קהילת יהודי קרושציינקו נאד דונאייצם

צ'ארני דונאייץ

Czarny Dunajec

כפר שהוא גם מועצה מקומית בנפת נובי טארג, במחוז פולין קטן, פולין. הכפר שוכן על הגבול בין פולין לסלובקיה. 

היישוב מתועד לראשונה בשנת 1234. במאה ה-16 המקום היה ידוע ככפר המלך בשם דונייאץ. החל מהמאה ה-18 צ'ארני דונאייץ שימשה כמרכז מסחרי ושוק לכפרים של הסביבה. הכפרים סחרו בעיקר בצאן, גבינות, צמר ומוצרי אריגה ביתית. המקום גם שימש כאחת התחנות להברחת סחורות ואנשים דרך הגבול הסלובקי. ב-1769, שלוש שנים לפני החלוקה הראשונה של מלכות פולין בין המעצמות השכנות, אזור נובי טארג וצ'רני דונאייץ סופח לאימפריה האוסטרית. ב-31 בינואר 1831 הוענק לכפר צ'ארני דונאייץ הזכות לקיים שוק שבועי וב-1846 ניתן האישור לקיום 13 ירידים שנתיים נוספים בתמורה להשתתפותם של תושבי הכפר בדיכוי מרד האיכרים נגד האוסטרים.

ב-1859 הייתה ביישוב שרפה גדולה, בעקבותיה נפגעה כלכלת המקום וגברה ההגירה של התושבים בחיפוש אחר הפרנסה בהונגריה ואף בארה"ב. בסוף המאה ה-19 החלו באזור בהפקת כבול, חול וחצץ מהנהר צ'ארני דונאייץ. החל מ-1880 בהיותו מרכז אדמיניסטראטיבי היישוב קיבל מעמד של עיר. ב-1904 נבנתה מסילת רכבת נובי טארג- סלובקיה- הונגריה עם תחנת רכבת בצ'ארני דונאייץ. 

לאחר תום מלחמת העולם הראשונה וכינונה של פולין העצמאית, צ'ארני דונאייץ נכללה בגבולות הרפובליקה הפולינית.

בין שתי מלחמות העולם הכפר התפתח גם כמקום תיירות ונופש. תחנת הרכבת של צ'ארני דונאייץ שימשה בין שתי מלחמות העולם כתחנת הגבול עם צ'כוסלובקיה. ב-1934, בשל המשבר הכלכלי ובעקבותיו הירידה בפעילות הכלכלית נשללו מצ'ארני דונאייץ זכויות העיר.

 

היהודים בצ'ארני דונאייץ

עד שנת 1796 חל איסור על התיישבותם של היהודים באזור נובי טארג וצ'ארני דונאייץ. החל משנה הזאת, על פי אישור מיוחד של השלטון האוסטרי החלו להתיישב במקום מספר משפחות של יהודים בעלי זיכיון למסחר בטבק, אלכוהול ומלח. היהודים פעלו גם כמוכסים וחוכרים בתי מרזח. ברשומות משנת 1847 מוזכרים בצ'ארני דונאייץ סוחרים בבקר, אלכוהול וקוני קרקעות היהודים: הרש ברייטקופף, יוסף יעקובסון, יצחק והירש קורנגוט, יצחק ומנדל אונגאר, סלומון גליקסמן. ב-1860 עם ביטול האיסור על התיישבות יהודים בגליציה חל גידול באוכלוסייה היהודית בצ'ארני דונאייץ. היהודים היו סוחרים זעירים, רוכלים, בעלי מלאכה והיו גם מי שעסקו בהברחות. ב-1,880 נמנו במקום 221 יהודים (8,9%). במחצית המאה ה-19 היו ברשות הקהילה שני בתי תפילה, מקווה ומספר חדרים. היהודים השתייכו לזרם האורתודוקסי והחסידי. הוקם בית העלמין בצ'ארני דונאייץ. הקהילה הייתה כפופה לקהילת נובי טארג.

בין רבני נובי טארג שכיהנו החל מסוף המאה ה-19 גם בצ'ארני דונאייץ ידועים  הרב מרדכי ב"ר חנינא הורביץ והרב יצחק ליפשיץ ב-1912. בין שתי מלחמות העולם ליהודי צ'ארני דונאייץ היה נציג בקהילת נובי טארג.

עם סיומו של השלטון האוסטרי בנובמבר 1918 פרעו הכפריים של הסביבה ביהודי צ'ארני דונאייץ. נעצרו 10 איש מהמתפרעים. האוכלוסייה הנוצרית נמנעה מלסחור עם היהודים.

במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נמנו בצ'ארני דונאייץ 341 יהודים (14,2%). ב-1927 הקהילה גדלה ל-400 יהודים וב-1939 התגוררו בצ'ארני דונאייץ 405 יהודים (14%). למרות מספרם הקטן יחסית ההשפעה של היהודים על חיי הכפר הייתה ניכרת.

ב-1920 היהודים ברנארד שוורצבראנד ויעקב סטילר עסקו בעריכת דין בנובי טארג. בשנות ה-1930 היו בצ'ארני דונאייץ 3 עורכי דין יהודים: לייזר לאמנסדורף, שמעון פאצאנובר, וקופל שלזינגר. במקום היו 6 בעלי מפעלי תעשייה -שמעון ברונדר, יהודה שבתאי בליץ, יצחק אהרון פייט, אמיל פאוסט, אדולף הורביץ, יוסף הירש שפיץ, 4 שוחטים - חיים סלומון באכנר, משה יוסף פלאנק, יצחק גולדמן, פנחס ווייס, 7 אופים - מרדכי פאואר, סלומון גוטפראוד, וויגדור (וויקטור) הורביץ, יצחק יונס, סלומון יונס, גאורג יונס והמתלמד ברנרד לורברפלד, 5 סנדלרים - יוסף הורביץ, הרש לנגר, משה למולר, לייבוש טרפר, חיים טרפר, ו-3 חייטים -חיים קליינזאהלר, אדולף סטילר, גדליה ווייסמן. בנוסף היו 5 יהודים שעסקו בשיווק משקאות חריפים - יצחק קלוגר, פנחס כהן, יצחק קראוס, אדולף הורביץ והמסעדן יעקב לנדר. המנסרה של המקום שהעסיקה כ-200 פועלים הייתה בבעלותו של לנדאו מקרקוב. לרוב היהודים השקיעו בנדל"ן כגון מאפיות, בתי מרזח, מסעדות, חנויות, ופחות בקניית קרקעות לחקלאות.

הילדים היהודים למדו בשני בתי ספר יסודיים, אחד לבנים ואחד לבנות. ילדי העשירים למדו בנובי טארג או בקרקוב.

בין שתי מלחמות העולם הייתה ביישוב פעילות תרבותית וציונית ערה. ב-1929 הוקם בית ספר מרשת "תרבות". הוקמו החברות "לינת צדק" ו"ביקור חולים", הוקמה קופת גמ"ח אשר בשנת 1929 נתנה 45 הלוואות לנזקקים. במקום פעלו סניפים של "הציונים הכלליי, "עקיבא", "השומר הצעיר","החלוץ", אגודת החינוך "תרבות", מועדון "התחייה" שכלל ספרייה ואולם קריאה בהנהלת אנדה צייסלר מדמביצה. ב-1930 ליד מועדון "התחייה" נפתח "גן ילדים עברי". היו גם שני מועדוני ספורט יהודים - "מכבי" ו"הגיבור".

היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית היו מתוחים ומידי פעם היו התנקשויות, אך ללא שפיכות דמים. ליהודים היו שמונה נציגים במועצה העירונית. ליד האוכלוסייה היהודית התגוררו ביישוב גם בני רומה אך להם היו מעט מאוד זכויות.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין. צ'ארני דונאייץ נכבשה ב-3 בספטמבר. ב-8 בספטמבר 1939 הגרמנים הוציאו להורג שני תושבי המקום ושרפו 36 בתים.

הגרמנים התחילו מיד להתעלל באוכלוסייה היהודית, כולל חטיפות לעבודות כפייה. אמנם לא הוקם גטו במקום, אך מינואר 1940 על יהודים נאסר להחזיק רכוש והוגבלה האפשרות לצאת מהיישוב. נאסר השימוש בשפה העברית והייתה חובה על היהודים לעבוד בעבודות כפייה. במשך החודשים מאי-יוני 1941 חלק מהיהודים הועברו בקבוצות קטנות לגטו בנובי טארג. משם כולם נשלחו ביחד עם יושבי גטו נובי טארג למחנה ההשמדה בלז'ץ.

ב-20 במאי 1942 הגרמנים הרגו את יוסף להרר ואת בתו. יחד איתם הרגו את הפולני קארול חרצה (Karol Chraca) אשר סיפק להם מזון במיסתור. קברו את כולם בקבר אחים בבית העלמין המקומי.

ביולי 1942 הגרמנים רצחו בביתם את משפחת פאצאנר ובאוגוסט אותה שנה רצחו בצ'ארני דונאייץ והסביבה מעל עשרה יהודים חולים, ביניהם את גרשון יונס ואישתו, את נתן נאוגבירץ ואישתו, את הנריק באליצר עם אישתו, בתו ואביו ואת נינה קראוס.

בספטמבר 1942 הוקם בצ'ארני דונאייץ מחנה לעבודות כפייה. היהודים רוכזו בצמוד לתחנת הרכבת, ליד הדרך לנובי טארג. הובאו לשם גם כ-90 יהודים מיורדנוב (Jordanów), אוחוטניצה (Ochotnica), לימנובה (Limanowa), משנה דולנה (Mszana Dolna), שצ'אבניצה (Szczawnica), וגם כ-100 איש מאלה שעוד נותרו בנובי טארג. כולם עבדו במנסרות "הומאג" Homag בניית סככות מסתור למטוסים. במאי 1943 מחנה העבודה נסגר והאסירים שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ.

 

לאחר השואה

חמישה יהודים בלב מבין תושבי צ'ארני שונאייץ שרדו את השואה. היהודים לא חזרו לצ'ארני דונאייץ.

בית הכנסת חולל על ידי הגרמנים. לאחר המלחמה, במקום הגומחה של ארון הקודש הפולנים פתחו פתח לדלתות והמקום שימש כמחסן תבואות.

בית העלמין שימש את הגרמנים כמקום להוצאות להורג ולקבורת הקורבנות בקברי אחים. חלק מהמצבות נלקחו על ידי הגרמנים כחומר לחיזוק כבישים. לאחר המלחמה האוכלוסייה המקומית המשיכה בשוד המצבות, לעיתים ללא צורך ממשי בהן. נותרה על מקומה רק מצבה אחת עם כיתוב עברי ופה ושם הבסיסים מבטון על הקברים ללא המצבות. השטח כוסה בצמחיית פרא.

אחד מתושבי המקום שלח מכתב תלונה למכון ההיסטורי היהוד בוורשה ובו הוא כותב: "בצער אני רואה את ההרס המכוון של המצבות ואת המקום שבו רועות הפרות ומכוסה בערמות אשפה". דאריוש פופיילה (Dariusz Popiela), פולני, מדליסט אולימפי ועולמי בחתירת קייאקים, הקים במסגרת הקרן "פורום לדו-שיח" (Forum For Dialogue -- Forum Dialogu), עמותה בשם "אנשים, לא מיספרים" שמטרתה להנציח ולתת שמות להיהודים שנרצחו בשואה. עד היום שוקם בעזרת האמותה בית הקברות בגריבוב (Gribów) והונצחו השמות של הנרצחים על האנדרטאות בכפרים קרושצינקו נד דונאיצם (Krościenko nad Dunajcem) וגריבוב (Gribów).

דאריוש פופיילה ביקש מנכבדי צ'ארני דונאייץ, כולל הכומר המקומי, להירתם למאמץ שכנוע של תושבי האזור בצורך להחזיר לבית העלמין לפחות חלק מהמצבות הנמצאות אצל התושבים ובמשקים החקלאים.

בעבר היו בבית העלמין מאות מצבות, נמצאו רק בודדות מהן. אחת המצבות עם הציפורים שימשה כמרזב, השנייה עם המנורה הייתה בתוך קיר של רפת. הן היו במצב נורא כשנמצאו. האומנית רגינה מקושצ'יילסק חידשה את המצבות. היום הן נקיות, הכיתוב קריא ועל חלק מהמצבות האותיות נצבעו בצבע זהב. בשטח בית העלמין הוצב מגן דוד, מעשה אומן של הנפח המקומי, מיכאל שאפלרסקי (Michal Szaflarski), מתנדבים ותלמידי בית הספר בהנהלת המורה מוניקה צ'אפלה (Monika Czapla) אספו את ערימות האשפה מבית העלמין, חשפו את שרידי הקברים, הציבו שלטים עם שמות, סידרו שבילים ודאגו לניקיונו של בית העלמין.

דאריוש פופיילה גייס את הקרן של משפחת ניסנבאום ובשנת 2020 הקרן עזרה במימון גידורו של בית העלמין והקמת שער הכניסה. שיפוץ בית העלמין ערך 10 חודשים. מול השער הוקמה אנדרטה, אך על הלוח עליה לא הספיק לרישום כל שמות הנרצחים של בני המקום והסביבה. הוצבו שני לוחות נוספים משני הצדדים. חקוקים על האנדרטה שמותיהם של 494 אנשים.

