דלג לתוכן האתר >

נחמן קרוכמל

Nachman Krochmal (1785-1840), philosopher and historian, born in Brody, Ukraine (then part of the Austrian Empire), to a wealthy merchant. He taught himself Latin, Arabic, French and German. After his marriage at age fourteen he moved to Zolkiew, home of his wife’s parents, where he spent most of his life. In 1826, on his wife’s death, he returned to Brody and lived from 1838 in his daughter’s home in Tarnopol. He earned his livelihood as a merchant but devoted himself to inquiry into the historical fate of the Jewish people. He attracted a group of students as well as outstanding figures of the Haskalah to Zolkiew but few of his writings were published in his lifetime. His most famous book Moreh Nevukhei ha-Zeman (“Guide of the Perplexed of the Time’) was edited by Leopold Zunz and appeared in 1851. In it he explains the course of Jewish history by the theory that each people has its own spirituality; Jewish spirituality can only be understood in religious terms. By taking as his subject the Jewish people and not merely Judaism, he enlarged the scope of Jewish philosophy.

KROCHMAL, KROCHMALNIK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

שמות המשפחה קרוכמל וקרוכמלניק נגזרו מהמילה הפולנית קרוכמל, שפירושה "עמילן". במקור שם זה היה כינוי של יצרנים או מוכרים של עמילן. שם המשפחה קרוכמל מתועד בעיר קרקוב, פולין, נחל מהמאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קרוכמל כוללים את הרב מנחם מנדל בן אברהם קרוכמל (1661-1600), מלוצד ופרשן יליד קרקוב; ואת הפילוסוף וההסטוריון נחמן קרוכמל (1840-1785), המנהיג הרוחני של תנועת ההשכלה היהודית בגליציה. אביו, שלום קרוכמל, היה ידוע גם בשם קרוכמלניק.

Leopold Zunz (1794-1886) Scholar.

Born in Detmold, Germany, he was orphaned at an early age and raised at an institution for poor Jewish children in Wolfenbuettel where the major subject taught was Talmud. He studied Hebrew grammar secretly with a fellow-student, I.M. Jost who was to become a noted historian. His outstanding abilities brought him to the universities of Berlin and Halle, receiving his doctorate at the latter. He first worked as a lay preacher for Reform congregations and in 1819 was a cofounder of the Society for Jewish Culture and Science and in 1823 became editor of the outstanding journal of Jewish studies, Zeitschrift fuer die Wissenschaft des Judentums. When a Reform temple was closed down by the authorities on the grounds that preaching in the vernacular was against Jewish tradition, Zunz wrote his classic Sermons of the Jews, which showed the antiquity of vernacular preaching. After a period as a rabbi in Prague, he was appointed in 1840 director of the Berlin Jewish Teachers' Seminary. He wrote many works in a wide variety of fields of Jewish scholarship including a history of Jewish names, a biography of Rashi and a survey of Jewish religious poetry which identified 6,000 poems and 1,000 poets.

טרנופול TERNOPOL

(בפולנית TARNOPOL)

עיר באוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים החלו להתיישב בעיר סמוך להווסדה ב-1540. כבר לפני 1648 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. יהודים היו פעילים בהגנת העיר בעת מלחמות הקוזקים ופלישות השוודים במאה ה-17. היתר ממלכתי להקמת בית-כנסת מבוצר (שכבר עמד אז על תלו) התנה שעל הקהילה לרכוש תותחים ולבנות חרכי-ירי בבית הכנסת. חברי הקהילה, ובמיוחד בעלי מלאכה, נצטוו להגן על בית הכנסת בפיקודו של "הטמאן" יהודי. אולם בעת התקפות כנופיותיו של חמלניצקי, שפרעו פרעות ביהודים, (גזרות ת"ח ות"ט, 1648) ברחו יהודים רבים מהעיר. אלה שנשארו נטבחו.

כתב זכויות מחודש ב-1740 התיר ליהודי טרנופול לחיות ולסחור בכל חלקי העיר. ניתנה להם הרשות למכור משקאות חריפים ולהיות בעליהם של בתי מרזח. בעלי מלאכה יהודים הורשו לעסוק במקצועם, בתנאי שישלמו מס ויקפידו על התקנות של הגילדות הנוצריות. קהילת טרנופול הקימה כלכלה משגשגת, ושלטה בסחר התבואה והבקר. כן היה לה תפקיד חשוב באוטונומיה היהודית בפולין וליטא של המאה ה-18.

בין הרבנים הנודעים של התקופה הזו היה ר' יהושע השל באבאד, שהודח מהרבנות ב-1718, אך חזר לכהן ב-1724. יורשו היה יעקב יצחק לנדאו שהיה רב עד 1777. יהושע השל יצחק באבאד עמד בראש העדה בשנים 1838-1809.

מצבה של הקהילה היהודית התדרדר, אחרי שטרנופול סופחה לאוסטריה עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772 ועול המסים הוכבד. במפקד האוכלוסין בשנת 1788 נמנו במחוז טרנופול, שכלל שמונה קהילות משניות, 6,380 גברים יהודים ו-6,374 נשים. עיקר תעסוקתם הייתה פונדקאות וקמעונאות, כן היו ביניהם בעלי מלאכה רבים.

נפתלי הרץ הומברג (HOMBERG) יסד את בית הספר המודרני הראשון בטרנופול ב-1788, בו הורה הירש איזנשטטר (EISENSTAEDTER). כמו כן נודע יוסף פרל (PERL) במאמציו ליסד בית ספר יהודי שישים דגש על לימוד השפה הגרמנית ונושאים חילוניים. חוגים דתיים הביעו התנגדות חריפה לרעיון זה. בין השנים 1816-1814 הוציא פרל לאור כתב עברי בשם "ציר נאמן".

ב-1813 הוקם בטרנופול בית דפוס עברי. בסך הכל הודפסו כ-25 יצירות בעיר. נסיון זה של עתונות, שתמכה בתנועת ההשכלה, הגיע לקיצו ב-1817, כנראה בגלל החרם מצד הדתיים. ב-1838 התעורר סכסוך מר בקהילה בין המשכילים והחוגים הדתיים על רקע של בחירת רב. מועמד המשכילים, שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) נתמנה בתמיכת השלטונות. אולם עם פטירתו של פרל ב-1839 נטש רפפורט את משרתו. כעבור שנה קיבל חוג המשכילים סביב פרל מנהיג אינטלקטואלי חדש, בדמות נחמן קרוכמאל, שהעתיק מגוריו לטרנופול ב-1838.

בבחירות לפרלמנט האוסטרי בעקבות מהפכת 1848, בחרו יהודי טרנופול נציג משלהם. בין השנים 1849-1846 עמד בראש הקהילה הרופא יעקב אטלס (ATLAS). עד 1858 הייתה הנהגת הקהילה בידי המשכילים, הם הוחלפו לאחר מכן בנציגים דתיים.

בית הספר מיסודו של יוסף פרל הורחב אחרי 1848 ונוסף לו אגף לבנות. משנות הששים של המאה ה-19 היתה בחוגים המשכילים בטרנופול נטייה הולכת וגוברת להתבולל בחיי התרבות והלאום הפולנים. שמעון דנקוביץ (DANKOWICZ), תומך ידוע בהתבוללות, שהיה פעיל במרד הפולני של שנת 1863, נתמנה ב-1890 כדרשן בבית הכנסת מיסודו של פרל. בעשור הששי של המאה ה-19 נוסדו בטרנופול כמה מוסדות פילאנטרופים, מוסדות סעד, בתי חולים ובתי יתומים. באותה תקופה היה ר' יוסף באבאד רבה של הקהילה. ב-1894 הוקם ארגון ציוני ראשון.

מספר היהודים בטרנופול הגיע ל-11,000 בשנת 1869; 13,842 ב-1890; 13,490 בשנת 1900; ו- 14,000 ב-1910, במפקד האוכלוסין האחרון שנערך על-ידי שלטונות אוסטריה. מספר היהודים ב-1921 היה 16,320 ובשנת 1931 מספרם עמד על 14,000.

יהודי טרנופול נפגעו בגופם וברכושם בימי מלחמת העולם הראשונה, כשבמהלך הקרבות עברה העיר שבע פעמים מיד ליד. עם התמוטטות האימפריה האוסטרית התארגן ממשל אוקראיני בטרנופול (הרפובליקה האוקראינית המערבית) ובדצמבר 1918 הוקמה מליציה יהודית בת 800 חברים. בבחירות לוועד הלאומי היהודי באוקראינה המערבית במארס 1919, זכו הציונים לרוב ניכר. ועד זה היה פעיל עד שטרנופול עברה לשליטת פולין בקיץ 1919. הפולנים עודדו את המתבוללים בתוך הקהילה והעבירו את ההנהגה לידיהם.

