דלג לתוכן האתר >

יעקוב ישראל דה האן

Jacob Israel De Haan(1881-1924), writer and journalist and representative of Haredi Jews in Jerusalem, born in Smilde, Netherlands. He was one of eighteen children and received a traditional Jewish education. His father, Yitzchak HaLevi de Haan, was poor and worked as a cantor and ritual slaughterer.

De Haan worked as a teacher and studied law between 1903 and 1909. Abandoning his parents' Orthodoxy, he wrote for several socialist publications. In 1904, while living in Amsterdam, he wrote a controversial novel "Pijpelijntjes" ("Lines from De Pijp"). The homo-eroticism of the book, which was to some degree autobiographical, was quite shocking in the early 20th century and led to his dismissal from his teaching job and also from social-democratic political circles. In 1912 de Haan made visited Czarist Russia in order to study the situation of political prisoners in Russia. He published his findings in his book "In Russian Prisons" (1913) and then founded a committee which tried to persuade France and Great Britain to pressurize Russia to improve the prisoners' conditions. In a late publication of Amnesty International he was described as "a precursor of Amnesty International". Between 1914 and 1921 he published five volumes of poems.

In 1919, having developed an interest in Zionism and concern over anti-Semitism, he emigrated to Palestine where De Haan rapidly became religiously committed although scandals about his sexual preferences again surfaced from time to time. He was angered by Zionist refusals to cooperate with Arabs. At first he aligned himself with the Mizrachi movement, but after meeting Rabbi Yosef Chaim Sonnenfeld leader of the Haredi community, he became the political spokesman of the Haredim in Jerusalem and was elected political secretary of the Orthodox community council, Vaad Ha'ir. The secular Zionist establishment did not agree that the Haredi community in Palestine should be represented on the Jewish Agency in the 1920s. In response, the Haredim founded an Agudat Israel branch in Jerusalem to represent their interests in Mandate Palestine. The leader of the Haredim chose de Haan to organize and represent the Haredi position on a diplomatic level equal to that of the secular Zionists. When Lord Northcliffe, a British newspaper publisher, was about to visit the Middle East, de Haan went to Alexandria in Egypt to present the case of Palestine's Haredim. The Zionist authorities both in Palestine and London became very worried. De Haan also met with the Hashemite leader Hussein bin Ali seeking his support for the "Yishuv Hayashan" (the pre-Zionist Jewish community in the Holy Land), and explaining the Haredi Jewish opposition to the Zionist plans of founding a state, and their support for the establishment of a Palestinian state in the whole of Palestine.

De Haan was assassinated on 30 June 1924 in Jerusalem by Avraham Tehomi, a member of Haganah, for his anti-Zionist political activities and contacts with Arab leaders. He is believed to be the first victim of Zionist political violence. De Haan is revered as a martyr among certain sections of the Haredi Jewish community, particularly the Neturei Karta and HaEdah HaCharedit. His activities were perceived as undermining the struggle for the establishment of a Jewish state, but the assassination sparked a controversy.

אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יעקוב ישראל דה האן

Jacob Israel De Haan(1881-1924), writer and journalist and representative of Haredi Jews in Jerusalem, born in Smilde, Netherlands. He was one of eighteen children and received a traditional Jewish education. His father, Yitzchak HaLevi de Haan, was poor and worked as a cantor and ritual slaughterer.

De Haan worked as a teacher and studied law between 1903 and 1909. Abandoning his parents' Orthodoxy, he wrote for several socialist publications. In 1904, while living in Amsterdam, he wrote a controversial novel "Pijpelijntjes" ("Lines from De Pijp"). The homo-eroticism of the book, which was to some degree autobiographical, was quite shocking in the early 20th century and led to his dismissal from his teaching job and also from social-democratic political circles. In 1912 de Haan made visited Czarist Russia in order to study the situation of political prisoners in Russia. He published his findings in his book "In Russian Prisons" (1913) and then founded a committee which tried to persuade France and Great Britain to pressurize Russia to improve the prisoners' conditions. In a late publication of Amnesty International he was described as "a precursor of Amnesty International". Between 1914 and 1921 he published five volumes of poems.

