'".
בשנת 1943 הודח מוסוליני מראשות הממשלה ובמקומו מונה המרשל פייטרו באדוליו, שחתם מיד על הסכם שביתת נשק עם בנות-הברית. לכאורה, רווח והצלה ליהודים, אלא שכידוע, גורל הוא לא פעם עניין של גיאוגרפיה: רוב אזרחי איטליה היהודים התגוררו בצפון המדינה, באזור שהיה בשליטה נאצית. מבין 44,500 יהודים שחיו באיטליה לפני מלחמת העולם השנייה, לפחות 7,682 נספו בשואה.
יהדות איטליה הוכתה מכה קשה: אלפים איבדו את קהילתם, סדר החיים היהודיים שובש ורבים מאלו שנותרו במדינה היו שבורים בגופם וברוחם. אחד מהם, הסופר היהודי-איטלקי פרימו לוי, שמצוטט לעיל, חיבר את הספר "הזהו אדם", שנחשב לאחד התיאורים המצמררים והריאליסטיים ביותר של השואה. לוי נפל אל מותו ממרפסת ביתו בשנת 1987. הסברה הרווחת היא שהתאבד.

2014 | בתחילת המאה ה-21

איטליה זוכרת את יהודיה. ב-2008, למשל, נערכו כחמישה כנסים אקדמיים שעסקו בחוקי הגזע באיטליה, במלאות 70 שנה להכרזתם. במדינה אף הוקמו אתרים להנצחת השואה, ומתקיימות בה עצרות לזכר שואת יהודי איטליה. סוגיית היהודים כלולה בתוכניות הלימודים של בתי-הספר הממלכתיים.
נכון ל-2014 מתקיימות באיטליה 21 קהילות יהודיות המונות 35 אלף נפש. בתי-הכנסת העתיקים נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ. היהודים חברים ב"איגוד הקהילות היהודיות של איטליה", המייצג אותם מול הממשל. רוב היהודים באיטליה הם מהגרים ובני מהגרים, ורובם חיים בשתי קהילות עיקריות, ברומא ובמילאנו. ברחבי איטליה ניתן למצוא אתרים רבים למורשת יהודית, וביניהם מוזיאונים, בתי-כנסת, שכונות יהודיות עתיקות, אתרים ארכיאולוגיים ועוד.
בישראל חיים כ-10,000 יהודים יוצאי איטליה. כ-3,000 מהם מאורגנים במסגרת "ארגון יוצאי איטליה", המוציא לאור ביטאון בשפה האיטלקית. חברי הארגון נפגשים באירועים מרכזיים בבית-הכנסת האיטלקי היפהפה שבירושלים, שם נערכות התפילות בנוסח הייחודי של הקהילה.

פאדובה
פדואה

עיר במחוז פדואה בחבל ונטו, איטליה

יהודים התיישבו בפדואה לראשונה בסביבות שנת האלף. ב-1298 חי בעיר יעקוב שמטוב (JACOPO (BONACOSSI שהיה רופא ידוע ומי שתרגם את ספריו הרפואיים של אבן רושד (AVERROE) מֵעָרָבית ללטינית. בית קברות יהודי היה קיים בעיר בהסכמת העירייה כבר ב-1300 .
לקראת אמצע המאה ה-14 בנקאים יהודים מרומא, פיזה, בולוניה ואנקונה באו לגור בפדואה כמַלווים בריבית, לפי בקשת שליטי העיר. אליהם הצטרפו בעשרים השנים הבאות בנקאים מאשכנז ומספרד שהוזמנו על ידי מושלי העיר לבית קרארה. מצבם החוקתי של היהודים תושבי פדואה היה כמצב שאר הזרים שגרו בעיר, ולעיתים אף הוענקה לאחדים מהם אזרחות עם כל הזכויות. תושבי העיר היו סובלניים, ועל התושבים היהודים לא הוטלו מגבלות מיוחדות. הם קבלו חופש מלא לניהול עסקיהם בבנקאות ובמסחר. הותר להם אף לעסוק בחקלאות. הם חיו בחסות השליטים (בית קרארה),קיבלו אישור לרכישת חלקת אדמה לבית קברות ואף הקימו בית תפילה ברשות.

