משה אליעזר ליפמן קלמר
Moses Eliezer Liefmann Calmer (1711-1784), first French Jewish nobleman, born in Aurich, Hanover, Germany. He eventually settled in Paris where he made a fortune in commerce and became official purveyor to the French king Louis XV. In 1769 he received French citizenship and in 1774 acquired the barony of Picquigny with feudal privileges including appointing priests. This brought the wrath of the church and the sale was canceled. Calmer was administrator of the 'German' Jews in Paris.
קלמי
(שם משפחה)CALM, CALEMAN, CALMEN, CALMER, KALMEN, KALLNER, CALE, CALMSTEIN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע משם שבמקור לא היה שם יהודי.
שמות המשפחה האלה, אשר נוצרו בהשפעת השפות הצרפתית והגרמנית, שייכים לקבוצת שמות משפחה יהודיים אשר נגזרו מהשם קלונימוס. קלונימוס היה במקור שם פרטי שפירושו ביוונית "יפה". אפשר שהיהודים ראו בו שם מקביל לשם העברי שם-טוב.
שמות יווניים התחילו להיות מקובלים אצל היהודים בתקופה ההלניסטית לאחר המאה ה-3 לפסה"נ, כאשר רבים אימצו מנהגים יווניים, למשל יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה. מתועדות מספר גרסאות של השם היווני קלונימוס. בצורתו המקורית שם זה מתועד כשם יהודי במאה ה-8 באיטליה; ובמרכז אירופה במאה ה-10 עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר של הקייסר הגרמני אוטו ה-2. הגרסה הלטינית הראשונה היא קאלונימוס אשר יצרה את קלמוס, את הצורות האיטלקיות קאלו וקלימני, ואת הגרסה הצרפתית קאלוט. במרכז ומזרח אירופה נוצרו שמות משפחה מבוססים על השם קלמן ע"י הוספת סיומות פטרונימיים (המצביעים על שמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה) כמו "-זון" ("בן") ו-"ויץ", בגרמנית; "-ויץ' ו-"וביץ'", בשפות הסלביות, וגם גרסאות של השם קלמן, כמו קליימן וקלה. השם קלמן מתועד בוירצבורג, גרמניה, בשנת 1212. משה אליעזר ליפמן קלמר, אשר נולד בגרמניה והיה לספק הרשמי של מלך לואי ה-15 של צרפת, היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה צרפתי.
משפחות יהודיות בשם קלמן וכלמן חיו באלזס בסוף המאה ה-18. הגרסה הצרפתית קל מתועדת באותה התקופה באלזס ובגרמניה.
אישים מוכרים שנשאו שם משפחה זה כוללים את המשורר הגרמני ולטר קאלה (1904-1881) והסופרת הגרמניה מרי קלם (1887-1832). במאה ה-20, קלמר מתועד כשם משפחה יהודיעם ארנסט קלמר מקולן, גרמניה, אשר נספה בעיר מינסק הכבושה ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע משם שבמקור לא היה שם יהודי.
שמות המשפחה האלה, אשר נוצרו בהשפעת השפות הצרפתית והגרמנית, שייכים לקבוצת שמות משפחה יהודיים אשר נגזרו מהשם קלונימוס. קלונימוס היה במקור שם פרטי שפירושו ביוונית "יפה". אפשר שהיהודים ראו בו שם מקביל לשם העברי שם-טוב.
שמות יווניים התחילו להיות מקובלים אצל היהודים בתקופה ההלניסטית לאחר המאה ה-3 לפסה"נ, כאשר רבים אימצו מנהגים יווניים, למשל יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה. מתועדות מספר גרסאות של השם היווני קלונימוס. בצורתו המקורית שם זה מתועד כשם יהודי במאה ה-8 באיטליה; ובמרכז אירופה במאה ה-10 עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר של הקייסר הגרמני אוטו ה-2. הגרסה הלטינית הראשונה היא קאלונימוס אשר יצרה את קלמוס, את הצורות האיטלקיות קאלו וקלימני, ואת הגרסה הצרפתית קאלוט. במרכז ומזרח אירופה נוצרו שמות משפחה מבוססים על השם קלמן ע"י הוספת סיומות פטרונימיים (המצביעים על שמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה) כמו "-זון" ("בן") ו-"ויץ", בגרמנית; "-ויץ' ו-"וביץ'", בשפות הסלביות, וגם גרסאות של השם קלמן, כמו קליימן וקלה. השם קלמן מתועד בוירצבורג, גרמניה, בשנת 1212. משה אליעזר ליפמן קלמר, אשר נולד בגרמניה והיה לספק הרשמי של מלך לואי ה-15 של צרפת, היה היהודי הראשון שקיבל תואר אצולה צרפתי.
