קהילת יהודי קורפו

בית הכנסת ברובע היהודי העתיק בקורפו,
יון שנות 1980.
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

בתים ברובע היהודי הישן, קורפו, יון שנות 1980
(המרכז לתיעוד חזותי ע"ש אוסטר, בית התפוצות)

Jean David (1908-1993), surrealist painter and designer, born in Bucharest, Romania. Between 1927 and 1937 he was in Paris, France, where he studied at various art academies and studios. In 1929 he participated in group exhibition in Bucharest and had his first personal exhibition in Bucharest in 1933. During the 1930s he was a member of the surrealist group Unu (“One”). In 1937 he created, together with Stefan Constantinescu, a fresco for the Romanian pavilion at the World's Fair in Paris and in 1939 he painted a mural in the Romanian pavilion at the World's Fair in New York. In 1935 he spent nine months in Haifa as part of a voyage that also included visits to Egypt and Corfu, Greece.

He managed to leave Romania in 1942 on a boat with another 11 Jews, including Theodor Brauner, the brother of the painter Victor Brauner. On their way to Mandatory Palestine, they were arrested by the British authorities off the Lebanese coast and detained in Cyprus. David immigrated to the Land of Israel in 1944.

After the Israel War of Independence, David lived in Jerusalem where he forged close friendship with Dahn Ben-Amotz. David illustrated Yalkt Hakzavim (“The Bag of Lies"), the book Ben-Amotz and Chaim Hefer co-authored, and Ben-Amotz's book, Eikh Laasot Mah ("How to Do What").

In 1954 David was one of the first to settle in the artist village of Ein Hod established by Marcel Janco. Participated in the first three exhibitions of the Ofakim Hadashim ("New Horizons") group at the Tel Aviv Museum of Art and at the Artists' House in Jerusalem. In Israel he became a designer, his works include posters for El Al air travel company, Land of the Bible a series of posters to encourage tourism to Israel, the poster for 1985 Independence Day, postal stamps etc. He also created decorative walls for passenger ships of Zim Israeli shipping company, various works for hotels and universities in Israel, and created backdrops for the Cameri Theater in Tel Aviv.

In 1960 he was awarded the Dizengoff Prize for Painting and Sculpture. He died in Tel Aviv.   

זאקינתוס ZAKYNTHOS

(במקורות היהודיים זאנטה - ZANTE)

עיר באי זאקינתוס, מן האיים היוניים, יוון המערבית.


יהודים הגיעו למקום באמצע המאה ה-15, בהיות האי תחת שלטון וונציה (VENEZIA). הם חיו בגטו, שהיה ננעל בלילות והיה עליהם לענוד טלאי צהוב.

ב-1522 התגוררו בזאנטה שלושים משפחות יהודיות ולהם בית כנסת, ובאמצע המאה ה-16 ידוע על 20 בתי אב ממוצא פורטוגלי וסיציליאני, שקיימו קשרי מסחר עם וונציה וקושטא.

במאה ה-17 גדל הישוב היהודי בזאנטה והקונסול של ונציה במקום היה יהודי. באותה עת הוקמו שני בתי כנסת נוספים בעיר.

מחלוקת בקהילה גרמה לפיצול עדתי לפי ארצות המוצא ורק בשנת 1673 עלה בידי מתיישבים יהודים חדשים לכנס ועד לאיחוד הקהילות ולתקן תקנות שהקיפו את כל הקהלים.

בתחילת המאה ה-18, בעקבות עלילת דם, נטשו רוב היהודים את העיר.

במאה ה-19, אחרי שהיגרו לזאנטה יהודי קורפו, כרתים וקושטא, חיו בעיר קרוב ל-300 יהודים. בקהילה פעלו שני בתי כנסת: "זאנטה" ו"קנדיה" (על-שם יוצאי קנדיה שבכרתים). השפה המדוברת היתה איטלקית ומסורת המיזמורים האיטלקיים נשמרה בתפילות.

בין הרבנים שכיהנו בקהילה היו ר' יוסף פורמון (FORMON) ממקדוניה, במאה ה-16 ור' יעקב בן ישראל הלוי במאה ה-17.

