משה לנדאו
Moshe Landau (1912- 2011), jurist, born in Danzig (now Gdansk, Poland). He studied in London and went to the Land of Israel in 1933, engaging at first in private law practice. From 1940 to 1948 he was a judge in the Haifa Magistrates Court and after 1948, a district court judge. In 1953 Landau was appointed to Israel's Supreme Court. He was the presiding judge at the 1961 Eichmann Trial, earning plaudits for his dignified and balanced conduct of the trial. He was a member of the commission of inquiry appointed by the government to look into shortcomings exposed in the Yom Kippur War. From 1980 to his retirement in 1982 he was president of the Supreme Court and received an Israel Prize in 1991. Landau was active in various public institutions including the Israel Philharmonic Orchestra.
לנדאו
(שם משפחה)LANDAU, LANDAUER
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.
שמות המשפחה בקבוצה זאת יכולים להיות קשורים בעיירות לנדאו בפלץ-ריינלנד, או בעיירה לנדאו אן דר איסר בבוואריה, שתיהן בגרמניה. פירוש הסופית הגרמנית "-אר" הוא "מ-", "מוצאו מ-" וגם "בנו של".בני משפחת לנדאו נחשבים ללוויים; יחד עם זאת שם משפחה זה אומץ ע"י יהודים רבים אשר גורשו מהעיירה לנדאו במאה ה-14. בין הראשונים שנשאו את שם המשפחה לנדאו נמנה הרב יהודה לווה לנדאו, פרשן נודע של התלמוד יליד גרמניה אשר חי באיטליה במאה ה-15. אמייסד הענף המזרח אירופאי של המשפחה היה צבי בן משה (נפטר בשנת 1632), מנהיג של הקהילה היהודית בעיר למברג (לבוב), פולין (היום באוקראינה).הרב יחזקאל לנדאו (1793-1713) היה ידוע גם בכינוי "נוֹדָע בִּיהוּדָה" (תהילים, ע"ו,ב). אישים נוספים אשר נשאו את שם המשפחה לנדאו כוללים את לאופולד לנדאו (1894-1841), שחקן וזמר גרמני; את הפיזיקאי הרוסי לב דוידוביץ' לנדאו (1968-1908), חתן פרס נובל לפיזיקה; ואת הרב אברהם בן רפאל לנדאו (1875-1789), אשר כיהן כרבה של הקהילה היהודית בצ'יכנוב, פולין, בין השנים 1879-1819. לנדאור מתועד כשם משפחה יהודי עם מאיר היינריך (הירש) לנדאור (1841-1808), פילוסוף ומחבר גרמני; ועם גוסטב לנדאור (1919-1870), אנרכיסט גרמני שהיה חבר בממשלת הרפובליקה הקומוניסטית של בוואריה (1919-1918). אישים מוכרים בעלי שם המשפחה לנדאו כוללים את שמואל חיים לנדאו (1928-1892), ממנהיגי הציונות הדתית וציר בקונגרס הציוני ה-12 בקרלסבד (1921), אשר נולד בעיירה לוקוב במזרח פולין.
עמנואל (אמיל) לנדאו (1948-1928), יליד ורשה, פולין, אחד מ"ילדי טהרן" (קבוצה של ילדים יהודים מפולין, רובם יתומים, אשר ברחו מאזור הכיבוש הנאצי, מצאו מקלט זמני בברה"מ, פונו אל טהרן, אירן, לפני שעלו לארץ ישראל בשנת 1943), בעל עיטור הגבורה, נהרג במלחמת העצמאות.
לונדון, אנגליה
(מקום)לונדון London
בירת אנגליה.
אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.
הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.
כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.
בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).
בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.
בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.
הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.
מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.
בירת אנגליה.
אחרי הכיבוש הנורמאני (1066) השתקעו בלונדון יהודים מספר וכעבור כמה עשרות שנים, בימיו של ויליאם רופוס, כבר נערך ויכוח דתי בווסטמינסטר בין ראש-המנזר ובין סוחר יהודי ממיינץ.