In 1919, having developed an interest in Zionism and concern over anti-Semitism, he emigrated to Palestine where De Haan rapidly became religiously committed although scandals about his sexual preferences again surfaced from time to time. He was angered by Zionist refusals to cooperate with Arabs. At first he aligned himself with the Mizrachi movement, but after meeting Rabbi Yosef Chaim Sonnenfeld leader of the Haredi community, he became the political spokesman of the Haredim in Jerusalem and was elected political secretary of the Orthodox community council, Vaad Ha'ir. The secular Zionist establishment did not agree that the Haredi community in Palestine should be represented on the Jewish Agency in the 1920s. In response, the Haredim founded an Agudat Israel branch in Jerusalem to represent their interests in Mandate Palestine. The leader of the Haredim chose de Haan to organize and represent the Haredi position on a diplomatic level equal to that of the secular Zionists. When Lord Northcliffe, a British newspaper publisher, was about to visit the Middle East, de Haan went to Alexandria in Egypt to present the case of Palestine's Haredim. The Zionist authorities both in Palestine and London became very worried. De Haan also met with the Hashemite leader Hussein bin Ali seeking his support for the "Yishuv Hayashan" (the pre-Zionist Jewish community in the Holy Land), and explaining the Haredi Jewish opposition to the Zionist plans of founding a state, and their support for the establishment of a Palestinian state in the whole of Palestine.

De Haan was assassinated on 30 June 1924 in Jerusalem by Avraham Tehomi, a member of Haganah, for his anti-Zionist political activities and contacts with Arab leaders. He is believed to be the first victim of Zionist political violence. De Haan is revered as a martyr among certain sections of the Haredi Jewish community, particularly the Neturei Karta and HaEdah HaCharedit. His activities were perceived as undermining the struggle for the establishment of a Jewish state, but the assassination sparked a controversy.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

אמסטרדם
אמסטרדאם

עיר נמל והגדולה בערי הולנד.

יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל התחילו להגיע לאמסטרדם אחרי שמחוזות הצפון של הולנד הכריזו על עצמאות (1579), היהודים שהתיישבו בעיר זכו לחופש דתי ולהגנה מצד שלטונותיה. הקהילה גדלה ונעשתה עד מהרה מרכז תורה ומוקד לפעילות רוחנית, שהקרין על תפוצות האנוסים לשעבר בכל מקום ומקום. המרכז השפיע בעיקר במאה ה-17, בהנהגת הרבנים שאול לוי מורטירא ויצחק אבוהב די פונסיקא. חניכי הישיבה המקומית נתפזרו בקהילות הספרדים בארצות מערב-אירופה והים התיכון.

בקהילת אמסטרדאם נתחברו ונדפסו ספרי-קודש יהודיים בספרדית ופוטוגלית ועם גדוליה נמנו אישים מסוגם של מנשה בן ישראל ויעקב סספורטאס, הרופאים אברהם זכות, יצחק אורוביו די קאסטרו ואפרים בואנו. המקובל אברהם הכהן ארירה, המחזאי אנטוניו הנריקז גומז, המשורר דניאל לוי דה באריוס והפילוסופים אוריאל אקוסטא וברוך שפינוזה. תסיסה שבתאית שטפה את הקהילה באמצע המאה והשלכותיה הורגשו בה גם בתחילת המאה ה- 18. בני אמסטרדאם היו בין הראשונים שסגלו לעצמם שיטות-מסחר ברוח הזמן החדש ורבים מהם צברו עושר רב. הם עסקו בסחר בין-לאומי, בתעשיית הטבק, הספנות ובפרט ביהלומים ולקראת סוף המאה ה-17 השתלבו גם בבורסה המקומית והחזיקו רבע ממניות חברת הודו המזרחית.

המשברים הכלכליים החוזרים במאה ה-18 פגעו קשות בציבור היהודי- הספרדי בעיר, ומצבו עוד החריף כתוצאה מן הכיבוש הצרפתי ב- 1794.

