מארק בליצסטיין
מארק בליצסטיין (1905-1964), מלחין. נולד בפילדלפיה, פנסילבניה (ארצות-הברית) למשפחה אמידה. למד מוסיקה באוניברסיטה של פנסילבניה וקומפוזיציה במכון קרטיס למוסיקה. ב-1936 יצא לפריס ולמד אצל נדיה בולאנז'ה, וב-1937 המשיך בלימודיו אצל ארנולד שנברג בברלין. ב-1940 הוענקה לו מלגת גוגנהיים. במלחמת העולם השנייה שירת באנגליה בחיל האוויר האמריקני. נפטר מפגיעות ראש שנפגע בהתקפה מצד קבוצת מלחים, כשהיה באיי מרטיניק (Martinique).
ליצירותיו יש, לעתים קרובות, מניעים פוליטיים. ביניהן האופרות העריסה תתנדנד (The Cradle Will Rock, 1937) ולא כתשובה (No for an Answer, 1941). כמו כן, הלחין את הסימפוניה בוקר של חופש (Freedom Morning, 1945), את הקנטטה איירבורן (Airborne, 1946) ואת הדרמה המוסיקלת השועלים הקטנים (The Little Foxes, 1949).עם מותו נותרה בלתי גמורה אופרה שחיבר על נושא סאקו וואנצטי. נפטר בפורט-דה-פראנס (Port-de-France), מרטיניק.
פילאדלפיה
(מקום)פילאדלפיה
עיר גדולה במדינת פנסילבניה, ארצות הברית.
יהודים מניו-אמסטרדאם (לימים ניו-יורק) סחרו באיזור באמצע המאה ה-17, עוד בטרם נוסדה מדינת פנסילבאניה. יישוב יהודי של קבע התגבש בפילאדלפיה, במחצית הראשונה של המאה ה- 18; אחרי שבאו לעיר עם משפחותיהם האחים נתן ויצחק לוי, דוד פראנקס, וכן האחים בארנארד ומיכאל גראץ.
תפילות הימים הנוראים תקכ"א (1761) עדיין נערכו עם ספר תורה מושאל מקהילת ניו-יורק. במלחמת העצמאות של ארצות הברית נטו רוב היהודים למהפכה; מעטים, דוגמת דוד פראנקס, שמרו אמונים לבריטים.
יהודים בפילאדלפיה פעלו כספקים לכוחות הצבא, או כסוכנים מסחריים לממשלה (דוגמת חיים סלומון). היו יהודים גם בשורות הצבא, גם בין הקצינים הבכירים. אחרי פינוי הכוחות הבריטים זרמו לפילאדלפיה פליטים מערים אחרות.
בתום המלחמה נפרעו חובות הקהילה בכספי תרומות, גם מלא-יהודים. ראשי עדת "מקווה ישראל" הספרדית, הראשונה בעיר, הצליחו לבטל בנוסח ההשבעה של פקידי השלטון בפנסילבאניה את ההתייחסות ל"ברית החדשה" ומאז (1790) יכלו גם יהודים לכהן במשרות ממשלתיות.
היישוב גדל בהדרגה ובמיפקד 1820 נרשמו בפילאדלפיה 500 יהודים. מחציתם היו מהגרים חדשים, שהשתייכו לבית-כנסת אשכנזי משלהם בשם "רודף-שלום" (מ-1802). לשתי העדות היו אגודות צדקה לעשרות. באמצע המאה ה- 19 מנתה הקהילה כולה כ-4,000 נפש והוקמו חמש עדות נוספות.
לשיא השפעתה ביהדות אמריקה הגיעה קהילת פילאדלפיה עם התמנותו של יצחק ליסר כרבה של עדת "מקווה ישראל" בשנת 1829. בעיר קמו מנהיגים רוחניים וציבוריים, דוגמת סאבאטו מוראיס, אברהם הארט, משה אהרון דרופסי, מאיר זולצברגר ויוסף קראוסקופף; והם פתחו דרכים לחידוש החיים היהודיים ולהעשרתם. ליסר היה הראשון ביהודי אמריקה שחתר לארגון הקיבוץ היהודי ביבשת הצפונית, הוא גם ייסד את בית-המדרש לרבנים ע"ש הרמב"ם (1867). בית-המדרש הראשון למורים הוקם בידי משפחת גרץ ב-1897. בפילאדלפיה נפתח גם המוסד הראשון להשתלמות במדעי היהדות - דרופסי קולג'" (1907) בראשות כורש אדלר, דמות הבולטת בין יהודי אמריקה במשך עשרות שנים.