פולין

ציוני דרך בתולדות יהודי פולין

1096 | נדידת ה"כופרים"

מאין הגיעו היהודים לפולין? החוקרים חלוקים בשאלה זו, אולם רבים מהם סבורים שמקצת היהודים הגיעו מממלכת הכוזרים, מביזנטיון ומרוסיה הקייבית, ואילו רובם היגרו ממערב אירופה- מארצות אשכנז.
אחת הסברות היא כי "אפקט הפרפר" שהוביל את יהודי אשכנז להגר לפולין החל בנאום שנשא האפיפיור אורבנוס השני, אשר קרא לשחרר את המקומות הקדושים בירושלים מידי המוסלמים. הקריאה של האפיפיור הציתה את מה שלימים יכונה מסעות הצלב- מסעות כיבוש אדירים של מאמינים נוצרים, אצילים ואיכרים כאחד, שנעו כנחשול ממערב אירופה למזרח התיכון ובדרך רמסו, גזלו ושדדו מכל הבא ליד.
מתוך אמונה יוקדת ש-"כופרים" הם "כופרים", לא משנה אם הם יהודים או מוסלמים, הקפידו הצליינים הצלבנים לא לפסוח על הקהילות היהודיות הגדולות בארצות אשכנז שם רצחו רבים מהיהודים, בעיקר בקהילות וורמס ומיינץ שעל גדות נהר הריין. בעקבות הפרעות שכונו 'פרעות תתנ"ו' (1096) נדדו יהודים רבים מזרחה, לשטחי ממלכת פולין


1264 | חסיד אומות העולם מקאליש

במאה ה-13 היתה ממלכת פולין מחולקת למחוזות ופלכים רבים, וכדי לשלוט בכולם נדרשה מערכת ביורוקרטית משוכללת. בשנת 1264 ניסח הנסיך הפולני בולסלאב, שכונה גם "החסיד מקאליש" (קאליש היתה עיר גדולה בממלכת פולין), כתב זכויות שהעניק ליהודים חופש עיסוק נרחב וכן חופש פולחן דתי. כתב הזכויות הזה ("פריבילגיום" בלטינית) איפשר ליהודים רבים – סוחרים יודעי קרוא וכתוב, מומחים בכלכלה, בנקאים, טובעי מטבעות ועוד – לשמש בתפקידים שונים במערך הניהול של הממלכה.
באותה תקופה נהגה הכנסייה בפולין להפיץ נגד היהודים עלילות דם שונות. סעיף 31 בכתב הזכויות של הנסיך מקאליש ניסה לרסן תופעה זו כשקבע: "אסור בתכלית להאשים יהודים בשתיית דם נוצרי. אם למרות זאת יואשם יהודי ברצח ילד נוצרי, יש להוכיח האשמה כזאת על-ידי עדות של שלושה נוצרים ושלושה יהודים".*


1370 | מאסתר עד אסתר

מסתבר שאסתר מ-"מגילת אסתר", לא הייתה אסתר היחידה שבזכותה ניצל העם היהודי. האגדה מספרת על יהודייה פולניה יפהפייה בשם אסתרק'ה שהייתה מאהבת של קיזמיר הגדול מלך פולין (1310 -1370) ואף ילדה לו שתי בנות.
לא ברור אם האהבה היא זו שעוררה בקיזמיר סימפטיה כלפי "העם הנבחר". מה שכן ידוע הוא שלפי האגדה, בדומה לאסתר המלכה, גם אסתרק'ה דאגה לעמה וביקשה מהמלך להקים ליהודים רובע יהודי מיוחד בקרקוב (והרובע הוא לא אגדה). המלך נענה בחיוב לבקשתה של האישה וקרא לרובע על שמו- רובע קאז'מייז'.
בנוסף, וגם זו לא אגדה, נשלחו רצים אל כל הקהילות היהודיות בפולין ומחוצה לה המזמינים את היהודים להגר אל קרקוב, אז בירת פולין.
הזמנתם לפולין הייתה "אוויר לנשימה" עבור יהודי אשכנז מאחר ואלו היו הימים בהם השתוללה באירופה מגפת "המוות השחור" שמשום מה "פסחה" על היהודים. את מחיר "החוצפה" על כך שלא נדבקו במגפה, שילמו היהודים בהאשמות חסרות שחר שכוונו נגדם על כך שהרעילו את בארות המים במטרה להפיץ את המגפה.


1520 | מדינה בתוך מדינה

אט-אט עבר מרכז הכובד של החיים היהודיים מארצות מרכז אירופה לרחבי פולין. לפי עדויות היסטוריות שונות, בשלהי המאה ה-15 פעלו בערים שונות ברחבי פולין כ-15 ישיבות. היצירה התורנית פרחה בקהילות הגדולות והיתה לציר המרכזי של עולם התורה האשכנזי. אין זה מפתיע, אם כן, שכינויה הרווח של פולין בפי היהודים שחיו בה היה באותם ימים "פה-לן-יה" – כאן שוכן האל.
למעמדם של היהודים בפולין באותה עת לא היה אח ורע בעולם כולו. כמעט בכל מקום אחר באירופה הם נרדפו, גורשו והיו נתונים להגבלות ואיסורים שונים, ואילו בפולין זכו למעמד מיוחד ועתיר זכויות.
בראשית המאה ה-16 חיו בפולין כ-50 אלף יהודים. במהלך שנים הללו החלה להירקם ברית של אינטרסים בין היהודים לאצולה הפולנית. האצילים ביקשו ליהנות מהקשרים והכישורים של היהודים בניהול עסקים, מינו יהודים לתפקידים שונים בניהול אחוזותיהם והעניקו להם כתבי חסות שהקנו להם מעמד מיוחד.
בשנת 1520 הוקם בפולין "ועד ארבע הארצות". הוועד, שהיה כעין "מדינה בתוך מדינה", הורכב מנציגי כל הקהילות היהודיות של פולין – מקרקוב ולובלין ועד וילנה וליטא (שאז היו עדיין חלק מהמרחב הפולני). תפקידו המרכזי של הוועד היה גביית מסים עבור השלטונות, והוא נהנה מאוטונומיה משפטית שהתבססה על ההלכה היהודית. הוועד פעל במשך 244 שנה, ונחשב להנהגה היהודית מאריכת הימים ביותר בהיסטוריה היהודית, לפחות מאז ימי בית ראשון.


1569 | דמון-גרפיה

בשנת 1618 מינו שלטונות העיר קרקוב ועדת חקירה לבדיקת העוינות בין סוחרים יהודים לנוצרים. יו"ר הוועדה, איש האקדמיה סבסטיאן מיצ'ינסקי, קבע כי המקור לעוינות היה הגידול המהיר במספרם של היהודים בעיר, שנבע מהעובדה "שאיש מהם אינו מת במלחמה או במגפה, ונוסף לזאת הם מתחתנים בגיל 12 ומתרבים בשצף קצף".
מסקנתו של מיצ'ינסקי לא היתה מנותקת מן המציאות: קצב הגידול של היהודים בפולין, שכונה במחקר "הנס הדמוגרפי של יהדות פולין", היה אכן מדהים. באמצע המאה ה-17 הגיע מספרם של יהודי פולין לכמה מאות אלפים – כמחצית מאוכלוסיית היהודים בעולם. בסוף המאה ה-18 צמח מספרם לכמיליון נפש.
ואולם, אף שאבחנתו של מיצ'ינסקי היתה נכונה, הסיבות שמצא לכך, והיו נגועות באנטישמיות ניכרת, היו שגויות. חוקרים שונים מצאו כי הסיבה למספרם הגדול יחסית של היהודים בפולין היתה שיעור תמותת התינוקות הנמוך בקרבם בהשוואה לנוצרים. עם הגורמים לכך ניתן למנות כנראה את העזרה ההדדית שהיתה נפוצה בקרב היהודים וכן את העובדה שזוג נשוי התגורר בדרך כלל אצל הורי הכלה, ונהנו מתנאי תזונה ותברואה טובים.
בשנת 1569 סיפחה פולין שטחים גדולים של אוקראינה במסגרת "הסכם לובלין". יהודים רבים בחרו להגר לאוקראינה, ומצאו בה מקור פרנסה חדש – החכרת קרקעות. גם הפעם עשו זאת בעצה אחת עם האצולה הפולנית. רבים מהאיכרים האוקראינים חשו מרמור לנוכח המהגרים החדשים; לא זו בלבד שהאצילים פגעו בפרנסתם, חשבו, עתה גם "שיעבדו אותנו לאויביו של כריסטוס, היהודים".
בתקופה זו הופיעו במרחב היהודי בפולין כמה אינטלקטואלים מבריקים, ביניהם רבי משה איסרלש (הרמ"א), הרב שלמה לוריא והרב יואל סירקש, ונוסדו הישיבות הגדולות בלובלין ובקרקוב. בני העילית הרבנית היו גם האליטה ששלטה בקהילה היהודית וקבעה את אופני החיים עד הפרט האחרון – ממספר התכשיטים שאשה רשאית לענוד ועד התניית נישואים באישור פקידי הקהילה.


1648 | הוא בוגדן, הוא בוגדן

אילו היו מצלמים תמונת מחזור של כל הצוררים הגדולים שקמו לעם היהודי, סביר להניח שלבוגדן חמלניצקי היה בה מקום מרכזי. חמלניצקי, מנהיג הקוזקים שנלחמו בפולין על עצמאותם, היה אחראי לפרעות אלימות במיוחד נגד יהודי אוקראינה. הפרעות תודלקו בשילוב של התעוררות דתית נוצרית ומחאה עממית נגד השעבוד הפולני. היהודים, שנתפסו כ"סוכני הדיכוי" של האצולה הפולנית, שילמו מחיר כבד: כ-100 אלף מהם נרצחו בפרעות הללו.
פרעות חמלניצקי, שידועות גם כפרעות ת"ח ות"ט, הותירו את הקהילה היהודית בפולין המומה ואבלה. פייטני הקהילה חיברו קינות והרבנים קבעו תיקונים למנהגי האבלות. תיעוד מצמרר של האירועים נמצא בחיבור "יוון המצולה" מאת המלומד היהודי נתן האנובר, שתיאר את הפוגרום שלב אחר שלב. לימים חוברו יצירות רבות בהשראת הפוגרומים הללו. המפורסמות שבהן הן "העבד" שכתב יצחק בשביס זינגר והפואמה "בת הרב" של המשורר והמתרגם שאול טשרניחובסקי.
חרף האבל והצער, הקהילה היהודית האוקראינית התאוששה עד מהרה. עדות לכך אפשר למצוא בחיבורו של הנוסע האנגלי ויליאם קוקס, שכתב כ-20 שנה לאחר הפרעות: "אם אתה מבקש מתורגמן הם מביאים לך יהודי; אם אתה בא לפונדק, הבעלים הוא יהודי; אם אתה מבקש סוסים לנסיעה, יהודי מספק לך אותם ויהודי נוהג בהם; ואם אתה מבקש לרכוש דבר מה, יהודי הוא הסוכן שלך".


1700 | טוב שם טוב

בשנת 1700 נולד בפולין מי שלימים יעצב מחדש את פני היהדות האורתודוקסית וייסד את אחת התנועות החשובות ביותר בעולם היהודי – ישראל בעל שם טוב. הבעש"ט החל את הקריירה שלו כמרפא בעזרת צמחים, קמעות ושמות קדושים, וכך נעשה לבעל שם, כלומר, מי שרזי שמות האל ידועים לו והוא עושה בהם שימוש מיסטי.
השמועה על אודות הצדיק שעושה נסים ומדבר על יהדות אחרת – פחות למדנית ושכלתנית, יותר רגשית וחווייתית – עשתה לה כנפיים. בשיח הדתי החלו להופיע מושגים כמו "דבקות" ו"פנימיות". כך נולדה תנועת החסידות, שהדגישה את תיקון המידות ואת השאיפה לדבקות דתית, והעלתה על נס את תורת הקבלה. הצלחתה האדירה של החסידות נבעה מן העובדה שהיתה תנועה עממית שאיפשרה לכל יהודי, גם אם אינו תלמיד חכם, לבוא בשעריה.
הבעש"ט גם עיצב את דגם החבורה: קבוצת אנשים המתלכדת סביב אישיותו של מנהיג כריזמטי המעניק הדרכה אישית לכל אחד מחבריה. עם החסידויות המפורסמות כיום ניתן למנות את חסידות חב"ד, חסידות גור וחסידות ברסלב, שנוסדה על-ידי רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעש"ט.
באותן שנים החלה ספרות הקבלה להתפשט בפולין, ולצדה גם השפעות מיסטיות שונות, בין היתר מצד תנועת השבתאות. אחד החידושים הגדולים של ספרות הקבלה היה האופן שבו נתפס נושא קיום המצוות. במסגרת הרבנית-ממסדית נתפסו המצוות כמכשיר לשימור הסדר הקהילתי ואורח החיים הדתי, אך החסידים טענו כי המצוות הן מכשיר מיסטי שבאמצעותו יכול האדם הפשוט לחולל שינויים בעולמות העליונים. במונחים של ימינו אפשר לומר כי משמעות קיום המצוות "הופרטה", חדלה מלהיות קניינה של האליטה הרבנית, והיתה לעניינו האישי של כל יהודי פשוט שמקיים מצוות.


1767 | מה קדם למה, החיטה או הוודקה?

בפרפרזה על השאלה הנצחית, "מה קדם למה – הביצה או התרנגולת?", נשאלה בפולין של המאה ה-18 השאלה "מה קדם למה – החיטה או הוודקה?". קרי, האם רווחיותו הגדולה של האלכוהול המיוצר מחיטה היא שחוללה את תופעת ההתמכרות למשקאות חריפים או שמא ההתמכרות לאלכוהול היא שיצרה את הביקוש לחיטה? כך או כך, הרעיון להפוך חיטה לוודקה הילך קסם על היהודים בערבות פולין.
במחצית השנייה של המאה ה-18 היו מכירות הוודקה אחראיות לכ-40% מסך ההכנסות הכולל. היהודים, שזיהו את הפוטנציאל הכלכלי העצום של הענף, השתלטו על עסקי חכירת מזקקות היי"ש ובתי-המרזח מהאצילים. למעשה, היסטוריונים קובעים כי לכ-30% מהאוכלוסייה היהודית בממלכת ליטא-פולין היתה זיקה כלשהי לעסקי היי"ש.
ואולם, לא רק באלכוהול שלחו יהודי פולין את ידם. הם עסקו בכל תחומי המסחר. במדגם נתונים מן השנים 1764–1767, שנאספו מ-23 תחנות מכס, נמצא כי מבין 11,485 סוחרים, 5,888 היו יהודים, וכי 50%–60% מהמסחר הקמעוני היו בידי סוחרים יהודים.
יחסי התועלת בין היהודים למאגנאטים, בני האצולה הפולנית, הלכו והתהדקו. למעט תופעות נדירות, כמו מנהגם של אצילים לכפות על יהודים לרקוד לפניהם את הניגון "מה יפית" כדי להשפילם, היו היחסים הללו יציבים ומכובדים. היסטוריונים מציינים כי החוכר היהודי הטיפוסי "לא היה טפיל המתגמד מפחד, אלא אדם שהיה ער לזכויותיו, כמו גם לחובותיו".


1795 | האימפריות בולעות את פולין

עד לחלוקת פולין יכלו היהודים הפולנים לחיות בערים קרקוב או לובלין, למשל, בלא שבאו כמעט במגע ישיר עם המערכות הפוליטיות והמשפטיות החיצוניות. רובם התגוררו בעיירות (שטעטל, ביידיש), שם חיו בבועה תרבותית-חברתית סגורה. הם דיברו בשפה משלהם, היידיש, וילדיהם התחנכו במערכות חינוך נפרדות – החדר ותלמוד-תורה. גם מערכת המשפט וההנהגה הפוליטית היו פנימיות: בתי-הדין ו"הקהל", שפעלו לפי עקרונות ההלכה, והיו הכתובת היחידה לפתרון סכסוכים ומחלוקות.
הקשר היחיד של היהודים לעולם החיצון היה משלח ידם, שבקרב רובם התבסס על עסקי חכירה מאצילים. עדות לכך אפשר למצוא בדבריו של המספר היהודי יחזקאל קוטיק, שכתב כי "באותם ימים, מה שהיה רע לפריץ היה רע לפחות בחלקו גם ליהודים. כמעט כולם התפרנסו מן הפריץ".
בשנת 1795 חולקה פולין בין שלוש אימפריות – רוסיה, אוסטריה ופרוסיה, לימים גרמניה. בכך תם סיפורם המשותף של יהודי פולין כולם והחלו שלושה סיפורים שונים בתכלית: זה של יהודי האימפריה הרוסית-צארית, זה של יהודי גליציה האוסטרית וזה של יהודי פרוסיה, לימים גרמניה.
מעמדם של היהודים באוסטריה ובפרוסיה היה יחסי טוב, ודאי בהשוואה לזה של היהודים תחת השלטון הצארי, שהטיל עליהם גזירות כלכליות שונות והתיר חופש תנועה אך ורק ב"תחום המושב", שם היה מצבם קשה. השיא היה התפרצות הפוגרומים הגדולים בשנים 1881–1884, שהביאה להגירתם של כ-2 מיליון יהודים לארה"ב – המקום שתחליף לימים את פולין כאכסניה הגדולה ביותר של יהודים בעולם החדש.
עם חלוקת פולין, רוב היהודים בה הוכפפו לשלטון הרוסי. הנכם מוזמנים לעבור לערך העוסק בתולדות יהודי רוסיה.