הרובע היהודי במקום נזכר לראשונה ב-1128 בקירוב ואותו זמן גם הואשמו יהודים בלונדון ברצח אדם חולה ונאלצו לשלם קנס כבד. על חיי הרוח בקהילה מעיד ביקורו של אברהם אבן עזרא, שחיבר בה את "איגרת השבת" ו"יסוד מורא" ב-1158. ביום ההכתרה של ריצ'ארד ה- 1 (3 בספטמבר 1189) פרצו מהומות בווסטמינסטר שהתפשטו ללונדון; הרובע היהודי הועלה באש ו-30 איש ניספו ובתוכם בעל התוספות ר' יעקב מאורליאן. הבארונים ראו ביהודים מכשיר כספי בידי המלך והתעללו בהם לעת מצוא; ב-1215 תקפו את הרובע היהודי בלונדון. ב-1232 החרים הנרי השלישי את בית-הכנסת הגדול ופתח בלונדון מעון מיוחד למשתמדים. רדיפת היהודים גברה ב-1244, כאשר פשטה שמועה כי נמצאו בגופת ילד חתכים בצורת אותיות עבריות; בעלילת- דם זאת הוטל קנס עצום על כל היהודים במדינה. במלחמת הבארונים (1265-1263) הותקפו היהודים באכזריות וכעבור זמן, כאשר נפוצה שמועה שהיהודים מייצרים גופרית נוזלית בשביל צבא המלך, חזר סיימון דה מונפור ללונדון וערך טבח כללי. ב-1266 תקפו אבירים את שרידי הקהילה שחיפשו מפלט במצודת לונדון. אחרי המלחמה רווח ליהודים אבל ב-1275 גזר אדווארד ה-1 על הלוואת כספים
בריבית ויהודים נאלצו לעקוף את החוק כדי להשתכר למחייתם; כעבור שלוש שנים רוכזו במצודה 680 יהודים מכל רחבי המדינה באשמת גיזום מטבעות וכ-300 מהם הוצאו להורג בתליה. ב-1281, בעקבות עלילת- דם, הגבילה העיריה את מגורי היהודים לרובע היהודי ושנתיים לאחר-מכן ציווה הבישוף של לונדון לסגור את כל בתי-הכנסת בתחום שיפוטו. ב-1290 גורשו כל יהודי אנגליה וקהילת לונדון חדלה להתקיים. עד הגירוש לא עלה היישוב היהודי בלונדון על 500 נפש; עם חכמי המקום נמנו ר' יעקב בן יהודה בעל "עץ חיים", המדקדק ר' משה ובנו אליהו מנחם, שנתפרסם גם כרופא. בתקופת הגירוש התאכסנו במעון למשתמדים כ-100 איש; וגם בשנים שלאחר-מכן לא עמד ריקם. אחרי הגירוש מספרד ומפורטוגאל הגיעו ללונדון אנוסים מספר ובסוף ימיו של הנרי ה-8 מנתה קהילת האנוסים כ-40 בתי-אב; תפילות היו נערכות בביתו של אלווס לופז, ופליטים חדשים היו פונים לשם בבקשת עצה וסיוע. הקבוצה פוזרה בימי הריאקציה הקאתולית של מרי אך התאוששה הרבה תחת שלטונה של אליזאבט; רופא המלכה רודריגו לופז היה בין החשובים שבה. לקראת סוף המאה ה-16 נידלדלה קהילת האנוסים וב- 1609 גורשו הסוחרים ה"פורטוגיזיים"
מלונדון כליל.
כאשר הגיע מנשה בן ישראל ללונדון ב-1655 מצא בה משפחות אחדות של אנוסים, מהגרים חדשים מרואן שבצרפת ומחצי-האי האיברי. כעבור שנה הוגשה בקשה לקרומוול שיכיר בזכות קיומם במקום ונשכר בית לתפילה בציבור. חודשים אחדים לאחר-מכן נרכשה חלקת אדמה לבית-קברות. אחרי מות קרומוול נעשו נסיונות לפזר את הקהילה, אך צ'ארלז ה-2 התערב לטובתם ומכאן ואילך הם זכו להכרה בדיעבד.
