דלג לתוכן האתר >

ויקטוריה חזן

Victoria Hazan (1896-1995), singer and oud player, born into a family of cantors as Victoria Ninio in Salihli, north-east of Izmir, Turkey (then in the Ottoman Empire). She moved to the United States after the end of WW I, where she married. Initially she sang in her synagogue for community audiences, but later she also was persuaded to make recordings of different kinds of Sefardi music which became very popular with Jewish communities in America. Hazan sang and recorded songs in Turkish, Greek, Ladino, Armenian, French, and Hebrew.

HAZAN, HA-HAZAN, AZAN, ASSAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה יהודי זה נגזר ממונחים המציינים תפקידים או תארים במסגרת הקהילה היהודית.

חזן הוא תוארו של האדם המייצג את הקהל בתפילתו, בעיקר בתפילות בבית הכנסת. בדומה לשמות רב/רבי וקנטור, חזן/חסן הפך לשם משפחה נפוץ מאד על כל גרסאותיו. במאה ה-10, חסן וחוסיין, שמות פרטיים נפוצים עם מוסלמים וגם עם יהודים, מוזכרים כשמות משפחה יהודיים בבגדאד, והשם חסן מתועד בעיר קורדובה בספרד. חזן מוזכר בגרמניה במאה ה-11 וחסן בתימן. חסן מתועד בספרד במאה ה-13. במאה ה-16 חסון מתועד בטורקיה וחזן בווהלין. הגרסאות הנפוצות במזרח אירופה מבוססות בדרך כלל על הצורה חזן. חזנטו היא צורת חיבה איטלקית של השם חזן. גרסאות גרמניות של שם זה כוללות את חאסן וחסן. קזן הוא שמה של בירת הרפובליקה הטאטרית בבריה"מ לשעבר. אבל כשם משפחה יהודי חזן שייך לקבוצת השמות שנגזרו מהמושג "חזן".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי חזן כוללים במאה ה-20 את הפוליטיקאי הישראלי יליד פולין יעקוב חזן, חבר בוועד המרכזי של מפלגת מפ"ם וח"כ מטעמה.

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

סינסינאטי

עיר במדינת אוהיו, ארצות-הברית

את העדה היהודית הראשונה בסינסינאטי הקימו עשרה יוצאי אנגליה, ב-1824. בגלי הגירה נוספים הגיעו לעיר יהודים מהולנד, מאלזאס (צרפת) ובעיקר מגרמניה. באותה עת הייתה מגמת יהודי המקום לתנועת הרפורמה. עם ההגירה ממזרח-אירופה בסוף המאה גברה הנטייה לתנועה הקונסרבאטיבית ובעקבותיה, בסוף המאה ה- 19, גם פעילות ציונית.

באמצע המאה ה-19 נטלו היהודים חלק פעיל בכל ענפי הכלכלה בעיר, ובפרט בתעשיות ההלבשה ובמפעלי הזיקוק. במאה העשרים בלט חלקם במסחר במקרקעין , בענף הבניין ובמקצועות החופשיים.

משנת 1900 והלאה העמידו יהודי סינסינאטי ארבעה ראשי-עירייה: יוליוס פליישמן, פרדריך שפיגל, מאריי סיזנגוד (1930-1926) וולטון בכרך (1967-1961). גילברט בטמן ובנו תפסו עמדות בכירות במערכת המשפט.

בסינסינאטי פעל יצחק מאיר וייז (1900-1819), אבי תנועת הרפורמה ביהדות אמריקה. ב- 1854 נתמנה לרב במקום ותוך זמן קצר נעשתה העדה שבהנהגתו לאחד המרכזים הרפורמיים הראשונים במדינה. הוא גם הוציא סידור-תפילה מיוחד - "מנהג אמריקה" באנגלית ובגרמנית, ופירסם במשך שנים רבות כתבי-עת רפורמיים חשובים.

בשנת 1070 היה מספר תושביה של סינסינאטי 448,500. מספר היהודים נאמד ב-30,000 בשנת 1976. היישוב היהודי נמנה עם המעמד הבינוני הגבוה והתרכז בפרברים המיוחסים. בקהילה היו עשר עדות אורתודוכסיות, ארבע רפורמיות ושלוש קונסרבאטיביות. הלשכה לחינוך יהודי קיימה פיקוח רופף על בתי-הספר היומיים והדתיים לילדי יהודים. ה"היברו יוניון קולג'" (שנוסד ב-1875) הפך להיות מרכז חשוב להוראת היהדות ולהכשרת רבנים רפורמיים. בעיר פעלו בית-חולים יהודי ושני מוסדות לטיפול בזקנים, מרכז קהילתי (מ-1932), מוסדות צדקה, סניפים של ארגונים ארציים, לרבות ציוניים, ושני מועדונים חברתיים.

בשנות השמונים ירד מספר היהודים בעיר, ובשנת 1997 חיו בסינסינאטי כ- 25,000 יהודים.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
ויקטוריה חזן

Victoria Hazan (1896-1995), singer and oud player, born into a family of cantors as Victoria Ninio in Salihli, north-east of Izmir, Turkey (then in the Ottoman Empire). She moved to the United States after the end of WW I, where she married. Initially she sang in her synagogue for community audiences, but later she also was persuaded to make recordings of different kinds of Sefardi music which became very popular with Jewish communities in America. Hazan sang and recorded songs in Turkish, Greek, Ladino, Armenian, French, and Hebrew.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
חזן
HAZAN, HA-HAZAN, AZAN, ASSAN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה יהודי זה נגזר ממונחים המציינים תפקידים או תארים במסגרת הקהילה היהודית.