1819 | יהדות גליציה

דמותו של "היהודי הגליצאי" היתה ועודנה שם קוד לא רק לזהות גיאוגרפית, אלא בעיקר לזהות יהודית ייחודית ששילבה בין אתניות רב-תרבותית לדמות פולקלוריסטית ערמומית, רבת הומור, שופעת חום וסימפטית. "היהודי הגליצאי" היה יכול להיות חסיד אדוק או משכיל נאור, לאומי פולני או פעיל ציוני, סוחר גדול או רוכל המחזר על הפתחים. הוא ינק מתרבויות שונות ופיטפט בכמה שפות – גרמנית, יידיש, עברית, רוסית ופולנית.
גליציה השתרעה בדרומה של פולין. גבולה המזרחי היה אוקראינה ושלטה ע"י האימפריה האוסטרית משנת 1772 ועד תום מלחמת העולם הראשונה, ב-1918. במחצית השנייה של המאה ה-19 העניק הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף ליהודי גליציה שוויון זכויות מלא. העיר לבוב הפכה למוקד משיכה למשכילים יהודים מכל אירופה. עיתונים ביידיש, ביניהם ה"צייטונג", פעלו בה במלוא קיטור, המסחר פרח ותנועות ציוניות, ביניהן פועלי-ציון, שיחקו תפקיד מרכזי בהחייאת הלאומיות היהודית.
במקביל פרחה בגליציה תנועת החסידות, שהסתעפה מכמה בתי חסידות ו"שושלות צדיקים". בין הידועות שבחסידויות הללו היו חסידות בעלז וחסידות צאנז, ששימרו את אורח החיים החסידי המסורתי, ובכלל זה הלבוש והלשון, וקיימו קשר הדוק ומקודש עם "הצדיק" שעמד בראש החצר.
גליציה היתה גם בית גידולם של סופרי דור ההשכלה – החל ביוסף פרל, חלוץ הספרות העברית, שכתב ב-1819 את "מגלה טמירין", הרומן העברי הראשון, וכלה ביוסף-חיים ברנר וגרשון שופמן, שישבו בלבוב והיטיבו לתאר את הווי החיים היהודי בראשית המאה ה-20.
האידיליה הרב-תרבותית והשוויון האזרחי של יהודי גליציה התנפצו על רקע שריקות הפגזים ולהבות האש של מלחמת העולם הראשונה. חבל גליציה החליף ידיים בין צבאות אוסטריה ורוסיה, וחייליהם פרעו ביהודים שוב ושוב. וכך כותב ש' אנ-סקי, מחבר "הדיבוק" והסופר שהנציח את גורל יהודי גליציה בעיצומה של המלחמה:
"בגליציה נעשה מעשה-שערורייה שאין השגת-אנוש יכולה להשיגו. חבל-ארץ גדול של מיליון יהודים, שעוד אתמול נהנו מכל הזכויות האנושיות והאזרחיות, מוקף שרשרת-אש של דם וברזל, מובדל ומופרש מן העולם ומסור לכוח שלטונם של פריצי-חיות בדמות קוזקים וחיילים. דבר זה עשה עלינו רושם כאילו הולך ונכרת שבט שלם מישראל".


1867 | לכבוד "הצפירה", הקהל מתבקש לעמוד

תנועת ההשכלה נולדה וצמחה אמנם במערב אירופה, אולם הדיה הגיעו גם למזרחה, ולפולין בפרט. אחד האירועים החשובים שגילמו את השתרשות תנועת ההשכלה בפולין היה ייסודו של כתב-העת "הצפירה" בוורשה, בשנת 1867. "הצפירה" היה לאחד העיתונים העבריים הנחשבים ביותר, וביקש לקחת חלק של ממש בתהליך חילון העברית והפיכתה משפת קודש לשפת יום-יום.
כתב-העת צבר תנופה בשלהי שנות ה-70 של אותה מאה, אז הצטרף למערכת נחום סוקולוב, עיתונאי, סופר והוגה דעות לאומי-ציוני, ששימש באחרית ימיו נשיא ההסתדרות הציונית העולמית. סוקולוב הקטין בהדרגה את זיקתו המקורית של "הצפירה" למדע פופולרי והעניק לו אופי עיתונאי וספרותי רציני. בהנהגתו הפך כתב-העת בשנת 1886 לעיתון יומי, שהתבלט חיש מהר כעיתון העברי המשפיע ביותר במזרח אירופה, עד קמילתו בעשורים שבין שתי מלחמות העולם.
כל היוצרים העבריים המרכזיים של אותם ימים פירסמו ב"הצפירה" את יצירותיהם: מנדלי מוכר ספרים, י"ל פרץ ושלום עליכם במאה ה-19, דבורה בארון, אורי ניסן גנסין, שלום אש ויעקב פיכמן בתחילת המאה ה-20, ולפני מלחמת העולם הראשונה כמה צעירים מבטיחים, ובהם הסופר ש"י עגנון והמשורר אורי צבי גרינברג.


1900 | ורשה

בעשור הראשון של המאה ה-20 הפכה העיר ורשה לבירתה של יהדות פולין ולמרכז יהודי עולמי. בעיר שכנו מרכזי המפלגות הפוליטיות, מוסדות סעד רבים, איגודים מקצועיים, עיתונים וכתבי-עת יהודיים שיצאו בלשונות שונות. במיוחד בלטה תנופת הפעילות הספרותית והמו"לית בעיר משנות ה-80 של המאה ה-19 ועד ערב מלחמת העולם הראשונה.
בין המוסדות הספרותיים המפורסמים היו הוצאת בן-אביגדור, שהתניעה את "המהלך החדש" הריאליסטי בספרות העברית; הוצאת אחיאסף, מיסודו של איל התה ויסוצקי, שפעלה ברוחו של אחד-העם ופירסמה ספרים עם אופי יהודי-היסטורי; עיתון "השילוח", שהועתק מאודיסה וביאליק שימש עורכו למשך שנה; העיתונים "הצופה" ו"הבוקר"; ועוד ועוד.
כל אלה ואחרים הופקו במאות בתי-דפוס עבריים שצצו בוורשה כפטריות אחרי הגשם. תעשייה זו משכה אליה משכילים יהודים שמצאו את פרנסתם בכתיבה, עריכה, תרגום ושאר מלאכות שהמו"לות והעיתונות זקוקות להם. במאמרו "תרבות עברית חדשה בוורשה" כתב פרופ' דן מירון כי "כל הסופרים העבריים של אותה תקופה עברו דרך ורשה, בין ששהו בה שנים ובין שבילו בה תקופה קצרה".
ידועים היו גם "בתי-הדין הספרותיים", בעיקר זה של הסופר י"ל פרץ, שהנהיג בביתו מעין חצר אשר גורי ספרות נרגשים פקדו ללא הרף. הללו הגישו ליוצר הנערץ את יצירתם הבוסרית והמתינו בחיל ורעדה לגזר דינו הספרותי. חצרו של פרץ לא היתה היחידה. משכילים וסופרים עבריים הגיעו מכל רחבי רוסיה ל"בתים ספרותיים", "סלונים" ומקומות אחרים, שם התכנסו בעיקר בשבתות ובחגים ודנו בעניינים שברומו של עולם. אחד הידועים שבין אלה היה ביתו של המחנך יצחק אלתרמן, שהמסיבות הצוהלות בדירתו בימי חנוכה ופורים משכו אנשי עט רבים. אלו שימשו מן הסתם השראה לננוצ'קה הקטן, הלוא הוא בנו, לימים המשורר נתן אלתרמן.


דמוגרפיה יהודית בוורשה:

שנה מספר יהודים
1764 1,365
1800 9,724
1900 219,128
1940 500,000
1945 7,800


1918 | המפלגה היהודית הראשונה בפולין

עם תום מלחמת העולם הראשונה נפלו גם יהודי פולין קורבן למשחק המונופול שניהלה פולין עם שכנותיה, ובעיקר עם רוסיה הסובייטית. הפולנים האשימו את היהודים בבולשביזם, הסובייטים ראו בהם קפיטליסטים, וההאשמות הללו תורגמו לעשרות פוגרומים ולרבבות נרצחים יהודים.
בשנת 1921, אחרי 125 שנה תחת כובשים שונים, הפכה פולין למדינה ריבונית עצמאית. בתחילה נראה העתיד ורוד. חוקת פולין החדשה העניקה ליהודים שוויון זכויות מלא והתחייבה לסובלנות דתית. ואולם, כמו רבות מהמדינות הדמוקרטיות לכאורה שהתגבשו בין שתי מלחמות העולם, גם השלטון בפולין היטלטל בין ערכי הנאורות והשוויון לבין לאומנות על בסיס אתני.
במציאות המעורערת הזו חיו יהודי פולין כ-18 שנה, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה. בשנים הללו חוו היהודים תקופות רעות, שבמהלכן נאסר עליהם למשל לכהן בתפקידים ציבוריים, והם הופלו לרעה גם בתחום המיסוי ובתחום ההשכלה, שבו נקבעו מכסות שהגבילו את מספר הסטודנטים היהודים באוניברסיטאות. בתקופות אחרות, בעיקר בזמן שלטונו של יוזף פילסודסקי (1926–1935), שנודע בהתנגדותו היחסית לאנטישמיות, הוקלו הגזירות שהושתו על היהודים.
בתקופת פילסודסקי ייסדו היהודים את מפלגת הקוֹלוֹ-היהודי, שמנתה 34 צירים ו-12 סנטורים בבית-הנבחרים הפולני (הסיים). הסיעה היתה לשישית בגודלה בבית-הנבחרים – נתון מדהים לנוכח העובדה שעשר שנים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה והתרחשה שואת יהודי פולין.
אחת הדמויות המשפיעות ביותר בהנהגה הפוליטית היהודית בפולין היה יצחק גרינבוים, מנהיג מפלגת הציונים-הכלליים, אשר חזה את השתלטותם של גורמים דיקטטוריים על הסיים ועלה לארץ-ישראל ב-1933. הצדק היה איתו: משנת 1935 ואילך פעל בפולין משטר דיקטטורי ואנטי-יהודי. בשנים אלו התרחשו כ-500 תקריות אנטישמיות, הונהגה שיטת "ספסלי הגטו", שהפרידה בין סטודנטים יהודים ופולנים באוניברסיטאות, ואפשרויות התעסוקה של יהודים הוגבלו עד כדי כך שקהילת יהודי פולין, שמנתה באותו זמן יותר משלושה מיליון איש, נחשבה לקבוצת היהודים הענייה ביותר באירופה.


1939 | שואת יהודי פולין

1 בספטמבר 1939, יום פלישת הנאצים לפולין, נרשם לדיראון עולם בזיכרון היהודי הקולקטיבי. מ-3.3 מיליון יהודים שחיו בפולין ערב פלישת הנאצים שרדו כ-350 אלף איש בלבד. כ-3 מיליון יהודים פולנים הושמדו בשואה.
השמדת יהדות פולין התרחשה עקב בצד אגודל. היא החלה בגזירות שונות, כמו כינוס היהודים בגטאות, החובה לענוד טלאי, השתת עוצר משעות הערב, סימון חנויות שהיו בבעלות יהודית ועוד – והסתיימה בהוצאה לפועל של "הפתרון הסופי", תוכנית שטנית של רצח עם. תהליך זה נחתם בגירוש יהודי פולין אל מחנות ההשמדה אושוויץ, מיידאנק, סוביבור, חלמנו וטרבלינקה – כולם על אדמת פולין.
אחד הביטויים המפורסמים להתנגדות של יהודי פולין לתוכנית ההשמדה הנאצית היה מרד גטו ורשה. המרד סימל את נצחון הרוח של יהודי הגטו, שפתחו בו אף שידעו כי סיכוייהם לנצח את הנאצים ולשרוד אפסיים.
לצד ההתנגדות המזוינת של יהודי הגטו פעלה גם התנגדות תרבותית. באוקטובר 1939 הקים עמנואל רינגלבלום – היסטוריון, פוליטיקאי ועובד סוציאלי – את פרויקט "עונג שבת" בגטו, שאליו הצטרפו עשרות אנשי רוח ובהם סופרים, מורים והיסטוריונים. במסגרת זו נכתבו חיבורים רבים על ההיבטים השונים של חיי הגטו, ובכך היה הפרויקט לארכיון ולמכון מחקר שעסק בהווה הממשי לצד תיעודו של חומר היסטורי.
באוגוסט1942 , בעיצומו של גירוש היהודים מוורשה, חולק הארכיון לשלושה וחלקיו הוטמנו למשמרת. אחרי המלחמה נמצאו שניים מן החלקים, שהוצפנו בעשר תיבות מתכת ובשני כדי חלב. חלקים אלה, שאותרו בשנים 1946 ו-1950, משמשים עד היום עדות חשובה על אורח החיים היהודי בגטו, כמו גם עדות לגבורתם ולגדלות רוחם של אינטלקטואלים שכל נשקם היה עט ומצלמה.


2005 | רנסנס יהודי בפולין?

עם תום מלחמת העולם השנייה חיו בשטחי פולין כ-240 אלף יהודים, 40 אלף מהם ניצולים ששרדו את המחנות ועוד כ-200 אלף פליטים ששבו משטחי ברית-המועצות. היהודים העקורים חיו בצפיפות ובעוני, וזכו ליחס עוין מצד האוכלוסייה הכללית חרף נסיונותיהם להשתלב בחברה הפולנית. לעזרתם התגייסה התנועה הציונית, שהצליחה להבריח כ-100 אלף מהם לארץ-ישראל במסגרת "תנועת הבריחה".
אחרי מלחמת העולם השנייה הפכה פולין למדינה קומוניסטית, ונותרה כזו עד 1989. בשנת 1956 החלה "עליית גומולקה" (על שם ודיסלב גומולקה, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית של פולין), שנמשכה שנים מעטות ובמסגרתה עלו לישראל כ-35 אלף יהודים נוספים מפולין. בשנת 1967 ניתקה פולין את יחסיה עם מדינת ישראל, ובשנת 1968, בעיצומו של מסע הסתה אנטישמי, עלו לישראל עוד כמה אלפים מיהודי פולין. בכך בא למעשה הקץ על הקהילה היהודית בפולין.
עם ראשית המילניום החדש, פולין נחשבה בית-הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני מלחמת העולם השנייה פעלו בפולין כ-1,000 קהילות יהודיות, אך בשנת 2000 נותרו בה כ-13 קהילות יהודיות בלבד. לפני המלחמה התגוררו בוורשה יותר מרבע מיליון יהודים, אך בשנת 2000 חיו בה פחות מ-1,000 יהודים.
ואז, בראשית שנות האלפיים, החל בפולין מה שמכונה "רנסנס יהודי", הנמשך עד היום. ב-2005 הוקם מול אנדרטת מרד גטו ורשה מוזיאון המציג 1,000 שנה של היסטוריה יהודית בפולין. פעם בשנה מתקיים בקרקוב פסטיבל יהודי החושף אלפי מתעניינים מכל העמים לשירה יהודית ולריקודים יהודיים, לנגינת כליזמר ולאוכל יידישאי. פסטיבלים דומים אחרים נערכים גם בערים קטנות יותר. ספריו של יצחק בשביס זינגר, שתורגמו לפולנית, זוכים להצלחה כבירה, התיאטרון היהודי משגשג (הגם שמשחק בו יהודי אחד בלבד) וברחבי המדינה נערכים "יום יודאיקה" ועשרות כנסים בנושאים יהודיים.