ראש הקהילה היהודית האחרון של טרנופול היה המנהיג הציוני, ד"ר צבי פרנס (PARNAS).

תהליך ההתבוללות נעצר הודות להקמתם של ארגונים ציוניים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו אלה: בר-כוכבא, פועלי ציון, הבונד ואגודת ישראל. אחרי המלחמה: התאחדות, מזרחי, השומר הצעיר, הנוער הציוני, השחר, גורדוניה וקדימה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטרנופול 18,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין וטרנופול בתוכם לשליטת ברית המועצות. מוסדות הקהילה היהודים פוזרו, נאסרה פעילות ציונית ופוליטית, נסגרו בתי הספר העבריים ובתי הספר היידישאים הולאמו. כן הולאמו עסקים פרטיים וסוחרים יהודים עשירים הוגלו. אלפי פליטים יהודים מפולין הכבושה ביד הנאצים באו לטרנופול, מספר היהודים בעיר עלה על 20,000. הקהילה הקימה קואופרטיבים למלאכה שהעסיקו אלפי יהודים. היו יהודים שהשתלבו בפקידות המשטר החדש.

ימים ספורים אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה טרנופול בידי הצבא הגרמני. 5,000 יהודים נטבחו בפוגרום שערכו הגרמנים בסיוע שוטרים אוקראינים בימים 11-4 ביולי. כמה ימים אחר כך הוזמנו 63 יהודים מראשי המשכילים למטה הגיסטפו, כביכול כדי להתמנות למשרות ציבוריות, אך כולם נרצחו במשרדי הגיסטפו. המשטרה האוקראינית סייעה גם בפעולה זאת.

הגיטו הוקם בטרנופול בספטמבר 1941. למעלה מ-12,500 נפש נדחסו לתוך שטח קטן. נעשו נסיונות לחדש את רשת בתי הספר היהודים בגיטו והוקמו מספר בתי יתומים ובתי אבות. בראש היודנראט (JUDENRAT) עמד גוסטאב פישר (FISCHER) ואחריו קרול פוהורילס (POHORYLES). בינתיים נרצחו תושבי הגיטו בהתמדה. 1,000 יהודים נורו למוות ביער הסמוך ב-25 במארס 1942. אלפי יהודים נתפסו ברחובות או הוצאו מבתיהם ונשלחו לעבודת כפייה במחנות עבודה במחוז טרנופול. ב-31-29 באוגוסט 1942 נשלחו למעלה מ-4,000 מיהודי טרנופול למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 1,000 יהודים נוספים הועברו לשם ב-30 בספטמבר 1942. ב"אקציה" האחרונה, ב-18 באפריל 1943, נרצחו 2,000 יהודים בקרבת טרנופול.

הרמן מולר (HERMAN MUELLER) שהיה מפקד הגיסטפו במחוז טרנופול ואחראי לפעולות בגיטו נדון למוות אחרי המלחמה.

בדצמבר 1942 אירגן קצין ה-ס"ס ריצ'רד רוקיטה (ROKITA) מחנה עבודה, שזכה לכינוי "מחנה רוקיטה". (רוקיטה נתגלה אחרי המלחמה על-ידי שמעון ויזנטאל, נאסר, נשפט, אך נפטר בבית הסוהר לפני מתן פסק-הדין). במחנה זה התקבצו כ-800 צעירים וצעירות ומרביתם הועסקו בעבודות כפייה במיתקנים גרמנים שונים מחוץ למחנה. בעת ה"אקציה" הגדולה ב-23 ביולי 1943 חוסל מחנה העבודה ובאוגוסט 1943 הוכרזה טרנופול "יודנריין" (נקיה מיהודים).

ב"מחנה רוקיטה" התארגן תא מחתרתי מורכב מחברים של תנועות נוער ציוניות, בהנהגתו של יוסף בלומנפלד, שעמד בקשר עם פרטיזנים רוסים. בימים האחרונים של הכיבוש הוא נאלץ לנטוש את מחבואו, זוהה על-ידי הגרמנים ונורה למוות.

אנה פדרבוש-אופיר, אחת מאסירות המחנה ופעילה בתא המחתרת, שרדה אחרי המלחמה ומסרה עדות על ההתרחשויות בגיטו טרנופול ובמחנה העבודה של רוקיטה.

שיתוף הפעולה בין התא המחתרתי לבין הפרטיזנים הרוסים הסתיים, כשעזבו הפרטיזנים את האזור. חברי התא נהרגו במהלך אקציית חיסול.


הצבא האדום שיחרר את טרנופול באביב 1944, כ-150 יהודים יצאו ממקומות המסתור, וכ-200 נוספים חזרו לעיר מברית המועצות, שבה עשו את תקופת המלחמה, אחדים מהם כחיילים בצבא הסובייטי. בשנות הששים המאוחרות חיו כ-500 יהודים בטרנופול.

גלעד שהוקם לזכר הקורבנות היהודים של תקופת השואה, באתר שבו בוצעו ההוצאות-להורג האחרונות, נהרס כליל בשנות החמישים. שרדה רק ערמת אבנים. בית העלמין היהודי הישן של טרנופול נעשה לאתר בנייה ועל אדמת בית הקברות האחר הוקמו תשעה מוסכים למכוניות.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בטרנופול כ- 350 נפש. בעיר ישנו מרכז קהילתי בהנהלת אנטולי אודוביק. במרכז ניתן למצוא בית ספר של יום ראשון, מועדון נשים, מרכז חסד וארגון ואירועי תרבות. כמו כן, יש מרכז קהילתי נוסף בעיר בניהול איגור בנזרוק. בצרכי הדת של הקהילה מטפל הרב של העיר לבוב.
בעיר קיימים שני בתי עלמין- חדש וישן. החדש שמור והישן מוזנח יותר.

כתובת הקהילה: רחוב אופילסקי 28- 2

ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.

ז'ולקייב

ZHOLKOVA

(בפולנית ZOLKIEW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.

יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.

במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.

ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.

בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.

ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.

ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.

בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.

באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.

ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.

במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.

בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.

בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.

כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".

בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).

ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.

אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.

באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.

באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.

בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.

בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.

במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).

בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.

ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.

18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם". 

ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.

העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.

מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.

האליץ' GALICZ

(בפולנית HALICZ)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


האליץ' מתועדת כעיר מלכותית ב-1138. עד המאה ה-14 שימשה עיר ראשית של הנסיכות הרותנית האליץ' (מקור השם גליציה). העיר נחרבה ב-1240 עם פלישת הטאטארים. המלך קאזימיר הגדול (1370-1333) בנה את האליץ' מחדש, ומאז שימשה מרכז מסחרי חשוב ומקום מושב אספות האצולה הפולנית ("סיימיקים").

יהודים ישבו בהאליץ' מ-1436. ב-1578 קיבלו יהודי המקום זכויות התיישבות ממלך פולין, ומעמדם בענייני מסחר הושווה לזה של שאר האזרחים. ב-1765 נימנו במקום 258 יהודים, וב- 1870 - 839.

עד 1906 הייתה לצד הקהילה היהודית "הרבנית" בעיר גם קהילה קראית. הקראים התיישבו בהאליץ' ב-1274, ובמאה ה-16 הצטרפו אליהם קראים מלבוב (LVOV). בסוף המאה ה-16 בנו להם הקראים בית כנסת במקום. ב-1640 הגיע להאליץ' תלמיד חכם קראי מירושלים, ר' דוד חזן, והוא ושני אחיו הביאו תחייה רוחנית לעדת הקראים בהאליץ', שהיו בה אז 99 קראים. אחד האחים, יוסף, נתמנה ל"חזן" העדה. כשעבר האזור לשליטת אוסטריה (אחרי החלוקה הראשונה של פולין ב-1772) כיבדו השלטונות את עצמאות העדה הקראית, וב-1830 נבנה בהאליץ' בית-תפילה נוסף לקראים. צאצאיו של יוסף חזן שימשו את הקהילה הקראית בהאליץ' עד תחילת המאה ה-19, ואז עברה הכהונה לבני משפחת ליאונוביץ'.