ראשוני היהודים האשכנזים הגיעו לאמסטרדאם בשנות העשרים של המאה ה-17 וב-1640 רכשו להם בית-כנסת ראשון. מספרם גדל, במיוחד אחרי גזירות ת"ח ות"ט (1649-1648) ופלישת השוודים לפולין (1655), ועלה עד מהרה על מספר יוצאי ספרד ופורטוגאל בעיר. ב- 1660 יסדו קהילה משלהם שעמדה בקשרים עם "ועד ארבע הארצות". בית-כנסת אשכנזי מפואר נחנך ב-1671 ותוך מאה שנה נוספו לעדה האשכנזית עוד שלושה בתי-כנסת גדולים. עם רבני העדה נמנו דוד בן אריה לייב מלידא, אלעזר בן שמואל מברודי וצבי הירש בן יעקב אשכנזי ("חכם צבי") ובני משפחתו - חתנו אריה לייב לוונשטאם, נכדו שאול לוונשטאם ונינו משה לוונשטאם.

באמסטרדאם יצא לאור העיתון הראשון ביידיש, (1686 -1687), בשם "דינסטאגישע אונד פרייטאגישע קוראנט", העתון הופיע פעמיים בשבוע בשנים 1686 ו- 1687. ובשנים 1690-1675 יצא לאור העיתון הראשון ליהודים בלשון הספרדית בשם "גאזטה דה אמסטרדאם". מן המאה ה-17 פעל באמסטרדאם מרכז לאיסוף כספים למען ארץ-ישראל (מן המאה ה-19 נקרא בשם "פקידים ואמרכלים של ערי-הקודש בא"י") שתרם רבות לשיפור תנאי החיים בישוב הישן.

מרוכלות וממסחר בבגדים ישנים עברו האשכנזים בהדרגה לקשרי מסחר עם גרמניה וארצות מזרח- אירופה ורבים מהם נעשו סוכני הלוואות ויהלומים בשיתוף עם "יהודי החצר" במדינות הגרמניות. בסוף המאה ה-18 נפגעו קשות מן המשברים הכלכליים, רובם התרוששו ונזקקו לתמיכת אחיהם האמידים, פרנסי הקהילה.

במאבק בין תומכי המהפכה הצרפתית וחסידי בית המלכות בהולנד שמרו יהודי שתי העדות אמונים לשושלת אוראנייה, מחשש שמא תוליך האמנציפציה מידי המהפכנים לביטול האוטונומיה הקהילתית.

הצרפתים כבשו את הולנד ב-1795 וב-2 בספטמבר העניקו שוויון- זכויות ליהודים וכעבור שנתיים נכנס היהודי הראשון, משה מורסקו, כחבר המועצה העירונית. חסידי המהפכה פרשו והקימו קהילה משלהם בשם "עדת ישורון" (1797), אולם נאלצו לחזור ולהתאחד עם הקהילה הוותיקה בפקודת לואי נפוליון, ב-1808, מאז עברה הנהגת הקהילה האשכנזית לידי תומכי האמאנציפאציה. עם החזרת המלוכה ההולנדית ב-1815 נשארו זכויות היהודים.

בינתיים גברה הטמיעה, בפרט בקרב העדה הפורטוגלית. ביישוב האשכנזי החריף המאבק בין החרדים לבין תומכי הרפורמה נוסח גרמניה. הרוחות נרגעו בתקופת כהונתו של יוסף הירש דינר כרב ראשי (משנת 1874), שהעלה את רמת הלימודים בבית-המדרש לרבנים וקירב להנהגה גם יהודים חילוניים מסוגו של הבנקאי וראש הליבראלים באמסטרדאם אברהם קארל ורטהיים. יהודים עלו לעמדות חשובות בציבור, ביניהם המשפטן יונאס דניאל מאיר (1834-1780), בני משפחת אסר, שר המשפטים מ"ה גודפרוי והרופא-הכלכלן שמואל צרפתי (1866-1813) שתרם רבות לפיתוח התעשיה והתרבות בעיר.

חוג לעברית כשפה חיה, בשם "תועלת" הוקם בעיר בידי קבוצת סופרים במחצית הראשונה של המאה ה-19, ותנועת נוער ציונית חזקה פעלה באמסטרדאם בשנים 1939-1929.