משפחות יהודיות בשם קלמן וכלמן חיו באלזס בסוף המאה ה-18. הגרסה הצרפתית קל מתועדת באותה התקופה באלזס ובגרמניה.
אישים מוכרים שנשאו שם משפחה זה כוללים את המשורר הגרמני ולטר קאלה (1904-1881) והסופרת הגרמניה מרי קלם (1887-1832). במאה ה-20, קלמר מתועד כשם משפחה יהודיעם ארנסט קלמר מקולן, גרמניה, אשר נספה בעיר מינסק הכבושה ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה.
מרסיי
(מקום)מרסיי Marseille(s)
ימי הביניים
ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).
הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.
בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.
במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.
במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.
רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.
חיי התרבות בימי הביניים
בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.
ראשית העת החדשה
אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.
הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.
ייסודה של הקהילה המודרנית
צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.
הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.
לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.
באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.
בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.
השואה
במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.
חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.
קהילת מארסיי בזמננו
במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.
בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.
בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.
ימי הביניים
ממצאים ארכיאולוגים מעידים, שהייתה נוכחות יהודית באזור כבר במאה הראשונה לספירה. אולם התיעוד המוקדם ביותר הוא משלהי המאה הששית. במכתב משנת 591 ששלח האפיפיור גרגוריוס הגדול לתאודור, הבישופ של מארסיי, מוזכר ניסיון לניצורם בכפייה של פליטים יהודים שנמלטו מגזרות שמד דומות מצד הבישופ של קלרמונט, (כיום קלרמונט פראנד במרכז צרפת), עשרים שנים קודם לכן. בימי הביניים נמשכה התיישבותם של יהודים במארסיי. מסמכים רבים מזכירים רכוש בבעלות של יהודים, או רכוש שיהודים קשורים בו באיזה אופן, כמו למשל "בקעה יהודית" (נזכרת בשלהי המאה ה- 10), וכרם בבעלות יהודית (שלהי המאה ה- 11).
הנוסע היהודי בנימין מטודלה (נפטר 1173) ביקר במארסיי בשנת 1165 בקירוב, ודיווח ביומן המסע שלו כי חיו בה כ- 300 משפחות יהודיות. לפי תיאורו, היו בעיר שני אזורי התיישבות יהודים, האחד בחלק העליון, תחת שלטון הבישופ, והשני בעיר התחתית, תחת שלטון האציל, אולם שתי הקהילות היו נתונות לסמכות הבישופ של מארסיי. הוא דיווח גם, שהישיבות והחכמים נמצאו בעיר העילית, ומתאר את מארסיי כ"עיר של חכמים". היהודים שישבו בעיר התחתית, על יד הנמל, פיתחו במשך הזמן רשת של קשרי מסחר עם ערי נמל אחרות בספרד ובצפון אפריקה, ובארצות הלבנט. הם סחרו בעץ, בתבלינים, בבדים, במתכות, במוצרי צביעה, ובעבדים. במאות ה- 13 וה- 14 הרחיבו היהודים את פעילותם הכלכלית, והשתלבו במקצועות חדשים, כגון מתווכים, סוחרי יין, סוחרי בדים, פועלים, סבלים וחייטים. במסמך אחד מוזכר אפילו סתת יהודי (magister lapidis) . בכמה מקצועות, כמו רופאים למשל, עלה מספר היהודים על מספר הנוצרים. אומנות עיבוד האלמוגים, אף שלא הייתה עיסוק רווחי מאד, הייתה מונופול יהודי. היו יהודים בתחום ההלוואות, אולם בעיר נמל השפעתם הייתה קטנה יחסית קטנה, ולא גילגלו רווחים גדולים. את
ייצור הסבון, לימים אחת התעשיות העיקריות במארסיי, הביא כנראה היהודי קרסקאס דוד (שנקרא לעתים גם סבונריוס) בין השנים 1371 - 1401. אחרי מותו המשיך אחריו בנו, סלומון דוד.