בית-הכנסת הראשון שופץ והורחב ב-1674 וב-1701 נחנך בית-כנסת חדש בבוויס מארקס, אחד האתרים האדריכליים בעיר עד היום הזה. רבני הקהילה היו כולם ילידי חוץ - יעקב ששפורטס, יהושע דה סילבה, יעקב אבן-דנה, שלמה אילון ודוד נייטו. בימיו הראשונים של ויליאם מאוראנג', בסוף המאה ה-17, הגיע זרם של יהודים ספרדיים ופורטוגיזיים מהולאנד. רוב עשירי הקהילה היו אז מתווכים למיניהם, יבואנים וסיטונאים, ומעט רופאים. ב-1697, עם חידוש הבורסה, נקלטה בה קבוצה של יהודים שפעלה בסיטי של לונדון עד תחילת המאה ה-19. כדי לזכות בחסדי ראש-העיר היו ראשי העדה מגישים לו מדי שנה ארנק עם 50 גיניאות, על-גבי מגש יקר. אותו זמן גם התחילה הגירת האשכנזים, דרך אמסטרדאם והאמבורג. ב-1690 הקימו קהילה משלהם ורבה הראשון היה יהודה לייב בן אפרים אנשל הכהן, שעזב את לונדון בגלל מחלוקת פנימית; אחריו כיהנו ר' אהרן בן משה סופר מדאבלין ור' אורי פייבש בן נפתלי הירש, שנודע בשם אהרן הארט, אחיו של משה הארט, פטרון הקהילה. ב-1706 פרשה מן הקהילה האשכנזית קבוצה בהנהגת מרדכי בן משה מהאמבורג, חתנה של גליקל מהאמלן, והקימה את בית-הכנסת בהאמברו (1726). עדה
אשכנזית נוספת נוצרה ב-1761 מסביב ל"בית- הכנסת החדש". עם זאת נשתמרה זכות-הבכורה של הקהילה המקורית; אחרי ר' אהרן הארט הנהיגו אותה ר' הירשל לוין, ר' דוד טבלה שיף, ר' משה מאירס, שכיהן גם בבית- הכנסת החדש, ובנו של ר' הירשל לוין ר' שלמה הרשל שהוכר לראשונה כרב ראשי לכל קהילות האשכנזים באנגליה. אותו זמן כבר היו האשכנזים בעלי ההשפעה העיקרית ביישוב היהודי בלונדון אף שרבים מהם, מהגרים על- פי רוב, היו רוכלים וסוחרים בבגדים ישנים שלא הוסיפו כבוד לציבור. עוד ב-1760 צירפה הקהילה הספרדית נציגים אשכנזיים לוועד שהיה נבחר מפעם לפעם כדי לייצג את הקהילה לפני השלטונות. מגוף זה צמח "ועד שליחי הקהילות"; עד 1838 הקיף ועד זה את קהילות לונדון בלבד. ועד משותף לספרדים ואשכנזים בענייני שחיטה הוקם בתחילת המאה ה-19 וב-1817 התארגן התלמוד- תורה הישן של האשכנזים כ"בית-ספר חינם", כתריס נגד מוסדות המיסיון. ברבות הימים התפתח בית-ספר זה לאחד הגדולים באירופה. בלונדון התרכז מאבק היהודים לאמאנציפאציה. ב-1831 הוענקה ליהודים אזרחות העיר ומכאן הרשות לעסוק במסחר קמעוני; כעבור ארבע שנים נבחר דוד סלומונס לשריף, יהודי ראשון במשרה
זו, ב- 1874 נבחר למועצת העיריה וב-1855 נעשה ראש-העיר היהודי הראשון בלונדון. החל מ-1830 התמידה הסיטי של לונדון בהצבעתה בעד הבארון ליונל דה רוטשילד, שהביאה בסופו של דבר לכניסת יהודי ראשון לפארלאמנט (1858). ב-1840 התארגנה קהילה רפורמית, וכנגדה הקימו קהילות האשכנזים והספרדים בתי-כנסת חדשים בשכונות המיוחסות. בהנהגת הרב הראשי נתן מארכוס אדלר נפתח בית- מדרש לרבנים ברוח הזמן (1855) והוקם ארגון צדקה למופת. ב- 1870 התמזגו הקהילות האשכנזיות העיקריות בבירה ב"בתי-הכנסת המאוחדים", כיום אחד הארגונים הגדולים והמצוינים מסוגו בעולם היהודי. אחרי 1881 החלה ההגירה ההמונית מרוסיה, ותוך חצי יובל שנים גדלה האוכלוסיה היהודית בלונדון מ-47,000 ל-150,000, מהם כ-100,000 באיסט-אנד. רוב המהגרים נקלטו בענפי המחט, בסנדלרות ובנגרות. נולדה עיתונות באידיש ונוצרו איגודים מקצועיים. שביתת 10,000 חייטים יהודיים ב-1889 שמה קץ לניצול המחפיר של המהגרים. ההגירה נבלמה מכוח "חוק הזרים" ב-1905, אך נמשכה בצורה מתונה יותר עד מלחמת-העולם הראשונה. ככל שמצבו השתפר והלך נטה היהודי תושב האיסט-אנד לעקור לפרברים חדשים, במיוחד בצפון- מזרח
(סטמפורד היל) ובצפון-מערב העיר (גולדרס גרין).