הסופרים והאמנים מבין יהודי אמסטרדאם השתלבו בחיי התרבות בהולנד, וביניהם הרמאן היירמאנס (1921-1864), ישראל קרידו (1932-1872), יעקב ישראל דה האן (1924-1881) ואחותו קארי ואן ברוגן (1932-1881). המשפטן טוביאס מיכאל קארל אסר זכה בפרס נובל לשלום (1911).

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית באמסטרדאם 60,000. עד 1932 חלה ירידה תלולה במספר הלידות ועלייה מקבילה במספר הזוגות המעורבים, אולם הקהילה לא פחתה כיוון שקלטה תמיד מהגרים חדשים.

עם עליית הנאצים לשלטון ב-1933 התארגן באמסטרדאם ועד למען פליטי גרמניה. בעיר חיו אז כ- 61,000 יהודים.


תקופת השואה

ב-16 במאי 1940 נכנסו הגרמנים לאמסטרדאם, וכעבור זמן קצר פתחו נאצים מקומיים בהפגנות ובהתפרעויות ברובע היהודי.

קמה מחתרת יהודית שפעלה נגד נאצים הולנדיים. מושל העיר מינה מועצה יהודית בראשות שני ראשי הוועד למען הפליטים, ותפקידה הראשון היה לפרק את היהודים מנשקם. בימים 23-22 בפברואר 1941 נאסרו בפקודת הימלר 425 מיהודי אמסטרדאם ונשלחו לבוכנוואלד ומשם למוות במאטהאוזן. ב-25 בפברואר נערכה בעיר שביתת-מחאה כמעט בכל השירותים הציבוריים ובמפעלים פרטיים רבים. שלטונות הכבוש היו מעוניינים שיהודי הולנד יתרכזו באמסטרדאם, בחלקים מסוימים של העיר. כשהגיעה שעת הפתרון הסופי "נתבקשו" היהודים להתנדב לעבודה במזרח-אירופה. בשלושה מצודים ענקיים (בחודשים מאי, יוני וספטמבר 1943) נאסרו כ-13,000 יהודים והועברו לווסטרבורק ומשם לאושוויץ ולסוביבור. מוסדות יהודיים הופקעו מנכסיהם; בבתי-הכנסת לא נגעו לרעה. בפברואר 1944 נעצרו כל היהודים הפורטוגלים ונשלחו לווסטרבורק, בדרך לאושוויץ.


בשנת 1968 היה מספר תושבי אמסטרדאם כ- 850,000. ב- 1973 נאמד מספר תושביה היהודים ב- 15,700, מהם נמנו 5,000 על הקהילה האשכנזית, 600 על הקהילה הספרדית וכ-750 על העדה הליבראלית; הליברלית חנכה בית-כנסת משלה ב-1967.

אמסטרדאם היא העיר היחידה בהולנד שפועלים בה בית-חולים יהודי ורשת חינוך יהודית - ארבעה גני-ילדים, שני בתי-ספר יסודיים ובית-ספר תיכון (ע"ש הרמב"ם). במוסדות החינוך למדו ב-1969 450 תלמיד. בעיר יוצא לאור השבועון היהודי היחיד במדינה.

תעשיית-היהלומים, שהתנהלה לפני המלחמה כמעט על טהרת היהודים, עברה לידיים לא- יהודיות; אולם יהודים מיוצגים היטב בתעשיית הטכסטיל ובמקצועות החופשיים, בפרט ברפואה. ספריית רוזנטאל- המדור למדעי יהדות בספריית אוניברסיטת אמסטרדאם, מפרסמת פעמיים בשנה (מאז 1966) כתב-עת לחקר היהדות.

עיריית אמסטרדאם הקימה יד זכרון לקרבנות הנאצים מיהודי המקום, וקרן פרטית מקיימת את בית אנה פראנק. הרובע היהודי של אמסטרדאם נהרס בידי שלטונות העיר מטעמי תחבורה. בכיכר ע"ש יונאס דניאל מאיר עומדים על תלם שלושה בתי-כנסת גדולים; שניים מהם לא נפתחו מחדש בתום המלחמה ונמכרו לעיריה (1955) ושלישי, של הפוטוגלים, בשימוש כולל ספריית "עץ חיים" שלידו.