לקראת סוף המאה ה-19 היישוב היהודי הוותיק בפילאדלפיה אחיד למדי, ומנה 12,000 נפש לערך. נחשול אדיר של מהגרים שתחילתו בפליטי הפרעות ברוסיה בסוף המאה, העלה את מספר היהודים בפילאדלפיה באלפים רבים. וערב מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) היו בעיר 200,000 יהודים.
חבלי ההסתגלות הביאו לריבוי חסר-תקדים בארגוני העזרה ההדדית, להרחבת שירותי הבריאות הקיימים ולגיבוש מדיניות אחידה בתחום הסוציאלי. הקהילה התארגנה לקלוט את היהודים הנוספים, למרות ההבדלים, כבשאר הריכוזים היהודיים ביבשת, בין יהודים "גרמניים", לבין יוצאי מזרח-אירופה, בין רפורמיים לאורתודוכסים, בין ציונים ללא- ציונים.
הפער נשמר בעיקר בתחום הדתי, ושיתוף-הפעולה היחיד בין ראשי שני הזרמים, למשל בין הרב ברנארד לוינטאל האורתודקסי לבין יוסף קראוסקופף הרפורמי, התבטא במכירת איגרות- חוב מלחמתיות בצוותא.
כבר בשנות השלושים, עם עליית הנאציזם בגרמניה, והתגברות הלכי-רוח אנטישמיים גם בארצות הברית, גברה הנטייה בקהילת פילאדלפיה לליכוד השורות, והוקמה מועצה לשיפור היחסים הפנימיים בקהילה. בפילאדלפיה השמרנית מטבעה, נמנעה מן היהודים דריסת-רגל בחברה הלא-יהודית יותר מבערים אחרות באמריקה, ומכאן גם התבדלותם הממושכת של מוסדות הקהילה וארגוניה. וזה אולי גם הסבר לכך שדווקא בעיר הזאת הוקמה בשנת 1943 "המועצה האמריקנית למען היהדות" שנקטה קו אנטי-ציוני.
ב-1944 הוקם ארגון משותף לטיפול בילד, ושלושת בתי-החולים היהודיים התמזגו למרכז הרפואי ע"ש אלברט איינשטיין בשנת 1951. כעבור שנה נבנה מושב-זקנים חדש ואחריו שיכונים לקשישים בריאים. ב-1956 הוקם איחוד ארגוני הצדקה היהודיים. בקרב המנהיגות הצעירה ניטשטשו הבדלי המוצא, ווועד הרבנים המקומי קיים שיתוף-פעולה מוגבר בין נציגי הזרמים השונים. המגביות למען ארץ-ישראל זכו לתמיכה בקרב כל שדרות הציבור היהודי בעיר.
בשנת 1970 היו בפילאדלפיה קרוב לחמישה מיליון תושבים; אוכלוסיתה היהודית של העיר, השלישית בגודלה בארצות-הברית אחרי ניו- יורק ולוס אנג'לס, נאמדה בשנת 1976 ב- 350,000.
בפילאדלפיה רבתי היו אז כ- 50 עדות קונסרבאטיביות, 45 אורתודוכסיות ו-15 רפורמיות. הזרם השולט היה הקונסרבאטיבי, אף ששתיים מן העדות הרפורמיות בעיר היו הגדולות ביותר באמריקה כולה. הזרם האורתודוקסי קיבל תנופה רבה בזכות סניף חב"ד במקום והישיבה שהקימו תלמידיו של ר' אהרון קוטלר.
איחוד הארגונים היהודיים ממלא למעשה את תפקידי ועד הקהילה, שלא היה קיים בעיר; איחוד זה הוציא לאור מאז 1887 בטאון משלו. כמו-כן הופיעו בעיר עוד שני עיתונים יהודיים באנגלית.