חזן הוא תוארו של האדם המייצג את הקהל בתפילתו, בעיקר בתפילות בבית הכנסת. בדומה לשמות רב/רבי וקנטור, חזן/חסן הפך לשם משפחה נפוץ מאד על כל גרסאותיו. במאה ה-10, חסן וחוסיין, שמות פרטיים נפוצים עם מוסלמים וגם עם יהודים, מוזכרים כשמות משפחה יהודיים בבגדאד, והשם חסן מתועד בעיר קורדובה בספרד. חזן מוזכר בגרמניה במאה ה-11 וחסן בתימן. חסן מתועד בספרד במאה ה-13. במאה ה-16 חסון מתועד בטורקיה וחזן בווהלין. הגרסאות הנפוצות במזרח אירופה מבוססות בדרך כלל על הצורה חזן. חזנטו היא צורת חיבה איטלקית של השם חזן. גרסאות גרמניות של שם זה כוללות את חאסן וחסן. קזן הוא שמה של בירת הרפובליקה הטאטרית בבריה"מ לשעבר. אבל כשם משפחה יהודי חזן שייך לקבוצת השמות שנגזרו מהמושג "חזן".

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי חזן כוללים במאה ה-20 את הפוליטיקאי הישראלי יליד פולין יעקוב חזן, חבר בוועד המרכזי של מפלגת מפ"ם וח"כ מטעמה.

איזמיר

איזמיר Izmir

(לפנים סמירנה)

עיר נמל חשובה במערב אנטוליה, לחוף הים האיגאי, בירת מחוז איידין, תורכיה. העיר השלישית בגודלה ברפובליקה התורכית.

נוכחותם של יהודים באיזמיר בימי קדם מוזכרת בברית החדשה (ההתגלות 1:11, 2:8). נראה כי ליהודים הייתה השפעה מסויימת על אוכלוסיית עובדי האלילים המקומית, וחלקם התגיירו. אך הופעת הנצרות החלישה את כוחם של הקהילה היהודית, למרות שרק מיעוטם של היהודים קיבלו את הנצרות. במקורות נוצריים מוזכרת קהילה יהודית בסמירנה, בסיפור מן המאה השנייה על מות הקדושים של פוליקארפ. כתובות ביוונית מן המאה השנייה והשלישית מעידות כי לקהילה הייתה סמכות להעניש את מי שלא כיבד את חוקיה. כתובת נוספת מזכירה את רופינה, המכונה "אם בית הכנסת". על גבי חותם שנתגלה בסביבת איזמיר מצוי תיאור של מנורה דומה לזאת המתוארת על שער הניצחון ברומא.

בתקופה הביזנטית כמעט ולא מוזכרים יהודים בסמירנה. כפי הנראה נעלמה הקהילה למשך רוב תקופת ימי הביניים, אך למרות זאת, קהילות יהודיות הוסיפו להתקיים ביישובי הסביבה.

בשנת 1424 נכבשה סמירנה, שעדיין הייתה עיירה קטנה ושולית, מידי הביזנטים על ידי העות'מאנים, ונהפכה לחלק מן האימפריה העות'מאנית. מעדויות של יהודים ספרדים שהגיעו לסמירנה במהלך המאה ה- 16 עולה קיומה של קהילה רומניוטית קטנה באותה תקופה (הרומניוטים נקראו כך משום שהעות'מאנים כינו את האימפריה הביזנטית רוּם, מכאן שהיו למעשה יהודים ביזנטינים. במקורות היהודים הם מכונים "גרגוס" (יוונים), משום ששפת דיבורם הייתה יוונית).

היהודים הראשונים הגיעו בשנות ה- 30 של המאה ה- 16, לאחר הגירושים (surgun בתורכית) על ידי העות'מאנים מבלגרד, סרביה, בשנת 1521, ומבודה, הונגריה, בשנת 1524. מצבות משנת 1540 ו- 1565 שנמצאו באיזמיר, ועליהן מוטיבים יהודיים, מעידות על נוכחות יהודית בעיר במשך המאה ה- 16. כנראה שבשנת 1569 נוסדה קהילה ספרדית-פורטוגזית, שחבריה היגרו מאסיה ומצפון אפריקה ומונציה, אך במסמכים עות'מאניים מהתקופה אין כל עדויות מוחשיות לקיומה של קהילה מאורגנת כלשהי.

הגל הגדול של הגירת יהודים ספרדים לאימפריה העות'מאנית פסח על איזמיר במשך רוב המאה ה- 16. הם החלו להתיישב בה במספרים משמעותיים רק לקראת סוף המאה, כשאיזמיר נהפכה לנמל עות'מאני מרכזי.


תור הזהב של המאה ה- 17

הקהילה היהודית באיזמיר החלה להתפתח בתחילת המאה ה- 17, עם העלייה במעמדה הכלכלי של העיר כנמל מעבר חשוב, במיוחד למסחר עם אנטוליה ועם שכנותיה המזרחיות של האימפריה. באותה תקופה איזמיר הייתה חלק ממחוז סיגאלה, אחד המחוזות המשגשגים באימפריה. המתיישבים היהודים החדשים באו בעיקר מקרב מגורשי ספרד, אך רובם הגיעו לאיזמיר אחרי שהתיישבו קודם בערים אחרות באימפריה. רבים הגיעו מאיסטנבול. אליהם הצטרפו יהודים מקהילות קטנות במערב אנטוליה, וגם מכרתים, מקורפו, מיאנינה (כיום ביוון), מאנקרה, ובמיוחד מסלוניקי. הקהילות הראשונות שנוסדו באיזמיר בתחילת המאה ה- 17 נקראו "עץ חיים", "פורטוגל", ו"גירוש". חבריהן היו כנראה צאצאי המתיישבים מן המאה ה- 16. רוב התושבים היהודים היו נתינים עות'מאנים. לפי החוק המוסלמי נחשבו לאל דימה - בני חסות לא מוסלמים, שמעמדם בחברה המוסלמית נחות על פי חוק. היהודים נהנו מחופש דתי יחסי, והורשו לנהל מערכת חינוך ומשפט נפרדת. הקהילה, ששמה בחוק התורכי taifa או kamat, (מהמאה ה- 19 נקראה מילט), הייתה רשאית לממן את פעילותה באמצעות מסים שנגבו מהחברים. בשל מעמדם כבני חסות, שילמו היהודים מס מיוחד,
ג'זייה, כדי לקנות הגנה על חייהם ועל רכושם. הקהילה שילמה סכום כולל עבור כל החברים.