בשנת 1997 חיו 15,000 יהודים באמסטרדאם, מספר זה הוא כמחצית יהודי הולנד, ואמסטרדאם משמשת מרכז ליהודי הולנד כולה. ופועל בה מוזיאון יהודי המתעד את תולדות יהודי הולנד ושוכן בבנין הישן של בית הכנסת האשכנזי.

אלכסנדריה

אלכסנדריה Alexandria

בערבית: الإسكندرية 

אלכסנדריה, אל איסקנדריה בערבית, עיר נמל לחוף הים התיכון, העיר השנייה בגודלה במצרים.

על פי כתביו של יוסף בן מתתיהו התיישבו יהודים באלכסנדריה בימי אלכסנדר מוקדון (356 - 323 לפה"ס). בעת שלטון בית תלמי במצרים (323 - 30 לפה"ס), הייתה בעיר קהילה מאורגנת, תרבותה הייתה הלניסטית, וחיו ופעלו בה אנשי-רוח רבים. גולת הכותרת למפעלם של חכמי אלכסנדריה היה "תרגום השבעים" (ספטו-אגינטה), תרגום המקרא ליוונית, שנעשה בימי תלמי השני (285 - 246 לפה"ס). הפילוסוף היהודי פילון (שנודע בכינויו "האלכסנדרוני") חי בעיר בין השנים 20 לפה"ס עד 50 לספירה.

בתקופת השלטון הרומי הייתה באלכסנדריה קהילה יהודית משגשגת ובראשה מועצת זקנים בת 71 חברים. בכל אחת מחמש שכונותיה העיקריות של העיר היה בית כנסת. רוב היהודים עסקו במלאכה ובמסחר והשתלבו במינהל הרומי. מרידות היהודים בשנת 66 ובימי טריאנוס (117- 115) הביאו לדלדול הישוב היהודי.

בשנת 414 גירשו הביזנטים את היהודים מהעיר. היהודים חזרו בעת הכיבוש המוסלמי (642). בנימין מטודלה מצא באלכסנדריה בשנת 1270 כ- 300 יהודים. משולם מוולטרה מצא בשנת 1481 60 משפחות יהודיות. עובדיה מברטנורה שביקר בעיר ב- 1488 סיפר על 25 משפחות. בסוף המאה ה- 15 התיישבו בעיר יהודים רבים ממגורשי ספרד. במאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי רשיד (רוזטה) ודמיאט, התיישבו על חוף הים ועסקו בדייג ובסחר ימי. עד שנות השלושים למאה ה- 18 עברו לאלכסנדריה מרבית יהודי דמנהור, יהודי סואץ, מנצורה, טנטא ומחלה אל-כברא.

בשנים 1840 - 1854 התגבשה בעיר קהילה יהודית איטלקית של 150 משפחות. בשנת 1847 היו באלכסנדריה 1,200 יהודים עקב הגירה מיוון ומהאימפריה העות'מאנית.

בשנת 1882 מנתה הקהילה 3,000 נפש, ב- 1912 היו בה 24,858 יהודים (5,6% מכלל תושבי העיר), ב- 1937 ישבו בעיר 24,690 יהודים ובשנת 1940 הגיע מספרם ל40,000. במפקד 1947 היו 21,128, כולל 243 קראים. 59 אחוזים מהם היו סוחרים, 18,5 אחוזים - בעלי מלאכה.

בעקבות המהפכה במצרים (1952) ועליית נאצר לשלטון עזבו יהודים רבים את מצרים. ב- 1956, בעקבות מערכת סיני, עזבו יהודים נוספים. ב1960- נותרו באלכסנדריה 2,760 יהודים, ולאחר מלחמת ששת הימים (1967) - רק 350. בשנת 1995 נותרו באלכסנדריה כ50- יהודים בלבד.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית באלכסנדריה הייתה רב-גונית מבחינה תרבותית וחברתית, ובעיקר הייתה נתונה להשפעת תרבות אירופה. בתחום החברתי-הציבורי בא לידי בטוי אופייה זה של הקהילה בהקמת מוסדות של ארגונים עולמיים, כמו "הבונים-החופשיים", "רוטרי", ו"בני-ברית".