ב-1900 היו בהאליץ' 1,454 יהודים "רבניים" ו-114 קראים, ביחד היו כ-%32 מכלל האוכלוסיה. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נטו רוב הקראים להתבוללות ומיעוטם התקרבו לעדה הרבנית.

ב-1888 פעל בהאליץ' בית-ספר עברי ובו 90 תלמידים. ב-1907 שוב פתחה הקהילה בית-ספר עברי ומנהלו היה הסופר העברי ר' פאהן. אחרי תלאות מלחמת-העולם הראשונה ובעקבות הפרעות שפרעו אוקראינים לאומניים ביהודי המקום בטרם עבר האזור לשליטת פולין, היגרו יהודים רבים לערים גדולות או לארצות שמעבר לים.

ב-1921 ישבו בהאליץ' 582 יהודים, כ-%17 באוכלוסייה. ב-1931 היו 878 יהודי האליץ' כ-%20 מכלל תושבי העיר.


מראשית הישוב היהודי בהאליץ' היו היהודים סוחרים, מוזגים וחוכרי מכס. במאות ה-19 וה-20 היו ביניהם גם חקלאים, סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ופועלים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הורע מצבם הכלכלי של יהודי האליץ'. הג'וינט סייע לקהילה בשיקום ההריסות. נפתחו שני מטבחים ציבוריים לנזקקים. ב-1922 נוסדה קופת- גמילות חסדים.

ב-1935 נוסד בהאליץ' הבנק המסחרי היהודי הקואופרטיבי, שסייע באשראי לסוחרים ולבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בהאליץ' ב-1898 עם הקמת האגודה "שערי ציון". ב-1910 הוקם ארגון נשים יהודיות; ב-1911 סניף "המזרחי", ב-1925 הוקם סניף "עזרה" וב-1927 - סניף ה"התאחדות". ב-1931 החלה תנועת הנוער "עקיבא" לפעול בעיר וב-1932 נפתח קן הנוער הציוני. סניף "אחווה" יסד ב-1934 קיבוץ הכשרה, ובאותה שנה נוסד סניף "השחר". ב-1938 הוקם קן "השומר הצעיר".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהאליץ' כ-1,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והאליץ' בתוכם, לשליטת ברית המועצות. הגרמנים כבשו את האליץ' כמה ימים אחרי פלישתם לברית המועצות (22 ביוני 1941).

יהודי האליץ' נרצחו בידי הגרמנים בשתי אקציות (פעולות השמדה) שנערכו בשנת 1942 (התאריך המדוייק אינו ידוע). באקציה ראשונה שולחו יהודי האליץ' לעיר המחוז סטאניסלבוב ונכלאו ב"טחנת רודולף" - מקום ריכוז של יהודי האיזור. מקצתם נרצחו במקום ומקצתם שולחו משם למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). באקציה השנייה נרצחו היהודים שנותרו בהאליץ' עצמה, והילדים הוטבעו בנהר.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
נחמן קרוכמל

Nachman Krochmal (1785-1840), philosopher and historian, born in Brody, Ukraine (then part of the Austrian Empire), to a wealthy merchant. He taught himself Latin, Arabic, French and German. After his marriage at age fourteen he moved to Zolkiew, home of his wife’s parents, where he spent most of his life. In 1826, on his wife’s death, he returned to Brody and lived from 1838 in his daughter’s home in Tarnopol. He earned his livelihood as a merchant but devoted himself to inquiry into the historical fate of the Jewish people. He attracted a group of students as well as outstanding figures of the Haskalah to Zolkiew but few of his writings were published in his lifetime. His most famous book Moreh Nevukhei ha-Zeman (“Guide of the Perplexed of the Time’) was edited by Leopold Zunz and appeared in 1851. In it he explains the course of Jewish history by the theory that each people has its own spirituality; Jewish spirituality can only be understood in religious terms. By taking as his subject the Jewish people and not merely Judaism, he enlarged the scope of Jewish philosophy.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
קרוכמל
KROCHMAL, KROCHMALNIK

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק (יכול להיות קשור גם לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי עבודה הקשורים למשלח-יד זה).

שמות המשפחה קרוכמל וקרוכמלניק נגזרו מהמילה הפולנית קרוכמל, שפירושה "עמילן". במקור שם זה היה כינוי של יצרנים או מוכרים של עמילן. שם המשפחה קרוכמל מתועד בעיר קרקוב, פולין, נחל מהמאה ה-16.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי קרוכמל כוללים את הרב מנחם מנדל בן אברהם קרוכמל (1661-1600), מלוצד ופרשן יליד קרקוב; ואת הפילוסוף וההסטוריון נחמן קרוכמל (1840-1785), המנהיג הרוחני של תנועת ההשכלה היהודית בגליציה. אביו, שלום קרוכמל, היה ידוע גם בשם קרוכמלניק.
Leopold Zunz

Leopold Zunz (1794-1886) Scholar.

Born in Detmold, Germany, he was orphaned at an early age and raised at an institution for poor Jewish children in Wolfenbuettel where the major subject taught was Talmud. He studied Hebrew grammar secretly with a fellow-student, I.M. Jost who was to become a noted historian. His outstanding abilities brought him to the universities of Berlin and Halle, receiving his doctorate at the latter. He first worked as a lay preacher for Reform congregations and in 1819 was a cofounder of the Society for Jewish Culture and Science and in 1823 became editor of the outstanding journal of Jewish studies, Zeitschrift fuer die Wissenschaft des Judentums. When a Reform temple was closed down by the authorities on the grounds that preaching in the vernacular was against Jewish tradition, Zunz wrote his classic Sermons of the Jews, which showed the antiquity of vernacular preaching. After a period as a rabbi in Prague, he was appointed in 1840 director of the Berlin Jewish Teachers' Seminary. He wrote many works in a wide variety of fields of Jewish scholarship including a history of Jewish names, a biography of Rashi and a survey of Jewish religious poetry which identified 6,000 poems and 1,000 poets.

טרנופול
טרנופול TERNOPOL

(בפולנית TARNOPOL)

עיר באוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים החלו להתיישב בעיר סמוך להווסדה ב-1540. כבר לפני 1648 הייתה במקום קהילה יהודית מאורגנת. יהודים היו פעילים בהגנת העיר בעת מלחמות הקוזקים ופלישות השוודים במאה ה-17. היתר ממלכתי להקמת בית-כנסת מבוצר (שכבר עמד אז על תלו) התנה שעל הקהילה לרכוש תותחים ולבנות חרכי-ירי בבית הכנסת. חברי הקהילה, ובמיוחד בעלי מלאכה, נצטוו להגן על בית הכנסת בפיקודו של "הטמאן" יהודי. אולם בעת התקפות כנופיותיו של חמלניצקי, שפרעו פרעות ביהודים, (גזרות ת"ח ות"ט, 1648) ברחו יהודים רבים מהעיר. אלה שנשארו נטבחו.

כתב זכויות מחודש ב-1740 התיר ליהודי טרנופול לחיות ולסחור בכל חלקי העיר. ניתנה להם הרשות למכור משקאות חריפים ולהיות בעליהם של בתי מרזח. בעלי מלאכה יהודים הורשו לעסוק במקצועם, בתנאי שישלמו מס ויקפידו על התקנות של הגילדות הנוצריות. קהילת טרנופול הקימה כלכלה משגשגת, ושלטה בסחר התבואה והבקר. כן היה לה תפקיד חשוב באוטונומיה היהודית בפולין וליטא של המאה ה-18.

בין הרבנים הנודעים של התקופה הזו היה ר' יהושע השל באבאד, שהודח מהרבנות ב-1718, אך חזר לכהן ב-1724. יורשו היה יעקב יצחק לנדאו שהיה רב עד 1777. יהושע השל יצחק באבאד עמד בראש העדה בשנים 1838-1809.

מצבה של הקהילה היהודית התדרדר, אחרי שטרנופול סופחה לאוסטריה עם החלוקה הראשונה של פולין ב-1772 ועול המסים הוכבד. במפקד האוכלוסין בשנת 1788 נמנו במחוז טרנופול, שכלל שמונה קהילות משניות, 6,380 גברים יהודים ו-6,374 נשים. עיקר תעסוקתם הייתה פונדקאות וקמעונאות, כן היו ביניהם בעלי מלאכה רבים.