* הציטוטים בפרק זה לקוחים מספרו של ישראל ברטל, "מ'אומה' ל'לאום' – יהודי מזרח אירופה, 1772–1881", ספריית האוניברסיטה-המשודרת, 2002

נובי-סונץ' (Nowy Sacz)

(בפי היהודים צאנז)

עיר במחוז קראקוב (Krakow) דרום פולין.

התיישבות יהודים בנובי-סונץ' מוזכרת במסמך משנת 1469. ב-1503 הייתה מרפאת עיניים בעיר של רופא יהודי, אברהם. אחרי פלישות השוודים (במאה ה-17) השתתפו יהודים בשיקום העיר, וב-1676 הותר להם להקים בתים במגרשים ריקים בעיר, ולעסוק במסחר (בעיקר עם הונגריה) ובאריגה.

ב-1746 הושלם בית הכנסת הגדול, שנודע בציורי קיר מפוארים. ב-1765 חיו בנובי-סונץ' 609 יהודים  (154 משפחות). הם שילמו מסים ובבעלותם היו 70 בתים (595 יהודים נוספים, משלמי מס, חיו ב-103 עיירות בסביבה). בתחילת המאה ה-19 הקצו השלטונות האוסטריים (גליציה עברה לשליטת אוסטריה אחרי חלוקת פולין ב-1772) רובע נפרד ליהודים.

בתחילת המאה ה-19 נוסדה בעיר שושלת החסידים המפורסמת צאנז. מייסד השושלת, הצדיק חיים הלברשטאם (1875-1793) חיי בעיר ועם מותו נקבר בבית העלמין המקומי.

ב-1880 חיו 5,163 יהודים בנובי-סונץ' (46% מכלל האוכלוסייה), שהתפרנסו ממסחר בעצים ובתוצרת חקלאית, והיו ביניהם גם בעלי מלאכה: חייטים, נגרים, סנדלרים וחרטים. בשנת 1890 היו בקהילה 4,120 יהודים וב-1910 גדל מספרם ל-7,900.

בשנים 1914-1900 פעל במקום בית ספר מיסודו של הברון הירש. ב-1907 למדו בו 204 תלמידים. ב-1921 מנתה הקהילה היהודית 9,009 תושבים (34% מכלל האוכלוסייה). ובין שתי מלחמות העולם נפתחו מוסדות של "תרבות" ו"בית-יעקב", ישיבה, ומועדון ספורט, שנתמכו על ידי הקהילה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בנובי-סונץ' 10,000 יהודים ועוד 5,000 היו מסופחים לקהילה וחיו בעיירות ובכפרים בסביבה.

תקופת השואה

הצבא הגרמני נכנס לעיר ב-5 בספטמבר 1939, והחל לפרוע ביהודים. במרץ 1940, 700 יהודים הובאו מלודז' והוכרחו לגור בעיר. באוגוסט 1941 נתחם הגטו בעיר. שני מחנות לעבודות כפייה הוקמו ליד נובי-סונץ', הראשון החל מסתו 1940 עד דצמבר 1942 והשני החל מאביב 1942 עד יולי  1943, ובהם נספו במשך הזמן יותר מאלף יהודים. באפריל 1942 לכדו הגרמנים עשרות חברי המחתרת היהודית, רובם מתנועת "פועלי-ציון", והוציאו אותם להורג בבית הקברות. ב-28-24 באוגוסט 1942 נשלחו כל יהודי נובי-סונץ' למחנה ההשמדה בבלז'ץ. הצדיק האחרון מחסידות צאנז שחי בעיר,  מרדכי זאב הלברשטאם, נרצח בעיר על ידי הגרמנים בשנת 1942.

 

הקהילה היהודית אחרי המלחמה ובשנות ה-2000

אחרי המלחמה חזרו כמה יהודים לעיר וניסו לחדש את חיי הקהילה, אך האווירה בעיר לא עזרה לכך והאחרונים מהם היגרו לחו"ל בשנים 1969-1968. מאז אין יהודים בעיר .
בשנות ה-2000 עם חקיקת החוק להחזרת רכוש קהילתי יהודי לידי הקהילות הקיימות בפולין, עבר הטיפול ברכוש זה לידי הקהילה היהודית בקראקוב.

מבנה בית הכנסת שנבנה במאה ה-18, נפגע בזמן המלחמה ושופץ על ידי המוזיאון האזורי בשנת 1971, שפתח בו את אחד מאגפיו. בשנת 2015 בית הכנסת הופעל מחדש והמוזיאון נאלץ לעזוב את המבנה אחרי יותר מ-50 שנים. בית הכנסת הופעל על ידי הפונדציה של  "בוני צאנז" שמטפחת את זכר השושלת החסידית מהעיר. הם רוצים כי נובי סונץ' תחזור לפעול כמרכז דתי יהודי ולכן פתחו בנוסף גם בית הארחה עם מטבח כשר וכן מקווה. הם מצפים להגעה של חסידים רבים מכול העולם, שעולים לרגל לקברו של הצדיק חיים הלברשטאם .
בית העלמין נוסד במחצית השנייה של המאה ה-19. נמצא בו הקבר של הצדיק חיים הלברשטאם וכן בני משפחה נוספים. בית הקברות נפגע בזמן המלחמה אך שופץ ויש בו כמה מאות קברים .

 

זאקופנה (Zakopane)

 

עיר במחוז קראקוב, גליציה המערבית, פולין.

 

זאקופנה השוכנת בהרי הקרפטים, לרגלי הרי הטאטרה הגבוהים, מתועדת ככפר במאה ה-16. האקלים, הנוף ותרבות ההרריים שוכני המקום עשוה במרוצת השנים למרכז הבראה, תיירות וספורט-חורף הגדול בפולין. ב-1933 קיבלה מעמד של עיר.

 

הקהילה היהודית

יהודים התיישבו במקום בסוף המאה ה-18, כאשר הראשונים כבר מוזכרים בשנת 1765. המקום עבר  לשליטת אוסטריה, אחרי חלוקתה הראשונה של פולין (1772) (לפני כן נאסרה על היהודים ישיבת קבע באזור.). קהילת זאקופנה הייתה כפופה לקהילה היהודית בנובי-טארג (Nowy Targ). לא היה במקום בית עלמין יהודי, מלמדי ילדים באו מקהילות אחרות ולימודי חול ניתנו בשיעורים פרטיים. בסוף המאה ה-19 מונה ר' אליהו ב"ר שלמה לרב של זאקופנה וכיהן עד 1930. רק ב-1938 מונה ועד ארעי של קהילה עצמאית בזאקופנה.

קהילת זאקופנה קיימה מוסדות צדקה וגמילות חסדים, וב-1928 הקימה בית מרפא ליהודים חולי שחפת מכל רחבי פולין.

היהודים הראשונים שהתיישבו במקום התפרנסו כחוכרי מכס ומס וכחוכרי סחורות מונופולין כגון: משקאות חריפים, טבק ומלח. עם התפתחות זאקופנה למרכז הבראה ותיירות נמצאו להם מקורות פרנסה בתחום זה ובשירותי קהילה למבריאים היהודים. איגוד סוחרים יהודים הוקם שם ב-1928 ובנק יהודי לאשראי בתמיכת הג'וינט נפתח ב-1931.

חוגים ציוניים פעלו בזאקופנה ב-1905 וסניפים של התנועות הציוניות נפתחו אחרי מלחמת העולם הראשונה (1918-1914). לציונים הכלליים היו נציגים במועצת העירייה. כן פעלו במקום תנועות נוער ציוניות וקיימו במקום הכשרה לעלייה לארץ ישראל. ארגון ויצ"ו קיים קייטנות במקום והן היו מרכז לפעילות תרבותית, ציונית וספורט. מועדוני ספורט יהודיים פעלו במקום.

לא אחת נפגעו יהודי זאקופנה מאנטישמיות. בשנות ה-30 רבו מקרים של ניפוץ שמשות במוסדות ובבתי עסק יהודיים; מקרים אחדים של הכאת יהודים ברחוב ומקרים רבים של פיטורי יהודים בשירותי התיירות בעיר.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בזאקופנה כ-500 יהודים.

 

תקופת השואה

זאקופנה נכבשה בידי הגרמנים כבר ביום הראשון לפרוץ המלחמה (1 בספטמבר 1939). יהודים נחטפו לעבודות כפייה ובאוקטובר נושלו בעלי הפנסיונים והחנויות מנכסיהם. בראשית 1940 הוחמרו הגזרות על היהודים, הם נצטוו לשלם לגרמנים סכומי כסף גבוהים ותנועתם ברחובות העיר הוגבלה. באמצע 1940 גורשו כל יהודי זאקופנה, רובם לנובי-טארג ומיעוטם לקהילות אחרות בסביבה. גורלם היה כגורל יהודי המקום.

בזאקופנה הוקמו מספר מחנות לעבודת כפייה ליהודים ממקומות אחרים. כשחוסלו המחנות בספטמבר 1942 ובסתיו 1943 שולחו יושביהם למחנה השמדה בלז'ץ ומקצתם נרצחו בידי הגרמנים במקום.

 

הקהילה היהודית אחרי השואה ובשנות ה-2000

לאחר שרוב היהודים נרצחו בזמן השואה לא חודשה הקהילה בעיר אחרי המלחמה.

לפני המלחמה היו בעיר שני בתי כנסת: אחד ישן מעץ וחדש מאבן. בזמן המלחמה הגרמנים פרקו את שני בתי הכנסת האלה. על המגרש שבו עמד בית הכנסת החדש נבנה אחרי המלחמה שוק גדול בקצה המדרחוב המרכזי ליד הרכבל להר גובאלובקה.

עד למלחמת העולם הראשונה לא היה בית עלמין יהודי בזאקופנה והנפטרים נקברו בבית העלמין היהודי בעיר נובי-טארג. אחרי המלחמה הוחלט לבנות בית עלמין קטן מחוץ לעיר והוא טופל על ידי ארגון  "ביקור חולים". בזמן מלחמת העולם השנייה בית העלמין נהרס על ידי הגרמנים והמצבות נעלמו. בשנת 2004 חודש וגודר בית העלמין על חלק משטחו הקודם.

חלק משטחו של בית העלמין נמכר על ידי השלטונות אחרי המלחמה לאנשים פרטיים. בשנת 2013 הצליחה העירייה לרכוש מחדש את המגרש הזה מהאנשים הפרטיים ונתנה אותו לקהילה היהודית בקראקוב, תמורת ויתורה על התביעה להחזרת המגרש בעיר, שבו עמד בית הכנסת החדש, לידיה.

מאחר שאין יותר קהילה יהודית בזאקופנה, מטופלים ענייני הרכוש הקהילתי שלה על ידי הקהילה היהודית בקראקוב, לאחר שהועבר בפולין בשנות ה-2000 החוק להחזרת הרכוש הקהילתי לידי הקהילות הקיימות בפולין.

 

 

סטארי סונץ'

Stary Sącz

שמות נוספים: צאנז, ביידיש אלט צאנז בפולנית

עיירה בנפת נפת נובי סונץ' במחוז פולין קטן, פולין. סטארי סונץ' נמצאת בחבל גליציה מערבית.

המקום מתועד לראשונה בשנת 1226 בשם סונץ' (Sącz) או סאנדץ' (Sandecz). היישוב היה ממוקם על דרך המסחר שהובילה מהונגריה לקרקוב. לאחר הקמת העיר החדשה, נובי סונץ' (Nowy Sącz), בקרבתה המקום נקרא Stary Sącz (סונץ' הישנה). היישוב סונץ' והאזור כולו הוענקו על ידי הנסיך בולסלב "הביישן" לאישתו ההונגריה קונגה בשנת 1257. ב-1273 המקום קיבל מעמד של עיר. העיר התפתחה עם הקמת המנזר ע"ש "קלארה הקדושה" ב-1280. במנזר בילתה הנסיכה קונגה את 13 שנותיה האחרונות. המנזר היה גם מקום התבודדותה של המלכה יאדביגה אשת המלך וולאדיסלב יאגללו. גם האלמנות של העצולה הגבוהה הפולנית נהגו להתבודד בו. עם הזמן המנזר קיבל מעמד של קדושה מיוחדת והיה למקום לעליה לרגל של הקתולים רבים.

סטארי סונץ' סבלה רבות משרפות ושיטפונות שגרמו הנהרות הסובבים אותה. השרפה הגדולה של 1795 כמעט כילתה את העיר.

ב-1772, בחלוקתה הראשונה של פולין בין המעצמות השכנות, סטארי סונץ' נכללה באזור אשר סופח לאימפריה האוסטרית ואשר ידוע בשם גליציה מערבית.

בתום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918, סטארי סונץ' נכלל בגבולות פולין העצמאית.

 

היהודים בסטארי סונץ'

היהודים ראשונים הגיעו למקום בשנת 1469. לאחר שנת 1673 הגיעו לנובי סונץ' ולסטארי סונץ' יהודים מווישניץ' (Wiśnicz). היהודים התיישבו בווישניץ אשר הייתה בבעלותם של האצילים לבית לובומירסקי לאחר שגורשו מבוכניה (Bochnia) בשנת 1606. הקהילה היהודית בסטארי סונץ' התגבשה רק בסוף המאה ה-18. היהודים העדיפו את העסקים  בנובי סונץ' הסמוכה המפותחת יותר והעשירה יותר. עם ביטול ההגבלות על התיישבות  יהודים בערי גליציה בשנת 1860 התבססה במקום קהילה עצמאית. בשנת 1876 נבנה בית כנסת במקום. בסטארי סונץ' לא הוקם בית עלמין, את הנפטרים הובילו על עגלת של חברה קדישה לבית הקברות של נובי סונץ'. ב-1880 נמנו במקום 312 יהודים מתוך 3,790 תושבים (8.2%). היהודים עסקו בעיקר במסחר זעיר, ברוכלות בכפרי הסביבה, מקצתם היו  פונדקאים, ואחרים היו בעלי מלאכה, בעיקר בחייטים, קצבים ואופים.

בשנת 1898 עבר על האזור גל מהומות אנטישמיות של האיכרים אשר תחילתו בווייליצ'קה  Wieliczka בעקבות ההסתה של הכמרים אנדז'יי שפונדר ( Andrzej Szponder) וסטניסלב סטויאלובסקי (Stanisław Stojałowski). הפרעות לא פסחו על היישוב היהודי בסטארי סונץ'. במוצאי השבת ב-25 ביוני 1898 האיכרים המתפרעים הפכו את הדוכנים של הסוחרים היהודים בשוק, בזזו את חנויות היהודים, את מחסן המשקאות החריפים ורוקנו את מחסני התבואה שלהם והעלו אותם באש. כמן כן, התארגנה תנועה לאומנית נוצרית של האיכרים אשר יצאה בקריאה לא לקנות אצל היהודים. ב-1910 הוקמו קאופרטיבים פולניים למסחר שפגעו בפרנסת היהודים.