בין יהודי אלכסנדריה היו משכילים בעלי מקצועות חפשיים וגם בעלי מלאכה, בנקאים ואנשי עסקים, מנהלי חשבונות, סוכנים וסוחרים. הצלחתם הכלכלית הביאה לעויינות האוכלוסייה האחרת, וכתוצאה מכך היו עלילות דם, רדיפות ופגיעות גופניות בשנים 1869, 1870 ו- 1882.

בשת 1865 קמה בקרב הקהילה עדה אשכנזית בחסות אוסטרית-הונגרית. בעקבות המתיחות בין אשכנזים לספרדים התפלגה הקהילה בשנת 1871. פלג אחד היה בראשות בכור אגיון והאחר בראשות משפחת די-מנשה. בשנת 1878 שבו והתאחדו שתי העדות לקהילה אחת. ב- 1915 התיישבו באלכסנדריה מקצת מ- 11,000 היהודים שגורשו מארץ-ישראל בידי השלטונות העות'מניים.

ועד הקהילה הראשון במצרים הוקם בשנת 1840, ביוזמת משה מונטיפיורי. ב- 1854 נוסחו תקנות שהפרידו בין ענייני הדת שבסמכות הרב לבין העניינים החילוניים. ב- 1872 תוקנו תקנות לבחירת הרב באספת משלמי המסים, במועצת הקהילה נקבעו 36 חברים ומתוכם הוועד בן 12 חברים.

בית העלמין היהודי קודש ב- 1865, ב- 1908 קודש בית עלמין נוסף. בית-חולים יהודי פעל מ- 1872 עד 1882. ב- 1891 נחנך בית-חולים בידי הברון בכור די-מנשה, ראש הקהילה. ב- 1930 נוסד בית-חולים בשכונת ספורטינג.

בין המוסדות לעזרה הדדית היו: "מוהר הבתולות" לצעירות נזקקות (פעל מ- 1863) , "גמילות- חסדים" (כנראה מ- 1885) חברת "עמלי תורה" (1847) לייסוד תלמוד-תורה והזנת התלמידים, ב- 1903 נוסד "צדקה בסתר", "ביקור חולים" ב- 1909. "אגודת יוצאי קורפו" נוסדה ב- 1913, "איחוד היהודים המזרחיים" ב- 1916, אגודת עזרה יהודית אשכנזית "נצח ישראל" ב- 1920 הוקמה בידי היהודים מארץ-ישראל.

כמו-כן פעלו אגודת צעירים משכילים "אחוה", שנוסדה ב- 1907 להפצת השכלה עברית; חברת "צפנת פענח" ללימוד עברית; ועד לסיוע לפליטים היהודים מארץ-ישראל (1915) והאגודה האנגלית-היהודית שעסקה בחינוך.

בית-הספר המודרני הראשון נפתח ב- 1840 בידי משה מונטיפיורי, אדולף כרמיה ושלמה מונק. ב- 1854 נוסדו תלמודי תורה. ב- 1862 הוקם בית הספר הראשון לבנות במצרים. ב- 1865 הקימו בכור ויצחק אגיון תלמוד-תורה, שפת ההוראה הייתה איטלקית. ב- 1885 הוקם בית ספר פרטי חילוני בידי הברון יעקב די-מנשה, ב- 1892 הוקם אגף לבנות. ב- 1911 פתחו "הבונים החופשיים" בית ספר בבית הכנסת זרדאל, ב- 1919 נפתח בית ספר "דה-לה פרגולה" (לשעבר "התקווה"). בשהת 1893 פתחה לשכת "בני-ברית" על שם אליהו הנביא בתי ספר. ב- 1897 נחנכו בתי הספר של "אליאנס" לבנים ולבנות. וב- 1936 נפתח בית ספר בשכונת קונסיזאר.