בשנות השבעים ישבו יהודים רבים בהנהלות של מוסדות חינוך ותרבות, ומאז שנות ה-60 חדרו גם בתפקידים דומים למערכת הבנקאות והחברות הגדולות. רב חלקם במקצועות המיוחסים והוותיקים של פילאדלפיה, משפטים ורפואה. עם זאת עדיין היו סגורים בפניהם רוב המועדונים החברתיים בעיר ובסביבה.
ב-1968 פתח את שעריו בית-המדרש לרבנים החדש, על- פי שיטתו של מרדכי מ' קפלן, מייסד תנועת הרקונסטרוקציה ביהדות אמריקה.
בשנת 1997 חיו בפילאדלפיה 315,000 יהודים.
עיר גדולה במדינת פנסילבניה, ארצות הברית.
יהודים מניו-אמסטרדאם (לימים ניו-יורק) סחרו באיזור באמצע המאה ה-17, עוד בטרם נוסדה מדינת פנסילבאניה. יישוב יהודי של קבע התגבש בפילאדלפיה, במחצית הראשונה של המאה ה- 18; אחרי שבאו לעיר עם משפחותיהם האחים נתן ויצחק לוי, דוד פראנקס, וכן האחים בארנארד ומיכאל גראץ.
תפילות הימים הנוראים תקכ"א (1761) עדיין נערכו עם ספר תורה מושאל מקהילת ניו-יורק. במלחמת העצמאות של ארצות הברית נטו רוב היהודים למהפכה; מעטים, דוגמת דוד פראנקס, שמרו אמונים לבריטים.
יהודים בפילאדלפיה פעלו כספקים לכוחות הצבא, או כסוכנים מסחריים לממשלה (דוגמת חיים סלומון). היו יהודים גם בשורות הצבא, גם בין הקצינים הבכירים. אחרי פינוי הכוחות הבריטים זרמו לפילאדלפיה פליטים מערים אחרות.
בתום המלחמה נפרעו חובות הקהילה בכספי תרומות, גם מלא-יהודים. ראשי עדת "מקווה ישראל" הספרדית, הראשונה בעיר, הצליחו לבטל בנוסח ההשבעה של פקידי השלטון בפנסילבאניה את ההתייחסות ל"ברית החדשה" ומאז (1790) יכלו גם יהודים לכהן במשרות ממשלתיות.
היישוב גדל בהדרגה ובמיפקד 1820 נרשמו בפילאדלפיה 500 יהודים. מחציתם היו מהגרים חדשים, שהשתייכו לבית-כנסת אשכנזי משלהם בשם "רודף-שלום" (מ-1802). לשתי העדות היו אגודות צדקה לעשרות. באמצע המאה ה- 19 מנתה הקהילה כולה כ-4,000 נפש והוקמו חמש עדות נוספות.
לשיא השפעתה ביהדות אמריקה הגיעה קהילת פילאדלפיה עם התמנותו של יצחק ליסר כרבה של עדת "מקווה ישראל" בשנת 1829. בעיר קמו מנהיגים רוחניים וציבוריים, דוגמת סאבאטו מוראיס, אברהם הארט, משה אהרון דרופסי, מאיר זולצברגר ויוסף קראוסקופף; והם פתחו דרכים לחידוש החיים היהודיים ולהעשרתם. ליסר היה הראשון ביהודי אמריקה שחתר לארגון הקיבוץ היהודי ביבשת הצפונית, הוא גם ייסד את בית-המדרש לרבנים ע"ש הרמב"ם (1867). בית-המדרש הראשון למורים הוקם בידי משפחת גרץ ב-1897. בפילאדלפיה נפתח גם המוסד הראשון להשתלמות במדעי היהדות - דרופסי קולג'" (1907) בראשות כורש אדלר, דמות הבולטת בין יהודי אמריקה במשך עשרות שנים.
לקראת סוף המאה ה-19 היישוב היהודי הוותיק בפילאדלפיה אחיד למדי, ומנה 12,000 נפש לערך. נחשול אדיר של מהגרים שתחילתו בפליטי הפרעות ברוסיה בסוף המאה, העלה את מספר היהודים בפילאדלפיה באלפים רבים. וערב מלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918) היו בעיר 200,000 יהודים.