על פי החוק המוסלמי מותר היה ליהודים לחדש בתי כנסת קיימים, אך חל איסור על בניית חדשים. החוק לא נאכף בקפידה, ובנוסף לששה בתי כנסת שהיו קיימים באמצע המאה ה- 17, בנו היהודים בתי כנסת נוספים.

באיזמיר ישבו גם פרנקוס, סוחרים יהודים פורטוגזים, ביניהם אנוסים רבים שחזרו ליהדות. לפני בואם לאימפריה העות'מאנית ישבו באיטליה ובמקומות אחרים. הפרנקוס היוו קבוצה נבדלת בתוך הקהילה היהודית. במהלך המאה ה- 17 נהנו בדרך כלל הפרנקוס של איזמיר מחסותם של גופים ומדינות אירופאיים, למשל צרפת (עד 1693) והקונסול ההולנדי. השלטונות העות'מאניים התייחסו לפרנקוס כאל musta'min - כלומר, זרים בארץ מוסלמית, ובדרך כלל הפכו גם אותם לבני חסות (אל דימה), במיוחד מאז שנת 1696. הקהילה היהודית לא הבדילה בין מעמדם של הפרנקוס לבין זה של האחרים, למרות שניסו לא אחת להשתמט מחובותיהם לקהילה.

הרב הראשון באיזמיר, בשנת 1606, היה יצחק מאיר הלוי (נפטר ב- 1634) מקונסטנטינופול. בשנות ה- 20 של המאה ה- 17 הגיעו מתיישבים רבים מסלוניקי. בשנת 1620 בקירוב נתמנה יוסף אסקאפה מסלוניקי (נפטר ב- 1662) לרב הראשון של יהודי סלוניקי באיזמיר. מ- 1631 כיהן באיזמיר רב ראשי אחד לכל העדות. בשנת 1644 היו בעיר שש עדות יהודיות, רובן ממוצא ספרדי. הייתה גם עדה אשכנזית קטנה. בעקבות מותו של הרב הלוי, נתמנה לרב ראשי נוסף (בשותפות עם רבי אסקאפה), עזריה יהושע אשכנזי מסלוניקי (נפטר 1647). בעקבות מחלוקת חריפה בין השניים, התפלגה הקהילה לשני פלגים. המחלוקת נסבה על נושאים כגון כשרות, אבלות, ספירת העומר, שחיטה, תשעה באב, ועוד, בהם היו ליהודי סלוניקי וליהודי איסטנבול פרשנויות ומסורות שונות. רק אחרי מותו של הרב אשכנזי ובהתערבותו של הרב הראשי של קונסטנטינופול, הכירו כל העדות בסמכותו הבלעדית של הרב אסקאפה.

יוסף אסקאפה הטביע את חותמו בקהילה, בעיקר בעניינים אדמיניסטרטיביים, בשל תקנות המסים שחיבר, שעל פיהן נהגו יהודי איזמיר והסביבה במשך דורות רבים. הוא השכיל לגבש יהודים ממקומות וממסורות שונים לקהילה אחת. את דרכו המשיכו כמה רבנים ידועים, ביניהם אהרון לאפאפה (נפטר 1667), סולומון אלגאזי וחיים בנבניסטה (1603-1673) שנטלו חלק בהפיכתה של קהילת איזמיר למרכז יהודי חשוב של התקופה. רבני איזמיר פרסמו חיבורים הלכתיים ופרשניים רבים וחשובים, ביניהם "כנסת הגדולה", פרשנות על שולחן ערוך מאת חיים בנבניסטה, ו"שבט מוסר" מאת אליה הכהן (נפטר ב- 1729).

איזמיר הייתה מרכז רוחני תורני חשוב. בקהילה היו יהודים אמידים רבים, שתמכו בישיבות גדולות ובבתי ספר. שמם ויוקרתם של המנהיגים הדתיים נישאו גם לקהילות אחרות, באנטוליה ומחוצה לה. בשנת 1657 נוסד בעיר דפוס עברי, שהוסיף לתהילתה.

שבתאי צבי (1626-1676), משיח השקר שסחף אחריו חלקים גדולים בעם היהודי בכל התפוצות, היה יליד איזמיר, מתלמידיו של הרב יוסף אסקאפה. בספטמבר 1655 שב לאיזמיר, אחרי מסע שערך בין קהילות יהודיות ברחבי האימפריה העות'מאנית, בו הפיץ את משיחיותו. שובו גרם לתסיסה ולהתלהבות בקהילה. רוב היהודים, וביניהם הרב הראשי חיים בנבניסטה, האמינו ותמכו בו, והיו לו גם 150 "נביאים". בראש יריביו עמד הרב אהרון לאפאפה, הרב הראשי השני. בשל התנגדותו גורש מאיזמיר, ובנבניסטה נותר הרב היחיד בקהילה. בארבעת החודשים בהם שהה שבתאי צבי באיזמיר, בסתו 1665, הפכה העיר למרכז של התעוררות משיחית. שגרת החיים והמסחר הופרעה תדיר על ידי חגיגות, ריקודים ותהלוכות, ואירועים פומביים של חזרה בתשובה. המתנגדים נרדפו וחלקם נמלטו מהעיר, ביניהם שלמה אלגזי, מלומד חשוב ומקובל בעל שם, שנאלץ לבקש מקלט בקהילת מגנזיה הסמוכה. המחלוקות החריפות שעוררה הפרשה נמשכו באיזמיר עוד זמן מה אחרי התאסלמותו של שבתאי צבי.

רוב היהודים באיזמיר היו סוחרים, סוכנים, מתורגמנים ובעלי מלאכה. היו להם קשרים מסחריים מפרס וסוריה במזרח, ועד למדינות מערב אירופה, ובעיקר עם נמלי הים התיכון החשובים, בהם חיו קהילות יהודיות מרכזיות. ב- 1688 הרסה רעידת אדמה את העיר ונהרגו כ- 400 יהודים, ביניהם הרב הראשי אהרון בן חיים.


המאות ה- 18 וה- 19

במהלך המאות ה- 18 וה- 19 המשיכה הקהילה היהודית באיזמיר לשגשג. היהודים עברו לייצור, בעיקר של צמר עזים ושטיחים. המסחר עם אירופה פרח משנת 1774. רבים עסקו בייצוא דגנים, תאנים, שמן, צימוקים, שטיחים, שוש וקטניות. היו גם מתורגמנים וסוכנים עבור סוחרים אירופאים, בנקים וקונסוליות זרות. אישים בולטים באותה תקופה היו משה שונצינו, שהיה אחראי על המכס בשנת 1718, ומשה ארדיטי, גזבר השלטון בשנת 1812. במאה ה- 19 גדל מספרם של היהודים בין נושאי המשרות בממשל העירוני ובמערכת המשפט, בעיקר בשל הרפורמות הליברליות באימפריה העות'מאנית (שנקראו תנזימת Tanzimat) , שהביאו לסיומה של האפליה נגד בני החסות. באיזמיר היו גם רופאים יהודים רבים, ביניהם מומחים למגפות.

מאמצע המאה ה- 18 פגעו ביהודי איזמיר מספר אסונות קשים: שרפות גדולות בשנים 1743, 1772, 1841, ו- 1881; יותר מעשר התפרצויות של מגפת הכולירה בין 1770-1892; וכמה רעידות אדמה חזקות. השרפה של 1772 הייתה הרסנית במיוחד, בית הכנסת נהרס, ונבנה מחדש רק לאחר 28 שנים. בתקופה זו נאלצו היהודים להתפלל בבתים פרטיים שהוסבו לבתי תפילה.

עם ייסודו של בית הדפוס הראשון, עוד במאה ה- 17, על יד אברהם בן ידידיה גבאי מליבורנו, איטליה, התעשרו מאד חייה הרוחניים של הקהילה. הספר הראשון שיצא לאור באיזמיר היה "ראש יוסף" מאת הרב אסקאפה. בנוסף לספרים עבריים, הדפיס גבאי גם מהדורה שנייה של "מקווה ישראל" מאת הרב מנשה בן ישראל (בספרדית), ואת Apologia por la noble nacion de los Judios מאת אדוארדו ניקולס, שתורגם מאנגלית לספרדית בידי מנשה בן ישראל.

במאה ה- 18 נהייתה איזמיר למרכז הדפוס העברי השלישי בגודלו באימפריה העות'מאנית, אחרי קונסטנטינופול וסלוניקי. עד לתחילת המאה ה- 20 נדפסו בה מעל ל- 400 כותרים, בעיקר ספרות רבנית, רבים מהם גם נתחברו באיזמיר. דפוס בן סניור (1913-1922) היה האחרון מבין כתריסר מדפיסים עיקריים.

בין הספרים הרבים שחיברו רבנים ומלומדים מאיזמיר נזכיר את "עין יוסף", מאת הרב יוסף בן אליה חסן (איזמיר, 1675), "יד אהרון", מאת אהרון אלפנדרי (איזמיר, 1735), "בתי כנסיות" מאת אברהם אבן עזרא (סלוניקי 1806). הרב יצחק בן משה נונז בלמונטה חיבר פרשנות ל"יד חזקה" של הרמב"ם בשם "שער המלך" (סלוניקי 1801), והרב יצחק דה מאיו (נפטר ב- 1810) חיבר אף הוא פרשנות לאותה יצירה, בשם "שורשי הים" (סלוניקי 1807). הרב חיים פאלאגי (פאלאצ'ה) (1788-1868), רבה הראשי של איזמיר והסביבה מ- 1855, שהתמנה על ידי השלטונות העות'מאניים לחכם באשי של איזמיר ב- 1856, כתב מעל ל- 70 חיבורים, רובם יצאו לאור. "חקרי לב", אוסף תשובות בששה כרכים, מאת הרב יוסף חזן (1741-1820) יצא לאור בסלוניקי 1806, ו"נחמד למראה", פרשנות על תלמוד ירושלמי מאת ניסים אברהם אשכנזי, נדפס בסלוניקי 1832.

אחדים מרבני איזמיר עלו לארץ ישראל. חיים בן יעקב אבולעפיה (נפטר 1744), יליד טבריה, כיהן כרב ראשי באיזמיר בשנים 1720-1740. הוא שב לטבריה עם תלמידיו וחידש את היישוב היהודי בעיר, בסיוע קהילת איסטנבול והקהילה בארץ ישראל. חיים מודעי (נפטר ב- 1794), יליד צפת, כיהן ברבנות באיזמיר בשנים 1776-1793, ושב לאחר מכן לצפת. יוסף חזן (1741- 1820) התיישב בחברון ב- 1813 ואחר כך בירושלים, שם נתמנה לרב הראשי של ארץ ישראל.

במאה ה- 19 הלכו והורעו היחסים בין הקהילה היהודית לבין האוכלוסייה היוונית באיזמיר. כבר בשלהי המאה ה- 18 הופנו האשמות אנטי יהודיות על ידי חלקים באוכלוסייה היוונית. בשנים 1864-1901 אירעו ששה מקרים של עלילת דם. המשטרה העות'מאנית התערבה לטובת היהודים, בעיקר ב- 1872, כששני יהודים נרצחו, וב- 1901, כשהמון יווני איים להתנפל על השכונות היהודיות.

במאה ה- 19 נהנו חלק מהיהודים מחסותן ומהגנתן של נציגויות אירופאיות בעיר. רבים קיבלו נתינות איטלקית, אחדים נהיו נתינים צרפתים, ואחדים, כמו משפחת פאלאצ'ה ומשפחה ליאון, השיגו חסות הולנדית.


בתי הכנסת

ב- 1690 נוסד בית כנסת "ביקור חולים", כנראה אחד מבתי הכנסת הראשונים בעיר, על ידי שלמה דה קיאווס, סוחר הולנדי שהתיישב באיזמיר. בית הכנסת "שלום" או "איינדיליס" (נקרא גם "שבתאי צבי" או "קהל דה אבאשו"), נוסד כנראה במאה ה- 17. בית הכנסת הפורטוגזי נוסד ב- 1710, "מחזיקי תורה" ב- 1722, "אלגזי" (נקרא גם "קהל דה אריבה") ב- 1728. בית הכנסת "הסניורה" נקרא על שם דונה גרציה נשיא, ועל פי האמונה נוסד על ידה. בתי הכנסת המקוריים נהרסו באסונות הטבע חוזרים ונשנים. במאה ה- 19 נבנו במקומם בתי כנסת חדשים, ביניהם בית הכנסת "שלום" (1800), "פורסטרוס", "בית לוי" (1898), ואחרים.

לרבים מבתי הכנסת עיצוב אדריכלי ייחודי. אולם התפילה מלבני או מרובע, מחולק לתשעה חלקים שווים על ידי ארבעה עמודי תווך. קישוטי הפנים, בדרך כלל מעץ, משקפים מסורות עיצוב מקומיות, המשותפות למערב אנטוליה ולאיי יוון הסמוכים, במזרח הים האיגאי. בית הכנסת "מחזיקי תורה" (נקרא גם שונצינו) עורר כעס מצד השלטונות התורכיים, בשל דמיונו לכאורה למסגד "היסאר באמי" בעיר. השלטונות ציוו על הריסת המבנה, והקהילה נאבקה קשות לבטל את הגזירה. בסוף המאה ה- 19, בבתי הכנסת "שלום", "תלמוד תורה" ואחרים באותו סגנון, הזיזו את התיבה לכיוון הקיר המערבי, כדוגמת בתי הכנסת האיטלקיים. בסוף המאה ה- 19 היו באיזמיר עשרה בתי כנסת ושמונה בתי תפילה.

בתחילת המאה ה- 20 נבנה "בית אל", בית הכנסת הגדול והמרשים ביותר באיזמיר, על ידי אמנים איטלקים שהוזמנו במיוחד. יש בו השפעות אירופאיות מודרניות, בעיקר במיקומה של התיבה קרוב לארון על יד כותל המזרח.


מוסדות קהילתיים

במאה ה- 19 יצאו לאור עיתונים וכתבי עת יהודיים, שהוסיפו נופך וגיוון לחיים התרבותיים באיזמיר. ב- 1846 נוסד העיתון היהודי הראשון, Puerta del Oriente, על ידי Pincherle. אחריו יצאו לאור חמישה כתבי עת יהודיים, ביניהם La Buena Esperanza (1871-1910) ו El Messerret (1897-1922), כולם בלדינו. מ- 1838 ועד סוף המאה, יצאו לאור מעל ל- 110 ספרים בלדינו, ביניהם ספרי שירה, סיפורת, וספרי דת.

בתחילת המאה ה- 19 דעך החינוך המסורתי, ומספר הישיבות והתלמידים קטן. אך ב- 1847 יסד אברהם אנריקס תלמוד תורה חדש, שהתרחב בשנת 1871. בשנת 1878 נפתח באיזמיר בית ספר של כי"ח (כל ישראל חברים, היא Alliance) לבנים, ושנה לאחר מכן - לבנות. בית ספר מקצועי נוסף לבנות, ובו 24 תלמידות, נפתח ב- 1884. ב- 1885 היו באיזמיר ארבעה בתי ספר יהודיים לבנים, ובהם כ- 2,500 תלמידים, ושני בתי ספר לבנות, ובהם כ- 500 תלמידות.

בית החולים היהודי הראשון בעיר נפתח ב- 1805. מאז 1840, הרחיבה משפחת רוטשילד מווינה את בית החולים, ומימנה אותו במשך כמה שנים. הוא נסגר ב- 1911. ב- 1914 נפתח במחוז קאראטאס בית חולים יהודי חדש.

במאה ה- 19 היו בקהילה היהודית מספר ארגוני צדקה ורווחה. "ביקור חולים" ו"ביקור חולים של נשים" שימש כחברה קדישא, ו"חברה קדושה של גברים" הייתה אחראית לתחזוקת בתי הקברות. משפחות נזקקות קיבלו תמיכה כספית מארגון "עוזר דלים", ו"הכנסת אורחים" הייתה מופקדת על אירוח יהודים מחוץ לעיר. היו גם ארגונים שטיפלו ביתומים, בכלות עניות, ובחולים נזקקים. חלק מהוצאות התלמוד תורה ובית החולים מומנו מהכנסות שנאספו על ידי מפעל פיס שארגנה קרן "גמילות חסדים". בנוסף, הקהילה קיבלה תמיכה מכמה תורמים: שטח לבית עלמין חדש בשכונת בורנאבאט נקנה בסיוע אלכסנדר סידי. ניסים קריספין תמך בבתי הספר של אליאנס. הברון אדמונד דה רוטשילד והברון מוריס דה הירש תרמו אף הם ליוזמות רווחה שונות.

הנהגת הקהילה הייתה מורכבת משני גופים: בית דין, שעסק בתביעות אזרחיות ומסחריות בין יהודים לבין עצמם ולעתים בין יהודים לבין לא יהודים. בדרך כלל מנה בית הדין שלושה עד שבעה חברים. לעתים עמד בראשו הרב הראשי. הגוף השני הייתה מועצת הקהילה, ובה שנים עשר חברים שנבחרו מדי שנה. המועצה הייתה אחראית לניהול הקהילה ולגביית מסים. מאמצע המאה ה- 19 אימצה הקהילה שיטות שלטון דמוקרטיות יותר, גברה השתתפותם של חברי הקהילה בתהליכי קבלת ההחלטות, והוגבלה סמכותו של הרב הראשי.

בית העלמין העתיק בבארחי באבה, שהיה בשימוש מאז המאה ה- 17 ועד תחילת המאה ה- 19, נהרס בתחילת המאה ה- 20 בשל עבודות פיתוח. בנוסף לבית העלמין בורנאבאט, היה ליהודים בית עלמין נוסף, "גורט קסמה", שהיה בשימוש עד לשנות ה- 30 של המאה ה- 20. בשנות ה- 30 נפתח בית הקברות החדש, שעדיין נמצא בשימוש.


המאה ה- 20

מאז אמצע המאה ה- 19, מספר היהודים באיזמיר הלך וירד בהתמדה. בשנת 1868 חיו באיזמיר כ- 40,000 יהודים. בתחילת המאה ה- 20 ירד מספרם ל- 25,000. מתוכם הייתה קהילה אשכנזית קטנה שנוסדה על ידי פליטים מרוסיה בשנת 1905. קריסתה של האימפריה העות'מאנית, והמלחמה בין התורכים ליוונים (1919-1921) שהרסה את העיר, גרמו לעזיבה מואצת של יהודים. רבים עזבו ליוון, לצרפת, לארצות הברית ולארגנטינה. בשנת 1927 חיו באיזמיר כ- 17,000 יהודים, וב- 1947 ירד מספרם לכ- 15,000.

בעקבות הקמתה של מדינת ישראל, עלו כ- 10,000 יהודים מאיזמיר לישראל.

בתחילת שנות ה- 60, חיו בעיר פחות מ- 2,000 יהודים, בתוך אוכלוסייה של כ- 2,300,000 תושבים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בתורכיה, אחרי איסטנבול.

כמה ארגונים התנדבותיים פעלו באיזמיר: "ליגה דה פאס" (ארגון השלום), נוסד ב- 1909 והיה מוקדש למודרניזציה של הקהילה. מאז 1925 נקרא בשמו התורכי Yardim ve Kardeslik Cemiyeti (ארגון אחווה וסיוע).

בימי מלחמת העולם השנייה (1939-1945), מילאה קהילת איזמיר תפקיד חשוב בהצלתם של כאלף יהודים משטחים יווניים שנכבשו בידי הנאצים. החל מדצמבר 1943, בעזרתם של פרטיזנים יוונים, הוברחו קבוצות של יהודים יוונים לתורכיה בסירות קטנות. הם מצאו באיזמיר מקלט וטופלו על ידי הקהילה, עד שאישרו השלטונות הבריטיים באיסטנבול את עלייתם לישראל.

הירידה הדרמטית במספר היהודים בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20 גרמה לסגירתם של כמה מוסדות קהילתיים, ביניהם בית הספר אליאנס, ששב ופעל עד סגירתו הסופית ב- 1959. בשנות ה- 60 פעל בקהילה בית ספר אחד ושני בתי כנסת, בית חולים ובית דין רבני בראשות הרב הראשי מורנו סייגורה, עד לפטירתו בשנת 1966. ב- 1970, היו עדיין כמה פעילויות נוער.

רוב היהודים בעשורים האחרונים של המאה ה- 20 היו סוחרים, יצואנים או תעשיינים. המצב הכלכלי של הקהילה היה טוב, ויחסיה עם האוכלוסייה התורכית טובים, למעט כמה התקפות על חנויות יהודיות, שאירעו במהלך ההפגנות בנוגע למשבר קפריסין בספטמבר 1955.


החיים הדתיים מרוכזים סביב שני בתי כנסת, "בית אל" ו"שער השמים", בית כנסת חדש בשכונה החדשה אלסנקאק, בה נמצאים גם משרי הרבנות והקהילה. הפעילות התרבותית מאורגנת על ידי "ליגה" , ארגון תרומות שנוסד ב- 1990. בית ספר "תלמוד תורה" הוותיק נסגר ב- 1998 והתלמידים הנותרים הועברו לבית הספר האמריקני המקומי. כ- 150 ילדים לומדים בבית הספר היהודי היסודי, בו שפת הלימוד תורכית. עברית לומדים 15 שעות בשבוע. בית החולים היהודי בקאראטאס מטפל כיום גם בחולים לא יהודים. בית האבות נמצא בסמוך.

ניו יורק

ניו יורק New York

עיר במדינת ניו יורק, ארצות הברית.


תחילת היישוב היהודי בניו יורק (עד 1664 ניו-אמסטרדם) בשנת 1654, בבואם של 23 ספרדים ואשכנזים פליטי הכיבוש הפורטוגזי של רסיפה, ברזיל. בעזרת יהודים בחברה ההולנדית להודו המערבית הצליחו להתגבר על התנגדותם של המושל והכומר המקומי ואף נתקבלו לשירות במשמר האזרחי במקום לשלם כופר-נפש משפיל.

עם הכיבוש הבריטי הותר ליהודים גם לשמש במשרות ציבוריות, ולהקים בית-כנסת. "שארית ישראל", העדה הראשונה בניו-יורק, התארגנה כנראה ב-1706 ובית-הכנסת הראשון הוקם ב-1729 לערך.

יהודים סחרו בקקאו, אלמוגים, אריגים ועבדים ותקופת-מה היה בידם המונופולין על המסחר בזנגביל; ב-1701 היוו היהודים 12% מכלל העוסקים במסחר עם ארצות-חוץ, אף שחלקם באוכלוסיה הכללית לא עלה על 2%. עם הירידה במסחר הימי גדל מספר היהודים במסחר הסיטוני והקמעוני. במלחת העצאותץ האמריקאית אימצו היהודים גישה נייטרלית; עם נצחון המהפכה נכללו זכויות היהודים בחוקת המדינה ונפתח לפניהם כר נרחב לפעולה בכל תחומי החיים. בשנות המלחמה ירד שיעור האוכלוסיה היהודית בניו-יורק לפחות מ-1%; ההגירה מגרמניה ופולין בשנים ה- 1840-1830 הקפיצה את מספרם לכדי 15,000 ב- 1847 ו- 40,000 (4% מכלל התושבים) ערב מלחמת הצפון והדרום (1861- 1865). חל גיוון בחיי הקהילה, נוסדו בתי-כנסת, ארגונים ומוסדות לפי ארצות-המוצא, אך התנהלו גם פעולות שגישרו על-פני ההבדלים ותרמו לגיבוש גובר והולך, בפרט בדברים הנוגעים לכלל ישראל (דוגמת עלילת דמשק ב-1840 ומשפט מורטרה ב-1859). פרט לסוחרים מעטים אדירי-הון התרכזו היהודים במסחר הקמעוני ובתעשייה הזעירה; אחדים שימשו בפקידות הממשלתית. במלחמת הצפון והדרום נחלקו יהודי ניו-יורק בשאלת העבדות ככל שאר התושבים אך דגלו רובם ככולם בשמירת האיחוד האמריקאי. רבים התגייסו, אף שהלך-הרוחות בצבא לא הצטיין באהדה ליהודים. בתום המלחמה היתה בניו-יורק קהילה יהודית מבוססת מכל הבחינות; הוכשרה הקרקע לקליטת ההגירה הגדולה מארצות מזרח-אירופה. ב-1870 נאמד מספר היהודים בניו-יורק ב-60,000 (4% מכלל התושבים); שני-שלישים מהם ילידי גרמניה או צאצאים של יוצאי גרמניה. המהגרים - פליטי פוגרומים, יוצאי עיירות קטנות, דוברי יידיש ועניים מרודים - השתקעו רובם בניו-יורק, תחנתם הראשונה בעולם החדש, ופנו לרוכלות או לעבודה בתנאי ניצול קשה בבתי-המלאכה השונים, בעיקר בענף ההלבשה; בסוף המאה ה- 19 היוו היהודים 85% מעובדי המחט בניו-יורק. הם עבדו גם בתעשיות אחרות כגון בייצור סיגריות, בעבודות הקשורות בבנייה, נגרות, צבעות, בענף המזון והמאפיות. החלה נהירה למוסדות הלימוד ובשנות ה-1920 המוקדמות כבר הסתמנה תחילת המעבר למקצועות אקאדמיים, ואילו בתחום הכלכלי גברה הנטייה לעיסוק עצמאי במסחר ובתעשייה.
ארגוני הפועלים הגבירו את ליכודם הפנימי בסידרה של שביתות גדולות שהביאו לשיפור תנאי העבודה והשכר. ביישוב הגרמני הוותיק חלה התבססות נוספת עם פיתוח רשתות כלבו, בנקאות ומפעלי תעשייה, בעיקר בהלבשה. בשנים 1910-1880 גדלה אוכלוסית ניו-יורק היהודית מ-80,000 ל- 1,100,000 (23% מכלל האוכלוסיה). בצד בתי- הכנסת הרפורמיים והקונסרבטיבים של היישוב הוותיק התרבו מוסדות הדת והעזרה ההדדית בציבור המהגרים, על בסיס של מוצא ומסורת משותפים. הופיעו כתבי-עת רבים ביידיש ונוסדו תיאטרונים ביידיש. השפעת הארגונים הציוניים נתחזקה בעיקר אחרי מלחמת- העולם הראשונה; הסוציאליסטים, במסגרת "חוג הפועלים", התמקדו בטיפוח התרבות העממית ובקידום החינוך. הציבור האורתודוכסי דאג להשלמת החינוך הכללי על-ידי תוספת חדרים, תלמודי-תורה וכיו"ב. ב-1910 הקים ד"ר שמשון בנדרלי את משרד החינוך היהודי, בחלקו הגדול בכספי משפחת שיף. ב-1909 הקים י.ל. מאגנס את הפדרציה של הקהילות היהודיות בניו-יורק שהיתה בעצם נסיון ראשון (ואחרון) של ארגון קהילתי כולל; היא התקיימה עד 1922. אותו זמן גם הונחו היסודות למוסדות לימוד במדעי היהדות דוגמת בית-המדרש לרבנים, ישיבה-יוניברסיטי על שם ר' יצחק אלחנן ספקטור ועוד. בזירה הפוליטית תמכו יהודי ניו- יורק רובם ככולם במפלגה הדמוקרטית, עד שנות ה-1930 באמצעות המנגנון שלה במנהטן ("טאמאני הול"). תוך כדי כך נפתחו לפני יהודי ניו-יורק אפשרויות חדשות בתחום המימשל המקומי והארצי. בשנות העשרים נבלמה ההגירה לארצות-הברית בגלל קשיי היציאה מרוסיה והנהגת שיטת המיכסות להגירה מארצות שונות.