בימי הביניים המוקדמים, נהנו יהודי פרובאנס ממעמד חברתי טוב יחסית. תקנות העיר מארסיי משנת 1257 לא הבדילו בין היהודים לנוצרים, וכולם היו "אזרחי מארסי". עם זאת, יש לפרש הגדרה זו כתואר כללי, ולא כאילו נהנו יהודי העיר מזכויות שוות לאלו של הנוצרים. מאז שנת 1262, אחרי הזעזוע שגרם כישלון המרד של מארסיי נגד הרוזן מושל פרובאנס, הורע מעמדם החוקי של היהודים. היהודים נהיו לרכושו של הרוזן, ומאז היו חייבים במסים לרוזני פרובאנס. בתמורה, פרש הרוזן את חסותו עליהם. בשנת 1276, למשל, התערב לטובת יהודים שהאינקוויזיציה סחטה מהם כספים באמתלה שהטלאי שענדו קטן מן המותר, שכן, מאז כינוסה של המועצה הלטראנית בשנת 1215 נאלץ כל יהודי מעל גיל שבע לענוד טלאי זיהוי על הבגד. הגבלות נוספות היו לבישת צעיף מיוחד בשם אוראלס, חובה שהוטלה על נשים יהודיות, איסור להעיד נגד נוצרים, איסור לעבוד בימי ראשון ובחגים נוצריים, ואיסור לרחוץ במרחץ יותר מפעם בשבוע. גם על סוחרי החוץ היהודים הוטלו מגבלות שונות: נאסר עליהם לשוט בקבוצות של יותר מארבעה באותה ספינה, היה עליהם להתנזר מבשר בימי צום נוצריים בעת מסעם, ונאסר עליהם לנסוע למצרים, על
מנת שלא יוכלו להנות מהמסחר הרווחי עם ארץ זו. בסוף המאה ה- 13, כך כתב רבי שלמה בן אדרת (רשב"א), הואשמו היהודים במארסיי שבעת חגיגות פורים הלעיגו על הנצרות, ונקנסו בקנס כבד.
במאה ה- 14 השתפר מעמדם החוקי של היהודים, והם נהנו הן מחסות רוזני פרובאנס, והן מהגנת רשויות העיר מארסיי. היריבות שבין שני כוחות אלה איפשרה ליהודים לתמרן ביניהם, ולהשיג הגנה מפני הכנסייה. אין כל תיעוד של האשמה נגד קהילת מארסיי, גם לא בשנות המשבר הקשה שאחרי המגיפה השחורה של 1349 - 1351. היהודים אף השיגו כמה פריבילגיות שאיפשרו להם לשמור על מצוות דתם. הותר להם לסחור בקמח למצות באזורים עתירי התיישבות יהודית, ולא רק במקום מוסכם שהעיר קבעה, כמקודם. הם הורשו לטאטא את חזיתות בתיהם בימי שישי במקום בימי שבת כפי שעשו שכניהם הנוצרים (1363), והיו פטורים מנשיאת פנס אחרי כיבוי אורות בערבי חג. גם שליטי פרובאנס הגנו על היהודים. בשנת 1320 התערב המלך רוברט לטובתם והבטיח להם מקלט במצודותיו אם יותקפו במהלך מסעות הצלב "של הרועים". הגנה זו חודשה בשנת 1331, וגם בשנה שלאחר מכן, על ידי פיליפ דה סנגינה, מושל פרובאנס. בהתקפות של שנת 1357 השתתפו היהודים באופן פעיל בהגנה על מארסיי, ותרמו חלק נכבד מעול המסים שנדרשו התושבים לשלם לרוזנים. כך הבטיחו לעצמם הגנה יחסית. מעת לעת חידשו הרוזנים את זכויות הקהילה היהודית, כך
המלכה מארי ב- 1387, ובנה לואי השני ב- 1389. נדיבותם היחסית של רוזני פרובאנס נמשכה עד למאה ה- 15, כך מעידים, למשל, צווים ששלחה יולנדה דוכסית פרובאנס ומלכת נאפולי, אשר אסרה בשנת 1422 על פרעות נגד היהודים. המלך רנה מאנז'ו (1432-1480) הכריז בשנת 1463 כי היהודים זכאים להגנה מיוחדת של השלטונות משום שאינם נהנים מזו של הכנסייה. מדיניות זו נתחזקה עוד יותר, כאשר בעקבות תלונתם של היהודים שלמה בוטרלי וברון דה קסטר, אשר הוכיחו כי אישה נוצריה הטבילה ילדה יהודיה בניגוד לרצונה, באגן הטבילה של כנסיית סט. מרטין, סגר המלך רנה את אגן הטבילה. הדבר אילץ את התושבים הנוצרים להטביל את הילדים בכנסיית סט. ז'אק דה לה קוריז'רי.