היהודים היו רובם עשירים הם עסקו במלאכה ובמסחר. קשרי מסחר היו גם עם ונציה וקושטא. בשנת 1659 צימצם האפיפיור אלכסנדר ה-7 את חופש המסחר ואסר על יהודים להחזיק ברכוש מחוץ לחומות הגטו.

ערב מלחמת העולם השנייה היו במקום כ-270 יהודים.


תקופת השואה

ב-1940 נכבש האי זאקינתוס על ידי איטליה הפאשיסטית. היהודים חוייבו בתשלומי כסף שונים לממשל (כופר נפש, קנסות וכדומה), הם נשלחו לעבודות כפייה בסלילת כבישים ובבניית ביצורים, אך לא נשקפה סכנה לחייהם.

עם כניעת איטליה לבנות הברית בספטמבר 1943 והשתלטות הגרמנים על האיזור, ברחו יהודים רבים להרים והצטרפו לפרטיזנים. רק כ-80 יהודים נשארו בעיר והם נרדפו על ידי הגרמנים.

ביוני 1944, כשהוחל במשלוח יהודי קורפו (קרקירה) למחנות השמדה, תיכננו הגרמנים לצרף אליהם את יהודי זאנטה. ראש העיר והארכיבישוף שלה סרבו לקיים את פקודת הגסטאפו וניסו להבריח יהודים לכפרים. בכל זאת נתפסו 60 זקנים וילדים על-ידי הגסטאפו והוחזקו במעצר עד בוא האניה שהובילה את יהודי קורפו למחנה ההשמדה. האניה מקורפו לא עצרה באי ויהודי זאנטה ניצלו.

בספטמבר 1944, עם נסיגת הגרמנים, חזרו חלק מיהודי זאנטה לבתיהם. רובם עלו אחר-כך לארץ-ישראל.

ב-1944 חיו במקום 70 יהודים וב-1960 לא נשאר בזאקינתוס אף יהודי אחד.

פרבזה PREVEZA

עיר על שפת הים היוני, מערב יוון.


הקהילה היהודית בפרבזה נוסדה במאה ה-20 על-ידי סוחרים יהודים ממערב יוון, היא מנתה 85 משפחות.

הקהילה החזיקה בית כנסת בשם "תפילת-משה" ובית ספר, שבו למדו יוונית, עברית וצרפתית.

רוב המפרנסים עסקו במסחר והיו מבוססים מבחינה כלכלית.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה היו במקום 250 יהודים.


תקופת השואה

האיטלקים כבשו את העיר באוקטובר 1940, הם לא פגעו בתנאי החיים של היהודים.

אחרי כניעת איטליה לבנות הברית בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לפרבזה. הם ריכזו את יהודי העיר, 124 במספר ושילחום למחנה המעבר היידר (HAIDER) שליד אתונה ומשם למחנה ההשמדה אושוויץ.

בשנת 1947 חיו בפרבזה 15 יהודים, וב-1959 יהודי אחד בלבד.

ארטה ARTA

עיר במחוז אפירוס (EPIROS), מזרח יוון.


יהודים התגוררו במקום במאה ה-11, תחת השלטון הביזנטי, הקהילה התרכזה מאוחר יותר סביב בית כנסת שהיה ידוע בשם "קהילת קודש תושבים". בנימין מטודלה (TUDELA) שביקר בעיר ב-1173, מצא בה 100 משפחות יהודיות.

במאה ה-16 ניבנו במקום מספר בתי כנסת על ידי יהודים, שהתארגנו בקהילות לפי ארצות המוצא שלהם: קורפו (CORFU), סיצילה (SICILIA), קלבריה (CALABRIA) ואחרות. ר' בניימין בר' מתתיהו, אשר שימש רב לקהילת יוצאי קורפו, פרסם שו"ת בשם "בנימין זאב". תלמידים מכל הקהילות נשלחו ללמוד אצל חכמי סאלוניקי (SAL0NIKI).