ב-1405 פדואה הפכה לחלק מהרפובליקה של ונציה.
השליטים של ונציה ניסו להוריד את גובה הריבית (שגבו הבנקאים היהודים) לרמה של 12-15%. הניסיון נתקל במחאה חריפה של הבנקאים שסגרו את עסקיהם. הם נתמכו על ידי הסטודנטים של אוניברסיטת פדואה שנותקו ממקור הכסף בהלוואות, שהיווה את עיקר אמצעי קיומם. ב-1420 הצליחו השלטונות להגביל את הריבית ל- 20%. מצב הבנקאים היהודים הידרדר בהדרגה: הוטלו איסורים נוספים על היהודים, לא הותר להם לרכוש נכסים, וחופש המסחר שלהם צומצם. בשנת 1456 סולקו הבנקאים היהודים מן העיר. שאר התושבים היהודים לא גורשו. ב- 1468 חזרו הבנקאים היהודים לפדואה, אולם מצב הקהילה הורע בעקבות ההסתה האנטישמית של הנזירים, (ביניהם ברנרדינו דה פלטרה הפרנציסקאני), בגלל עלילות הדם שהידועה בהם היא זו של טרנט (TRENT), בגלל פתיחת בית המשכון "מונטה די פייטה" של הכנסייה ובגלל המלחמות בין אוסטריה , צרפת והרפובליקה של ונציה. כל אלה הביאו לגל של פוגרומים ושל התנכלויות מצד התושבים כלפי היהודים בעיר ובערים אחרות במחוז בין סוף המאה ה- 15 ותחילת המאה ה-16.
בשנת 1547 הורתה הרפובליקה של ונציה לסגור את הבנקים של היהודים כדי למנוע תחרות עם "מונטה די פייטה", הבנק הנוצרי. שנתיים לפני כן נאסר על הבנקאים והסוחרים היהודים להשתמש בשפה העברית אלא באיטלקית בלבד במסמכיהם העסקיים.
לאחר סגירת הבנקים פנו היהודים למסחר, ובתי עסק רבים בעיר היו בבעלותם, בעיקר אלה שעסקו בתכשיטים, בטכסטיל ובבדים. חיי הקהילה בעיר המשיכו להתפתח במשך המאה ה-16, ומצבם החוקתי התגבש והתחזק למרות ההשפלות שסבלו (כגון, מגורים באזור אחד בלבד), אבל עדיין לא נאלצו לגור בגטו כמו יהודי ונציה ורומא. רק ב-1601 אולצו להתרכז במגוריהם סביב ככר בעיר שליד בית הכנסת בגטו. חמישה שערים היו לגטו. על אחד מהם היה שלט בעברית ולטינית שאסר על יהודים ונוצרים להתקרב לשערי הגטו בלילה.
בשנת 1556 מועצת העיר שהייתה נתונה ללחצים מצד נוצרים ומסיתים אישרה את שריפת התלמוד וספרים עבריים נוספים. עד שנת 1715 אולצו היהודים בפדובה לבקר בכנסיות ולהאזין להטפות אנטישמיות.
מספר התושבים היהודים בפדובה בשנת 1616 היה 665. עיסוקם העיקרי היה בתעשיית המשי אותה הביאו לאזור ולעיר. הקהילה סבלה קשות ממגפת הדבר בשנים 1630-31 כאשר 421 מתוך 721 חבריה מתו ממנה.
האיבה כלפי היהודים גדלה מאוד במאה ה-17 במשך המלחמות בין הרפובליקה הונציאנית לתורכים. בעקבות שמועות שהיהודים תמכו בבודפשט בעת המצור של הונציאנים והאוסטרים עליה, התנפלה האוכלוסייה הנוצרית על הגטו ובזזה אותו ב-20 באוגוסט 1684. רשויות העיר והצבא התערבו ומנעו אבידות בנפש. כתוצאה מההתפרצות האלימות הזו נחקק חוק הגוזר עונש מוות על גורמי פרעות. לזכר הצלתה של הקהילה היהודית בפדובה נחוג מאז יום הודייה בקהילה – "פורים של בודה".
חיכוכים אלימים פרצו לעיתים במשך המאה ה-16 וה-17 בין יהודי פדובה לבין הסטודנטים לרפואה שדרשו גויות של יהודים לצרכי ניתוחים (למרות המס השנתי בגובה של 100 לירה אותו שלמו היהודים כדי למנוע זאת) עד ששלטונות העיר הסדירו את עניין לוויות היהודים כדי למנוע את חטיפת הגוויות.

כשנפוליאון כבש את העיר באפריל 1787 קיבלה הקהילה שוויון זכויות אזרחי מלא. משחזרו האוסטרים לפדואה ערכו תושבי העיר פרעות ביהודים והאשימום בתמיכה בצרפתים. לאחר הסכם וינה ב-1815, קיבלו היהודים שוויון אזרחי מלא, להוציא קבלת משרות ציבוריות.
מספר היהודים בפדואה ב-1840 הגיע ל-910. שוויון זכויות מלא קיבלו היהודים בעיר רק ב-1866 , כשחזרו להיות חלק מממלכת איטליה המאוחדת. ב-1881 מנתה האוכלוסייה היהודית בפדואה 1378 נפש. לאחר מכן הלך והידלדל מצבה התרבותי והחברתי, ומספר חבריה ירד ל-881 ב-1911. ב-1938 גרו בה 586 יהודים.