רבני המקום נמנו עם שושלת האדמו"רים של צאנז ממשפחת הלברשטם. הראשון בהם שהתמנה לתפקיד בשנת 1876 היה הרב אשר מאיר בן הרב יוסף זאב הלברשטם. ב-1885 כיהן ברבנות הרב יחיאל בנו של הרב משה הלברשטם. ב-1904 ירש את כסא הרבנות בנו בכורו, אחרון הרבנים, הרב אביגדור צבי שניספה בשואה.

עם הכנסת לימודי חובה באימפריה האוסטרית, נפתח בסטארי סונץ' בית ספר יסודי ובית ספר לסנדלרות. ב-1909 היו בשני בתי הספר 130 תלמידים, לא היה ביניהם אף ילד יהודי. ילדי היהודים למדו או ב"חדרים" או כ"בחורי גמרא" בבית מדרש. ב-1906 נבנה בית כנסת חדש במקום הישן שפורק ב-1902. ב-1910 נמנו במקום 666 יהודים (13%). החל מ-1915 התחיל להתארגן בסטארי סונץ' חוג של נוער ציוני "בני ציון", אך עד מהרה של עבר הסניף לנובי סונץ'.

בתום מלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 וכינונה של הרפובליקה הפולנית העצמאית,  היישוב היהודי התרושש. רבים מבני הנוער עזבו את הישוב וחיפשו את עתידם במקומות אחרים בפולין או מעבר לים. במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נמנו בסטארי סונץ' 553 יהודים (12%). היהודים עסקו במסחר זעיר ובמלאכה, במיוחד בפרוונות, סנדלרות וחייטות. במקום פעל בית ספר לסנדלרות הידוע בכל גאליציה. ב-1927 נבחרו לראשונה למועצה האזורית של סטארי סונץ' שני יהודים ציונים. בראשית שנות ה-1930 הוקמה קופת גמ"ח אשר בשנת 1937 העניקה הלוואות ל-135 נזקקים.

בין שתי מלחמות העולם גברה בסטארי סונץ' הפעילות התרבותית והפוליטית. התארגנו סניפים של התנועות הציוניות "הציונים הכללים", "ארץ ישראל העובדת", הרביזיוניסטים, "בני עקיבא", "הנוער הציוני", ו"המזרחי". נפתחו קורסים ללימוד השפה העברית והוקמו מועדוני ספורט וחוג לדרמה. במקום פעל סניף מועדון הספורט "מכבי".

בשנת 1939 ישבו בסטארי סונץ' 553 יהודים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה פלשה לפולין. ב-6 בספטמבר הגרמנים כבשו את סטארי סונץ'. מיד התחילו חטיפות יהודים לעבודות כפייה לביצוע תיקון הכבישים ונזקי הקרבות. ב-17 בספטמבר 1939 ברית המועצות פלשה לפולין וכבשה את שטחי מזרח פולין עד לעיר לובלין. חלק מצעירי היהודים של סטארי סונץ' עברו לשטח הכיבוש הסובייטי, אך לאחר נסיגת הכוחות הסובייטים מאזור לובלין על פי הסכמי מולוטוב-ריבמטרופ בין ברה"מ לגרמניה הנאצית לחלוקת פולין, רוב הצעירים חזרו לסטארי סונץ' באזור הכיבוש הגרמני. עד מהרה הוטלו על היהודים הגבלות תנועה, היהודים נדרשו לשלם סכומים גדולים כדמי כופר, אולצו לשאת סרט עם מגן דוד על השרבול, ונאסרה עליהם לצאת מהבתים ללא אישור. בסוף 1939 הוקם יודנראט, שאחד מתפקידיו היה לספק אנשים לעבודות כפייה. צעירים יהודים נשלחו למחנות עבודה. בסוף סתיו 1940 היו בסטארי סונץ' 542 יהודים, ביניהם 148 עקורים מיישובים אחרים באזור.

 באפריל 1941 היודנראט בעזרת ה-י.ס.ס (האירגון לעזרה הדדית מקרקוב) אירגן עזרה לאוכלוסייה הנזקקת. בין פעילי הסניף של היס.ס. היו הנריק פינדר וד"ר ארנסט אדר. 85 יהודים קיבלו ארוחות חמות. כמו כן, היודנראט הושיט עזרה דחופה ל-250 יהודים. חלק מהיהודים עבדו במשקים החלאים באזור ובמפעלים החיוניים לגרמנים.

ב-13 בספטמבר 1941 נורו למוות עשרים נשים יהודיות. הגטו בסטארי סונץ' הוקם באביב 1942 ורוכזו בו כ-1,000 יהודים ביניהם גם יהודים מיישובים אחרים, ביניהם ריטרו (Rytro) -  בשנת 1935 התגוררו בריטרו 45 יהודים, פיבניצ'נה זדרוי (Piwniczna-Zdrój), שבה התגוררו 226 יהודים, וסטאדלה (Stadła), שבה חיו 3 יהודים.  תנאי המחיה והתברואה בגטו היו גרועים. ביולי 1942 מתו ממגפות הטיפוס ואדמת כמה עשרות יהודים. ב-17 באוגוסט 1942 הגרמנים ריכזו את יהודי הגטו ונאמר להם נאמר שהם עוברים לגטו בנובי סונץ'. 95 יהודים, החולים והזקנים, שלא יכלו לעבור ברגל את הדרך של 10 הק"מ לגטו בנובי סונץ' נרצחו ונקברו ביער פיאסקי ( Piaski) הסמוך. כל היתר הוכנסו לגטו בנובי סונץ'. קבוצה של 40 צעירים מסטארי סונץ' נשלחה למחנה עבודה והיהודים הנותרים, ביחד עם רוב יושבי הגטו בנובי סונץ', נשלחו בשלושה טרנספורטים למחנה ההשמדה בלז'ץ בין 25 ל-28 באוגוסט 1942.

ב-1944 הוקם סטארי סונץ' מחנה עבודה שבו הוחזקו שבויי מלחמה סובייטים ושני מחנות לעבודת כפייה שבו הוחזקו כמה אלפי אנשים.

 

לאחר השואה

בניין בית הכנסת לשעבר משמש כבית משרדים ובתי מלאכה.בבניין המקווה פועל היום בית דפוס.באתר קבר האחים ביער פיאסקי הוקמה אנדרטה מאבן גרנית ועליה לוח זיכרון בשפה הפולנית: "במקום הזה ב-17 באוגוסט שנת 1942 הנאצים הגרמנים ירו למוות ב-95 יהודים מהגטו של סטארי סונץ'." במוזיאון האזורי של סטארי סונץ' מוצגים מספר פריטי יודאיקה, ביניהם תלמוד בבלי בהוצאת ווילנא משנת 1930, תמונות ארכיון של תושבי סטארי סונץ'- איזידור אופוצ'ינסקי והלינה פינדר, "זגג יהודי" - ציור של הצייר אנטוני קרילוב ובובות בדמות יהודים מתפללים מעשה ידיהם של אמנים עממיים מקומיים.

 

ב-2010 הקרן "פורום דיאלוגו" (Forum Dialogu), שמטרתה ללמד את בני הנוער על העבר היהודי של פולין, ערכה מספר סדנאות עבור ילדי בתי ספר בסטארי סונץ' בהם הירצו על התושבים היהודים של העיירה שלהם, על ההיסטוריה, הדת והמנהגים שלהם. אחר כך התלמידים ביקרו במקומות ואתרים יהודיים בעבר, כגון בניין בית הכנסת והמקווה. כמו כן,  נערך טכס זכרון בהשתתפות תלמידי בתי הספר ליד האנדרטה לזכרם של 95 יהודים שנרצחו ביער פיאסקי. 

Galicia

Yiddish: גאַליציע (Galitsye); Polish: Galicja ; German: Galizien; Ukranian: Галичина (Halychyna); Russian: Galitsiya; Hungarian: Gácsország; Romanian: Galiţia; Czech, Slovak: Halič

Geographically part of east Europe, in S.E. Poland and N.W. Ukraine. Galician roots derive from the name of the Ukrainian town Halicz (in Ukranian: Halych), in the Middle Ages part of the Kyivan Rus.
 

21st Century

The special life and culture of the Galician shtetl of the olden days remain with us in the history, in the shtetls of the past, and in Hassidic stories and books.

The Galicia Jewish Museum in Kazimierz established in 2004 commemorates the victims of the Holocaust and holds on to Jewish Galician culture.

 

History

Galicia had great significance in the history of the Jewish European Diaspora. The Jews of Galicia formed a bond between the Jews of East and West Europe.

The Kingdom of Galicia was first established on land given to the Habsburg Empire with the first partition of the Polish-Lithuanian Commonwealth of 1772. Six towns amongst them Brody, Belz and Rogatin were close to entirely Jewish populated. Previous to the 1772 partition, Galicia was the Little Poland. The Galician Kingdom as such lasted until the early 20th century. The first chief rabbi (Oberlandesrabbiner) of Galicia was Aryeh Leib Bernstein with seat in Lemberg. After 1772 further lands were acquired to the Kingdom, and extended Galicia to the north and north west. The small Republic of Krakow joined the Kingdom in 1846 with the territory encompassing over an area of 20,000 square miles and this remained as such until the end of the Kingdom (1918). The 1860’s saw efforts toward democratic changes ensued by a period of an autonomous Galicia from 167-1918. Galicia was covered in the Emperor Joseph II (Josef Benedikt Anton Michel Adam), Holy Roman Emperor, statutes for the betterment of Jewish life. Amongst others, Jews were to take on German family names and governmental schools were set for the education of Jews. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. At the time of the region's annexation to the Habsburg Empire in 1772, the Jewish population numbered 224,980 (9.6% of total), in 1857 448’971 (9.7%) and 871,895 (10.9%) in 1910. Distinguishing them from the rest of the Habsburg population was their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. In the towns, also smaller ones, Jews occupied retailing and craftsmanship work for household and garment ware such as textile, tailoring, hatters and furriers. Foreign trade was largely Jewish business with Russia, Turkey and Germany.

The last decades of the 18th century already saw the beginnings of the Haskalah with flourishing social and cultural Jewish life in those days and early 19th centuyr with its golden days from 1815-mid 19th century in Galicia with its center in Brody. Euducation and literature blooming in the 19th century, formed Galicia into a center for Judaism in creation and intellect while traditional Jewish learning was nevertheless not neglected in that century. Those days did see struggles between Hassidim and Mitnaggedim, Hassidim and Haskalah. Prominent figures came from the Belz dynasty, Zanz and Ruzhin. In the large cities Reform synagogues were sacred, the Lvov leadership placed a Reform Rabbi Abraham Kohn in the late 1830s who however faced severe adversity in 1848. There were Jewish schools with German as language of instruction and the 1830 and 1840s saw growth and increased influence of Maskilim. This twin striving for Haskalah and assimilation towards German culture took a change in the 60s and 70s, with the reigns shifting to more university oriented representatives alongside a trend accompanied by the strongly Orthodox to an absorption to more local Polish culture and policy. In the revolutionary parliament of 1848 sat a few Jews from Galicia. At the time some adverse policies were revoked by the government. In parallel there was an amelioration in the economic situation of Jews which also saw a heightened shift of Jews into the farming sector including the development of experimental Jewish farms.

From the late 1860s a separation occurred of the Aggudat Ahimm, the Polish assimilationists, from the German assimilationists. The former adherents of Orthodoxy brought together a rabbinical conference in Lvov which ruled that community voting was dependent upon adherence of members to the Shulhan Arukh. In that century there were several weekly and monthly periodicals published in Galicia in Hebrew and Yiddish. There occurred also from the 1860-1880s an anti-assimilationist tendency and new directions in Haskalah. This was greatly influenced by Peretz Smolenskin a Zionist and Hebrew writer. He was concerned with the Halaskah movement, an early and strong proponent of Jewish nation-state building and rejectionist of Judaism’s westernization. A first society for Palestine settlement was established in 1875 in Przemysl, south-east Poland and in the 1880s the Hovevei Zion gained ground. This was accompanied by increasing antisemitism on Polish territory with the assimilationist Aguddat Ahim halting publication in 1884 of written materials and going insofar as declaring the only Jewish future as emigration of Palestine or conversion to Christianity. Early Zionist organizations were established and publications were issued in the region of Lvov. In the early 1890s economic boycotts were imposed on Jews from exclusion on trade in agricultural goods and merchandize, alcohol and more. The Jewish population in Galicia faced poverty. Nevertheless, Zionist movements continued their efforts.

Alongside, the early 20th century saw the development of neo-romantic Yiddish literature mostly coming from the area of Lvov and influenced by a corresponding phenomenon in Vienna. One prominent writer was Shmuel Yosef Agnon (1888-1970) who would come to monument the Galician shtetls. Those days also saw the translation into the Yiddish of foreign literature. Such representatives were the Oscar Wilde, of which one of his most famous works are the humorous ‘The Importance of Being Earnest’. World War I saw many Galician Jews flee to Hungary, Bohemia and Vienna, and in particular educated Galician Jews find refuge in Vienna. Those remaining suffered greatly under the Russians entry into Galicia. Ensuing in 1918 with the Polish-Ukranian war the unfortunate situation of minorities on Polish land increasingly led to the crumbling of the once Jewish-inspired Kingdom of Galicia. The Polish Republic took over the Galician land. Notwithstanding, deference to German and Polish culture and to the Polish nation, Hassidism and Zionist striving continued to sprout in the years until 1939, inklings of the Galician world remained with Hassidic communities as in Tel Aviv, Jerusalem and New York. 

Galicia had historically during its existence under the Habsburg regime, been the land with one of the highest percentages of Jewish populations worldwide. Distinguishing them from the rest of the population were their Orthodox Judaism with distinctive mannerism, clothes and language. Their communities established commercial and trading platforms. With the mid-19th century nevertheless this population saw beginnings of wearing out. Those were the days of the onset of the Haskalah (Jewish enlightenment) with family life adhering to Orthodox Judaism while modernizing outwardly and seeing an improved standing in society and economy and reduced isolation. The trend was of assimilation of Galician Jews to Germans and then to Poles. This trend of the last decades of the 19th century amongst Galician Jews went in parallel to the Marxist striving for a workers’ revolution.

שצ'אווניצה, שצ'אווניצה ויז'נה

Szczawnica, Szczawnica Wyżna; ביידיש: שטשאווניץ

עיירת קייט בנפת נובי טארג, צחוז פולין קטן, פולין. שצ'אווניצה שוכנת על גבול פולין-סלובקיה.

היישוב מתועד לראשונה בשנת 1413, כאשר מלך פולין ולאדיסלב יאגייללו העביר את האזור לבעלותו של בן האצולה אברהם צ'ארני מגושיץ בתמורה להלוואה גדולה שהוא העניק למלך. ב-1770 האזור נכבש על ידי אוסטריה וב-1772, לאחר חלוקת פולין הראשונה, סופח רישמית לאימפריה האוסטרית. לאחר גילוי תכונות מרפאות למעיינות המים המנרליים במקום בשנים 1810-1790, שצ'אווניצה התפתחתה לעיירת מרפא. בשנת 1828 העיירה נמכרה למשפחת שאלאי ההונגרית. בשנת 1839 יוסף שאלאי פיתח את העיירה על פי דוגמת עיירות המרפא בשווייץ.