במאה ה-17 היגרו רבים מיהודי ארטה ליאנינה (JANINA) והשאר התארגנו בקהילה אחת, התפללו בנוסח ספרד ודיברו יוונית מעורבת במילים איטלקיות וספרדיות. ב-1688, כשכבשו הונציאנים את העיר הם מכרו מספר מיהודי העיר לעבדים.

ב-1869 היו במקום כ-1,000 יהודים. תחת השלטון היווני, בתחילת המאה ה-20, נהנו היהודים מחופש הדת ומעצמאות כלכלית. משנת 1920 היה לקהילה מעמד רשמי ויהודים מונו למועצת העיר.

אחרי מלחמת העולם הראשונה היה לקהילה הספרדית במקום בית ספר יהודי עממי.

בשנים אלה התחילה להתפתח בעיר התנועה הציונית.

יהודי ארטה עסקו בעיקר במסחר וברוכלות. במאה ה-20, בגלל התחרות הכלכלית עם התושבים היווניים, הגרו רבים לארצות הברית.

לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו במקום כ-390 יהודים.


תקופת השואה

אחרי מתקפת איטליה על יוון, היתה ארטה באזור הכיבוש האיטלקי. היהודים חוייבו לענוד את הטלאי הצהוב ולהקפיד על שעות העוצר. האוכלוסיה היוונית בעיר ניסתה להקל עליהם.

אחרי כניעת האיטלקים לבנות הברית בספטמבר 1943 נכנסו הגרמנים לארטה; משטר צבאי גרמני הוחל בראשית 1944. לפי רשימה שהיתה מוכנה בידי הגיסטאפו נעצרו רוב היהודים - 352 איש. העצורים נשלחו למחנה המעבר היידר (HAIDAR), ליד אתונה, ומשם, באפריל 1944, לאושוויץ (AUSCHWITZ). מספר צעירים הצליחו להסתתר.


אחרי המלחמה חזרו לארטה כ-60 יהודים ונעשה נסיון לארגן קהילה במקום, אך ללא הצלחה. ב-1958 היו בעיר 20 יהודים בלבד וב-1979 לא נמצאו יהודים בארטה.

יהדות יוון

168 לפנה"ס | תרבות, יוון

שתי התפוצות היהודיות העיקריות בתקופת בית שני (מ-538 לפנה"ס ועד 136 לספירה) חיו, כידוע, במצרים ובבבל, אולם מקורות היסטוריים שונים מעידים כי גם ביוון חיו יהודים רבים, בעיקר בערים סלוניקי, לאריסה וביזנטיון. אחת ההוכחות לכך היא העובדה כי חוניו השלישי, הכוהן הגדול של בית-המקדש, שנאלץ בשנת 168 לפנה"ס להימלט מפני המלך אנטיוכוס, בחר לברוח ליוון. בעת העתיקה היתה יוון מחולקת לערי מדינה (פוליס) רבות, ובהן אתונה וספרטה; כל אחת מהן היתה מעין מדינה ריבונית עם מוסדות שלטונות עצמאיים. הנחת החוקרים היא שאדם בכיר כמו חוניו השלישי לא היה נמלט אלא למקום שיש בו קהילה יהודית מסודרת וגדולה.
יוון הורישה לעולם את התרבות ההלניסטית האדירה, וגם השפעתה על היהודים באזור היתה מכרעת. תרבות זו, שטיפחה את פולחן הגוף והאינדיבידואליזם, הולידה טיפוס יהודי חדש, היהודי המתייוון, שהיה יהודי על-פי מוצאו ודתו, אולם נשא זהות יוונית בכל הנוגע לשפתו, למראהו החיצוני, להתנהגותו ולחשיבתו. אפילו השמות היהודיים עברו תהליך של התייוונות (אריסטובולוס, הורקנוס ואונקלוס, למשל), ובהמשך ספגה גם השפה העברית מלים יווניות, ובהן אלכסון, פרוזדור, אוויר, פנס וסינר.