במאה ה- 15 הורע מצב היהודים במארסיי. בשנת 1423 נכבשה העיר על ידי כוחות אראגוניים של המלך אלפונסו החמישי. היהודים נפגעו יותר מהנוצרים. רבים מהם עזבו את העיר וחיפשו מקלט בקהילות אחרות בפרובאנס. כשפרובאנס סופחה לממלכת צרפת בשנת 1481, הורע מצב היהודים באופן ניכר. ב- 1484, ושוב בתחילת שנת 1485, הואשמו היהודים בלקיחת ריבית קצוצה, והתושבים תקפו את השכונות היהודיות , בזזו והרגו יהודים. רבים ברחו מהעיר, בייחוד אל סרדיניה, בה התיישבו כמאתיים משפחות ממארסיי. המלך קארל השמיני לא צידד בדרישה הרווחת של גירוש יהודים מפרובאנס. הוא הוציא צו, שיש להתיר ליהודים שרוצים לעזוב לעשות כן, ללא פגע, ובתנאי שמילאו את כל חובותיהם והתחייבויותיהם כלפי הנוצרים. שלטונות העיר, לעומת זאת, סירבו לאפשר ליהודים לעזוב עם רכושם ונקטו צעדים רבים לעצירת העזיבה. בין היתר, נערך בשנת 1486 רישום של הרכוש היהודי במארסיי. היהודים מחו, וזכו בהתערבות מלכותית, ובכמה שנים של חסות. גירוש היהודים מספרד ב- 1492 הביא אל מארסיי יהודים חדשים. באותה שנה פדתה הקהילה היהודית 118 יהודים מאראגון שנשבו על ידי הפיראט ברתולומיי ז'אנפרדי, בסכום
נכבד, שאותו לוו מנוצרי. ההתקפות נגד היהודים התחדשו ב- 1493 ובסופו של דבר יצא צו לגירוש כל היהודים ממארסיי. ביצוע הגירוש הסתיים בשנת 1501. מחצית מהיהודים עזבו לאיטליה, לצפון אפריקה, לאימפריה העותמאנית (בעיקר לסאלוניקי), ולמדינות האפיפיור בפרובאנס. היתר התנצרו כדי לחמוק מהגירוש.
רוב היהודים במארסיי גרו ברובע היהודי, שנקרא Carreria Jusatarie, כשמו של הרחוב הראשי. הרחוב והסמטאות השכנות יצרו מעין אי בשם Insula Juzatarie. שלטונות הכנסייה רצו שהיהודים יישארו בתחומם, והתנגדו לכל ניסיון יציאה מהרובע. שני בתי כנסת מוזכרים במארסיי בשלהי ימי הביניים, בית הכנסת הגדול, ובית הכנסת הקטן. ייתכן שהיה גם בית כנסת שלישי. במונז'ויף (או מונז'וסייה, שפירושו "הר היהודים") היה בית עלמין יהודי, אשר נהרס אחרי גירוש 1501 והועבר לבעלותו של נוצרי.