בתום מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), שצ'אווניצה נכללה בגבולות פולין העצמאית.

היהודים בשצ'אווניצה

ברישומי הכנסייה המקומית משנת 1752 מוזכרים שני יהודים שחכרו בתי מרזח בשצ'אווניצה ובקרושצ'יינקו הסמוכה. בשנות ה-1790 התגוררו במקום 94 יהודים. מספר התושבים היהודים גדל במהירות. ב-1880 נמנו במקום 127 יהודים ולקראת סיומה של מלחמת העולם הראשונה ב-1918 היו בעיירה 455 יהודים.

ב-1900 נבנה בית הכנסת. היה בעיירה גם מקווה בניהולו של וולף רייך. אחר כך המשיכו להפעיל אותו האחים ברגמן.

מאז גילוי התכונות הטובות של מעיינות המקום חל גידול מתמיד בנופשים ומבריאים יהודים.

תחילה היו אלה הסוחרים האמידים, מהם היו שקנו חלקות אדמה, בנו עליהם פנסיונים והשתקע במקום. אחר כך התחילו להגיע האדמו"רים והחסידים שלהם. הוקמו מסעדות כשרות, מלונות והוסטלים כשרים. ב-1885 באו לעיירה 755 נופשים יהודים. בשנת 1912 הגיעו לשצ'אווניצה 2,430 נופשים יהודים.

תחילה הקהילה הייתה משותפת עם קהילת קרושצ'נקו השכנה, אך עם הזמן הקהילות נפרדו וקהילת שצ'אווניצה הייתה עצמאית. לשתי הקהילות היו רבנים משותפים וכן בית עלמין אחד ממוקם בקרושצ'נקו.

היהודים עסקו במסחר, היה להם מונופול על ייצור ושיווק אלכוהול, מונופול לשחיטת בהמות, במסחר בעופות ותחבורה למקומות שמהם באו הנופשים. בעונות התיירות הם ניהלו את בתי ההארחה והמטבחים הכשרים.

לאחר הקמתה של פולין העצמאית בתום מלחמת העולם הראשונה, רבים מיהודי שצ'אווניצה עברו לגור בערים הגדולות של פולין. במפקד האוכלוסין משנת 1921, היו רשומים בשצ'אווניצה 239 יהודים שהם היוו 9,2% מכלל האוכלוסייה. עם חידוש פעילות בתי המרפא במקום חל גידול גם באוכלוסייה היהודית.

בין הבאים לשצ'אווניצה היו האדמו"ר חיים הלברשטאם מנובי סונץ', האדמו"ר בן ציון הלברשטאם מבובוב, האדמו"ר אברהם מרדכי אלטר מגור ומאיר שפירא, מייסד הישיבת "חכמי לובלין". החסידים הפחות עשירים היו מתאכסנים בהוסטלים, שוכרים מיטות בחדרים משותפים ואצל יהודי המקום. ב-1927 מספר הנופשים היהודים הסתכם ב-4,322 איש שהם היוו 60% מכלל הנופשים.

בשנת 1933 הוקם במקום מועדון ספורט "מכבי" אשר עסק בתחום השייט והקאייקים בניהולו של אדם רוטשטיין. חברת "התקווה" (Nadzieja) מלבוב ניהלה בשצ'אווניצה בית הבראה וריפוי לנוער לומד במצוקה מגליציה.

בשנת 1939 התגוררו בעיירה 343 יהודים.

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. שצ'אווניצה נכבשה בראשית ספטמבר 1939. בשצ'אווניצה פעלו יחידות הגסטאפו, משמר הגבול הגרמני ומשטרת הפשיעה. לא הוקם גטו במקום, אך היהודים סבלו מהתנכלויות בגלל נוכחות הגסטאפו בעיירת הגבול. למרות הנוכחות הגרמנים, העיירה שימשה תחנה במסלול להברחת שליחים ואנשים מפולין דרך סלובקיה להונגריה.

ב-28 באפריל 1942 רצחו הגרמנים 9 יהודים במקום בגלל החשד שהם קומוניסטים, הם נקברו בבית העלמין של קרושצ'נקו. ביוני 1942 הגרמנים רצחו בשצ'אווניצה 39 יהודים שנאשמו בפעולות נגד הרייך השלישי ובהסתרת תכשיטים. ב-30-28 באוגוסט 1942 גורשו יהודי שצ'אווניצה לגטו בנובי טארג. שם רוכזו היהודים מכל האזור. היהודים נצטוו למסור את מפתחות הבתים לגרמנים. החולים והזקנים נרצחו במקום. לאחר סלקציה בנובי טארג, הצעירים הבריאים והחזקים שולחו למחנות עבודה. הנותרים, ביניהם גם היהודים משצ'אווניצה, שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. חלק מיהודי שצ'אווניצה הצליחו להנצל במיסתור אצל שכניהם, תושבי המקום.

ב-1944 הועברו לשצ'אווניצה החוסים המטופלים במוסד לעזרה סוציאלית ע"ש ל.א. הלצל מקרקוב (Dom Pomocy Społecznej im. L.A. Helcl – Kraków), ביניהם גם כמה יהודים. הם ניצלו בזכות עזרתו של הכומר המוסד אלבין מאליסיאק (Albin Małysiak) וכמה מתושבי המקום.

לאחר השואה

שצ'אווניצה שוחררה על ידי הצבא האדום ב-25 בינואר 1945. היהודים הבודדים ששרדו במקומות המסתור לא יכלו להשאר בעירה בגלל עוינות האוכלוסייה.

בית הכנסת נהרס על ידי הגרמנים. המבנה של המקווה שימש את האטליז המקומי.

בשנת 1958 עיריית שצ'אווניצה הציבה אנדרטה במקום רציחתם של 39 היהודים בגינה שנמצאת מאחורי ביתו של א. פדרגרון (Ozjasz Federgrün) ברחוב שאלאי. על האנדרטה חקוקים 15 שמות של הנרצחים הידועים עד כה .

בספטמבר 2008, "הקרן של ילדי פייניני" ייסדה תוכנית חינוכית לילדי בתי הספר באזור שכללה הרצאות בפני תלמידי בתי הספר באזור על ההיסטוריה והמורשת של יהודי עיירות בעמק נהר הדונאייץ. בינואר 2009 הוקם אתר אינטרנטי בשם "השביל הווירטואלי בעיקבות יהודי שצ'אווניצה" ביוזמתם של מספר תלמידים. האתר כלל מפות, תמונות, תאורים והיסטוריה של יהודי שצ'אווניצה.

בשנת 2018, הספרטאי אולימפי הפולני דאריוש פופיילה, בעזרתם של ידידים ושל הקרן "נומין רוס" שם לו למטרה להחיות את זכר יהודי קרושציינקו והסביבה, לספר על גורלם ולהנציח את כל 256 נרצחי קרושציינקו היהודים. דאריוש פופיילה הצליח לגייס תרומות בסך  100,000 זלוטי וב-12ביוני 2018 נערך טכס חנוכת אנדרטת הזיכרון ועליה חקוקים שמות היהודים שנרצחו על ידי הנאצים בקרושציינקו.       

משאנה דולנה

Mszana Dolna

ביידיש: אמשענע

עיירה בנפת לימנובה (Limanowa) במחוז פולין קטן, פולין.

היישוב מתועד לראשונה בשנת 1365, בשנת 1369 המלך הפולני קאזימיר הגדול מעניק ל משאנה דולנה זכויות עיר. השם "דולנה" ("תחתית") נוסף כדי להבדיל את מקום מיישוב שכן שקיבל זכויות באותו הזמן ונקרא משאנה גורנה ( Mszana Górna  - משאנה עילית). במשך הזמן שני היישובים התאחדו למועצה אחת. מיקומה של העיר על דרך המסחר בין פולין להונגריה והזכות לקיים ירידידים תרמו לשגשוגו של היישובץ בזמן פלישת השבדים לפולין (1660-1655) העיר נשרפה כליל. לאחר ההרס המקום לא התאושש והמשיך להתקיים בקושי ככפר קטן שאנשיו עסקו בעיקר בחקלאות. בשנת 1772, לאחר חלוקת פולין   הראשונה בין המעצמות השכנות, משאנה דולנה סופחה לאימפריה האוסטרית ונכללה בחבל גליציה המערבית. ב-1821 נבנה דרך חדשה אל העיירות הסמוכות ראבקה ולימנובה אשר תרמה להתאוששות ההדרגתית של המקום. בכפר הוקמו מפעלי תעשייה אחדים ובשנת 1884 תחנת רכבת על מסילת הרכבת שחיברה את בין חלקיה המערבים לאלה המזרחיים של חבל גליציה. בזמן מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) לחם באזור משאנה הלגיון הפולני בפיקודו של רידז-שמיגלי כיחידה בצבא אוסטריה. בתום מלחמת העולם הראשונה משאנה דולנה נכללה בגבולות פולין.
 

היהודים במשאנה דולנה

התיישבות היהודים במשאנה דולנה התחילה במחצית המאה ה-19, עד אז הגיעו לאזור רק יהודים בודדים. היהודים הראשונים היו חוכרי בתי מרזח אשר קיבלו אישור לכך מבני האצולה המקומיים. ב-1880 התקיימה במקום קהילה עצמאית של 217 יהודים (12,1%) וברשותה היו בית כנסת, מקווה ובית עלמין. רוב יהודי המקום התפרנסו ממסחר זעיר, מרוכלות וממלאכה. ב-1891 נתמנה לרב המקום הרב יוסף הולנדר. כהונתו נמשכה עד 1912. לאחר פטירתו ועד 1938 כיהן ברבנות בנו, הרב נתן דוד. בנו של נתן דוד, הרב אהרון אריה הולנדר היה אחרון רבני משאנה דולנה והוא נספה בשואה.

ערב מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הקהילה גדלה עד 535 יהודים. בנובמבר  1918, כאשר חיילי הלגיון הפולני של גנרל האלר הגיעו למשאנה דולנה וערכו פרעות ביהודי המקום. הם פרצו לבתי היהודים וביזזו אותם. בעיניהם של החיילים האלה היהודים נחשבו למשתפי פעולה עם השלטונות האוסטריים. במפקד האוכלוסין של שנת 1921, נמנו במשאנה דולנה 410 יהודים שהם היוו 13,5% מתוך 3,016 כלל תושבי המקום. היחסים בין היהודים לבין האוכלוסייה הנוצרית במשאנה דולנה והסביבה בשנים שבין שתי מלחמות העולם היו מתוחים. היו שהאשימו את היהודים בתמיכה בתנועה הקומוניסטית, באחד הכפרים פרצו פרעות של ביריונים נגד יהודים ונורו יריות. הייתה גם עלילת דם נגד בעלת חנות יהודייה שהופרכה בבית משפט.

היהודים התרכזו בעיקר במרכז העיר. בין העסקים בבעלות יהודית היו המכולות של משפחות גינסבורג וזינס, חנות לממכר עורות ומוצרי סנדלרות בבעלותו של אברהם בוכסבאום. בככר העיר עמדו חנות סידקית וחנות ירקות ודגים ולידם סדנה וחנות של זגג.  ברחוב פילסודסקי היו ממוקמים מספר בתים וחנויות בבעלות יהודית, ביניהם המכולת של טרנר, האטליז של שמברגר, מספרה וכמה בתים בבעלותו של לווייסברגר. ברחוב קולברג פעלו מלון ומסעדה של משפחת לילנטאל. באולשני משפחת פויירשטיין חכרה מנסרה. בבעלותו של יצחק ווידאבסקי היה מפעל הסוכריות "שטולוורק". ברחוב אוגרודובה היה ממוקם בית החרושת לרהיטים בבעלותה של משפחת אדלר. בן אחר של משפחת אדלר היה בעל של משרד לעריכת דין.

בתקופה בין שתי מלחמות העולם התקיימה במקום פעילות פוליטית ותרבותית ערה. במקום פעלו סניפים של "הציונים הכללים", "ההתאחדות", "עקיבא". בשנת 1923 בתמיכתו של הארגון האצריקאי הג'וינט נוסד "ביקור חולים" לתמיכה בנזקקים, בשנת 1930 הוקמה במקום ספרייה עם אולם קריאה. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו במשאנה דולנה כ-800 יהודים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. ב-3 בספטמבר 1939 הגרמנים כבשו  את משאני דולנה. מיד עם כיבוש המקום הגרמנים החלו לחטוף יהודים לעבודות כפייה, ערכו חיפושים בבתי היהודים ושדדו מהם דברי ערך. ב-17 בספטמבר 1939 הצבא הסובייטי פלש לפולין וכבש את שטחי מזרח פולין עד למבואות לובלין. חלק מיהודי משאנה דולנה עבר אל שטחי הכיבוש הסובייטי, אך רובם חזרו לעיירה כעבור כמה ימים. בסתיו 1939 הגרמנים הטילו על היהודים את הגזרות הראשונות שכללו איסור לעסוק במסחר, בעיקר עם הפולנים, איסור לעזוב את המקום, וכמו כן איסור גישה לשוק וקניית מזון אצל כפריים. על היהודים הוטלה החובה לענוד על הזרוע סרט עם מגן דוד, כל היהודים בגילאים 60-12 חויבו לעבוד בעבודות כפייה. בינואר 1940 הוקם גטו לא מגודר. יותר מ-200 פליטים הגיעו מלודז' בחודשים מרץ-אפריל 1940. בסתיו 1940 הוקם במקום סניף של ה"יס.ס."- האירגון היהודי לעזרה הדדית שמרכזו בקרקוב. 267 אנשים קיבלו מהיס.ס. מזון ועוד 450 נזקקו לסעד.

לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, רוכזו במשאנה דולנה היהודים מכפרי הסביבה ביניהם כ-50 איש מהכפרים סקז'ידלנה ( (Skrzydlnaופז'נושה (Przenosza). בסתיו 1941 נתמנה יודנראט ובראשו הועמד אריה שמיד. כמו כן הוקמה משטרה יהודית. בגטו היו מרוכזים כ-1,000 יהודים. מצב היהודים החמיר. היס.ס. טיפל ב-310 איש, העזרה ההדדית לא הספיקה. למרות האיסור של היציאה מהגטו שדינו גזר דין מוות, אנשים הסתכנו וחיפשו מזון בכפרי הסביבה. אלה שחיפשו מקלט מחוץ לגטו נתפסו ונרצחו במקום.

לראש המועצה המקומית נתמנה הפולקסדויטשה וולאדיסלב גלב, אדם אכזרי במיוחד. אחד "התחביבים" האהובים עליו היה לגזור ליהודים את הזקנים והפאות או לצוות עליהם להתאסף בשעה ארבע לפנות בוקר בככר העיר, לסדר אותם בשורות ולבצע תרגילי התעמלות מעייפים במשך שעות. בתום התרגילים, כשאנשים היו כבר באפיסת כוחות, הוא ציווה לשפך עליהם מים קרים.