נפתלי הרץ הומברג (HOMBERG) יסד את בית הספר המודרני הראשון בטרנופול ב-1788, בו הורה הירש איזנשטטר (EISENSTAEDTER). כמו כן נודע יוסף פרל (PERL) במאמציו ליסד בית ספר יהודי שישים דגש על לימוד השפה הגרמנית ונושאים חילוניים. חוגים דתיים הביעו התנגדות חריפה לרעיון זה. בין השנים 1816-1814 הוציא פרל לאור כתב עברי בשם "ציר נאמן".

ב-1813 הוקם בטרנופול בית דפוס עברי. בסך הכל הודפסו כ-25 יצירות בעיר. נסיון זה של עתונות, שתמכה בתנועת ההשכלה, הגיע לקיצו ב-1817, כנראה בגלל החרם מצד הדתיים. ב-1838 התעורר סכסוך מר בקהילה בין המשכילים והחוגים הדתיים על רקע של בחירת רב. מועמד המשכילים, שלמה יהודה רפפורט (שי"ר) נתמנה בתמיכת השלטונות. אולם עם פטירתו של פרל ב-1839 נטש רפפורט את משרתו. כעבור שנה קיבל חוג המשכילים סביב פרל מנהיג אינטלקטואלי חדש, בדמות נחמן קרוכמאל, שהעתיק מגוריו לטרנופול ב-1838.

בבחירות לפרלמנט האוסטרי בעקבות מהפכת 1848, בחרו יהודי טרנופול נציג משלהם. בין השנים 1849-1846 עמד בראש הקהילה הרופא יעקב אטלס (ATLAS). עד 1858 הייתה הנהגת הקהילה בידי המשכילים, הם הוחלפו לאחר מכן בנציגים דתיים.

בית הספר מיסודו של יוסף פרל הורחב אחרי 1848 ונוסף לו אגף לבנות. משנות הששים של המאה ה-19 היתה בחוגים המשכילים בטרנופול נטייה הולכת וגוברת להתבולל בחיי התרבות והלאום הפולנים. שמעון דנקוביץ (DANKOWICZ), תומך ידוע בהתבוללות, שהיה פעיל במרד הפולני של שנת 1863, נתמנה ב-1890 כדרשן בבית הכנסת מיסודו של פרל. בעשור הששי של המאה ה-19 נוסדו בטרנופול כמה מוסדות פילאנטרופים, מוסדות סעד, בתי חולים ובתי יתומים. באותה תקופה היה ר' יוסף באבאד רבה של הקהילה. ב-1894 הוקם ארגון ציוני ראשון.

מספר היהודים בטרנופול הגיע ל-11,000 בשנת 1869; 13,842 ב-1890; 13,490 בשנת 1900; ו- 14,000 ב-1910, במפקד האוכלוסין האחרון שנערך על-ידי שלטונות אוסטריה. מספר היהודים ב-1921 היה 16,320 ובשנת 1931 מספרם עמד על 14,000.

יהודי טרנופול נפגעו בגופם וברכושם בימי מלחמת העולם הראשונה, כשבמהלך הקרבות עברה העיר שבע פעמים מיד ליד. עם התמוטטות האימפריה האוסטרית התארגן ממשל אוקראיני בטרנופול (הרפובליקה האוקראינית המערבית) ובדצמבר 1918 הוקמה מליציה יהודית בת 800 חברים. בבחירות לוועד הלאומי היהודי באוקראינה המערבית במארס 1919, זכו הציונים לרוב ניכר. ועד זה היה פעיל עד שטרנופול עברה לשליטת פולין בקיץ 1919. הפולנים עודדו את המתבוללים בתוך הקהילה והעבירו את ההנהגה לידיהם.

ראש הקהילה היהודית האחרון של טרנופול היה המנהיג הציוני, ד"ר צבי פרנס (PARNAS).

תהליך ההתבוללות נעצר הודות להקמתם של ארגונים ציוניים. לפני מלחמת העולם הראשונה היו אלה: בר-כוכבא, פועלי ציון, הבונד ואגודת ישראל. אחרי המלחמה: התאחדות, מזרחי, השומר הצעיר, הנוער הציוני, השחר, גורדוניה וקדימה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בטרנופול 18,500 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות עברו שטחי מזרח פולין וטרנופול בתוכם לשליטת ברית המועצות. מוסדות הקהילה היהודים פוזרו, נאסרה פעילות ציונית ופוליטית, נסגרו בתי הספר העבריים ובתי הספר היידישאים הולאמו. כן הולאמו עסקים פרטיים וסוחרים יהודים עשירים הוגלו. אלפי פליטים יהודים מפולין הכבושה ביד הנאצים באו לטרנופול, מספר היהודים בעיר עלה על 20,000. הקהילה הקימה קואופרטיבים למלאכה שהעסיקו אלפי יהודים. היו יהודים שהשתלבו בפקידות המשטר החדש.

ימים ספורים אחרי פלישת גרמניה לברית המועצות (22 ביוני 1941) נכבשה טרנופול בידי הצבא הגרמני. 5,000 יהודים נטבחו בפוגרום שערכו הגרמנים בסיוע שוטרים אוקראינים בימים 11-4 ביולי. כמה ימים אחר כך הוזמנו 63 יהודים מראשי המשכילים למטה הגיסטפו, כביכול כדי להתמנות למשרות ציבוריות, אך כולם נרצחו במשרדי הגיסטפו. המשטרה האוקראינית סייעה גם בפעולה זאת.

הגיטו הוקם בטרנופול בספטמבר 1941. למעלה מ-12,500 נפש נדחסו לתוך שטח קטן. נעשו נסיונות לחדש את רשת בתי הספר היהודים בגיטו והוקמו מספר בתי יתומים ובתי אבות. בראש היודנראט (JUDENRAT) עמד גוסטאב פישר (FISCHER) ואחריו קרול פוהורילס (POHORYLES). בינתיים נרצחו תושבי הגיטו בהתמדה. 1,000 יהודים נורו למוות ביער הסמוך ב-25 במארס 1942. אלפי יהודים נתפסו ברחובות או הוצאו מבתיהם ונשלחו לעבודת כפייה במחנות עבודה במחוז טרנופול. ב-31-29 באוגוסט 1942 נשלחו למעלה מ-4,000 מיהודי טרנופול למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 1,000 יהודים נוספים הועברו לשם ב-30 בספטמבר 1942. ב"אקציה" האחרונה, ב-18 באפריל 1943, נרצחו 2,000 יהודים בקרבת טרנופול.

הרמן מולר (HERMAN MUELLER) שהיה מפקד הגיסטפו במחוז טרנופול ואחראי לפעולות בגיטו נדון למוות אחרי המלחמה.

בדצמבר 1942 אירגן קצין ה-ס"ס ריצ'רד רוקיטה (ROKITA) מחנה עבודה, שזכה לכינוי "מחנה רוקיטה". (רוקיטה נתגלה אחרי המלחמה על-ידי שמעון ויזנטאל, נאסר, נשפט, אך נפטר בבית הסוהר לפני מתן פסק-הדין). במחנה זה התקבצו כ-800 צעירים וצעירות ומרביתם הועסקו בעבודות כפייה במיתקנים גרמנים שונים מחוץ למחנה. בעת ה"אקציה" הגדולה ב-23 ביולי 1943 חוסל מחנה העבודה ובאוגוסט 1943 הוכרזה טרנופול "יודנריין" (נקיה מיהודים).

ב"מחנה רוקיטה" התארגן תא מחתרתי מורכב מחברים של תנועות נוער ציוניות, בהנהגתו של יוסף בלומנפלד, שעמד בקשר עם פרטיזנים רוסים. בימים האחרונים של הכיבוש הוא נאלץ לנטוש את מחבואו, זוהה על-ידי הגרמנים ונורה למוות.

אנה פדרבוש-אופיר, אחת מאסירות המחנה ופעילה בתא המחתרת, שרדה אחרי המלחמה ומסרה עדות על ההתרחשויות בגיטו טרנופול ובמחנה העבודה של רוקיטה.

שיתוף הפעולה בין התא המחתרתי לבין הפרטיזנים הרוסים הסתיים, כשעזבו הפרטיזנים את האזור. חברי התא נהרגו במהלך אקציית חיסול.


הצבא האדום שיחרר את טרנופול באביב 1944, כ-150 יהודים יצאו ממקומות המסתור, וכ-200 נוספים חזרו לעיר מברית המועצות, שבה עשו את תקופת המלחמה, אחדים מהם כחיילים בצבא הסובייטי. בשנות הששים המאוחרות חיו כ-500 יהודים בטרנופול.