בין שתי מלחמות-העולם חלה התפשטות ניכרת ביישוב היהודי בלונדון, מבחינה כלכלית וגיאוגראפית כאחד, והמבנה הארגוני התגבש והתחזק. נוסד מרכז למוסדות הראשיים והוקם מוזיאון יהודי. החל מ-1933 הגיעו ללונדון פליטים רבים שחיזקו את המחנה החרדי הקיצוני במקום. בשנות השלושים הורגשה פעילות מוגברת של התנועות האנטישמיות; מיצעד "החולצות השחורות" של אוסוואלד מוזליי באיסט-אנד של לונדון באוקטובר 1936 עורר מהומות קשות שהביאו לאיסור ההופעה במדים למטרות פוליטיות. המעבר לשכונות המרוחקות קיבל דחיפה עצומה בתקופת ההפצצות הכבדות על לונדון במלחמת-העולם השנייה.
בשנות החמישים והשישים הייתה התבססות כלכלית וחברתית בקרב יהודי המטרופולין ועמה נהירה גדלה והולכת לאזורים הצפוניים בלונדון רבתי. רבים מפוזרים הרחק מריכוזים יהודיים וישיבתם בקרב אוכלוסיה לא-יהודית השפיעה בהכרח על הזדהותם כיהודים. יש אומרים שהקיבוץ היהודי באנגליה מאורגן יתר על המידה, והדבר גורם לכפילות ולחוסר-יעילות. במיוחד בולט הדבר לגבי יהדות לונדון, שבה שוכנים מרכזי הארגונים הארציים כגון ועד שליחי הקהילות, "אגודת אחים", איגוד החיילים המשוחררים, הסתדרות המורים, הקרן המרכזית לסיוע, ועוד. ריבוי בתי-הכנסת, למשל, נובע מכך שלכל זרם דתי תכניות בנייה משלו. הוא הדין בבתי-הספר היהודיים היומיים, שכל ארגון מקים על דעת עצמו. לעומת הפיצול בתחום הדת והחינוך ניכרת יעילות וריכוזיות בשירותי הסעד של הקהילה. הארגון המרכזי, המחזיק 19 מושבי-זקנים ומספר רב של מוסדות לנצרכים, הוא הגדול במדינה. קיימים בלונדון מוסדות יהודיים לטיפול במוגבלים מכל הסוגים ובתי-חולים יהודיים.
הדאגה לדור הצעיר מתבטאת בריבוי מועדונים ואגודות נוער, ולסטודנטים הרבים בבירה הוקם "בית הלל" משוכלל. בלונדון פועלים ארגונים ציוניים וגופים רבים התומכים במוסדות בישראל (ב-1970 היה מספרם 65, ולרובם סניפים בערי-השדה). הקהילה בולטת בחיי התרבות של יהדות אנגליה. בלונדון מופיעים רוב הפירסומים היהודיים במדינה ועשר ספריות ומוזיאונים יהודיים פתוחים לציבור הרחב. הרבנות הראשית של בתי-הכנסת המאוחדים המקיפה 40,000 חבר ו-80 בתי-כנסת אף היא מגבירה את מגמת הריכוזיות. עם זאת הסתמנה בשנות השישים נטייה לביזור, למשל בהקמת בתי-דין עצמאיים בעדות השונות ובתחום החינוך.
מספר היהודים בלונדון רבתי היה בשנת 1967 קרוב ל- 280,000 בשנת 1997 הוערך מספר יהודי לונדון ב- 300,000.
גדאנסק, דנציג
(מקום)גדאנסק Gdansk
(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)
עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.
גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.
יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.
באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.
ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.
בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.
היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.
בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.
תקופת השואה
מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.
בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.
בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).
הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.
כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.
בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".
לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .
(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)
עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.
גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.
יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.
באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.
ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.
בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.
אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.
היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.
בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.
ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.
תקופת השואה
מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.
אחרי המלחמה
אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.
בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.
בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).
הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.
כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.
בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".
לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .