קהילת יהודי קרושנייוויצה

לודז'

Łódź 
עיר מחוז, מרכז פולין.

בסוף המאה ה-18 היה היישוב כפר צנוע. אחרי 1820, תחת השלטון הרוסי, צמחה לודז' ונהייתה מרכז תעשייתי ראשון במעלה, והקהילה השנייה בגודלה בפולין העצמאית, אחרי מלחמת-העולם הראשונה.
בשנת 1793 חיו בלודז' 11 יהודים. ב- 1823 כבר היה מספרם 290, ובשנת 1856 - קרוב ל- 3,000. בראשית המאה העשרים כבר ישבו בלודז' כמאה-אלף יהודים, וכפליים ויותר בשנת 1931. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית.

הממשלה הרוסית, שהייתה מעוניינת לפתח את תעשיית הטקסטיל במקום, הזמינה אורגים מומחים מגרמניה בתנאים נוחים. כדי למנוע תחרות מצד היהודים דרשו הגרמנים שתיאסר עליהם הישיבה ורכישת נכסים בעיר החדשה, כנהוג בזגיירז' הסמוכה, אך היהודים הצליחו לסכל את המזימה. למתיישבים היהודיים הוקצו שני רחובות בקרבת השוק; היחידים שהורשו להתגורר מחוץ לרובע היו בעלי מפעלים המעסיקים פועלים יהודיים, סיטונאים, ובעלי מקצועות חופשיים; תנאים נוספים היו השליטה בפולנית, צרפתית או גרמנית, הרשמת ילדיהם מגיל 7 ומעלה בבתי-הספר הכלליים, והאיסור ללבוש בגדים יהודיים מסורתיים. בראש המאבק נגד הגרמנים עמד שמואל יחזקאל זלצמן, שדאג גם להרחבת הבנייה כדי להקל על הצפיפות והאמרת שכר-הדירה ברובע היהודי.
בשנת 1848 ביטל הצאר את ההגבלות על מגורי היהודים בערי פולין ובשנות ה- 60 של המאה ה- 19 לא היתה עוד בלודז' התייחסות לרובע מיוחד ליהודים. רבים הוסיפו להתרכז בשכונה הישנה ("אלטשטאט"); ריכוז נוסף של בעלי-מלאכה, רוכלים ופועלים נוצר בפרבר באלוט. עד 1916 היה באלוט בבחינת כפר מחוץ לתחום שיפוטה של עיריית לודז' ותנאי התברואה בו היו גרועים ביותר; המצב לא השתפר גם לאחר שסופח הכפר לעיר, ואף החריף ככל שגדלה האבטלה בקרב קבלני האריגה הקטנים בין שתי מלחמות-העולם.
במשך רוב המאה ה-19 ועד 1939 היו יהודי לודז' פעילים מאוד בתעשיית הטקסטיל, בפרט באספקת חומרי-הגלם; סיטונאים וקמעונאים, סוכנים ומתווכים היוו יותר משליש המפרנסים היהודיים בעיר. ב-1914 היו בבעלות יהודית 175 בתי-חרושת בלודז' (שליש מכלל בתי החרושת); 150 מהם היו בענף הטקסטיל. יהודים החזיקו כ-19,000 בתי-מלאכה קטנים, ומכלל ציבור הפועלים היהודיים עבדו בטקסטיל 26,845. במטוויות היהודיות ייצרו בעיקר כותנה. התעשיינים החשובים היו פוזנאנסקי, חיים יעקב וישליצקי, אשר (אוסקר) כהן, האחים אטינגון, יעקב קסטנברג וטוביה ביאלר. לודז' ניזוקה קשה במלחמת-העולם הראשונה, כאשר הגרמנים תושבי העיר שיתפו פעולה עם הכובשים.

עם מפלת רוסיה הצארית והקמת פולין העצמאית אבד ללודז' השוק הרוסי הגדול, וממשלת פולין לא נתנה סיוע לתעשייה שבידי היהודים ולא דאגה לשיקומה. אדרבה, שר האוצר גראבסקי עוד הכביד את עול המסים על האוכלוסייה היהודית. החברות שהצליחו להתאושש הוכו במשבר הכלכלה העולמי ב-1929. ובשנות ה-30, במגמה להעביר מפעלים ועסקים לידי פולנים, התחזקה המדיניות האנטי-יהודית בתחום הכלכלי.

פועלים נדחקו ממפעלי תעשיה שונים, גם של יהודים, בכל מקרה של התרחבות או הכנסת מיכון חדש במפעל, מאחר שהפועלים התנגדו להעסקתם בעידוד הממשלה. בין שתי מלחמות-העולם הייתה תעשיית הבגדים המוכנים רובה ככולה בידי יהודים. יהודים עבדו גם בבניין ובמקצועות לוואי שונים, על בסיס קבלנות. התאחדות יהודית של בעלי-מלאכה ותעשיה הוקמה בלודז' עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, ביזמת הבנק היהודי לעזרה הדדית. ב-1925 התארגנו הסוחרים היהודיים וכעבור שנה הוקם איגוד של סוחרים וקמעונאים משותף ליהודים ולא יהודים; אלה האחרונים פרשו כעבור זמן קצר.

בתחום האיגוד המקצועי נאבקו על הפועל היהודי "הבונד", "פועלי-ציון" והמפלגה הסוציאליסטית הפולנית (פ.פ.ס.); בסוף 1903 נוסדה מחלקה יהודית בפ.פ.ס. המקומית ביוזמת יוזף פילסודסקי. פעילות רבה גילה ה"בונד" בלודז' במהפכת 1905. ב-1927 הונהגו בפולין בחינות מקצועיות לבעלי-מלאכה, שפתחו פתח לאפליה נוספת.

ההתערבות בחיי היהודים בימי הצארים השפיעה אך במעט על קהילת לודז', והיא שמרה על עצמאותה גם בתנאים קשים. כאשר זכו הקהילות למעמד רשמי בפולין העצמאית התקיימו לראשונה בחירות דמוקראטיות לוועד הקהילה בלודז' (1924) ונבחרו 7 מרשימת חסידי אלקסאנדרוב, 6 מרשימת הציונים וה"מזרחי", 3 נציגי ה"בונד", 11 נציגי "אגודת ישראל", 1 מרשימת פועלי אגודת ישראל, 2 נציגים של בעלי- מלאכה, 2 של פועלי-ציון שמאל, 1 מרשימת הפולקיסקים ושני קומוניסטים. ראש הקהילה הראשון הציוני היה אורי רוזנבלאט. ב-1931 פוזר הוועד בפקודת השלטונות ופרט לירידה גדולה ברשימה החסידית לא חל שינוי ממשי בהרכב הוועד החדש; הפעם הועמד בראשו איש "האגודה" חייב מינצברג, שהמשיך בתפקיד עד לשואה. החשוב במוסדות הצדקה בקהילה היה קופת גמילות חסדים שייסד ב-1899 ישראל פוזנאנסקי.

בין רבני לודז' במאה ה-19 היו: מנדל וולף הכהן ירוזולימסקי ויחזקאל נומברג, מחסידי קוצק, שהיו לו מתנגדים רבים בקהילה (אבי-סבו של הסופר האידי דוד נומברג). עם גידולה של לודז' היהודית גדלה חשיבותה של רבנות לודז'. ב-1873 עלה על כס הרבנות אליהו חיים מייזל, מיהודי ליטא, שנעשה למנהיגה המוכר של יהדות לודז'. ב-1920 פרצה מחלוקת על יורשו של ר' אליעזר לייב טרייסטמן ושוב לא נבחר רב לקהילה. אחרון הרבנים בבית-הכנסת הרפורמי היה מארכוס (מרדכי) בראודה, מי שהיה מייסד בתי-הספר העבריים בעיר.

ב-1926 פתחה "בני-ברית" לשכה בלודז', שתמכה בבית-הספר המקצועי של "אורט", בבית- יתומים ובמוסדות תרבות שונים. בין שתי מלחמות-העולם פעל בהצלחה רבה בית- ההבראה לחולי ריאות וחברת "לינת-הצדק" הקימה בתמיכת העיריה והקהילה בית-חולים לילדים ובית-מרקחת. ליד בתי-הכנסת התארגנו שירותים שונים לנזקקים כגון "מלביש ערומים", סיוע משפטי, סעד רפואי, וארוחות-חינם לילדי בתי-ספר; כמו"כ ניתן סיוע בהקמת קואופראטיבים יצרניים. היו בעיר ישיבות רבות, תלמודי-תורה, "חדר מתוקן", ורשת מגוונת של מוסדות חינוך, מגני-ילדים לתיכונים, שלימדו בהם גם עברית ופולנית. ב-1918 נוסד בית-הספר הראשון באידיש על-שם בורוכוב. ה"תלמוד-תורה" על-שם יארוצ'ינסקי נעשה לבית-ספר מקצועי ללימודי מכניקה, חשמלאות ואריגה. בית-ספר לבנות ("בית-יעקב") נוסד ב-1924. אף כי לודז' לא נמנתה עם מרכזי התרבות הגדולים חיו ופעלו בה יוצרים וחוקרים עבריים רבים דוגמת יצחק קצנלסון, דוד פרישמן, יעקב כהן, י"נ שמחוני, פיליפ פרידמן, אריה טרטקובר וחיים יצחק בונין; סופרי האידיש - ישעיה אוגר, עורך העיתון הציוני "לאדזער טאגבלאט", י"י טרונק; ל. פוקס וחיים קרול; המנצח חמיו
(נחמיה) וינאוור והמלחין י' גולדשטיין.

בסוף המאה שעברה התארגנו בלודז' להקות דראמאטיות באידיש שמהן צמח "התיאטרון הגדול" עם יוליוס אדלר וזאסלאבסקי; פעלה במה סאטירית בהנהלת משה ברודרזון ושמעון דז'יגאן. אגודות ציוניות התארגנו בלודז' מיד לאחר הקונגרס הציוני הראשון ב-1897, מסביב לבתי-הכנסת. הפעולה העברית התנהלה במסגרת האגודה "הזמיר", שנוסדה ב-1899 והקימה מקהלה, חוג דראמאטי וספריה ואף תזמורת פילהארמונית (1915). "פועלי-ציון" ו"הבונד" ייסדו ספריות משלהם. "אגודת- ישראל", שעיקר תומכיה היו חסידי גור, הייתה פעילה במיוחד בשנות מלחמת-העולם הראשונה. מלבד "לאדזער טאגבלאט" (מ-1908) הופיעו בעיר העיתונים "לאדזער מארגענבלאט" (1915); "נייער פאלקסבלאט" (1923) וכתבי-עת אחרים באידיש ובעברית.

לפני שהתחילו הנאצים בהסתת המיעוט הגרמני בלודז' שררה בעיר אנטישמיות פולנית רגילה. משנת 1933 התרבו מקרי תקיפה ורצח ובבחירות לעיריה ב-1934 השיגו המפלגות האנטישמיות רוב מכריע בדרישתן לטהר את לודז' מיהודים; שלטונן לא האריך ימים ובבחירות כעבור שנתיים היה רוב למפלגות הסוציאליסטיות בציבור הפולני היהודי. המינהל החדש פעל לריסון ההתנכלות בציבור הפועלים היהודי ובמסחר היהודי אך ללא הועיל.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בלודז' 233,000 יהודים, כשליש האוכלוסייה בעיר.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ופלישת צבאות גרמניה לפולין, נמלטו יהודים רבים מן הצמרת התרבותית והחברתית, עשירים ובני נוער, אל וארשה וערים אחרות בדרום פולין. רבים עברו לשטחים שהועברו לשליטת הסובייטים (במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב) במזרח פולין. בריחת יהודים מהעיר נמשכה עד מאי 1940.

הגרמנים נכנסו ללודז' ב-8 בספטמבר 1939. העיר סופחה ל"רייך" כחלק מ"חבל-וארטה" ושמה שונה לליצמנשטדט.

באוקטובר 1939 פיזרו הגרמנים את ועד הקהילה ומינו את חיים מרדכי רומקובסקי, לשעבר סגן יושב-ראש הוועד, ל"זקן היהודים". מועצה שהקים רומקובסקי פוזרה עד מהרה ו-31 חבריה נשלחו בנובמבר למחנה הריכוז ראדוגושץ'; במקומה הוקם גוף פורמלי כפוף לגסטפו ול"זקן היהודים". באותו החודש העלו הנאצים באש את בית-הכנסת הגדול ותלו בפומבי שני פולנים ויהודי אחד.

בדצמבר פינו הנאצים את היהודים מבתיהם במרכז העיר ושיכנו במקומם גרמנים. הם גם גירשו אלפי יהודים לגנראל-גוברנמאן. בינואר 1940 נדרשה האוכלוסייה היהודית שנותרה בלודז' להתרכז בעיר הישנה ברובע באלוט.

הגטו נתחם רשמית ב-8 בפברואר 1940; שטחו היה פחות מ-4 קמ"ר, לא היה ביוב ברוב הרחובות. כדי להחיש את המעבר לגטו ערכו הנאצים פוגרום ב-1 במארס ורצחו יהודים רבים. ב-30 באפריל נסגר הגטו על 164,000 יהודים. הנאצים הקימו גדרות תיל ועץ ועמדות משטרה, והפרידו את הגטו מהעיר.
באוקטובר 1940 ירדה מן הפרק התכנית להעביר את יהודי לודז' למחוז לובלין או למדגסקר באפריקה, ויושבי הגטו נידונו לחיי ניוון ורעב. עד מהרה נותרו רובם ללא אמצעי מחייה, ובתחילת סתיו 1940 היו בגטו הפגנות ומהומות על רקע זה. המצב השתפר במקצת כאשר הוקמה רשת של מפעלי ייצור, בעיקר לצורכי הצבא הגרמני; באוגוסט 1942 פעלו בגטו 91 בתי- חרושת שהעסיקו קרוב ל-78,000 עובדים. בשנים 1944-1940 הוציאו הגרמנים למחנות-עבודה 15,000 איש ורק מעטים חזרו חיים. המשטרה הגרמנית ערכה חיפושים חוזרים ונשנים וגזלה מן היהודים את המעט שעוד נשאר בידם. הצפיפות, הרעב ותנאי התברואה גרמו למגיפות דיזנטריה וטיפוס, אך עיקר התמותה הייתה משחפת (פי 26 מזו שב-1936), שיעור התמותה הממוצע לחודש היה גבוה פי 8 מזה שלפני המלחמה. בתנאים מחרידים אלה הקים רומקובסקי רשת נרחבת של מינהל
עצמאי, עם מחלקות שנועדו לספק את צורכי האוכלוסייה במידת האפשר. משנת 1940 עד ספטמבר 1942 הפעילה מחלקת הבריאות של הגטו 7-5 בתי- חולים, 5 בתי-מרקחת ומרפאות מיוחדות; מחלקת החינוך ניהלה 45 בתי-ספר דתיים וחילוניים, שני תיכונים ובית-ספר מקצועי; מחלקת המזון פתחה מטבחים ציבוריים במפעלים, משרדים ובתי-ספר והנהיגה קיצוב מיוחד לגבי סוגי אנשים שונים. מחלקת הסעד חילקה הקצבות לנזקקים וקיימה שני בתי-זקנים, מעון לנכים ומעון לחולים כרוניים. הוקם בית-יתומים ואורגנו מחנות לילדים. המחלקה לחקלאות דאגה לגינות-ירק בגטו והמחלקה לסטטיסטיקה ריכזה נתונים לצורכי הנהלת הגטו והגרמנים כאחד.

מחלקת הארכיון ניהלה רישום יומי על החיים בגטו (החומר שמור ברובו במכון ההיסטורי היהודי בווארשה). לעומת זאת עסקה "לשכת עבודה" בהעמדת כוח-אדם יהודי למחנות של עבודת-כפייה ומחלקת קניות מיוחדת עסקה ברכישת נכסים בזיל הזול. המשטרה היהודית שמרה על הסדר בגטו, אך גם נטלה חלק בגירושים ובגיוס יהודים לעבודות-כפייה. יחידת משטרה מיוחדת החרימה רכוש יהודי ומפקדה דוד גרטלר, ואחריו מ. קליגר, קיבל פקודות ישר מן הגסטאפו. בגטו היה גם בית-דין ובית-סוהר. חוגים פוליטיים וחברתיים ניהלו פעולות חינוכיות, אירגנו הפגנות נגד רומקובסקי (1940) ושביתות בבתי-החרושת. הם חיבלו בתוצרת והאזינו לשידורי הראדיו. כמה מהם ניהלו, בהסכמת רומקובסקי, מטבחים לחבריהם ואפילו נקודות-הכשרה במבואות הגטו (מאריסין). בספטמבר 1940 הקימו חוגים ציוניים את "חזית דור בני המדבר" שהוסיפה לפעול אחרי שחוסלה ההכשרה, באמצע 1941.

בחודשים ינואר-אפריל 1942 הובילו הגרמנים למחנה-המוות חלמנו יותר מ-44,000 יהודים; במאי הועברו לשם 11 אלף יוצאי פראג, וינה, לוקסמבורג וערים שונות ב"רייך הישן" שהגיעו לגטו בסתיו 1941 (מספרם היה אז כמעט כפליים מזה). אחרי ה"מבצע" הזה נלקחו להשמדה 16,000 מיהודי המקום - ילדים עד גיל 10, קשישים מבני 60 ומעלה, חולים ותשושים. תוך תשעה חודשים - ינואר-ספטמבר 1942 - פחתה אוכלוסיית הגטו כדי החצי בקירוב, ל- 89,500 לערך; למעשה הייתה הירידה גדולה יותר, בהתחשב ב-15,500 הפליטים שרוכזו בגטו ממקומות אחרים. הגטו נעשה למחנה-עבודה; צומצמו או חוסלו גופי-מינהל יהודיים ומוסדות נסגרו ברובם. לעומת זאת גדל מספר המפעלים ל-119 (באוגוסט 1943) והם העסיקו כ- %90 מיושבי הגטו, לרבות ילדים מבני 8 ומעלה.

חיסול גטו לודז' בא בחודשים יוני-אוגוסט 1944, כשהעבירו הגרמנים 76,701 אחרוני יהודי הגטו למחנה ההשמדה אושוויץ. בינואר 1945 עוד נמצאו בלודז' 800 יהודים, "פלוגת-נעילה" כביכול, ועוד כ- 70 יהודים שהצליחו להסתתר בשטח הגטו; הם שוחררו ב-19 בינואר 1945, עם כניסת הצבא הסובייטי לעיר.

אחרי המלחמה

תוך שנתיים הייתה לודז' הגדולה בקהילות היהודיות שנתחדשו בפולין; עד סוף 1946 השתקעו בה יותר מ-50,000 יהודים משארית הפליטה, רובם יהודי פולין שעברו את שנות המלחמה ברוסיה. הוקמו מוסדות יהודיים - הוועדה ההיסטורית המרכזית, תיאטרון, מערכות עיתונים בעברית, ביידיש ובפולנית ואירגונים ציוניים. נוסדו "קיבוצים" - לצעירים שהתכוננו לעלייה לישראל.

עם השלמת הסובייטיזציה של פולין ב-1950 נגזר אלם על החיים היהודיים בפולין. יותר ממחצית היהודים במדינה עזבו עוד ב-1950-1946; אחרי גל העלייה השני ב-1957-1956 נשארו בלודז' רק אלפים אחדים. מועדון ובית-ספר יהודי הוסיפו לפעול עד 1969, כאשר עזבו כמעט כל הנותרים.

שנות ה-2000

משנת 2006 הקהילה משדרת ברדיו לודז' תכנית בשם "שלום - מוסף של דת ותרבות יהודית".

בשנת 2016 חיו בלודז' כ-300 יהודים שחברים בקהילה היהודית. בראש הקהילה עומד שמחה קלר. לקהילה שתי בתי כנסת פעילים (ברח' פומורוסקה וביה"כ רייכר) וכן בית קברות חדש - בשנים 1811 - 1892 פעל בית קברות חדש, שהוא כיום הרוס ברובו). הקהילה מנהלת מעון יומי לקשישים, מסעדה, כשרה - קפה טובים (Cafe Tuwim), חנות כשרה, מרכז תרבות והיסטוריה יהודי, בית הארחה "לינת אורחים", ישיבה "שומרי הדת", חברה קדישא, אגודת "ביקור חולים" ומקווה. בתוכנית בניית בית כנסת חדש עבור כ- 200 מתפללים.

פוזנאן Poznan

(בגרמנית פוזן, במקורות היהודיים פוזנא)

עיר מחוז במערב מרכז פולין.


בעקבות חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18 הייתה פוזנאן באזור שבשליטת פרוסיה ונודעה אז בשמה הגרמני POZEN.

אחת הקהילות הוותיקות והחשובות ביותר בפולין-ליטא. כנראה מן המאה ה-13. במרכז העיר נמצא " רחוב היהודים " שסביבו גרו היהודים מימי הביניים .הרחוב מוביל מכיכר העיר צפונה .האזכור הראשון של היהודים הוא משנת 1367 , כאשר נשרף הרובע היהודי כוללבית הכנסת הראשון שהוקם באותה שנה .עלילת-דם במקום נזכרת בתעודה משנת 1399. כיובל שנים לאחר מכן נידלדל היישוב מחמת דליקה ולא התאושש אלא בעשור השני של המאה ה-16. אותה מאה הייתה תקופה של פריחה רוחנית ושגשוג חומרי וקהילת פוזנא נעשתה למרכז יהודי בפולין גדול, עם 3,000 נפש (%10 מכלל האוכלוסיה) ו-137 בתי עץ ואבן. רבניה, "חכמי פוזנא", היו גדולי הדור. עם זאת ניהלה מאבק בלתי-פוסק עם העירונים והכמורה המקומית, שביקשו להצר את רגלי היהודים ומידי פעם היו פרחי-כהונה ישועים מתנכלים לרובע היהודי; באחת ההתקפות האלה, בשנת 1577, נהרגו 20 מיהודי המקום. מסוף המאה ואילך תכפו הפורענויות. פעמיים נאלצו לנטוש את בתיהם מחמת דליקות קשות, רבים נמלטו מפני מגפה ולא חזרו. גבר עול המסים והקהילה שקעה בחובות (ולא פרעה אותם אלא באמצע המאה ה-19). עם חדירת סוחרים גרמניים משלזיה נתקפחה פרנסתם של היהודים, ולזאת נוספו רדיפות הישועים ומגיפות והמלחמה עם השוודים בשנות ה-50 של המאה. בקשת סיוע מקהילות גרמניה ובוהמיה (1674) הושבה ריקם. עם הירידה החומרית חלה הידרדרות בחיי התרבות והחינוך ורבו המדנים
בקרב ראשי הקהילה. המצב החמיר במאה ה-18 בסידרה של דליקות, מגיפות, פשיטות, שטפונות ועלילות- דם; ב-1759 הטיל הכובש הפרוסי מס כבד על הקהילה. נטל החובות העיק יותר ויותר ו- 3000 היהודים שבה (הפעם %40 מכלל האוכלוסיה), עניים מרודים וחדשים בעיר, נשחקו עד דק.

בחלוקת פולין (1793) סופחה פוזנאן לפרוסיה וסמכויות הקהילה צומצמו, על פי התחיקה היהודית בפרוסיה כולה. ילדי היהודים התחילו להתקבל לבתי-הספר היסודיים והתיכונים הכלליים, ותנועת ה"השכלה" וההתגרמנות גברה בקרב היהודים. מאמצי העיריה להגביל את מגורי היהודים לרובע המיוחד נכשלו; השלטון החדש החליט, מטעמי הגיינה, להרשות ליהודים להתישב בכל חלקי העיר בתנאי שלא יחרגו ממספר הבתים שהיה בבעלותם ברובע המקורי, וגם הותר להם לרכוש בתים של נוצרים. בתקופת הדוכסות הגדולה של ורשה (1807- 1813) בוטלה האמאנציפאציה והוטלו מסים חדשים וכשחזר השלטון הפרוסי פרצה מחלוקת בקהילה מסביב לבחירתו של ר' יעקב משה איגר לרב המקום, כיוון שיצא נגד תכנית המשכילים להחליף את ה"חדרים" ברשת בתי-ספר ולפתוח בית-מדרש למורים בעיר. (ה"חדרים" נסגרו רק כעבור 40 שנה). כדי להגביר את ההתבוללות ולהחליש את היסוד הפולני בעיר העניקו השלטונות זכויות-אזרח לבעלי ההשכלה הגרמנית ולוותיקי הקהילה; הרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית (%85) המשיך במעמד של תושבים "נסבלים". ב- 1853 נבחרו היהודים לראשונה למועצת העיר והפולנים הפכו למיעוט בה. היחסים בין היהודים
והגרמנים השתפרו והלכו והקשרים עם קהילות פרוסיה וגרמניה התהדקו על חשבון הזיקה למזרח. בשנות ה-60 הגיעה האוכלוסיה היהודית ל-6,000 בערך ומצבה החומרי הוטב. הוקם בית- כנסת מפואר ובתקופה שבין 1914-1876 נערכו בפוזנאן ארבעה כנסים רבניים.

בפולין העצמאית, שקמה אחרי מלחמת העולם הראשונה, נתחדשו הרדיפות ויהודים רבים עזבו את העיר. בסוף שנות השלושים נשארו בפוזנאן פחות מאלפיים יהודים.

ערב מלחמת העולם השנייה נמנו בפוזנאן רק 1,500 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לפוזנאן כמה ימים אחרי פלישתם לפולין, בתחילת ספטמבר 1939. הם החרימו את בתי-הכנסת והפכו את בנייניהם לאורוות. רכוש יהודי נשדד, ויהודים פונו מבתיהם. בימים 12-11 בדצמבר אותה השנה גורשו יהודי פוזנאן לאוסטרוב לובלסקי ולמקומות אחרים בשטחי הגנראל-גוברנמאן.

מנובמבר 1939 ועד 1943 היו בעיר ובסביבתה מחנות עבודה ליהודים שהובאו ממקומות אחרים בפולין.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה ככל הנראה שבו יהודים לחיות בפוזנאן. לפי דו"ח הוועד היהודי בפולין מ-1947 נרשמו בפוזנאן בינואר 1946 224 יהודים (148 גברים, 76 נשים), ביוני אותה השנה היו שם 343 יהודים (208 גברים ו-135 נשים).

הקהילה היהודית בשנות ה - 2000

בשנת 2016 קיימת בעיר קהילה יהודית שכפופה ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין ( 8 קהילות ) . הקהילה נוסדה בשנת 2001 ובראשה עומד שמעון מאיקובסקי ( Szymon Majkowski ) . צשרדי הקהילה נמצאים ברחוב פודמוקלה 11 ( Podmokla 11 ) .בקהילה כמה עשרות יהודים .

לקהילה בעבר היו כמה בתי קברות שחלק מהם נהרס ע"י הגרמנים בזמן המלחמה . בראשון נפתח במאה ה- 15 וכמה בהמשך . בקטע של בית קברות ששרד נמצא קבר של הרב המפורסם עקיבא אגר שנפטר בשנת 1761 . היה רב ראשי של העיר והמחוז וכן תלמודיסת ידוע .

בית הכנסת היחידי ששרד ופעיל הינו " בית הכנסת החדש " . שנמצא בכיכר עקיבא אגר . הוא שרד כי הגרמנים הפכו אותו בזמן המלחמה לבריכת שחיה לחיילים . בעבר היו בעיר גם " בית הכנסת הישן " ברחוב היהודים ובית הכנסת " נחמיה " , אך הם פורקו בשנת 1908 ע"י הקהילה היהודית ובמקומם נבנו " בית הכנסת החדש " ובית אבות .

גדאנסק Gdansk

(ידועה בשמה הגרמני דאנציג DANZIG)

עיר נמל על הים הבאלטי, צפון פולין.

גדאנסק מתועדת כעיר כבר בסוף המאה העשירית. העיר פותחה בידי סוחרים גרמנים, ומשנת 1308 נכללה בתחומי שלטונו של מסדר האבירים הטווטונים. על יהודים נאסר להשתקע בעיר. באמצע המאה ה-15 הירבו לבקר בעיר סוחרים יהודיים מפולין ומליטא, ובמחצית השנייה של המאה ה-15 ניתקה גדאנסק את קשריה עם המסדר הטוטוני והצטרפה לפולין. בהיותה חברה בברית ערי ההנזה ועיר נמל חופשית, נעשתה גדאנסק העיר העשירה ביותר במדינה וצומת מסחרי חשוב בין מזרח אירופה למערבה. בזכות מעמדה האוטונומי נהגה מועצת העיר להפלות לרעה את הסוחרים היהודיים, וזאת למורת-רוחם של מלכי פולין.

יישוב יהודי הוקם בגדאנסק באמצע המאה ה- 15, אולם בגלל התנגדותם של סוחרי העיר נאלצו היהודים להתיישב בפרבר שוטלאנד, שהיה מחוץ לתחום שיפוטה של מועצת העיר. בהתערבות זיגמונט הראשון, מלך פולין, ביטלה מועצת העיר ב-1531 את התקנה האוסרת על יהודים לסחור ביריד של גדאנסק, אך שאר ההגבלות נשארו בתוקפן. בתגובה לכך הכריזו יהודי ליטא חרם על הבאנק הגדאנסקאי בקובנו ודחקו את רגליהם של סוחרי גדאנסק מסחר המלח הליטאי. ב-1616 נמצאו בגדאנסק כ- 500 יהודים. כעבור ארבע שנים קיבלו היהודים היתר מלכותי להישאר בעיר ולסחור בתבואה ובעצי בניין, תחילה במרכז המסחרי ובשטח הנמל, ולאחר שנים אחדות בעיר כולה.

באמצע המאה ה-17 השתמדו בגדאנסק כחמישים יהודים, ואחד מהם, יוהאן סאלאמה, אף עסק בהטפה מיסיונרית. ההתנגדות ליהודים נמשכה בעיקר מצד אנשי המסחר הזעיר ובעלי המלאכה, ועם התגברות היסודות הקאתוליים, בעקבות מלחמת הצפון השלישית, נתחדשו הגזירות, והנסיונות לדחוק את רגלי היהודים מחלקי עיר מסויימים הוכתרו בהצלחה.

ההגבלות נשארו בעינן עם סיפוח העיר לפרוסיה בעת החלוקה השנייה של פולין ב-1793, ובוטלו תחת שלטון פרוסיה רק ב-1814. מהומות נגד יהודים פרצו בעיר ב-1819 וב-1821.

בסופו של דבר הותר ליהודים לעסוק במלאכה, וב-1823 הקימו אגודה לקידום המלאכה בקרבם. באותה התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר כ- 4,000 נפש.

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ניתק חוזה ורסאי את גדאנסק מגרמניה וצירף את העיר לפולין כדי לשמש לה נמל. גדאנסק הוגדרה (למעשה משנת 1920) "עיר חופשית" בחסות חבר הלאומים, וככזאת הייתה עצמאית מבחינה פוליטית, בעוד ייצוגה הדיפלומטי היה בידי פולין וגם מבחינה כלכלית נכללה בתחומי המכס הפולני.

היישוב היהודי גדל אז לכדי 10,000 בקירוב; יהודים עסקו במסחר ובמקצועות חופשיים, הוקמו ארגונים ומוסדות יהודיים, וסניפי ג'וינט ו"היאס" סייעו לפליטים יהודים ולמהגרים הרבים שעברו את העיר בדרכם לאמריקה. בשנים 1938-1929 הופיע שבועון הקהילה (בגרמנית). החוק והסדר נשמרו בעיר, בזכותו של נשיא הסנאט הרמאן ראושנינג, עד שפקעו זכויות המיעוטים לפי אמנת חבר-הלאומים, ב-1937.

בהיות רוב תושבי העיר גרמנים, זכתה המפלגה הנאצית לרוב בעיר בשנת 1933. נציגות יהודית פתחה במאבק משפטי קשה בפני חבר הלאומים על זכויות היהודים כמיעוט לאומי בעיר. הגאולייטר (ראש המחוז), הנאצי אלברט פורסטר, מנע מיהודים לעסוק במקצועות חופשיים. בפרעות "ליל הבדולח" שהתקיימו בגדאנסק בדצמבר 1938 (באיחור של חודש ימים) נופצו שמשות בתי-כנסת בגדאנסק, בתים וחנויות של יהודים נבזזו ועשרות יהודים הוכו ונפצעו. בין השנים 1933 ל- 1939 עזבו יהודים רבים את העיר.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בגדאנסק כ- 4,000 יהודים.

תקופת השואה

מיד עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים וסופחה לרייך. רק 1,200 יהודים נותרו בגדאנסק. בחודשים פברואר ומארס 1941 גורשו 395 לווארשה, והאחרים שולחו למחנות-ריכוז. רק 22 יהודים, שהיו נשואים ללא יהודים, נשארו בעיר, ונותרו בחיים בתקופת המלחמה.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה התיישבו יהודים בגדאנסק, כאשר הוחזרה לפולין ב-1945. מעטים נשארו שם בשנות השישים המאוחרות.

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בגדנסק כקהילה מסונפת ישירות לארגון הקהילות היהודיות בפולין (8 קהילות). בקהילה כ - 90 חברים ועוד כמה עשרות אוהדים.

בראש הקהילה עומד מיכאל סמט (Michal Samet) ורב הקהילה הינו הרב של ורשה מיכאל שודריך (Michael Schudrich).

הקהילה מקיימת פעילות יהודית ענפה ובפרט בחגים היהודים וכן בית ספר ללימודי יהדות בימי ראשון. במסגרת הקהילה פעילים ארגונים של ותיקי מלחמות, ארגון ילדי השואה, ארגון הסטודנטים היהודי, מועדון קשישים וכן ועדה לעזרה הדדית.

כן מתקיים בחודשי ספטמבר בעיר פסטיבל של תרבות יהודית.

בגדנסק היו לפני המלחמה כמה בתי כנסת. בשנת 2016 פעיל מהם רק אחד" בית הכנסת החדש ".

לפני המלחמה היו בעיר 3 בתי קברות , מהם שרדו 2 שאינם פעילים .

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

קוטנו Kutno

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.


ראשית היישוב היהודי בקוטנו בתחילת המאה ה-15. פנקס הקהילה הראשון אבד בשריפה גדולה שפקדה את העיר בשנת 1753. הקהילה התאוששה ועם הזמן גדל מספר היהודים בקוטנו. בתחילת המאה ה-19 הוקמו מוסדות קהילתיים, לרבות בית-חולים קהילתי.

ב- 1908 חיו בקוטנו 9,000 יהודים. בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) ירד מספרם, ובשנת 1921 ישבו בעיר כ-6,800 יהודים, שהיו %42 מתושבי העיר.

קוטנו התפרסמה כמרכז השכלה ולימוד תורה; גדול הרבנים שלה היה ר' ישראל יהושע טרונק, מראשוני "חובבי ציון".

ערב מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) ישבו בקוטנו קרוב ל- 7,000 יהודים.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את העיר ב-15 בספטמבר 1939. תוך כמה ימים נעצרו עשרות יהודים ונשלחו לעבודות-כפייה, בית-הכנסת הועלה באש ורכוש יהודים נבזז. היודנראט שמונה בידי הגרמנים התקשה להקל על חיי היהודים, ובנוסף לקשיי היום-יום הוטל עליו לאסוף רכוש ודברי ערך ולמסור למפקד הגיסטאפו במקום.

בפברואר הגיעה לעיר קבוצת גרמנים ילידי פולין ("פולקסדוייטשה") והשתלטה על מרבית הנכסים של היהודים.

ביוני 1941 רוכזו 7,000 היהודים בגיטו. המצב החריף במחצית השנייה של 1941, בעקבות רעב וריבוי מגיפות. ה"יודנראט" פעל כמיטב יכולתו, דאג לפליטים מן הסביבה, הקים מטבח ציבורי ואף ארגן מערכת לימודים לנוער.

בסוף מארס 1942 שולחו יהודי קוטנו למחנה ההשמדה חלמנו.

קלודבה Klodawa

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.


יהודים ישבו במקום מדורי דורות; ההגבלות והאיסורים למיניהם בוטלו בסוף המאה ה-18, ותחת שלטון פרוסיה (אחרי חלוקת פולין) הוקצב להם רובע מגורים מיוחד.

ב-1808 מנתה הקהילה 221 נפש (%22 מכלל האוכלוסיה), בסוף המאה - 875 לערך.

ב-1860 נבנה בית כנסת חדש במקומו של בית-הכנסת הישן, שהיה עשוי עץ.

בפולין העצמאית בין שתי מלחמות העולם עלה מספר היהודים בקלודבה, בשנת 1921 היו 1,148 יהודים בעיר, כ-%30 באוכלוסייה, ומספרם המשיך לעלות.

ערב מלחמת העולם השנייה חיו בקלודבה כ- 1,800 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939) נמלטו יהודים מקלודבה, וכאשר כבשו הגרמנים את העיר נמצאו שם קרוב ל-1,200 יהודים. אזור קלודובה סופח לרייך ובמשך השנתיים הראשונות לאחר הכיבוש הועברו משם יהודים רבים לשטח הכיבוש של פולין (גנרל גוברנמן).

בתחילת ינואר 1942 רצחו הגרמנים 46 יהודים ביער ליד זאגורוב. כעבור ימים אחדים שולחו יהודי קלודבה הנותרים למחנה ההשמדה חלמנו.

לנצ'יצה (Leczyca)

 

יידיש: לונטשיץ

 

עיר במחוז לודז', מרכז פולין.

 

קהילה יהודית עתיקה בלנצ'יצה נזכרת לראשונה בכתב הזכויות הכללי של המלך קאזימיר הרביעי ב-1453. ב-1479 היהודים שילמו 15 פלורינים כמס לאוצר המלכותי. במחצית הראשונה של המאה ה-16 עסקו היהודים בעיר בסחר תבואה והובלתה מווהלין לנמל דנציג. עד לאמצע המאה ה-17 היהודים שלטו במסחר הבגדים, התבלינים והתכשיטים בירידים המקומיים. רשימה משנת 1569 מראה שהיו 19 בתי יהודים בעיר, ורשימות המס מ-1576 מציגות 115 יהודים, שרק 50 מהם יכלו לשלם מסים.

בשנת 1639 התחוללה עלילת דם בלנצ'יצה, כאשר נתגלתה גופת נער מושחתת. החשד נפל על נווד שהצהיר לאחר עינויים שהוא גנב את הילד לפי בקשה של יהודים. על סמך הודאה זו נעצרו 20 יהודים ועונו. העניין הובא לפני בית הדין המלכותי של לובלין, שם לאחר עינויים נוספים הנווד הצביע על שני אנשים, שלהם הוא מכר את הילד: על השמש מאיר ועל לזרוס מסובוטה, ולמרות שהם המשיכו לטעון לחפותם הם נידונו למוות. לאחר הוצאתם להורג בחזית בית הכנסת בלובלין גופותיהם נתלו בהצטלבות דרכים. שמות שני הקדושים המעונים: מאיר בן מנחם הכהן ועזרא בן אביגדור, רשומים ברשימות קהילת לובלין. גופת הנער נשמרה בארון זכוכית בכנסיית סנט ברנרד בעיר, בעוד תמונה המתארת את הרצח הוצגה בחזית הכנסייה, וסולקה רק עם סיפוח העיר לפרוסיה ב-1793. הציור הוחזר ב-1814 לחזית הכנסייה עד 1825, כאשר השלטונות החרימו אותו עם כל המסמכים המתייחסים לפרשה.

כאשר הרובע היהודי נשרף בדליקה בשנת 1652, המלך ג'ון קאזימיר התיר ליהודים לבנות מחדש את בתיהם ואת בית הכנסת. בעת פלישות השוודים לפולין רבים מיהודי הסביבה מצאו מקלט ברובע היהודי בלנצ'יצה. ב-4 באוקטובר 1656, כאשר חיילי הצבא הפולני התקדמו לעבר שערי העיר, חיל המשמר שהתבצר במצודה נסוג, והשאיר את התושבים היהודים לחסדי התוקפים. על פי רשימות רשמיות מ-1661, ולפי תיאורו של משקיף פולני במכתביו, נרצחו 1,700 יהודים. לפי אומדנים יהודים מספר המתים היה 3,000 אנשים ומספר ספרי התורה שהועלו באש כ-600. לפי דיווחים פולנים (ארכיונים עירוניים) היהודים הנציחו את שמות הנספים על גבי לוח זיכרון, שאבד ב-1830. ב-20 ביוני 1657 ג'ון קאזימיר סלח ליהודי לנצ'יצה על חטאיהם. מעט מאוד ניצלו את רשותו לשוב לרחוב היהודי; ברשימות מ-1665 נרשמו רק 5 בתי יהודים בלנצ'יצה. מאוחר יותר, ב-20 בפברואר 1676, מספר משפחות יהודיים הגיעו לעיר לאחר שהמלך ג'ון סובייסקי ה-3 אישר את זכויותיהם הקודמות והתיר לעם להקים מחדש את בית הכנסת, בתנאי שלא יהיה גבוה יותר ויפה יותר מבעבר.

בתום מלחמות השוודים, היישוב היהודי בלנצ'יצה התחדש, וב-1724 מלך פולין, אוגוסטוס השני, העניק ליהודים את הזכות לסחור ולעבוד בעיר, לייצר משקאות חריפים, להחזיק פונדקים, מלאכות ושחיטה. לפי מפקד מ-1765 היו 1,040 משלמי מסים מקהילת לנצ'יצה, 607 מהם מ-83 עיירות שכנות. 34 תושבים מתוך 114 היו בעלי בתים. 20 היו חייטים. מ-999 נפש ב-1808 גדלה האוכלוסייה היהודית במקום ל-2,286 נפש, ובסוף המאה, למרות הגירה גדולה של יהודים מלנצ'יצה ללודז', נמנו בעיר 3,444 תושבים. ובשנת 1921 מספר היהודים בעיר היה 4,051 (40% מכלל תושבי העיר).

שלמה אפרים לונטשיץ, הרב של פראג, ואברהם יצחק לונטשיץ היו ילידי לנצ'יצה. בשיא גדולתה, במחצית הראשונה של המאה ה-17, הנהיג את הקהילה הרב ישראל שמואל קלהורה, ואחריו בנו ר' שלמה קלהורה.

 

תקופת השואה

ב-1939 4,300 תושבי לנצ'יצה היו יהודים (מעל שליש מכלל התושבים). אחרי שהעיר נכבשה בידי הגרמנים (7 בספטמבר 1939) נכלאה קבוצה של גברים יהודים בבית הכנסת וקבוצת גברים פולנים נכלאה בכנסייה. אסירים אלה אולצו לעבוד בביצורים. הצבא הגרמני נסוג זמנית לאחר שהעיר נכבשה מחדש על ידי הצבא הפולני. בערב יום הכיפורים עצרו הגרמנים 50 יהודים ו-100 פולנים כבני ערובה לשלום חיל המצב בעיר. כולם שוחררו פרט לרב וכמה מראשי הקהל שתמורתם נדרש ה"יודנראט" לשלם לגרמנים מיליון זלוטי. חלק מהכסף נאסף על ידי ה"יודנראט" בעזר המשטרה.

בדצמבר 1939 משפחות יהודיות פונו מבתיהם ומרחובות מסביב לכיכר השוק ורוכזו בשכונה נפרדת. כדי להשפיל את היהודים הגרמנים אילצו אותם להרוס את בתי הקברות שלהם ולהעלות באש את בית הכנסת. ה"יודנראט" נאלץ לחתום על הצהרה ש"ההצתה" בוצעה על ידי יהודים וקנס כספי כבד הוטל על הקהילה. במהלך 1940 קבוצות של יהודים עזבו את העיר, מרצונם או בכפייה. בינואר 1941 נערכה "סלקציה": כ-600 יהודים נשלחו, בליווי משמר גרמני, לעיירה פודביצה, 450 לגראבוב. השכונה היהודית גודרה בתיל דוקרני ומחוסר מזון וחימום פרצו מגיפות ורבים מתו. בימים 11-10 באפריל 1942 הועברו כאלפיים היהודים האחרונים ששרדו בגיטו למחנה ההשמדה חלמנו.

ספר זיכרון לקהילת לנצ'יצה יצא לאור בישראל על ידי יוצאי לנצ'יצה (1953).

 

הקהילה היהודית בשנות ה-2000

 אין יהודים בלנצ'יצה. במקום נותר בית כנסת קטן שהפך לבית מגורים. המקווה הפך לדירה. גם בית הרבי שנותר שינה את ייעודו. בכיכר המרכזית של העיירה הוקמה אנדרטה לנרצחי השואה. במוזיאון העירוני נמצאות כמה מצבות שנלקחו מבית העלמין היהודי שנהרס. אזור בית העלמין משמש כאתר בנייה.

בבניין הארכיון הממלכתי מוצגת תערוכה המוקדשת ליהודים שגרו פעם בעיירה. כמו כן, בחסות הארכיון הממלכתי בפלוצק, יצא לאור ספר על תולדות יהודי העיירה.

 

ז'יכלין Zychlin

עיר במחוז לודז', על יד קוטנו, מרכז פולין.

הקהילה היהודית

קהילה יהודית הייתה בז'יכלין כבר במאה ה- 18.
בשנת 1780 הוקם במקום בית-כנסת ברשיון הארכיבישוף של גנייזנו; כעבור מאה שנים החליפוהו בבניין אבן.
בשנת 1808 חיו בז'יכלין 457 יהודים, שהיו 57 אחוזים מכלל האוכלוסייה). בסוף המאה ה- 19 היה מספרם 2,268, שהיו 47 אחוזים מאוכלוסיית העיר.

הרב שמואל אבבה יסד במאה ה - 19 חצר צדיקים במקום שהייתה מסונפת לחסידות גור בעיר גורה קלבריה .

ערב מלחמת-העולם השנייה חיו בעיר כ- 3,500 יהודים.

תקופת השואה

מלחמת העולם השנייה פרצה ביום 1 בספטמבר 1939. שבועיים אחר כך כבשו הגרמנים את האזור. הם נכנסו לז'יכלין ב- 17 בספטמבר.

למחרת הובילו הגרמנים את כל הגברים היהודים אל כפר סמוך ועצרום שם למשך 3 ימים. אחר שבו הגברים לזי'כלין.

באפריל 1940 נאסרו המשכילים (בעיקר מורים) מבין הפולנים ומבין היהודים, ונשלחו אל מחנות ריכוז בגרמניה.

ביולי 1940 הקימו הגרמנים גטו פתוח. בעזרת תשלומי שוחד לשוטרים הגרמנים יכלו היהודים לקנות מזון ומצרכים חיוניים תמורת כסף או חפצי ערך. היודנראט סיפק מדי יום עובדים יהודים לעבודות כפייה.

ארגון הג'וינט סייע לעניים ולפליטים, אך במשך הזמן הרעב בגטו גבר וגרם למגיפות. המצב החמיר בתחילת 1942. בפברואר פרצו לגטו שוטרים גרמנים ורצחו יהודים ברחובות, ביניהם את כל חברי היודנראט, בני משפחותיהם, ואנשי המשטרה היהודית.

בפורים תש"ב (מרס 1942) העמיסו הגרמנים 3,200 יהודים על עגלות בכיכר, ושלחו אותם אל מחנה ההשמדה בחלמנו, שם נספו.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

הקהילה היהודית לא חודשה בעיר אחרי ימי המלחמה ויהודים לא חזרו לחיות בה .

בית כנסת מעץ נבנה בעיר בשנת 1780 וכמאה שנים יותר מאוחר נבנה במקומו מבנה מאבן . המבנה נפגע ע"י הגרמנים אך שרד את המלחמה .
בית הקברות בעיר שימש בזמן המלחמה להוצאה להורג של יהודים ע"י הגרמנים . הגרמנים לקחו ממנו מצבות לצרכי בנייה . אחרי המלחמה שימש המקום למראה בקר ולחקלאות .
בשנים יותר מאוחרות גודר המקום ביוזמת תושבי העיר ואף נקבע בו שער . שרידי המצבות קובצו ואף נבנתה במקום אנדרטה לזכר יהודי העיר . על מקום קברו של הרב שמואל אבבה נבנה לפידריום .