קצב הגידול באוכלוסיה היהודית של ניו יורק הואט בהרבה; ב-1927 מנתה 1,765,000, כעבור עשר שנים 2,035,000 וב-1950 - 2,100,000 נפש. גילויי אנטישמיות מאורגנת התרכזו בניו יורק מסביב לארגון הגרמני בשנים שקדמו להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה, ומאמצע שנות ה-1960 בחוגי האפרו-אמריקאים המיליטטיים. עד שנות ה-1940 פעלו בניו-יורק לא פחות מ- 4,000 ארגונים יהודיים למיניהם, בעלי דרגות שונות של הזדהות עם כלל ישראל. בתחום הסיוע לנזקקים פועלת הפדרציה הכללית של ארגוני הצדקה המקיימת, בין השאר, בתי-חולים שאחדים מהם נחשבים כטובים בעולם. התנועה היידישיסטית הצטמקה במרוצת השנים והפעולה העברית, מסביב להסתדרות העברית" ושבועון "הדאר", מקיפה מעטים. לעומת זאת משתקפת הזיקה היהודית בריבוי בתי-הכנסת, אף ששיעור החברות בפועל בעדות השונות נמוכה ביותר. ב-1967 התקיימו בניו- יורק רבתי 539 בתי-כנסת אורתודוכסיים, 184 קונסרבאטיביים, 93 רפורמיים ו-5 בלתי-מוגדרים. בציבור הרפורמי בולט בעושרו וביוקרתו טמפל עמנואל, ועד לשנות ה-1950 התנהלה עיקר הפעולה בציבור זה בתחום הפילנתרופי. במחנה האורתודוכסי חלה בשנות ה- 1940 התפלגות בין "חדשנים" וחרדים מסורתיים; אלה האחרונים רואים את עיקר תפקידם בייסוד "ישיבות" גדולות. מקורבות לאורתודוכסים העדות הקונסרבאטיביות, שבתי-הכנסת שלהן משמשים גם כמרכזים קהילתיים לכל דבר. שפע הספריות מוסדות הלימוד והפרסומים בתחום היהדות עשה את ניו- יורק מרכז יהודי גדול עוד בשנות ה-1920, ועל אחת כמה וכמה אחרי ליקוי המאורות.

אחרי מלחמת העולם הראשונה חדרו היהודים לחיי האמנות והתרבות בניו יורק ובתחומים אחדים - בתיאטרון, במוסיקה ובמו"לות - אף הגיעו לשליטה גמורה. חלקם כצרכני תרבות גדול לאין-ערוך הופיעו ספרים ובטאונים שהתרכזו בתיאור מוחשי של חבלי ההתערות ביבשת החדשה, אגב דגש שמאלני מובהק. תור הזהב של הבמה הקלה, בשנות ה-1930, ה-1940 וה-1950, היה רצוף יהודים בתחום הארגון והביצוע כאחד, ואמנים יהודיים היוו עד לאחרונה את הרוב המכריע בתזמורות הגדולות. רב חלקם גם בעולם הציור והפיסול, והריקוד האמנותי. יהודים תופסים עמדות מרכזיות בעיתונות היומית והתקופתית המופיעה בניו-יורק. זה יובל שנים שיהודים בניו יורק נוטלים חלק במידה גדלה והולכת במיבצעים ספורטיביים למיניהם, גם בפועל וגם כצופים. ניתן לומר שמידת המעורבות של הקיבוץ היהודי בניו יורק בחיי התרבות והרוח במקום גדולה עד כדי כך, שאין להעלותם על הדעת בנפרד ממנו.

בניו יורק שוכן הריכוז היהודי העירוני הגדול ביותר בעולם, בשנת 1970 היה מספר התושבים בשטח המטרופוליטאני 11,448,480 ומספר היהודים - 2,381,000, מזה 1,836,000 בעיר עצמה.

בשנת 1997 התגוררו בעיר ניו-יורק 1,900,000 יהודים.

סינסינאטי

סינסינאטי

עיר במדינת אוהיו, ארצות-הברית

את העדה היהודית הראשונה בסינסינאטי הקימו עשרה יוצאי אנגליה, ב-1824. בגלי הגירה נוספים הגיעו לעיר יהודים מהולנד, מאלזאס (צרפת) ובעיקר מגרמניה. באותה עת הייתה מגמת יהודי המקום לתנועת הרפורמה. עם ההגירה ממזרח-אירופה בסוף המאה גברה הנטייה לתנועה הקונסרבאטיבית ובעקבותיה, בסוף המאה ה- 19, גם פעילות ציונית.

באמצע המאה ה-19 נטלו היהודים חלק פעיל בכל ענפי הכלכלה בעיר, ובפרט בתעשיות ההלבשה ובמפעלי הזיקוק. במאה העשרים בלט חלקם במסחר במקרקעין , בענף הבניין ובמקצועות החופשיים.

משנת 1900 והלאה העמידו יהודי סינסינאטי ארבעה ראשי-עירייה: יוליוס פליישמן, פרדריך שפיגל, מאריי סיזנגוד (1930-1926) וולטון בכרך (1967-1961). גילברט בטמן ובנו תפסו עמדות בכירות במערכת המשפט.

בסינסינאטי פעל יצחק מאיר וייז (1900-1819), אבי תנועת הרפורמה ביהדות אמריקה. ב- 1854 נתמנה לרב במקום ותוך זמן קצר נעשתה העדה שבהנהגתו לאחד המרכזים הרפורמיים הראשונים במדינה. הוא גם הוציא סידור-תפילה מיוחד - "מנהג אמריקה" באנגלית ובגרמנית, ופירסם במשך שנים רבות כתבי-עת רפורמיים חשובים.

בשנת 1070 היה מספר תושביה של סינסינאטי 448,500. מספר היהודים נאמד ב-30,000 בשנת 1976. היישוב היהודי נמנה עם המעמד הבינוני הגבוה והתרכז בפרברים המיוחסים. בקהילה היו עשר עדות אורתודוכסיות, ארבע רפורמיות ושלוש קונסרבאטיביות. הלשכה לחינוך יהודי קיימה פיקוח רופף על בתי-הספר היומיים והדתיים לילדי יהודים. ה"היברו יוניון קולג'" (שנוסד ב-1875) הפך להיות מרכז חשוב להוראת היהדות ולהכשרת רבנים רפורמיים. בעיר פעלו בית-חולים יהודי ושני מוסדות לטיפול בזקנים, מרכז קהילתי (מ-1932), מוסדות צדקה, סניפים של ארגונים ארציים, לרבות ציוניים, ושני מועדונים חברתיים.

בשנות השמונים ירד מספר היהודים בעיר, ובשנת 1997 חיו בסינסינאטי כ- 25,000 יהודים.