בשנים 1942-1941 רוב היהודים עבדו במחצבות בסביבה, לאנשים אשר סבלו מתת-תזונה העבודה הייתה קשה ביותר. באפריל 1942 הגרמנים האשימו עשרים ושניים יהודים בחבלה והוציאו אותם להורג בשטח ה"אדלרובקה". עדים סיפרו שבשעת ההוצאה להורג מספר יהודים, ביניהם השוחט המקומי, התנפלו על הרוצחים. באביב או בתחילת קיץ 1942 נשלחו מספר צעירים למחנות העבודה בפוסטקוב (Pustków) ובפלשקוב (Płaszow). באותו הזמן הוטל על היהודים תשלום קנס גבוה.

ביולי 1942 הגרמנים ערכו רשימת שמית של יושבי הגטו, היהודים נצטוו להצטלם ונאמר להם שתמונותיהם ישמשו עבור מסמכי נסיעה לווהלין.באמצע אוגוסט 1942 הוטל קנס נוסף  על הקהילה שלא עלה בידי היהודים לשלמו. ב-16 באוגוסט 1942 הוצא צוו לפיו על יהודי משאנה דולנה, לימנובה, סטארי סונץ' ופיאסצ'נה לעבור לגטו בנובי סונץ'. ב-17 באוגוסט קיבלו יושבי הגטו מנות לחם וריבה לשבועיים. היהודים הצטוו להתייצב ב-19 באוגוסט 1942 בשעה חמש בבוקר עם מטען של 20 ק"ג במגרש ברובע אולשני, בשדה על יד הגיא שנקרא "פאנסקייה" (Pańskie). על פי הצוו כל היהודים יוצאו להורג במקום אם אחד מהם ייחסר. מפחד העונש כל היהודים התייצבו באולשני. מנובי סונץ' הגיעו במכוניות אנשי גסטאפו. לאחר מסירת המפתחות של הדירות ותשלום עבור "כרטיסי הנסיעה", נבחרו על ידי מפקד הגסטאפו האמאן כ-130-120 צעירים. את יתר היהודים, בקבוצות של 100 איש, הובילו אנשי הגסטאפו לבית חרושת לשימורים שבקרבת מקום. שם היו כבר מוכנים שני בורות שכרו יום קודם צעירים פולנים מאירגון "יונאקי" (Junaki) שהועסקו ב"באודינסט" – אירגון של עבודות כפייה. לפולנים נאמר שלא לספר לאף אחד על הבורות. היהודים שהובאו לקברים החפורים נצטוו להתפשט ונורו למוות מעל הבורות. נרצחו שם 881 יהודים. 80 איש מקבוצת הצעירים שנשארו בחיים הועברו למחנה עבודה בלימנובה שם עבדו בסלילת כבישים עד לחיסולו ב-5 בנובמבר 1942. באותו היום הם נורו בזאמייש'צ'יה (Zamieście) שליד טימבארק (Tymbark), כ-4 ק"מ מלימנובה. שאר האנשים מהקבוצע של הצעירים הושארו במשאנה דולנה והועסקו במחצבה. אם סיום העבודה שם הם הועברו לגטו טארנוב ומשם למחנה הריכוז בשבניה (Szebnie). מהם ניצלו מעטים בלבד. מן הרצח במשאנה דולנה ניצלו 10 יהודים שהושארו כדי לאסוף את הרכוש הנטוש של הנרצחים. כעבור ימים אחדים 9 איש מהקבוצה ברחו אך רובם נתפסו על ידי הפולנים ונרצחו. בין 14 באוקטובר 1940 ועד נובמבר 1942 פעל במשאנה דולנה מחנה עבודה של החברה "קליי, ייגר ושות'".  במחנה הזה היו כלואים כ-80 יהודים שעבדו בגריסת חצץ. בזמן האקציה במשאנה דולנה נרצחו כל הנשים שהיו במחנה הזה. בספטמבר 1942 ברחו מן המחנה 5 יהודים. בנובמבר 1942 הועברו כל 45 הגברים שנותרו עדיין במקום, אל נובי סונץ' ושם נורו למוות.

 

לאחר השואה

הצבא האדום שיחרר את משאנה דולנה ב-27 בינואר 1945. מעטים מיהודי משאנה דולנה ניצלו, אלה שברחו ונשארו בשטח הכיבוש הסובייטי חזרו לעיירה, אך נאלצו לנדוד הלאה מפאת המחתרת הפולנית האנטי קומוניסטית הרצחנית. בית הכנסת של המקום ובית הספר היהודי הסמוך אליו נהרסו על ידי הגרמנים מיד לאחר חיסול הגטו שהיה בקרבתו. היום במקומו עומד הביניין של בית הספר היסודי.  

בית העלמין נהרס בחלקו ונלקחו ממנו מצבות על ידי הגרמנים לבניים כבישים. הרס המקום המשיך גם לאחר 1945. נותרו בו כ-30 מצבות. ב-1989 בית העלמין הוכנס לרשימת המקומות לשימור. ביוזמתו של יוצא משאנה דולנה, לאו גאטטרר, השטח נוקה ושופץ, בית העלמין גודר בגדר ברזל עם שער ופשפש. היום שטחו של בית העלמין שייך לקהילה היהודית בקרקוב.

 בתום המלחמה הגיעו למשאנה דולנה כמה ניצולים והציבו בגיא ההריגה בפאנסקייה (Pańskie) אנדרטה עם כתובת בעברית בפולנית לזכר 881 היהודים שנרצחו שם. להלן הטקסט של הכתובת: "לזכר 881 היהודים הקדושים ממשאני דאלנא והסביבה הנרצחים על ידי הפושעים הנאצים ביום 19.8.1942, אשר זעקתם האחרונה היא הדממה של המקום. חולקים להם כבוד היהודים שניצלו מהפוגרום הפשיסטי. ינקום ד' נקמת דם שפוך. ת'נ'צ'ב'ה'". בתחתית האנדרטה הונחה אבן מירושלים, י'  אב תש"ס – 11.08.2000. במקום הירצחם של 22 יהודים באפריל 1942 ברחוב אוגרודובה הוקמה מצבת זכרון ביידיש.

לאחר המלחמה גופותיהם של 80 היהודים שנרצחו בזאמייש'צ'יה (Zamieście) שליד טימבארק (Tymbark) הוצאו מקבר האחים ונקברו בבית העלמין של קרקוב. ב-22 באפריל 2010 הקרן לשימור המורשת היהודית בשיתוף הקרן ""Forum Dialogu ערכו בפני תלמידי בתי הספר של משאנה דולנה סדרת הרצאות על ההיסטוריה היהודית של המקום, על השפה, המנהגים של האנשים שפעם התגוררו ביישוב שלהם. נערכו גם סיורים במקומות בעלי עבר יהודי. ב-19 באוגוסט 2019, ליד האנדרטה על קבר האחים של היהודים בגיא "פאנסקייה" נערך טקס בהשתתפות נכבדי ותלמידי בתי הספר של העיירה לציום השנה ה-77 לרצח יהודי משאנה דולנה.

פיבניצ'נה, פיבניצ'נה זדרוי

Piwniczna, Piwniczna Zdrój

עיירה בנפת נובי סונץ' במחוז פולין קטן, פולין.

ב-1 ביוני 1348 המלך הפולני קאזימיר השלישי אישר הקמתה של עיר לפי חוקי מגדבורג בשם פיבניצ'נה שייה (Piwniczna Szyja) על דרך המסחר שהובלינה מקרקוב להונגריה.  העיר התפתחה ושדשגה בזכות מיקומה האסטרטגי והפרבילגיות לקיום ירידים שנתיים.

בשנת 1655 השבדים כבשו את דרום ממלכת פולין ובכלל זה גם את פיבניצ'נה שייה. העיר נשדדה ונהרסה ואוכלוסייתה מתמעטתה ל-326 איש בלבד.

בשנת 1769 האימפריה אוסטרית סיפחה את אזור דרום פולין ובחלוקת פולין הראשונה בשנת 1772 בין המעצמות השכנות, האזור עובר סופית לתחומה של האימפריה האוסטרית כחלק מגליציה המערבית. בשנת 1777 התגוררו בעיר ששמה קוצר לפיבניצ'נה 227 משפחות, וככל הנראה לא היו ביניהן משפחות של יהודים. בשנת 1781 האוסטרים ביטלו  את הפריבילגיות שמלכי פולין העניקו חערי גליציה והעיר פיבניצ'נה איבדה את מעמדה והפכה למועצה מקומית. סלילת מסילת הברזל בין מושינה (Muszyna) לנובי סונץ' (Nowy Sacz) בשנת 1876 הביאה להתאוששות כלכלית של היישוב. באותן שנים התגלו באזור מעיינות של מים מינרליים והתפחתה תעשיית קייטנות עבור תיירים שהגיעו מקרקוב, לבוב וערים אחרות.

ב-1918, לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, פיבניצ'נה נכללה בגבולות פולין העצמאית.

היהודים בפיבניצ'נה

למרות שהתיישבות היהודים באזורי פולין שמדרום לקרקוב נרשמה כבר במאה ה-17 ותחילת המאה ה-18, בפיבניצ'נה היהודים התחילו להתיישב רק במחצית השנייה של המאה ה-19.

בתחילת המאה ה-18 היהודים קיבלו מראש העיר יוזף בז'וז'ובסקי (Józef Brzozowski ) רשות לרכוש בתים, לחכור בתי מרזח, למכור אלכוהול ולסחור בסחורות שונות. היהודים תרמו להתפתחותה של העיר, אך יחד עם זאת היו גורם תחרותי לבורגנות והסוחרים המקומיים משום שהיהודים הסתפקו ברווחים נמוכים יותר וסחורות שלהם היו זולות ומגוונת יותר. תחרות זאת גרמה לסיכסוכים ולמתח בין ההיהודים לנוצרים. התושבים הנוצרים התלוננו בפני המלך אוגוסט השלישי על התחרות הלא הוגנת לדעתם ודרשו לסלק את היהודים מהעיר. ב-30 בינואר 1749 המלך הוציא צוו הידוע בשם "לא לסבול את היהדים"(de non tolerandis Judaeis ) ודרש ממושלי העיר לקיימו. גם המלך סטאניסלב אוגוסט פוניאטובסקי אישרר צו זה.

החל משנת 1862 מתועדת נוכחות מחודשת של היהודים בפיבניצ'נה. באותה שנה רשומים במקום 103 יהודים. בשנת 1880 היו בפיבניצ'נה ובכפרי הסביבה 121 יהודים מתוך 2,843 כלל האוכלוסייה (4,6%). בשנת 1887 מספר התושבים היהודים עלה ל-210 (6,7%). היהודים עסקו במסחר זעיר, בניהול בתי מרזח ובממכר אלכוהול. בשנים 1881-1872 היהודי מרכוס הוללנדר (Hollander Marcus) חכר את הזיכיון העירוני לממכר אלכוהול בסכום של 10,000 זלוטי של הריין.

בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 התפתחה ברובע האנושוב (Hanuszów) שכונה יהודית אשר זכתה לקינוי "פריס הקטנה". קהילת העיר כללה גם את יישובי הסביבה ברניצה (Barnice), סוכה (Sucha), ריטרו (Rytro), רוזטוקה ריטרסקה (Roztoka Rysterka), פשישיטניצה (Przysietnica), אובלאז'י (Obłazy), מלודוב (Młodów), וסטרוגה (Struga). הקהילה של פיבניצ'נה הייתה מסונפת לקהילה היהודית בנובי סונץ'.

בית הכנסת מעץ נבנה כנראה בסביבות שנת 1900 ברובע האנושוב והוא שימש גם כבית מדרש. על ידו היה ממוקם המבנה של המקווה. באותו הזמן גם הוקם בית העלמין של המקום.

במאה ה-19 מרבית היהודים השתייכו לזרמים האורתודוקסי החסידי. רק היהודים העשירים, כגון משפחת אבלוסר (Abloeser), השתייכו לזרם ההשכלה. לקראת המאה ה-20, פרט למסחר ומכירת אלכוהול, היהודים עסקו גם במלאכה וחלקם הקטן היו בעלי מפעלים קטנים או עסקו במקצעות חופשיים. בחקלאות עסקו רק שתי משפחות, ארייך (  Erraich ) והולנדר (Hollander). בנוסף למרכז העיר ורובע האנושוב, היהודים גרו גם בכל חלקים אחרים של  העיר וסביבתה, ביניהם דאשינסקייבו (Daszyńskiego), קרקובסקה (Krakowska), קאז'ימיזה ויילקיבו (Kazimierza Wielkiego), לומניצקיה (Łomnickie), צ'רץ' (Czercz), גלמבוקיה (Głębokie), רובניה (Równia), זאגרודי (Zagrody), וברובניצה (Borownice).

בין 24 ביוני ועד 28 ביוני 1898 בשלושים ושלושה יישובים בגליציה המערבית התחוללו מהומות ופרעות ביהודים בהשראת הכמרים הלאומנים אנדז'יי שפונדר ( Andrzej Szponder) וסטניסלב סטוילובסקי (Stanisław Stojałowski). הפרעות התחילו בוויליצ'קה (Wieliczka ) ב-24 ביוני. בפיבניצ'נה היהודים שמעו מה קרה במקומות אחרים, סגרו חנויות והסתירו סחורות ובעקבות נוכחות של כוחות צבא ומשטרה, הפרעות פסחו על העיר. אולם  האווירה ברחוב הנוצרי נשארה עויינת. נשמעו קריאות להטלת חרם על המסחר היהודי  והיחסים בין יהודים לנוצרים היו מתוחים.

ב-1934 הופעלו בתי מרפא עם טיפולי בוץ נגד כאבים ראומטיים.

ילדי היהודים למדו או בחדר או בבית ספר העממי הכללי של הישוב. בבית הספר העממי לימדו גם בימי שישי ושבת. היהודים היו באים לחבריהם הנוצרים במוצאי השבת כדי להשלים את השעורים שבהם לא נוכחו בשבת. ביישוב פעלה גם ספרייה יהודית ואולם קריאה.

הקהילה בפיבניצ'נה שאפה לעצמאות וכשזו לא ניתנה לה הפסיקה להעביר לקהילת נובי סונץ' מיסים ומימנה בעצמה את מוסדות הקהילה, כולל תשלום לרב שמגיע ל פיבניצ'נה פעם בחודש.

במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נמנו בקהילה 226 יהודים מתוך 3,632 כלל האוכלוסייה (6,2%). בשנת 1930 התגוררו בפיבניצ'נה 282 יהודים. מספר היהודים ברובעיים והיישובים השונים של קהילת פיבניצ'נה (255) בשנות ה-1930 המאוחרות כלל  133 יהודים שהתגוררו באזור הכיכר המרכזי של העיר "רינק" (Rynek), 39 ברובע האנושוב. 14 ברובניה, 13 בגלמבוקיה, 9 בבורובניצה, 15 בלומניצקיה, 12 בזגרודי, ו-20 בצ'רץ'. 22 יהודים היגרו לארצות חוץ ולברית המועצות.

בתחילת ספטמבר 1939 חיו בפיבניצ'נה רבתית 232 יהודים ו-74 יהודים בכפרים הסמוכים.  