חיי התרבות בימי הביניים
בימי הביניים הייתה מארסיי מרכז יהודי חשוב. מבחינה תרבותית הייתה הקהילה חלק מיהדות פרובאנס, קרובה בתרבותה לספרד, אם כי לא הושפעה ישירות מהחברה הערבית, שהשפיעה בחצי האי האיברי. בנימין מטודלה הזכיר כמה חכמים, ביניהם רבי יצחק בן אבא מארי ממארסיי (1122-1193 בקירוב), פרשן, מחבר תפילות ופוסק, בעל עיטור סופרים. במארסיי חיו רבים מבני משפחת איבן טיבון, מתרגמים, פילוסופים, רופאים ופרשנים, שמילאו תפקיד חשוב בפרסומן של יצירות פילוסופיות יהודיות (שנכתבו במקור עברית), בקרב קוראי עברית בפרובאנס, בצרפת, ובכל צפון אירופה. במארסיי חיו יעקב בן מכיר איבן טיבון (נולד 1286, נפטר 1304 בקירוב, במונפלייה), משה איבן טיבון (פעל בשנים 1240 - 1283), שמואל בן יהודה איבן טיבון (נולד 1150 בקירוב בלונל, נפטר 1230 בקירוב). שלמה נשיא בן יצחק נשיא קאיל ,משורר ליטורגי, חי במארסיי בשנות ה- 80 של המאה ה- 13. אחד ממכתביו של הרמב"ם ממוען ל"חכמי קהילת מארסיי". אישים נוספים שחיו בעיר באותה תקופה: ניסים בן משה (תחילת המאה ה- 14), מחבר ספר הניסים או מעשה ניסים, שיש הרואים בו ביטוי לגישה פרשנית רציונליסטית. שמואל בן יהודה בן
משולם המארסילי, ידוע גם כמילס בונז'ודס או בונגודוס בפרובאנסלית, המכונה ברבאוויירה, נולד במארסיי ב- 1224, ותרגם חיבורים פילוסופים ומדעיים מערבית לעברית. יוסף בן יוחנן (אשר כונה לעתים "הגדול" בשל למדנותו), נולד בצפון צרפת, ונתמנה לרב במארסיי בשנת 1343. יהודה בן דוד, (בונז'ודס, בנדוי או בונדוין) או מאסטרה בונז'ואה, רופא ופרשן תלמוד (סוף המאה ה- 14), כיהן כרב הקהילה בקאליארי. יעקב בן דוד פרובאנסלי, פרשן תלמוד מהמחצית השנייה של המאה ה- 15, חי במארסיי והתפרנס ממסחר ימי, עד שעזב לנאפולי בסוף שנות ה- 80. היו 34 רופאים יהודים במארסיי במאה ה- 15, ביניהם יש לציין אברהם דה מיירארג שחי בתחילת המאה ה- 15, ואת בונל דה לאטה, צאצא למשפחה ידועה, אשר שימש כרופאו האישי של האפיפיור אלכסנדר הששי.
ראשית העת החדשה
אחרי שנת 1669 נוסדה במארסיי קהילה יהודית בשנית. שני יהודים מליבורנו, איטליה, יוסף וייס וילה-ריאל ואברהם אטיאס, התיישבו שם עם משפחותיהם, בהסתמכם על צו של המלך לואי ה - 14, שהבטיח פטור ממס לנמל מארסיי. אליהם הצטרפו יהודים נוספים, אך בלחץ התושבים, בשנת 1682 הוכרז גירוש נגד וילה-ריאל, ואחריו גורשו אחרים, ביניהם לופז מבורדו, שאולץ לעזוב ב- 1711.
הקהילה המודרנית של מארסיי נוסדה בשנת 1760. עד 1768 התפללו היהודים בבית כנסת קטן בבית שכור ברחוב רומא. ב- 1783 נפתח בית עלמין יהודי ברובע רואה, על קרקע שנרכשה מתרומותיהם של 48 מעשירי הקהילה. ב- 1790 נפתח ברחוב דופונט מס' 1 בית כנסת חדש. במשך זמן רב נחשבה הקהילה לפורטוגזית, משום שרוב המשפחות המייסדות השתייכו לקהילות ספרדיות: המשפחות דה סילבה, כהן, דה סניי, אטיאס, פואה, גוזלן, ויטל וקנסינו מליבורנו. המשפחות דרמון , בוקארה, לומברוזו, דנינו ובמברון מטוניס. אליהן הצטרפו משפחות ריגו, דורן, דה מונטו, ראוול, רמוט, גרבר וקרקסון מאוויניון, משפחות קונסטנטיני, עוזיאל, ברודו, כהן-דה-קניאה מארצות מזה"ת שונות, ומשפחות סממה, לחמי וביסמוט, אף הן מטוניס. סבטון (שבתאי) קונסטנטיני, סוחר מקנדיה (כיום ארקליון בכרתים) היה אחד מאישי המפתח בייסוד הקהילה החדשה, ואפילו נפגש בשנת 1782 עם לואי ה- 16 מלך צרפת וקיבל אישור מלכותי להתיישבות יהודית במארסי. מייד עם מתן האישור, קיבלו 13 משפחות יהודיות זכות ישיבה בעיר. הפרלמנט של אקס אן פרובאנס הכיר בזכויות הקהילה ב- 1776, ונתן הכרה רשמית בקהילה - בשנת 1788 . אז גם הוכר
דניאל דה בוקארי מפרובאנס כנציג הקהילה. הקהילה מנתה כ- 200 חברים, וקיבלה אמנציפציה במהפכה הצרפתית כבר בינואר 1790, כמעט שנתיים לפני האמנציפציה של כלל יהודי צרפת. מתיישבים חדשים הגיעו למארסיי מקהילות אחרות בפרובאנס, כמו המשפחות קרמייה ודלפוג'ה מאוויניון, ענף אחר של משפחת דלפוג'ה הגיע מקאוואיון, ובאו גם יהודים מחלב, סוריה: המשפחות מריני, שאמה, ואלטרס. אורחות הקהילה היו בנוסח קהילות ליבורנו, ולשון היומיום הייתה ספרדית. בשנת 1804, עקב מחלוקות, עברה הקהילה, שמנתה כבר כ- 300 חברים, ארגון מחדש. ב- 1808 נוסדה מועצת הקהילה (ה"קונסיסטוריה"), ומעמדה של קהילת מארסיי כמובילה ומנהיגה בקרב קהילות דרום צרפת התחזק.