67 | היהודים מגיעים ליוון

מראות רבים התחלפו לנגד עיניו של אל הים פוסידון ממשכנו שעל גדות מפרץ קורינתוס, המפריד בין חצי האי פלופונסוס לצפון יוון. על-פי כתבי יוספוס פלאביוס, בשנת 67 לספירה נשקף מבעד לגזוזטראות מקדש פוסידון מחזה שהיה אולי מכמיר את לבו של האל, לו היה בשר ודם: 5,000 עבדים עברים, שלל "המרד הגדול" בירושלים, שנשלחו לעבודות כפייה על-פי צו של המצביא הרומאי אספסיאנוס.
במאה הראשונה לספירה חיו במרחב היווני קהילות יהודיות רבות, בין השאר בספרטה, בארגוס, בקוס ובנקסוס. פילון האלכסנדרוני, הפילוסוף היהודי הגדול שחי באלכסנדריה באותה העת, מדווח כי במהלך נדודיו באזור פגש יהודים רבים בחצי האי פלופונסוס. השליח הנוצרי פאולוס מזכיר בכתביו כמה בתי-כנסת באזור, עדות שלימים קיבלה חיזוק בשרידים ארכיאולוגיים של בתי-כנסת שהתגלו באתונה, בקוס ובכרתים. הקהילות הללו היו ככל הנראה התשתית להתיישבות היהודית באזור בתקופה הביזנטית, שהחלה בשנת 330 לספירה.


632 | מרומא לביזנטיון

בשנת 380 אימצה האימפריה הרומית את הנצרות כדת הרשמית. מהלך זה אירע בד בבד עם היחלשותה של האימפריה, שנחצתה לשניים – האימפריה הרומית המערבית והאימפריה הרומית המזרחית, המוכרת בשם "האימפריה הביזנטית".
מעמדם של היהודים היוונים תחת השלטון הביזנטי לא השתנה במידה מכרעת, למעט כמה הגבלות ובהן האיסור לכהן במשרות ציבוריות, להחזיק עבדים ולהעיד נגד נוצרים. יהודים רבים עסקו אז במקצועות הרפואה והתפרנסו מטקסטיל וממסחר.
בשנת 632 הוציא הקיסר הביזנטי הרקליוס צו שחייב את כל יהודי האימפריה להתנצר. הצו נומק בצורך באחידות דתית של האימפריה, אך נימוק נוסף לו היה נאמנותם המפוקפקת של היהודים. בסופו של דבר הצו לא יצא אל הפועל, והיחידים שאולצו להתנצר היו נוצרים שכפרו. 90 שנה מאוחר יותר יצא צו דומה, אולם גם אז היתה השפעתו מינורית.
הנוסע היהודי בנימין מטודלה דיווח על פזורה יהודית נרחבת שחיה ביוון המאה ה-12. בין היתר סיפר על 500 יהודים שהתגוררו בסלוניקי ועל 2,000 יהודים שהתגוררו בעיר תבאי, שעליהם כתב: "והם האומנים הטובים לעשות בגדי משי וארגמן בארץ היוונים, ובהם חכמים גדולים במשנה ובתלמוד".


1204 | הרומניוטים

בשנת 1204 כבשו הצלבנים ממערב אירופה את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. במהלך 80 השנים שלאחר מכן החליפה יוון ידיים בין כובשים שונים – הצלבנים, הסלג'וקים, הבולגרים, הוונציאנים ועוד – והיהודים סבלו מחקיקה אנטי-יהודית ורדיפות מתמשכות.
אנקדוטה היסטורית מספרת כי המלך הבולגרי ג'ון אסן, שהביס את המלך תיאודור דוכס – אחד השליטים האכזריים ביותר ביחסו ליהודים – ציווה על שני יהודים לעקור את עיניו של המלך המובס. השניים סירבו, ובתגובה נזרקו מפסגת צוק אל מותם.
בשנת 1282 כבש הקיסר מיכאל השמיני את קונסטנטינופול מחדש ואיחד את האימפריה הביזנטית. הקיסר ביטל את החוקים המפלים נגד היהודים, ואיפשר להם לחזור לחיות בשקט ובשלווה. בתקופה זו ידוע על ארבע קהילות יהודיות מרכזיות ביוון: בכרתים, בקורינתוס בפטרס ובכיוס. היהודים הללו, צאצאיהם של היהודים שהגיעו לאזור אחרי חורבן בית שני, כונו "רומניוטים".
אחת היצירות המעניינות של קבוצה זו היתה נוסח תפילה ייחודי, שאף נקרא על שמם, "מנהג רומניה". לאחר שמגורשי ספרד הגיעו לאזור הבלקן, נטמעו הרומניוטים בקרב היהודים הספרדים, אולם שרידיהם נמצאים עד היום בשכונת נחלאות שבירושלים, שם פועל בית-כנסת של הקהילה, שאף שימרה כמה מהמזמורים והפיוטים העתיקים. נכון להיום מתגוררים חברי העדה בעיקר ביוון, בישראל ובעיר ניו-יורק.