חבלי ההסתגלות הביאו לריבוי חסר-תקדים בארגוני העזרה ההדדית, להרחבת שירותי הבריאות הקיימים ולגיבוש מדיניות אחידה בתחום הסוציאלי. הקהילה התארגנה לקלוט את היהודים הנוספים, למרות ההבדלים, כבשאר הריכוזים היהודיים ביבשת, בין יהודים "גרמניים", לבין יוצאי מזרח-אירופה, בין רפורמיים לאורתודוכסים, בין ציונים ללא- ציונים.
הפער נשמר בעיקר בתחום הדתי, ושיתוף-הפעולה היחיד בין ראשי שני הזרמים, למשל בין הרב ברנארד לוינטאל האורתודקסי לבין יוסף קראוסקופף הרפורמי, התבטא במכירת איגרות- חוב מלחמתיות בצוותא.
כבר בשנות השלושים, עם עליית הנאציזם בגרמניה, והתגברות הלכי-רוח אנטישמיים גם בארצות הברית, גברה הנטייה בקהילת פילאדלפיה לליכוד השורות, והוקמה מועצה לשיפור היחסים הפנימיים בקהילה. בפילאדלפיה השמרנית מטבעה, נמנעה מן היהודים דריסת-רגל בחברה הלא-יהודית יותר מבערים אחרות באמריקה, ומכאן גם התבדלותם הממושכת של מוסדות הקהילה וארגוניה. וזה אולי גם הסבר לכך שדווקא בעיר הזאת הוקמה בשנת 1943 "המועצה האמריקנית למען היהדות" שנקטה קו אנטי-ציוני.
ב-1944 הוקם ארגון משותף לטיפול בילד, ושלושת בתי-החולים היהודיים התמזגו למרכז הרפואי ע"ש אלברט איינשטיין בשנת 1951. כעבור שנה נבנה מושב-זקנים חדש ואחריו שיכונים לקשישים בריאים. ב-1956 הוקם איחוד ארגוני הצדקה היהודיים. בקרב המנהיגות הצעירה ניטשטשו הבדלי המוצא, ווועד הרבנים המקומי קיים שיתוף-פעולה מוגבר בין נציגי הזרמים השונים. המגביות למען ארץ-ישראל זכו לתמיכה בקרב כל שדרות הציבור היהודי בעיר.
בשנת 1970 היו בפילאדלפיה קרוב לחמישה מיליון תושבים; אוכלוסיתה היהודית של העיר, השלישית בגודלה בארצות-הברית אחרי ניו- יורק ולוס אנג'לס, נאמדה בשנת 1976 ב- 350,000.
בפילאדלפיה רבתי היו אז כ- 50 עדות קונסרבאטיביות, 45 אורתודוכסיות ו-15 רפורמיות. הזרם השולט היה הקונסרבאטיבי, אף ששתיים מן העדות הרפורמיות בעיר היו הגדולות ביותר באמריקה כולה. הזרם האורתודוקסי קיבל תנופה רבה בזכות סניף חב"ד במקום והישיבה שהקימו תלמידיו של ר' אהרון קוטלר.
איחוד הארגונים היהודיים ממלא למעשה את תפקידי ועד הקהילה, שלא היה קיים בעיר; איחוד זה הוציא לאור מאז 1887 בטאון משלו. כמו-כן הופיעו בעיר עוד שני עיתונים יהודיים באנגלית.
בשנות השבעים ישבו יהודים רבים בהנהלות של מוסדות חינוך ותרבות, ומאז שנות ה-60 חדרו גם בתפקידים דומים למערכת הבנקאות והחברות הגדולות. רב חלקם במקצועות המיוחסים והוותיקים של פילאדלפיה, משפטים ורפואה. עם זאת עדיין היו סגורים בפניהם רוב המועדונים החברתיים בעיר ובסביבה.
ב-1968 פתח את שעריו בית-המדרש לרבנים החדש, על- פי שיטתו של מרדכי מ' קפלן, מייסד תנועת הרקונסטרוקציה ביהדות אמריקה.
בשנת 1997 חיו בפילאדלפיה 315,000 יהודים.