ייסודה של הקהילה המודרנית
צמיחתה של קהילת מארסיי נמשכה במאה ה- 19, יהודים רבים התבלטו בחיי הכלכלה בעיר. הם היו פעילים בפיתוח כלכלי ותעשייתי של העיר וגם במסחר בינלאומי עם ארצות צפון אפריקה. פתיחתה של תעלת סואץ ב- 1869 והצמיחה הכלכלית הנמשכת גילגלו לפתחם של היהודים הזדמנויות חדשות. המאה ה- 19 הייתה תקופה של שילוב היהודים בחיים החברתיים והפוליטיים של העיר. בדרך כלל תמכה הקהילה במפלגות הרפובליקניות (משום שבאופן מסורתי תמכה בממשלה המכהנת). בייחוד לאון גמבטה זכה לתמיכתו של גוסטב נקה, עורך העיתון הדמוקרטי Peuple ("העם"). מנגד, מנהיגיה של הקבוצה המהפכנית באביב 1871 היו שני יהודים, אדולף קרקסון וגסטון קרמייה. בעקבות נפילת התנועה הרדיקלית, נעצר גסטון קרמייה, שעמד בראש הקומיסיון המהפכני של מחוז בוש דו רון, ונשפט על חלקו במרד. מבין מנהיגי הקבוצה, רק הוא לבדו נעצר. הוא נדון למוות והוצא להורג בנובמבר 1871.
הצלחתם של יהודי מארסיי עוררה התנגדות בקרב החוגים השמרנים, אשר לקראת סוף המאה ה- 19הפכה לאנטישמיות גלויה. אוגוסט שיראק ממארסיי הפיץ תעמולה אנטי יהודית בחיבורים שהתפרסמו כבר ב- 1876, אולם האנטישמיות הגיעה לשיאה בימי פרשת דרייפוס. מארסיי נהייתה מקום מפגש חשוב לתומכיו של דרייפוס ולמשמיציו. ועידה אנטישמית נערכה בעיר בינואר 1898 וגרמה למהומות נגד יהודים מקומיים ולהתקפה המונית על עסקים יהודיים.
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובתחילת המאה ה- 20 גדל מספר היהודים במארסיי בהתמדה והיא נהייתה לקהילה השנייה בגודלה בצרפת, אחרי פריז. למרות השנים הקשות של פרשת דרייפוס, טיפסו יהודים רבים במעלה הסולם החברתי ורכשו עמדות חשובות בכלכלה, בחברה, בתרבות, ובפוליטיקה. נציין במיוחד את ז'ול יצחק מירס (1809-1871), יליד בורדו, כלכלן שמילא תפקיד חשוב בקידום העיתונות המקומית במארסיי וגם בפרוייקטים חשובים של בנייה בנמל וברבעים חדשים; ז'אק יצחק אלטרס (1786-1873), יליד חלב, סוריה, בונה ספינות ונדבן. אלטרס היה נשיא מועצת הקהילה היהודית של מארסיי במשך כשלושה עשורים, וניסה לקדם פרוייקט של יישוב יהודים מרוסיה באלג'יריה שהייתה תחת כיבוש צרפתי, אך ללא הצלחה.
לחיי התרבות של יהודי מארסיי תרמו לואי אסטרוק (1857-1904), סופר ועיתונאי, הצייר אדוארד קרמייה (1856-1944), אדוארד פואה (1862-1901), גאוגרף וחוקר אפריקה, אנדרה סוארס (1868-1948), מחבר קונדוטיירה (Condottiere) בשנת 1910, והמלחין בעל השם העולמי דריוס מיו (1892-1974), יליד מארסיי.