1453 | שבת שלום, סלוניקי

כיבוש יוון על-ידי האימפריה העותמאנית בשנת 1453 וחיסולם של הביזנטים הרגיעו את הטלטלות שאפיינו את היחס ליהודים ביוון עד אז. היהודים זכו לחופש פולחן דתי ולחירות תעסוקתית, מה שהוביל לשגשוג ופריחה של בני הקהילה בכל תחומי הפרנסה – ממלאכה זעירה כמו צביעת בדים, ועד עיסוק בבנקאות, בספנות ובמסחר בינלאומי. במאות ה-16 וה-17 ידעו יורדי הים שאין זה מומלץ לעגון בנמל של סלוניקי בשבת. המנופים מושבתים, העגורנים נחים, והסוורים? הם מן הסתם מתפללים בבתי-הכנסת הרבים בעיר או שרים פיוטים ומזמורים סביב שולחן השבת. ואכן, בתקופה זו היתה סלוניקי הגדולה והחשובה ב"ערי היהודים" בעולם, ואולי הגדולה שבקהילות ישראל. בעיר פעלו רבנים ידועים, ובהם שמואל דה-מדינה ורבי יהודה אלשיך, והוקמו בה ישיבות ומרכזי תורה רבים. יהודי סלוניקי אף מילאו תפקיד ראשון במעלה במודרניזציה של העיר ובפיתוח התעשייה, הבנקאות ושירותי הציבור בה.
הסיבה המרכזית להפיכתה של סלוניקי לאכסניה יהודית גדולה כל-כך היתה זרימה מסיבית של יהודים אליה אחרי גירוש ספרד, עובדה שבאה לידי ביטוי בשפה הבולטת בעיר, הלאדינו (יהודית-ספרדית). כמו אחיותיה מהמזרח, שספגו את אווירת ארץ-ישראל – למשל וילנה, שכונתה "ירושלים דליטא", ולובלין, שכונתה "ירושלים דפולין" – זכתה גם סלוניקי בתואר הכבוד "ירושלים דבלקן".






1821 | עצמאות כן, יהודים לא

בשנת 1821 כוננה יוון העצמאית, ומצבם של היהודים, שהתייצבו לצדו של השלטון העותמאני, שנלחם במורדים, הורע. 5,000 יהודים קיפחו את חייהם בטבח הידוע בפלופונסוס. ברודוס ובקורפו החל רצף של עלילות דם. 1,500 יהודים עזבו את איי יוון בעקבות הפרעות והיגרו לאיטליה, לטורקיה ולמצרים. על-פי רישומי האוכלוסין ביוון, בתחילת המאה ה-20 נותרו בה 10,000 יהודים בלבד. ב-1912, בעקבות מלחמת הבלקן וסיפוח שטחים ליוון, גדל מספרם באופן משמעותי.
בתקופה זו פעלו ביוון כמה בתי-ספר של רשת אליאנס העולמית. ילדים שלא התגוררו בקרבתם נרשמו לבתי-ספר ציבוריים, ואת עיקר חינוכם היהודי קיבלו מהחזנים בבתי-הכנסת. ביישובים שהיו עדיין בשליטה טורקית, כמו קורפו, תראקיה ומקדוניה, נהנו היהודים מחינוך דתי ברמה גבוהה. בסוף המאה ה-19 פעלו בסלוניקי כמה בתי-ספר של אליאנס והוקמו בה אגודות להפצת העברית וספרותה, כמו גם עשרות עיתונים בלאדינו ובצרפתית ואגודות ציוניות וסוציאליסטיות.
הריכוז הגדול ביותר של בתי-ספר יהודיים היה בסלוניקי, שבה פעלו 12 מוסדות חינוך יהודיים בין שתי מלחמות העולם. בשנת 1931 ספגה רשת אליאנס מכה קשה כשביוון נחקק חוק שאסר על אזרחי המדינה ללמוד בבתי-ספר זרים.