גלעד שהוקם לזכר הקורבנות היהודים של תקופת השואה, באתר שבו בוצעו ההוצאות-להורג האחרונות, נהרס כליל בשנות החמישים. שרדה רק ערמת אבנים. בית העלמין היהודי הישן של טרנופול נעשה לאתר בנייה ועל אדמת בית הקברות האחר הוקמו תשעה מוסכים למכוניות.


הקהילה היהודית בשנות ה- 2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בטרנופול כ- 350 נפש. בעיר ישנו מרכז קהילתי בהנהלת אנטולי אודוביק. במרכז ניתן למצוא בית ספר של יום ראשון, מועדון נשים, מרכז חסד וארגון ואירועי תרבות. כמו כן, יש מרכז קהילתי נוסף בעיר בניהול איגור בנזרוק. בצרכי הדת של הקהילה מטפל הרב של העיר לבוב.
בעיר קיימים שני בתי עלמין- חדש וישן. החדש שמור והישן מוזנח יותר.

כתובת הקהילה: רחוב אופילסקי 28- 2

ברודי
ברודי BRODY

(במקורות יהודיים: בראד)


עיר במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד 1939 בגליציה המזרחית, פולין.


יהודים ישבו בברודי מסוף המאה ה-16. רב כיהן בקהילה והיו שם בית-כנסת, בית עלמין, בית-מרחץ ושאר מוסדות קהילה. בעלי-העיר העניקו זכויות ליהודים ותמיכה כספית לפיתוח מוסדותיהם. באמצע המאה ה-17 חיו בברודי כ-400 יהודים. בסוף המאה ה-17 נוסדו גם חברה קדישא, חברת ביקור-חולים, חברות צדקה וחברות לימוד.

ב-1699 העניקו בעלי העיר כתב זכויות חדש ליהודים, לפיו הותר להם לגור בעיר, לבנות בתים ולרכשם, לסחור בכל חלקי העיר ולעסוק בכל מלאכה. היהודים חוייבו לשאת בשליש מהוצאות העיר ולשלם את מסי אוצר המלך. כן ניתנה להם זכות בחירה לעירייה, אוטונומיה של בתי-דין יהודיים ושוויון בפני החוק, כשאר תושבי המקום.

ב-1742 עלה באש בית-הכנסת הראשון, ובמקומו נבנה בית הכנסת החדש כבית חומת מבצר, הבניין עמד על תילו עד מלחמת העולם השנייה. ליד בית-הכנסת הוקם בית מדרש.

בתחילת המאה ה-18 (1714 - 1718) כיהן כרבה של ברודי ר' אליעזר רוקח, הוא נודע כלוחם בשבתאות ועלה לארץ-ישראל ב-1740. רבני ברודי החזיקו בתואר "אב"ד ק"ק ברודי והגליל", והקהילה היתה בעלת השפעה בגליל ובמדינה.

ב-1756 הוכרז בברודי חרם על אנשי כת יעקב פרנק (הפרנקיסטים) וקיבל תוקף בכל קהילות פולין. תנועת-החסידות לא הצליחה להקלט בברודי, ובעקבות החרם על החסידים, שהוכרז בווילנא ב-1772, הגבילה גם קהילת ברודי את זכויות החסידות ואת התפשטותה.

בסוף המאה ה-18 הייתה ברודי מהגדולות בקהילות פולין. עם חלוקת פולין וסיפוחה של ברודי, כגליציה כולה, לאוסטריה (1772) הוטלו מסים כבדים על היהודים, בוטלה סמכות מוסדותיהם האוטונומיים, והוגבל מספר המשפחות היהודיות בעיר. ב-1799 הגיע מספר יהודי ברודי ל-14,000, כ-%86 מאוכלוסי העיר. וברבע הראשון של המאה ה-19 עלה מספרם ל-16,400 - כ-%88 מהאוכלוסיה. במצבם הפוליטי חל שיפור מה. ראש חוגי המשכילים בעיר, מאיר קאליר, נבחר לחבר מועצת-העיר, וב-1848 נבחר גם לסיים (פרלמנט) הגליצאי הראשון.

במקום נבנה בית כנסת חדש, וביוזמתו של מאיר קאליר נבנו מוסדות סעד, וביניהם בית-חולים יהודי. בדלקה שפרצה ב-1867 עלו באש כ-800 בתים, רובם של יהודים, ומוסדות הקהילה טיפלו בנזקקים.

ברודי היתה גם מרכז של תנועת ההשכלה היהודית; ישבו בעיר ישראל מזאמושץ (ZAMOSC), מורו של משה מנדלסון, יצחק ארטר, נחמן קרוכמל ואחרים, שנחשבו עמודי-התווך של ההשכלה בדרום פולין. במאה ה-19 חיו בברודי דב-בר בלומנפלד ויהושע השיל שור, בעל עיתון "החלוץ" שיצא לאור בשנים 1852 - 1899.

חוגי-התיאטרון הראשונים ביידיש נוסדו בברודי. ב-1862 נוסדה בברודי "חברת דורשי לשון עבר", שטיפחה את הספרות העברית ואת השפה העברית כשפת-דיבור חיה. נמנים עם ילידי ברודי ההיסטוריון פרופ' זיגמונד הרצברג-פרנקל, רקטור אוניברסיטת צ'רנוביץ בשנים 1906- 1905 והסופר, חוקר הספרות העברית פרופ' דב סדן.

ב-1818 הקימו המשכילים גימנסיה ריאלית יהודית. ב-1823 נפתח בית-ספר קדם-תיכון. ב-1854 נפתח בית-ספר עממי-יהודי ופעל עד מלחמת העולם השנייה. ילדי החרדים למדו במוסדות חינוך מסורתיים: חדר, בית-מדרש, קלויז. ב-1905 נוסד בית-ספר עברי משלים "שפה חיה". כן הוקמו ארגוני ספורט וחברה למוסיקה.

ב-1910 חיו בברודי כ-12,000 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.

בימי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הייתה ברודי בתוך אזורי הלחימה והשליטה בעיר עברה מיד ליד. הקהילה היהודית נפגעה בנפש וברכוש, יהודים רבים עזבו את העיר. רק מששבה ברודי באוגוסט 1920 לשליטת פולין העצמאית, החלו היהודים לשקם את חייהם אך מספרה ירד בכ-%40 בהשוואה למספרה ב-1910.


במאה ה-17 התפרנסו יהודי ברודי ברובם מעסקי הלוואות, מחכירות, מקניית בתים ומכירתם. לאחר גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצק ב- 1648) התפרנסו ברובם ממסחר וממלאכה. היו ביניהם חייטים, פרוונים, סורגים, צובעי אריגים, צורפים ורוקחים.

מהמאה ה-18 גדל סחר החוץ. סוחרי ברודי נמנו עם הקבועים בירידים הגדולים של לייפציג וברסלאו. יהודים היו חוכרים ומנהלי אחוזות של בני שושלת פוטוצקי, ואצלם התפרנסו סוחרים סיטונאים וקמעונאים וכן בעלי-מלאכה. הסוחרים שווקו יינות ויי"ש, תבואה, קמח, ברזל, פרוות, סוסים ובקר, אריגים, בשמים וספרים. נפתחו בתי מלאכה לסבון ולנרות. בעלי המלאכה התארגנו באגודות (אגודת החייטים, הקשטים, הצורפים), כשלכל אגודה רב משלה. בנאים יהודים היו מבוקשים בכל האיזור. בעיר היו פועלים יהודים רבים, עוזרים, עגלונים, עובדי מסעדות וכליזמרים. קהילת ברודי העשירה פירנסה גם בעלי מקצועות חופשיים מעיירות סמוכות, כגון: רבנים, פקידי ועד הקהילה, חזנים, בעלי-תפילה, מלמדים, רופאים, ורוקחים.

במאה ה-19 היו רוב 1,200 סוחרי העיר יהודים. הם סחרו בתבואה, במזון, בסדקית, בטקסטיל ובפרוות. בברודי היו גם בנקאים וחלפנים יהודים ומאות בעלי-מלאכה יהודים, רובם חייטים ופרוונים. אלה היו מאורגנים באיגוד "יד-חרוצים". כן היה איגוד זבנים יהודים. עד מלחמת העולם השנייה הייתה ברודי מרכז עולמי לסחר פרוות, ומשפחת הרמלין היהודית - מגדולי היצרנים והמשווקים בענף זה.