באמצע המאה ה- 19 רכשה הקהילה קרקע לבית עלמין חדש, שנפתח בשכונת סט. פייר בשנת 1855. בית העלמין הישן ברחוב רואה נסגר, ובשנות ה- 70 של המאה העשרים נבנה עליו אזור עירוני חדש. שרידי המצבות הועברו לבית העלמין החדש.
בית הכנסת השני של הקהילה נחנך ב- 1820 ברחוב גריניין, אולם צמיחתה של הקהילה הצריכה במהירה בית כנסת נוסף, מרווח יותר. תרומות מחברי הקהילה איפשרו לרכוש קרקע ברחוב ברטיי, לא רחוק מהנמל הישן. בית הכנסת החדש, שנקרא "ברטיי" נפתח ב- 22 בספטמבר 1864. האדריכל היה נתן סלומון, העיצוב מכיל מוטיבים אוריינטליים שהיו אז באופנה, בייחוד במארסיי שניסתה להציג עצמה כ"שער למזרח". בית הכנסת דומה בעיצובו לכמה כנסיות חשובות בעיר. הסגנון ניסה לבטא את שאיפת היהודים להניח את דעת שכניהם, להציג את יהדותם כמקובלת על השכנים, גישה שאופיינית לעשורים שאחרי האמנציפציה. בבית הכנסת ברטיי נמצאים גם משרדי מועצת הקהילה והנהגתה.
השואה
במחצית הראשונה של המאה העשרים נמשכה צמיחת הקהילה. בשנת 1939 חיו במארסיי כ- 39,000 יהודים. מארסיי וליון היו הערים בעלות האוכלוסייה היהודית הגדולה ביותר בדרום צרפת, ובמארסי היה מספר הארגונים והמוסדות היהודיים הגדול ביותר. בשלהי שנות ה- 30 מצאו מקלט במארסיי פליטים יהודים רבים מגרמניה, רבים מהם ללא מסמכים חוקיים. אחרי שנת 1940 הגיעו גם יהודים מאזורים אחרים בצרפת. מארסיי נשארה אזור חופשי משנת 1940 עד 1942, ואז, בעקבות נחיתת בנות הברית בצפון אפריקה, כבשו הגרמנים את העיר. הכיבוש הגרמני החמיר את מצבם של היהודים. רבים ירדו למחתרת, רבים אחרים נעצרו במצודי ענק שביצעו במשותף הגרמנים והמשטרה הצרפתית. כ- 6,000 יהודים נעצרו בליל ה- 23 בינואר 1943. כ- 4,000 מתוכם גורשו למחנות ריכוז והשמדה. רכוש יהודי הוחרם והועבר לבעלים "אריים". בסוף מלחמת העולם השנייה נותרו במארסיי רק 10,000 יהודים.
חסיד אומות העולם חירם (הארי) בינגהם הרביעי (1903-1988), שירת בסגן קונסול אמריקאי במארסיי. בזמן שירותו, בשנים 1939-1941, הנפיק יותר מ- 2,500 אשרות כניסה אמריקניות ליהודים ולפליטים אחרים, בין היתר לצייר מרק שאגאל ולפסל ז'אק ליפשיץ. בינגהם שיתף פעולה עם המחתרת הצרפתית בהברחת יהודים לספרד ולצפון אפריקה, ושילם לעתים את ההוצאות מכספו. כמה יהודים הצטרפו גם הם למחתרת, אולם לא פעלו למניעת גירוש היהודים.
קהילת מארסיי בזמננו
במשך תקופה ארוכה אחרי מלחמת העולם השנייה, הייתה מארסיי נמל מעבר לניצולי השואה, ואחר כך גם ליהודים מצפון אפריקה, בדרכם לארץ ישראל. קבלת העצמאות של טוניסיה בשנת 1956 ומלחמת סואץ במצרים הביאו לעיר גל של מהגרים יהודים. אליהם הצטרפו בתחילת שנות ה- 60 מהגרים ממרוקו ומאלג'יר.
בשנת 1969, הקהילה מנתה כ- 65,000 יהודים. הייתה זו הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, והשלישית בכל מערב אירופה. בתחילת שנות ה- 70 היו מעל לתריסר בתי כנסת שפעלו בעיר ובפרבריה, שלושה מרכזים קהילתיים, בית ספר יסודי, בית ספר מקצועי של "אורט", ורשת מסועפת של איגודים ומוסדות, כולל תנועות נוער.