בין בתי הכנסת היו: בית הכנסת העתיק על-שם אליהו הנביא, שנהרס בידי נפוליאון ונבנה מחדש ב- 1850; בית כנסת "עזוז", שנהרס ב- 1853 ונבנה מחדש, בית הכנסת זרדאל נבנה ב1381-, בשנת 1880 נהרס ונבנה מחדש; בית הכנסת מנשה נבנה בידי הברון יעקב די-מנשה ב- 1863; בית כנסת גרין נפתח ב- 1909 בשכונת מחרם ביי; בית כנסת "ששון" נחנך ב- 1910 בשכונת גלימנופולו; בית הכנסת אליהו חזן בשכונת קליאופטרה; בית הכנסת "קסטרו" נבנה ב- 1920 במחרם ביי; בית הכנסת "שערי תפילה" בשכונת קמפ דה-צזאר נחנך ב- 1922. משנת 1996 פועל בעיר בית כנסת אחד.

בין הרבנים בעלי ספרי פרשנות והלכה נודעו רבני משפחת ישראל (1830-1730), שלמה חזן (1871-1863); ישראל משה חזן (1875-1863) שבא מקורפו; נתן עמרם (1871-1863); בכור אליהו חזן (1908-1888); רפאל די לה פרגולה (1923-1910).

ב- 1862 וב- 1873 הוקמו בתי דפוס עבריים. כתבי עת ועתונים שיצאו לאור באלכסנדריה היו: "אלחקיקה" (האמת) בערבית ב- 1880; ב- 1901 הודפס Le Messager Sioniste ונקרא מ- 1902 "מבשרת ציון"; לה ב'ארה (La Vara, "המקל") בלאדינו ובכתב רש"י (1908-1905); Revue Israelite d’Egypte, (1918-1912); La Voix Juive, שנטה לציונות הרוויזיוניסטית (1934- 1931), ושינה שמו ל- Notre Voix; ב1936- יצא La Tribune Juive.

יוסף מרקו ברוך, מחולל התנועה הציונית במצרים, הקים אגודה ציונית באלכסנדריה כנראה ב- 1896, ב- 1898 הוקמה אגודה ציונית בידי צ'ארלס בוגדאדלי. ב- 1901 הוקם סניף לאגודה הציונית הקהירית "בר-כוכבא". אגודות ציוניות אחרות היו: "תקוות ציון" ב- 1904, "פועלי ציון" ב- 1906, "בני ציון" בשנים 1908-1906, "צעירי ציון" בשנים 1907 - 1912 ועוד.

בין הפליטים מארץ-ישראל היו סופרים, ומחנכים, הם שהחלו ב- 1915 בהוראת השפה העברית ותולדות עם ישראל. הוקם ועד שהפעיל מחנות, ועדות לחינוך ולרפואה ובית ספר עברי בהנהלת ד"ר חיים בוגרשוב, ויזם עם ז'בוטינסקי וטרומפלדור הקמת גדוד נהגי הפרידות "ציון". איחוד הנוער היהודי (1923) אירגן פעילות ספרותית ציונית, אגודה למחקרים בהיסטוריה היהודית קמה ב- 1925 כמו-כן פעלו "חוג הנוער היהודי" (1930), "המועדון העברי", "ויצ"ו", "ברית טרומפלדור", אגודת שוחרי האוניברסיטה העברית בירושלים (1935-1925), "נוער ציוני" "התחייה" ותנועות-הנוער "צופי-מכבי" ו"חשמונאים".

בשנת 1918 התארגן ועד למען ארץ-ישראל שגייס תרומות להסתדרות הציונית ולקרן היסוד. משנת 1924 פעלה קק"ל בעיר באמצעות רשת של תאים בשכונות היהודיות.

יהודים היו מעורבים גם בפעילות הפוליטית הלאומית המצרית. יוסף רוזנטל ייסד ב- 1920 את המפלגה הקומוניסטית המצרית בשם "המפלגה הסוציאליסטית".

בשנת 1942 נמלטו יהודי אלכסנדריה לקהיר מחשש להתקדמות הצבא הגרמני במדבר המערבי. בעקבות זאת החלה פעילות חשאית לעלייה, ביזמת שליחים של המוסדות הציוניים בארץ- ישראל. במהומות שפרצו ב- 1945, בעקבות הסתה, נשרפו בתי כנסת.

בשנת 1948 נעצרו יהודים והוחרם רכושם של אלה שרצו לעזוב. בשנים 1954-1949 עלו מרבית יהודי אלכסנדריה לישראל.