בסוף המאה ה-19, עם הפעלת קו מסילת הברזל לרוסיה דרך העיר פודוולוצ'יסקה (PODWOLOCZYSKA), נעשתה עיר זאת לתחנת-מעבר למסחר בין לאומי וברודי הלכה ונידלדלה עד שהפכה לאחת הערים הדלות בגבולה הצפוני של גליציה. המשברים שחלו בתחילת המאה ה-20 החמירו עוד יותר את המצב הכלכלי של יהודי-ברודי. אמנם רבים, בעיקר סוחרים, עזבו את העיר, אך יזמים יהודים הקימו טחנת-קמח, טחנת-אורז, בית-חרושת לצביעת חרסינה, שתי מנסרות ובית-חרושת לליקרים ויי"ש, ובהם מצאו פרנסה היהודים שנותרו בברודי.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה החמיר מצבם הכלכלי של יהודי ברודי. המסחר הסיטוני הדלדל בגלל ניתוק העיר משוקיה הקודמים, והירידה במספר האוכלוסים צמצמה את המסחר המקומי. בעקבות הירידה במסחר הוגבלו גם מקורות הפרנסה של בעלי המלאכה והתעשייה הזעירה. שכירים פוטרו מעבודתם. רבו מחוסרי עבודה ונזקקים רבים קיבלו תמיכה מארגון הג'וינט.


הרעיון הציוני נקלט בברודי כבר בסוף המאה ה-19, עם הקמת הארגון "ציון", שפעל בין השאר ללימוד עברית, אחר כך קמו ארגונים נוספים, אף על פי שציוני-ברודי עמדו בתחרות קשה עם המתבוללים המשכילים שהיו בעלי השפעה במוסדות היהודים והמוניציפיליים.

אחרי מלחמת-העולם הראשונה חידשו המפלגות הציוניות את פעולתן, ביניהן "הציונים הכלליים", "התאחדות", "פועלי-ציון", "המזרחי" והרביזיוניסטים וכן ארגוני-הנוער "השומר הצעיר", "הנוער הציוני", "השומר הדתי", "בית"ר", "ברית-החייל" ו"אחווה". בנוסף לארגונים אלה פעלו ויצ"ו, "החלוץ" ו"עזרה". ל"החלוץ" ול"בית"ר" היו בעיר קיבוצי-הכשרה. גם סניף של "אגודת ישראל" הבלתי-ציונית פעל בברודי.

בבחירות לעירייה ב-1929 נבחרו מתוך 48 חברי-מועצה 30 נציגים יהודים. ב-1939 מונו למועצת-העיר 7 יהודים מתוך 24, וליהודים ניתנה משרת סגן ראש העירייה.


ב-1931 חיו בברודי כ-8,300 יהודים, %66 מכלל האוכלוסיה.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, השתלטה ברית המועצות על האזורים המזרחיים של פולין, וב-20 בספטמבר 1939 נכנס לברודי הצבא האדום. כל בתי החרושת, המפעלים והחנויות הפרטיות הולאמו, היהודים הורשו להמשיך ולעבוד בעסקיהם כמנהלים או כבעלי-מקצוע. ועד הקהילה פוזר וכן המפלגות הפוליטיות. בשנים 1940-1939 נאסרו סוחרים גדולים, תעשיינים ועסקני- ציבור והוגלו לרוסיה.

בעקבות מתקפתם על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, כבשו הגרמנים ב-1 ביולי את העיר. גזרות ואיסורים הוטלו על היהודים, לצד ענידת סימן זהוי. כן הוטלה חובת עבודת-כפייה על גברים יהודים בני 46-14 ועל נשים בנות 45-18.

במחצית הראשונה של יולי ערכו הגרמנים ועוזריהם האוקראינים מצוד אחר יהודים ברחובות. החטופים עונו לעתים עד מוות. בין 15 ל-17 ביולי נרצחו בקרבת בית-העלמין היהודי, אחרי עינויים ובזוי, 250 מהאינטליגנציה היהודית. באותו חודש הוקמו יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ומשטרה יהודית. היודנראט הצטווה לספק יהודים לעבודות כפייה, ציוד וריהוט לפקידים הגרמנים וסכומי-כסף גדולים לשלטונות. בעיר הוקם בית-מלאכה שהעסיק כ-400 יהודים, עובדי בית המלאכה זכו במנות-מזון נוספות.

בדצמבר 1941 החלו חטיפות יהודים למחנות העבודה שבסביבה. כ-1,500 יהודים נספו במהלך עבודתם במחנות.

ב-19 בספטמבר 1942 נערכה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה חולים, זקנים וילדי בית-היתומים נורו במקום ונקברו בקבר-אחים בבית העלמין. כ-2,500 יהודים הובלו למחנה ההשמדה בבלז'ץ (BELZEC).

ב-2 בנובמבר נערכה אקציה שנייה. כ-3,000 יהודים הובלו לבלז'ץ.

בדצמבר 1942 הועברו לברודי יהודים מישובי הסביבה והוקם גיטו ברובע היהודי, כ-7,000 יהודים שוכנו שם. צפיפות, רעב ומחלות הפילו חללים רבים. באותו חודש הוקם גם מחנה-עבודה לגברים למחצבות ולסלילת דרכים.

מדי פעם בפעם היו הגרמנים ממיתים ביריות יהודים חולים או מותשים בגיטו ובמחנות. במשך אפריל ומאי 1943 נערכו אקציות נוספות שבמהלכן נרצחו נוספים. ביערות-הסביבה התארגנו קבוצות קטנות של צעירים יהודים, שהצליחו להשיג נשק לפעולות התנגדות.

ב-21 במאי 1943 (אייר תש"ג) חוסל גטו ברודי. לפנות בוקר הובאו היהודים לכיכר-השוק, נלקחו מהם חפצי-ערך והובילו אותם לתחנת-הרכבת. במהלך האקציה נרצחו רבים בבתי הגיטו שהועלו באש וברחובות העיר. כ-3,500 יהודים שולחו למחנה ההשמדה מאיידנק וכמה מאות נרצחו בעיר עצמה.


ב-18 ביולי 1944 שוחררה ברודי בידי הצבא האדום. הרובע היהודי נמצא הרוס ושרוף, בית- העלמין נהרס ומבניין בית-הכנסת הישן נותר שלד. מכל קהילת ברודי שרדו 250 יהודים, רובם בזכות נוצרים שהסתירו אותם. היו ביניהם פולנים, אוקראינים וגם כמה גרמנים.

שנות ה-2000

בעיר אין יהודים ואין קהילה. לא קיימת פעילות יהודית כלשהי ואין אזכור ליהודי המקום בעבר, כולל במוזיאון המקומי. בעבר היו במקום שלושה בתי עלמין יהודיים. מתוכם שניים אינם קיימים יותר.
בשנת 1996 גודר בית העלמין החדש ובשנת 2002 הושג תקציב מארצות הברית לאחזקת המקום.

ז'ולקייב

ז'ולקייב

ZHOLKOVA

(בפולנית ZOLKIEW)

עיר במחוז לבוב, מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


ז'ולקייב נבנתה כעיר-מבצר בסוף המאה ה-16, וב-1603 קיבלה מעמד של עיר. אחרי סיפוח האזור לאוסטריה בעקבות החלוקה הראשונה של פולין ב-1772, הייתה ז'ולקייב מרכז מנהלי לישובי הסביבה.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) כבש הצבא הרוסי את ז'ולקייב, וב-1915 נכבשה שוב בידי האוסטרים. בתום המלחמה שב האזור כולו לשליטת פולין.

יהודים ישבו בז'ולקייב מ-1600 על-פי היתר בעלי העיר. הם בנו בית תפילה, בית מרחץ ובתי מגורים ליד שער החומה. ב-1616 קיבלו יהודי ז'ולקייב כתב-זכויות, והוקצה שטח לבית עלמין. היהודים הורשו לעסוק בכל ענפי המסחר. באמצע המאה ה-17 הוקם בעיר בית- חולים יהודי ובית קהילה.

במשך המאה ה-17 הלך וגדל מספר היהודים בז'ולקייב. המלך יאן סובייסקי (JAN SOBIESKI) ויורשיו נתנו ליהודים כתבי זכויות נוספים, שהרחיבו את בסיס ישיבתם החוקית בז'ולקייב.