בתחילת שנות האלפיים חיים במארסיי כ- 80,000 יהודים, והיא הקהילה היהודית השנייה בגודלה בצרפת, ואחת הגדולות בתפוצות. למעשה, מארסיי הנה ריכוז האוכלוסייה היהודית הגדול ביותר לחופי הים התיכון מחוץ לישראל. חיי הדת והקהילה מאורגנים על ידי מועצת הקהילה. בעשורים האחרונים של המאה העשרים, גוף חיוני זה סיפק אמצעים לחיזוק צרכיה הרוחניים והחומריים של הקהילה. במארסיי פועלים 44 בתי כנסת, בהם מתפללים מדי יום יותר מ- 5,000 איש, ובהם מכהנים כחמישים רבנים. בנוסף, יש 20 מרכזי לימוד, ובית דין. בית הכנסת המרכזי נמצא ברחוב ברטיי, ובו נערכים רוב החתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה. יש בעיר יותר מ- 35 חנויות למזון כשר, ומעל לעשרים מסעדות כשרות. הקהילה מפעילה 17 בתי ספר יהודים, ארבעה מהם בתי ספר ממלכתיים. יש 11 תלמודי תורה, בהם לומדים יותר מ- 500 ילדים. הקהילה נותנת עדיפות גבוהה לעזרה לנזקקים, ויש לה רשת מפותחת של ארגוני צדקה. בתחילת שנות ה- 2000 היה גידול משמעותי בתופעת האנטישמיות בצרפת, שלא פסחה על גם יהודי מארסיי. הצתת בית הכנסת "אור אביב" ב- 1 באפריל 2002 גרמה לזעזוע קשה בקהילה, כמו גם בצרפת ובעולם כולו.
הקהילה שומרת על קשרים חמים והדוקים עם ישראל ולרבים מחבריה יש קרובים בישראל.
אוריך
(מקום)אוריך
Aurich
עיירה כפרית ליד הנהר אמס (Ems), סקסוניה התחתונה, גרמניה.
יהודים מאיטליה התיישבו לראשונה באוריך, כנראה ב-1378, בהזמנת שליט האזור. קהילה זו האריכה ימים עד סוף המאה ה-15. ב-1592 הורשו שני יהודים להופיע כנגנים בכפרים הסמוכים לאוריך. קהילה חדשה הוקמה בשנת 1647 כאשר יהודי החצר של רוזן פריסיה המזרחית, שמשון קלמן בן אברהם, התיישב שם. אוריך היה מקום מושבו של הפרנס הראשי ושל הרב הראשי של מזרח פריסלנד (Friesland) מ-1686 עד 1813, כאשר מקום מושבו עבר לאמדן (Emden).
ב-1764 נפתח בית קברות באוריך, ובשנת 1811 הוקם בית כנסת. בעת השלטון ההולנדי (1807-1815) נהנו היהודים מן הזכויות האזרחיות שנלקחו מהם ב-1744 בעת השלטון הפרוסי.
בשנת 1744 התיישבו באוריך עשר משפחות יהודיות נוספות, והקהילה נעשתה מרכז אזורי ליהודי פריסיה המזרחית. מספר יהודי העיירה הלך וגדל וכאשר נפוליאון העניק זכויות אזרחיות ופוליטיות ליהודי פריסיה המזרחית (1808) היו באוריך 16 משפחות יהודיות (180 נפשות). בסוף המאה ה-19 ישבו באוריך 600 יהודים, כ-8% מתושבי המקום. בתחילת המאה העשרים פחת מספר תושבי העיירה בכלל ומספר היהודים בפרט, וזאת עקב התיעוש והנהירה לערים.
רוב יהודי אוריך התפרנסו ממסחר, הם סחרו בבהמות, בתוצרת חקלאית ובטקסטיל. כמו כן היו כמה קצבים יהודים בעיירה. העיירה כולה הושפעה מתושביה היהודים ובימי שבת השוק לא פעל.
בשנת 1933, שנת עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, ישבו באוריך 400 יהודים.
תקופת השואה
בשנים הראשונות לשלטון הנאצי בגרמניה, ועוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939), עזבו יהודים רבים את אוריך. במהלך המלחמה, בשנת 1940, לקראת פלישת גרמניה להולנד, גורשו יהודי אוריך, והקהילה חדלה להתקיים.
פריס
(מקום)פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.