1943 | בעוז ובגבורה

ערב מלחמת העולם השנייה, רוב תושבי יוון היהודים – כ-55 אלף איש – חיו בסלוניקי. ב-11 ביולי 1942 נצטוו כל יהודי סלוניקי בני 19–45 להתייצב בכיכר החירות בעיר. 9,000 יהודים עמדו בשמש הלוהטת ואולצו לבצע תרגילי התעמלות ולרקוד, לקול צחוקם של הגרמנים והקהל היווני. תוך כדי ריקודים ספגו רבים מהם מכות אכזריות.
מבין 43,850 יהודים יוונים שהגיעו לאושוויץ, 11,500 בלבד ניצלו בסלקציה. הישרדותם ועוז רוחם של יהודי יוון במחנות היו לשם דבר. הגאווה ורוח החירות שנטבעו בהם לא מטו גם לנוכח הזוועות – וכך עמדו בעינן גם ההיאחזות בשפה (הלאדינו והיוונית), ברעות, בפטריוטיות ובלכידות התרבותית, וכן יכולות השירה, האירוניה העצמית והתחבלנות.
וכך כתב פרימו לוי על יהודי יוון בספרו "הזהו אדם?": "לידי עומדת קבוצת יוונים, יהודי סלוניקי הנפלאים והנוראים... היוונים שהשתלטו על המטבחים ועל העבודות בתוך בית-החרושת הם יהודים שאפילו הגרמנים מכבדים. הפולנים יראים מפניהם. זוהי להם השנה השלישית במחנה, ואיש אינו יודע טוב מהם מה טיבו... שרים כל הזמן, רגליהם חובטות באדמה לפי הקצב והם כשיכורים מהזמר".
האחווה בין היהודים היוונים היתה לשם דבר. אהרון רוזה, רוקח מסלוניקי, שהיה היהודי היחיד שעבד במרפאת האס.אס במחנה, נהג להבריח תרופות ואמצעים רפואיים לחבריו תוך סיכון חייו. כינויו היה "האבא של היוונים". נודע לתהילה גם ד"ר ליאון קונקה, ששימש רופא בבית-החולים של אושוויץ 3.
מקהילה של כ-55 אלף יהודים ביוון שרדו רק 1,950 איש. רובם עלו לישראל בשנים 1945–1948.

2014

נכון לשנת 2014 חיו ביוון כ-5,000 יהודים, כ-3,500 מהם באתונה וכ-1,000 בסלוניקי. הקהילה מפעילה בתי-כנסת, בית-ספר יהודי, שלושה מוזיאונים ובתי-תמחוי. יהודי יוון שעלו לישראל הקימו כמה יישובים, ובהם צור-משה, והתיישבו בשכונת פלורנטין שבתל-אביב ובנמל יפו.

פָּארגָּה

Parga

יוונית: Πάργα

עיר במחוז פּרֶבֶזָה, באזור ההיסטורי אֶפירוּס, ביוון.

זה היה אחד המקומות שישבו בהם יהודים באזור אפירוס בעת העתיקה.

ככל הנראה, יהודים החלו להתיישב בפארגה במהלך המאה ה-15, לאחר שהמקום עבר לשלטון ונציה. ישנו תיעוד משנת 1496 של קהילה יהודית רומאניוטית בצד קהילה קראית ביישוב.

האזור נתפרסם בזכות ענף גידול אתרוגים, שהיה להם ביקוש בקהילות היהודיות בצפון אירופה ובצפון אפריקה.

לימים חלה ירידה בקהילה היהודית, ולאחר שהעיר עברה לשליטתו של עלי פאשה הטורקי ב-1818, הופסק גם הסחר באתרוגים.