ב-1626 נעשתה ז'ולקייב קהילה עצמאית, עד אז הייתה מסופחת לקהילת לבוב. ב-1690 נבנה בז'ולקייב בית כנסת חדש בסגנון הרנסנס הפולני, מבנה של מבצר ולו חומת מגן. מן המחצית השנייה של המאה ה-17 פעלה בז'ולקייב ישיבה. הקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים וטפלה בנזקקיה. באמצע המאה ה-17 ביקרו בעיר שליחים מארץ ישראל שאספו תרומות לעניי הארץ.

בשלהי המאה ה-17 נפתח בז'ולקייב בית-דפוס עברי והודפסו בו סידורי תפילה וספרי פרשנות. במאה ה-18 פעלו בז'ולקייב שני בתי-דפוס עבריים נוספים.

ב-1765 חיו בז'ולקייב ובכפרים סביב לה 2,115 יהודים.

ב-1848 נתמנו 3 יהודים כחברי מועצת העיר. כ-100 מיהודי ז'ולקייב השתתפו ב"גבארדיה הלאומית" שהוקמה ב-1848 ולחמה על הרחבת האוטונומיה של גליציה.

בתחילת המאה ה-19 (1798-1836) השתקע בז'ולקייב ר' נחמן קרוכמל (רנ"ק), ממניחי היסוד להשכלה בגליציה, וב-1821 עמד, ככל הנראה, בראש הקהילה. בין המשכילים של קהילת ז'ולקייב היו גם ר' צבי הירש חיות, הרב הראשון שקיבל תואר מאגיסטר לפילוסופיה באוניברסיטת לבוב; הסופר מאיר לטריס והמשורר אברהם גולדברג.

באמצע המאה ה-19 היו החסידים רוב באוכלוסית ז'ולקייב. בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 הרכיבו החסידים והמשכילים את הנהגת הקהילה. בין ראשי הקהילה היה איגנאצי (יצחק) צוקר, מראשי המתבוללים בז'ולקייב, שהשתתף במרד הפולני ב-1863, וכיהן כראש קהילת ז'ולקייב בשנים 1911-1904. ביתו היה מרכז לתנועה הפולנית הלאומית בעיר.

ב-1900 חיו בז'ולקייב כ-4,000 יהודים, למעלה מ-%50 מכלל האוכלוסיה.

היהודים הראשונים בז'ולקייב היו מוכסים, חוכרים ומלווי כספים. עם התפתחות העיר עסקו רוב יהודי ז'ולקייב בסחר מזון, אריגים, עורות, פרוות, בגדים וכובעים. במאה ה-18 סחרו יהודים בעיקר בתבואה והשתתפו בירידי ברסלאו (שמה הגרמני של העיר הפולנית וורוצלב WROCLAW, אז בשליטת פרוסיה) ולייפציג. כן עסקו יהודי ז'ולקייב בייצור משקאות חריפים.

במאה ה-18 גדל מספר בעלי המלאכה: אופים, חייטים, פרוונים, צורפים, יוצקי-פליז, פחחים, כובענים ומומחים לעשיית אוהלים.

בסוף המאה ה-19 גדל מספר הפרוונים היהודים בעיר. הם העסיקו מאות פועלים, ולעבודתם יצאו מוניטין בגליציה כולה. פרוונים יהודים מז'ולקייב השתקעו בפריס, בלונדון ובבריסל והתבססו שם בענף הפרוונות.

בין שתי מלחמות העולם הוקם "איגוד סוחרים זעירים", ובעלי המלאכה, שרובם היו פרוונים, יסדו קואופרטיב. ב-1938 הקימו בעלי המלאכה את איגוד "יד חרוצים" והיה להם בית כנסת משלהם.

כ-100 יהודים עסקו בסבלות, 30 היו בעלי עגלות, וכ-10 בעלי כרכרות שפרנסתם לא היתה קבועה. כן היו בעיר כתריסר עורכי דין וכמה רופאים יהודים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה בא הג'וינט לעזרת הנזקקים בעיר. 640 ילדים קיבלו שתי ארוחות ליום במטבח ציבורי. הג'וינט תמך גם ב"איגוד לאשראי" שהוקם ב-1930 ובקופת גמילות חסדים של הקהילה.

בשנות ה-80 של המאה ה-19 קם בז'ולקייב חוג משכילים אוהדי הרעיון הציוני. ב-1902 הוקם איגוד ציוני ראשון בשם "דורשי שלום ציון". ב-1905 נוסד סניף "פועלי-ציון". ב-1907 התארגן הנוער הדתי בארגון "ציוני שחר". ב-1919 הוחלף ועד-הקהילה בז'ולקייב ב"הועד היהודי הלאומי" בראשותו של הציוני אברהם-שמואל צימלס. באותה שנה נפתחו שם סניפי תנועת הנוער "השומר הצעיר" וארגון הנוער הציוני "התחיה".

בין שתי מלחמות העולם גברה השפעתן של התנועות הציוניות ורוב חברי ועד הקהילה היו ציונים. נפתחו סניפי "המזרחי" (1922), ארגון נוער על שם בורוכוב (1925), "הנוער הציוני" (1929) ו"בית"ר" (1930).

ב-1931 חיו בז'ולקייב כ-4,400 יהודים שהיו כ-%42 מכלל אוכלוסיית העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בז'ולקייב קרוב ל-4,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), ב-18 בספטמבר, נכנסו הגרמנים לז'ולקייב. בו ביום הם התנכלו ליהודים בסיוע אוקראינים מקומיים. ב-23 בספטמבר פינו הגרמנים את העיר, ובהתאם להסכם בין גרמניה לברית המועצות נכנס הצבא האדום לז'ולקייב, וככל שטחי מזרח פולין עברה העיר לשליטת ברית המועצות.

אחרי כניסת הצבא האדום חזרו לז'ולקייב היהודים שנמלטו מפני הגרמנים ובאו פליטים יהודיים מפולין הכבושה בידי הנאצים. הקהילה סייעה להם בדיור ובפרנסה.

באביב 1940 אסרו השלטונות הסובייטים והיגלו לרוסיה כמה משפחות יהודיות אמידות. המסחר הפרטי הופסק, ובעלי מלאכה יהודים השתלבו בקואופרטיבים.

בסוף יוני 1940 הוגלו מאות פליטים יהודים לפנים ברית המועצות.

עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941 נמלטו כמה משפחות יהודיות מזרחה עם הסובייטים הנסוגים.

ב-28 ביוני 1941 נכבשה העיר בידי הגרמנים. למחרת הציתו הגרמנים את בית הכנסת הגדול העתיק. ביולי 1941 החלו חטיפות יהודים לעבודות כפייה, נגזרו הגבלות על תנועתם בעיר, נשללה מהם האפשרות לקנות בשוק העירוני והם נצטוו לענוד סימן זהוי - סרט שרוול לבן ועליו מגן-דוד. על הקהילה הוטלו תשלומים כספיים כבדים, ולהבטחתם נלקחו בני- ערובה. הפיקוח על ביצוע הגזרות היה נתון בידי המשטרה האוקראינית שהתעללה באוכלוסייה היהודית. באותו החודש הוקמו היודנראט (מועצת יהודים מטעם) והמשטרה היהודית, עליהם הוטל לספק אנשים לעבודות כפייה, למסור חפצי ערך לגרמנים ולפנות יהודים מבתים שבהם שוכנו קצינים גרמנים.

באוגוסט-ספטמבר 1941 נאסרו יהודים שנחשבו לאוהדי המשטר הסובייטי, ואחרי חקירות ועינויים הוצאו להורג.

בסתו 1941 עקרו הגרמנים את המצבות בבית העלמין היהודי והשתמשו בהן לסלילת כבישים בעיר ובסביבה.

בחורף 1942-1941 גבר הרעב, ובעקבותיו באה מגפת טיפוס. היודנראט סייע לנזקקים. כ-30 מורים המשיכו ללמד את ילדי הקהילה.

במרץ 1942 התקיימה אקציה (פעולת חיסול) ראשונה, היודנראט נדרש להגיש רשימה הממיינת את היהודים לעובדים ולא עובדים. כ-700 חולים וקשישים נלקחו מבתיהם ושולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC(. 60 יהודים נחטפו בידי אנשי ס"ס גרמנים ושולחו למחנה לעבודת כפייה ליד זלוצ'וב (ZLOCZOW).