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. כבר בתחילת ספטמבר הגרמנים כבשו את דרום פולין ובכלל זה גם את בפיבניצ'נה. ב-20 באוקטובר 1939 הוצא צוו אשר חייב כל יהודי מעל גיל 12 לעבוד בעבודות כפייה. החל מ-23 בנובמבר היהודים חוייבו לענוד סרט שרוול עם מגן דוד ולסמן את בתיהם ואת מקומות העבודה בבעלות יהודית. ב-20 בינואר 1940 נאסר על היהודים להחזיק רכוש ונאסר להם לעסוק במסחר. כל העובר על האיסורים האלה דינו מוות. בין 29 באוקטובר 1940 ל-30 נובמבר 1940 הועברו קבוצות ראשונות של יהודים עם מזוודה אחת לגטאות בנובי סונץ' ובסטארי סונץ'. באביב 1942 היהודים הנותרים הועבר לגטו בסטארי סונץ'.

הגטו בסטארי סונץ' חוסל ב-17 באוגוסט 1942. היהודים הועברו משם לגטו בנובי סונץ' ומשם רובם נשלחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. חלק קטן מהם שולחו למחנה לעבודות כפייה  בפוסטקוביה (Pustkowie) ולאחר מכן למחנה ההשמדה בטרבלינקה. מה שנותר לאחר ביזת רכוש היהודים ע"י הגרמנים חולק בין התושבים המקומים.

הגרמנים חיללו את בית הכנסת חתכו ושרפו את ספרי התורה. הילדים הנוצרים היו מנסים לתפוס את פיסות הגווילים הבוערים שהתעופפו באוויר. את הבניין מעץ פירקו והשתמשו בו עבור מבנים אחרים. בחלק מבתי היהודים שוכנו פולנים שגורשו על ידי הגרמנים מאזור ז'בייץ (Żywiec).

במשך כל תקופת הכיבוש הגרמני ועד והקיץ של 1944 התבצעה הברחת יהודים בעלי אמצעים מגליציה מערבית לסלובקיה ומשם להונגריה שהייתה עד אז חופשית מכיבוש. גם כשלא היו יותר יהודים במקום, מסלול ההברחות עבר דרך פיבניצ'נה. למרות שעונש המוות שהגרמנים הנהיגו עבור מי שעזר ליהודים, מספר פולנים מהוועד לעזרה ליהודים ומארגון "ז'גוטה" אירגנו הברחת אנשים להונגריה דרך סלובקיה. ההברחות אורגנו, בין היתר, ע"י  הפעיל הציוני צבי צימרמן, אליעזר לנדאו האורתודוקסי, הפולני הנריק סלבניק (Henryk Sławik) וההונגרי יוסף אנטל (Joszef Antall). על פי הערכה בדרך הזאת הוברחו להונגריה דרך סלובקיה כ-5,000 יהודים ומספר לא ידוע של פולנים.

לאחר השואה

מבית הכנסת שפורק על ידי הגרמנים נותרו רק כמה אבני יסוד. עד היום המקומיים משתמשים במושגים: "זה מעל הבוז'ניצה" (בית הכנסת) או "לא רחוק מבוז'ניצה". בית העלמין מוזנח, נשארו מעט מצבות עומדות. הגרמנים השתמשו במצבות לתיקון מדרכות ולבניית המוסך למכוניות. לאחר המלחמה המשיך שוד המצבות בידי האוכלוסייה המקומית. המצבות שימשו כשולחנות במסיבות או למקום להתפרקד עליו לשיזוף. מעט מהספרים שנותרו מהספרייה העברית מוצגים במוזיאון המקומי. בשנות ה-1970 אנשי "האגודה של אוהבי פיבניצ'נה" דאגה לגדר את בית העלמין. ב-2011 הקרן "Forum Dialogu" ארגנה לילדי בתי הספר המקומיים סדרת סדנאות חינוך ובמסגרתן ילדי המקום למדו על ההיסטוריה היהודית של העיר, על היהדות וערכו סיורים באתרים הקשורים למורשת יהודי פיבניצ'נה.

מושינה

Muszyna

עיירה בנפת נובי סונץ' במחוז פולין קטן, פולין.

העיירה ממוקמת כ-5 ק"מ מגבול סלובקיה, על אחת מדרכי המסחר העתיקות בין הונגריה  לדרום פולין וצפונה משם עד הים הבלטי. המקום מתועד לראשונה בשנת 1209 בתור יישוב שקיבל רשות מהמלך ההונגרי אנדריי השני לגבות מיסי מעבר על הנהר פופראד (Poprad).

בשנת 1311 המלך הפולני לוקייטק (Łokietek) סיפח את המקום לאדמות הכתר והעניק לו זכויות עיר. בשנת 1391 המלך הפולני ולדיסלב יאגיילו (Władysław Jagiełło) החזיר את מושינה ביחד עם זכויות העיר שלה לבעלותם של הבישופ של קרקוב. מאז ועד לסיפוחה של גליציה ע"י האימפריה האוסטרית, האזור האוטונומי של העיר היה מוכר עד בשם "מדינת מושינה" (Państwo Muszyński). מדינת מושינה האוטונומית החזיקה גם צבא משלה. במאות ה-16 וה-17 התיישבו במקום וואלאכים ורוסינים (שבט אוקראיני). מעמדה האואטונומי של העיר בוטל בשנת 1781.

בעיר התקיימו מספר ירידים שנתיים. המסחר התמקד בעיקר בצמר, באריגים ובצאן. בשנת  1874 נסללה מסילת הרכבת בין העיר טרנוב לסלובקיה אשר עברה דרך מושינה. בשנת  1911 הגיעה אליה גם המסילה מקריניצה. צומת הדרכים ומסילות רכבת תרמו לשגשוגו של  המקום. בסוף המאה ה-19 התגלו במקום מעיינות מרפאה מינרליים. בקרבת העיירה נמצאת שמורת טבע שבה יער של עצי תרזה מין הסוג שגודל רק שם ויחיד במינו בכל פולין. מושינה שיגשגה כעיירת מרפא וקייט.

בתום מלחמת העולם הראשונה מושינה נכללה בגבולות פולין העצמאית. 

 

היהודים במושינה

בכל שנות שלטון הבישופים של קרקוב על מושינה חל איסור על התיישבותם במקום של יהודים. עם סיפוח האזור לאימפריה האוסטרית ב-1772 בוטל האיסור על התיישבות היהודים במקום. המתיישבים היהודים הראשונים הגיעו מנובי סונץ' ומכפרי הסביבה. במפקד האוכלוסין של 1883 נמנו במקום 154 יהודים (8,3%). בשנת 1910 היו כבר במקום 433 יהודים שהם היוו 15,9% מכלל האוכלוסייה.

בשנת 1885 נתמנה כרב הקהילה הרב יחיאל נתן הלברשטאם (בנו של האדמו"ר מנובי סונץ', הרב משה הלברשטאם). בתחילה קהילת מושינה הייתה כפופה לקהילת נובי סונץ' (צאנז), אך החל מ-1890 הקהילה פעלה באופן עצמאי. במקום פעלו בית כנסת, חברת קדישא ובית עלמין. הקהילה של מושינה סיפקה שרותים גם ליהודי העיירה קריניצה.

בית הכנסת מאבן הוקם ב-1890. המצבה הראשונה בבית העלמין היא משנת 1900. משנת 1904 (ועד לשואה, שבה נספה) כיהן כרב הקהילה הרב אריה לייב הלברשטאט. הרב אריה לייב עמד גם בראש חצר חסידי צאנז במקום. במושינה הייתה גם חצר של חסידי בובוב (Bobowa).

בתקופה שבין שתי מלחמות העולם היהודים התפרנסו בעיקר ממסחר זעיר, רוכלות ומתן שרותים, עגון מזון כשר והסעדה כללית, בתי נופש ולינה למבריאים ונופשים אשר ביקרו בעיירה. מעל ל-30% מהמסעדות היו בבעלות יהודית. בעיר היו רק שני מלונות - אחד בבעלות של חיים ווייס, והשני, מלון "בריסטול", בהנהלת יחזקאל רייך.

לאחר מלחמת העולם הראשונה התקיימה במושינה פעיולת תרבותית ופוליטית ערה. במקום פעלו סניפים של הארגונים "הנוער הציוני", "עקיבא", "המזרחי", "הציונים הכלליים", ואגודת "השחר", אשר הכינה נוער לעליה לארץ ישראל. נפתחו ספריות שבהן התקיימו קורסים ללימוד עברית. הוקמה אגודת סוחרים יהודים, קופת צדקה "גמילות חסד" להלוואות כספים לנצרכים בתמיכת ארגון הג'וינט מארצות הברית. במפקד האוכלוסין של שנת 1921 נמנו במושינה 423 יהודים מתוך אוכלוסייה כללית של 2,517 איש (16,8%). היחסים עם האוכלוסייה הנוצרית, הפולנית והאוקראינית, ידעו עליות ומורדות. בעקבות גל המהומות והפרעות האטישמיות בשנץ 1898 הוקם ארגון סוחרים פולני שקרא לחרם על המסחר היהודי. לאחר מותו של מנהיג פולין, המרשל יוזף פילסודסקי ב-1935, החלה עליה בתקריות עם כנופיות של לאומנים פולנים. ב-1936 פרצו מהומות אנטישמיות במושינה. אחד מיהודי המקום אשר התנגד להפצת כרוזי הסתה הוכה. כמו כן, נופצו זכוכיות ונבזזו חנויות היהודים. לאחר התערבות המשטרה הסדר הושב במקום. שלושה מהפורעים נידונו ל-2-3 חודשי מאסר.

בשנת 1938 אוכלוסיית היהודים במושינה מנתה 748 איש אשר היוו 23% מכלל התושבים.

 

תקופת השואה

ב-1 בספטמבר 1939 גרמניה הנאצית פלשה לפולין. מושינה נכבשה בידי הגרמנים בתחילת ספטמבר 1939. ב-17 בספטמבר 1939 ברית המועצות פלשה לפולין וכבשה את שטחי מזרח פולין עד לפאתי העיר לובלין. בהתאם להסכם מולוטוב ריבנטרופ לחלוקת פולין בין גרמניה הנאצית לברה"מ, הסובייטים מסרו את אזור לובלין לגרמנים וקיבלו לשליטתם את אזור ביאליסטוק. חלק מצעירי היהודים עברו לשטח הכיבוש הסובייטי.

מיד לאחר הכיבוש הגרמני היהודים חוייבו לעבוד בעבודות כפייה. על היהודים חל איסור ללכת על המדרחות והם חויבו לענוד סרט עם מגן דוד על השרוול. במושינה הוקם יודנראט ברשותו של יצחק ברודמן (ברוטמן?). היודנראט נדרש לספק לגרמנים אנשים לעבודות כפייה, לשלם קנסות המושתות על הקהילה על ידי הכובש ולדאוג לצרכים הבסיסיים של האוכלוסייה היהודית.

לגטו מושינה הובאו יהודים מהכפרים הסמוכים, וירכומלה מאלה (Wierchomla Mała), וירכומלה ויילקה (Wierchomla Wielka). מהכפר אנדז'יובקה (Andrzejówka) הובאו ארבעה בני משפחתו של בניימין קלאוזנר. בעבר התגוררו בכפר זה 10 יהודים. קלאוזנר ורוב משפחתו ניספו במחנה ההשמדה אושוויץ. שרדה רק אחת משתי בנותיו, סאלצ'יה.

ב-29 באוקטובר מתפרסם צוו לפיו יהודי מושינה וסביבתה חוייבו לעזוב את האזור הזה עד 30 בנובמבר 1940 ולהתרכז בגטאות אחרים. בסוף דצמבר 1940 חוסלה הקהילה היהודית במושינה. היהודים ממושינה פוזרו בין הגטאות בגריבוב, בובובה ונובי סונץ'. עם חיסול הגטו בנובי סונץ' היהודים נשלחו ברובם למחנות ההשמדה בבלז'ץ ואושוויץ.

בסוף דצמבר 1941 הוקם במושינה על יד המנסרה "הובאג" מחנה עבודה והובאו לשם יהודים בקבוצות של 150 איש מהגטאת נובי סונץ', סטארי סונץ', גריבוב, וגורליצה. כעבור זמן מה הקבוצה הוותיקה הוחזרה לגטו שלה ובמקומה הובאה קבוצה חדשה של יהודים. המחנה פורק בדצמבר 1942 והיהודים פוזרו בין מחנות עבודה אחרים, מקצתם הובאו לבית חרושת להרכבת מטוסים במיילץ. בארכיון אושוויץ רשומים 25 יהודים ממושינה אשר ניספו במחנה ההשמדה אושוויץ עד 1943.

 

לאחר השואה

מיהודי מושינה ניצלו שני אנשים אשר ברחו בתחילת הכיבוש הגרמני אל שטח הכיבוש הסובייטי. לאחר גירוש היהודים ממושינה בית הכנסת של המקום נשדד על ידי המשטרה האוקראינית ולאחר מכן המקום הוסב לאולם קריאה ומועדון התרבות האוקראינית.

לאחר המלחמה ולאחר הגליית האוכלוסייה האוקראינית מהמקום בשנת 1947, הבניין שימש כמחסן של האגודה הצרכנית המקומית. בשנת 1965 המבנה פורק.

בית העלמין של המקום ניצל ברובו. עומדות בו 84 מצבות. בחלקות אשר בצד ימין ישנן המצבות מתחילת המאה ה-20 ובצד שמאל נמצאת החלקה החדשה של שנות ה-1920. בית הקברות מכיל גם מספר קברים של נרצחי השואה. המקום מוקף בגדר. בשנת 1995 ה"קרן לזכרון עד" דאגה לניקוי וסידור שטח בית העלמין. לצד השביל המוביל לבית העלמין הוצבו שני שלטים. על אחד מהם צוייר מגן דוד והכתובת " בית קברות יהודי. השטח מוגן על פי חוק. כבד את מקום מנוחתם של המתים. שימור בית העלמין בוצע בתמיכתה של ה"קרן לזכרון עד". מושינה 1995".

על השלט הכוונה השני רשום: "בית עלמין יהודי, הוקם במאה ה-19 במוקם מתחת לחורשת אורנים, אחרי הסיבוב לרחוב אוגרודובה. מתוך 84 המצבות ששרדו על הקברים רק כמה קברים שופצו, היתר בדרגות שונות של נזק. הקברים הם של יהודים אשר התגוררו במושינה מתקופת החלוקות של פולין, (עד אז נאסרה התיישבות של כופרים במקום בידי הבישופים של קרקוב בעלי העיר). בשנים הראשונות של מלחמת העולם השנייה כל יהודי מושינה גורשו ונרצחו בגטאות של גריבוב ובובוב". ב-2016 "קרן ניסנבאום" הקימה גדר חדשה סביב בית העלמין.

תושבי המקום מצביעים על הככר הנמצא למרגלות גבעת המבצר כמקום שבו בוצע רצח המוני של יהודים. המידע לא מאומת, משום שידוע שהיהודים הוכרחו לעזוב את העיירה עוד בדצמבר 1940. יתכן שבמקום הזה נרצחו יהודים מאלה שהובאו אל מחנה העבודה שפעל במושינה בזמן הכיבוש הגרמני.