בית הכנסת העתיק ביותר בעיר היה קיים משנת 1300. ב-1525 נפתח בה בית כנסת בנוסח אשכנז יחד עם בית מדרש על ידו משנת 1682. בשנת 1548 הוקם בית כנסת איטלקי בעיר על ידי רבי יונתן טרבס. הוא נסגר ב-1892 ונפתח מחדש לאחר מלחמת העולם השנייה, וב-1970 היה לבית הכנסת היחיד בעיר. ב-1617 הקימו היהודים הספרדים בעיר בית כנסת. הוא נהרס בשרפה ב-1629, נבנה מחדש אך נסגר סופית ב-1892. ארון הקודש שלו הועבר ב-1958 להיכל שלמה בירושלים.
בשנת 1943 ניזוק בהפצצה בנין בית הכנסת האשכנזי (שאימץ את נוסח התפילה האיטלקי ב-1892) שהיה הגדול ביותר בעיר. ב-1960 הועבר ארון הקודש הגדול והמפואר שלו לבית הכנסת יד אליהו בתל אביב.

עד סוף המאה ה-18 מנהיגי הקהילה בפדובה נבחרו בהתאם לארצות מוצאם: ב-1577 הייתה אסיפה כללית, מועצה מנהלת, ושלושה ראשי קהילה (פרנסים) ממונים. התנהלותה הפנימית הרוחנית, החברתית והכלכלית של הקהילה הייתה בהתאם לחוקי התלמוד עד כיבוש נפוליאון. ב-1815 ערכה הקהילה חוקה שהוצגה בפני השלטונות בוונציה, התקבלה על ידם לאחר מספר שינויים ב-1828, והייתה תקפה עד שהוחלפה בחוקה מקיפה לכל הקהילות היהודיות באיטליה ב-1930 .
בשנת 1713 הוקמה בפדובה אגודת צדקה בשם "לומדי תורה ושומרי מצווה". חבריה שלמו דמי הצטרפות ותשלום שנתי קבוע. בתמורה קיבלו טיפול רפואי וכירורגי במקרה של מחלה, תשלום יומי בימי מחלתם וכן הוצאות הלוויה וקבורה. אגודה זו עדיין פעלה ב-1970.
היו בפדובה אגודות וחוגים נוספים של צדקה ותרבות וכן סניפים של תנועות ציוניות לגווניהן.
אך חשיבות הקהילה היהודית בפדובה הייתה בראש ובראשונה בפעילותה האקדמית. סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של פדובה- רפואה בעיקר, אך גם לימודי קודש בבית המדרש של בית הכנסת האשכנזי שהפך לישיבה גבוהה. בין השנים 1519 ל-1619 כשמונים יהודים קבלו תארים ברפואה מאוניברסיטת פדואה, ובין 1619 ל-1721 עוד 146 יהודים סיימו לימודי רפואה בה. תלמידים יהודים מפולין, גרמניה וארצות הלבנט היו בין לומדי הרפואה בעיר הזאת. סטודנטים יהודים לרפואה בפדואה הורשו לחבוש את הכומתה השחורה של חבריהם הסטודנטים האחרים, ולא את הצהובה אותה חבשו שאר התושבים היהודים. מהבולטים בין אותם סטודנטים יהודים היו הרופא והפילוסוף משה אבא דלמדיגו ואברהם מאיר דה בלמס מלצ'ה (LECCE).
במחצית השנייה של המאה ה-15 התפרסמה פדואה בלימודים יהודיים בראשותו של הרב יהודה מינץ, מגדולי התורה של התקופה. ממשיך דרכו היה מאיר קצנלנבוגן, שהיה מלומד רחב אופקים כמו גם סמכות רבנית, והיה רבה הראשי של העיר עד מותו ב-1565. לאחריהם קמה שורה ארוכה של מלומדים יהודים שפעלו וחיו בעיר עד סוף המאה ה-18. בראשית המאה ה-19 שוב הפכה העיר למרכז חשוב ליהדות עם הקמת בית המדרש הגבוה לרבנים בעיר, שהיה הראשון באירופה שהנהיג לימודי קודש וחול. בית מדרש זה,שהועבר ב-1870 לרומא, היה בעל השפעה נרחבת על חיי יהדות איטליה כולה באותה תקופה.

מהמאה ה-16 עד למאה ה-20 היו בפדואה בתי דפוס עבריים שהדפיסו ספרי קודש וחול בעברית .

ישנם בפדואה שבעה בתי קברות יהודיים. הראשון נחנך ב-1384. קברו של רבי מאיר קצנלנבוגן (1565 – 1482) נמצא בפדואה, ויהודים ממזרח אירופה פוקדים את קברו גם בימינו.

בשנת 1931 חיו בפדואה 586 יהודים.
בשנת 1941 הרסו כנופיות פשיסטיות את בית הכנסת הגדול של העיר.
בין 1943 ל-1945 נשלחו יותר מ-85 יהודים מפדואה למחנות ההשמדה, ביניהם הרב של הקהילה , אוג'ניו כהן סצ'רדוטי. ב-1948 מנתה קהילת פדואה 268 חברים. מספרם ירד ל-220 ב-1970, ובשנת 2010 מונה הקהילה 170 נפש.