בקיץ 1942 עברו דרך ז'ולקייב רכבות שהובילו יהודים להשמדה בבלז'ץ. רבים ניסו להמלט וקפצו מהרכבות. היו שנורו בידי הגרמנים והאוקראינים מלווי הרכבות והיו שנפצעו וניצודו בידי אוקראינים תושבי המקום. אלו שהצליחו להגיע לז'ולקייב נעזרו בידי יהודי העיר, שהסתכנו בכך שהגרמנים יפעילו עונש קולקטיבי על הקהילה כולה.

ב-22 בנובמבר 1942 התקיימה האקציה השנייה. בסופה שולחו 2,000 יהודים להשמדה בבלז'ץ. כ-300 יהודים נורו בעיר עצמה.

ב-1 בדצמבר 1942 הוקם בז'ולקייב גיטו ליהודי העיר והסביבה. הצפיפות הביאה להתפשטות מגיפת טיפוס שהמיתה כ-20 ליום. היציאה מן הגיטו נאסרה.

18 יהודים הוסתרו ע"י בני משפחת בק, האב וולנטי בק, רעייתו יוליה ובתם אלכסנדרה. בגלל מוצאו הגרמני של וולנטי בק ודתם הקתולית, המשפחה לא עוררה חשד, יתר על כן הם נהגו להזמין לביתם חיילים גרמנים כדי להיראות כמי שתומכים במעשים של הגרמנים. ב-1983 מוסד יד ושם הכיר בשלושת בני משפחה בק כ"חסידי אומות עולם". 

ב-15 במרס 1943 העבירו הגרמנים 600 גברים יהודים כשרים לעבודה למחנה יאנובסקה (JANOWSKA) בלבוב. ב-25 במרס הוחל בחיסול הגיטו. היהודים הוצאו מבתיהם. מסתתרים שנתגלו נרצחו במקום. עוד 100 גברים ו-70 נשים שולחו למחנה יאנובסקה. כ-60 בעלי מקצועות דרושים לגרמנים שוכנו במחנה עבודה שהוקם בעיר. הנותרים הובלו ליער בסביבה, נרצחו ביריות ונטמנו בבורות שהוכנו שם מראש.

ב-10 ביולי 1943 חוסל גם מחנה העבודה שליד ז'ולקייב, וכ-40 מכלואיו האחרונים נרצחו אף הם באותו היער.

העיר הוכרזה "יודנריין" ("נקייה מיהודים"). הגרמנים ערכו מצוד אחר יהודים שהסתתרו, אלו שנתגלו נורו בבית העלמין היהודי.

ב-23 ביולי 1944 שוחררה ז'ולקייב בידי הצבא האדום. כ-70 ניצולים יהודים שבו לעיר ועד מהרה עזבו למרכז פולין ומשם עלו לארץ ישראל, או היגרו למדינות מערב אירופה ולארצות- הברית.

מסוף המאה העשרים נקראת העיר בשם נסטרוב (NESTEROV).

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, היהודי האחרון במקום נפטר בשנת 2009. מאחר והעיר הוכרה כמרכז מורשת עולמי, בבית העלמין הישן הנמצא במרכז השוק המקומי קבוע שלט קטן בעברית ובנין קטן מעץ, שהוקם על ידי חב"ד, מאפשר להתפלל במקום. בנוסף, ארגונים שונים מנסים לאסוף כסף לשחזור בית הכנסת הגדול בעיר. באתר ההשמדה לנרצחי השואה הוקמה אנדרטה, אותה פוקדים מידי שנה ניצולים ובני משפחותיהם מישראל וממקומות אחרים.

האליץ'
האליץ' GALICZ

(בפולנית HALICZ)


עיר במחוז איוואנו-פרנקובסק (IVANO FRANKOVSK, בעבר סטניסלבוב STANISLAWOW), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


האליץ' מתועדת כעיר מלכותית ב-1138. עד המאה ה-14 שימשה עיר ראשית של הנסיכות הרותנית האליץ' (מקור השם גליציה). העיר נחרבה ב-1240 עם פלישת הטאטארים. המלך קאזימיר הגדול (1370-1333) בנה את האליץ' מחדש, ומאז שימשה מרכז מסחרי חשוב ומקום מושב אספות האצולה הפולנית ("סיימיקים").

יהודים ישבו בהאליץ' מ-1436. ב-1578 קיבלו יהודי המקום זכויות התיישבות ממלך פולין, ומעמדם בענייני מסחר הושווה לזה של שאר האזרחים. ב-1765 נימנו במקום 258 יהודים, וב- 1870 - 839.

עד 1906 הייתה לצד הקהילה היהודית "הרבנית" בעיר גם קהילה קראית. הקראים התיישבו בהאליץ' ב-1274, ובמאה ה-16 הצטרפו אליהם קראים מלבוב (LVOV). בסוף המאה ה-16 בנו להם הקראים בית כנסת במקום. ב-1640 הגיע להאליץ' תלמיד חכם קראי מירושלים, ר' דוד חזן, והוא ושני אחיו הביאו תחייה רוחנית לעדת הקראים בהאליץ', שהיו בה אז 99 קראים. אחד האחים, יוסף, נתמנה ל"חזן" העדה. כשעבר האזור לשליטת אוסטריה (אחרי החלוקה הראשונה של פולין ב-1772) כיבדו השלטונות את עצמאות העדה הקראית, וב-1830 נבנה בהאליץ' בית-תפילה נוסף לקראים. צאצאיו של יוסף חזן שימשו את הקהילה הקראית בהאליץ' עד תחילת המאה ה-19, ואז עברה הכהונה לבני משפחת ליאונוביץ'.

ב-1900 היו בהאליץ' 1,454 יהודים "רבניים" ו-114 קראים, ביחד היו כ-%32 מכלל האוכלוסיה. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) נטו רוב הקראים להתבוללות ומיעוטם התקרבו לעדה הרבנית.

ב-1888 פעל בהאליץ' בית-ספר עברי ובו 90 תלמידים. ב-1907 שוב פתחה הקהילה בית-ספר עברי ומנהלו היה הסופר העברי ר' פאהן. אחרי תלאות מלחמת-העולם הראשונה ובעקבות הפרעות שפרעו אוקראינים לאומניים ביהודי המקום בטרם עבר האזור לשליטת פולין, היגרו יהודים רבים לערים גדולות או לארצות שמעבר לים.

ב-1921 ישבו בהאליץ' 582 יהודים, כ-%17 באוכלוסייה. ב-1931 היו 878 יהודי האליץ' כ-%20 מכלל תושבי העיר.


מראשית הישוב היהודי בהאליץ' היו היהודים סוחרים, מוזגים וחוכרי מכס. במאות ה-19 וה-20 היו ביניהם גם חקלאים, סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ופועלים.

אחרי מלחמת העולם הראשונה הורע מצבם הכלכלי של יהודי האליץ'. הג'וינט סייע לקהילה בשיקום ההריסות. נפתחו שני מטבחים ציבוריים לנזקקים. ב-1922 נוסדה קופת- גמילות חסדים.

ב-1935 נוסד בהאליץ' הבנק המסחרי היהודי הקואופרטיבי, שסייע באשראי לסוחרים ולבעלי המלאכה.


פעילות ציונית החלה בהאליץ' ב-1898 עם הקמת האגודה "שערי ציון". ב-1910 הוקם ארגון נשים יהודיות; ב-1911 סניף "המזרחי", ב-1925 הוקם סניף "עזרה" וב-1927 - סניף ה"התאחדות". ב-1931 החלה תנועת הנוער "עקיבא" לפעול בעיר וב-1932 נפתח קן הנוער הציוני. סניף "אחווה" יסד ב-1934 קיבוץ הכשרה, ובאותה שנה נוסד סניף "השחר". ב-1938 הוקם קן "השומר הצעיר".


ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בהאליץ' כ-1,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, עברו שטחי מזרח פולין, והאליץ' בתוכם, לשליטת ברית המועצות. הגרמנים כבשו את האליץ' כמה ימים אחרי פלישתם לברית המועצות (22 ביוני 1941).

יהודי האליץ' נרצחו בידי הגרמנים בשתי אקציות (פעולות השמדה) שנערכו בשנת 1942 (התאריך המדוייק אינו ידוע). באקציה ראשונה שולחו יהודי האליץ' לעיר המחוז סטאניסלבוב ונכלאו ב"טחנת רודולף" - מקום ריכוז של יהודי האיזור. מקצתם נרצחו במקום ומקצתם שולחו משם למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC). באקציה השנייה נרצחו היהודים שנותרו בהאליץ' עצמה, והילדים הוטבעו בנהר.