אדוארד בירנבאום

BIRNBAUM, BIRENBAUM, BERENBAUM, BIRNBOIM, BIRENBOIM

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד.שם משפחה זה זה שייך לקטגוריה של שמות מלאכותיים, שמות שהומצאו ולרוב מורכבים משתי מילים שונות.

הפירוש המילולי של שמות המשפחה בקבוצה הזאת הוא "עץ האגס", בגרמנית וביידיש.

השם בירנבאום יכול להיות קשור גם בבית מס' 167 ברובע היהודי העתיק של העיר פרנקפורט אם מיין, גרמניה, שסימן הבית שלו היה בצורת "עץ אגס", כלומר בירנבאום, בגרמנית. סימן הבית הפף לשם המשפחה אשר התגוררה בבית זה. שם המשפחה בירנבאום מתועד החל משנת 1560.

שם משפחה זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה. בחלק מן המקרים בירנבאום קשור בשמה של העיירה מיאדז'יכוד ליד פוזנן, פולין, ששמה הגרמני הוא בירנבאום, או בשמה של העיירה בירנבאום בדרום אוסטריה, סמוך לגבול עם איטליה.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי בירנבאום כוללים את אדוארד בירנבאום (1920-1855), חזן ומלחין יליד פולין אשר חי בגרמניה; את החזן והמלחין אברהם בירנבאום (1922-1864) אשר נולד בפולין;

ואת הסופר האוסטרי נתן בירנבאום (1937-1864) הידוע גם בשם העט שלו מתיאס אשר.

במאה ה-20 בירנבאום מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת בירנבאום אשר התגוררה בעיירה ז'אדובה ליד צ'רנוביץ בצפון בוקובינה, אוקראינה, בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. כל יהודי קהילת ז'אדובה גורשו אל מחנות השמדה גרמניים ביולי 1941.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

זהו חלק מכל תפילת מעריב - לחול, לשבת ולמועד. בהקלטה זו נשמעת מנגינה מקורית מאת אדורארד בירנבאום.

כל נדרי ("כל הנדרים" בארמית)

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

בנוסח המקובל של פרק זה מצהיר הקהל, שכל הנדרים שהטיל על עצמו יהיו בטלים ומבוטלים. ריבוי נדרים היה קיים כבר בתקופת התלמוד, וראיה לכך מסכת מיוחדת, מסכת נדרים, העוסקת בבעיות הלכתיות הקשורות בנוהג זה. אף בימינו נוהגים בקהל הדתי לנדור בשעת צרה, בזמן תענית אישית או בעת מתן צדקה, ובחיי יום יום בכלל. בבוא יום הדין, מעיקים כל אלה על המצפון, ואמירת "כל נדרי" עשויה להקל על חרדת הלב. שונאי ישראל פירשו את ההצהרה של ביטול הנדרים כאילו היא כוללת גם את השבועות בבית המשפט, ולכן אין להאמין, לדבריהם, ליהודי ולשבועותיו. בכמה ממדינות אירופה אף הכתיבו ליהודים צורה מיוחדת ומשפילה של שבועה משפטית וקיימו אותה עד אמצע המאה הקודמת.

מנגינת "כל נדרי" המסורתית היא מנגינה מיוחדת במינה, נוגעת ללב ומרגשת. מלחינים אחדים השתמשו בה כנושא ליצירותיהם, וביניהם מקס ברוך (אופוס 47, לצ'לו ותזמורת) וארנולד שנברג (אופוס 39, למקהלה, קריין ותזמורת). מה שנקרא מנגינת "כל נדרי" הוא למעשה יצירה מוסיקלית בת חמישה קטעים. בהקלטה זו העיבוד של אדואר בירנבאום הולך בעקבות גירסתו של שלמה זולצר לביצוע של חזן ומקהלה.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

"ברכת הזמן" בשפת יום יום ברכת "שהחיינו": דברי תודה על שזכינו לחיות ולראות את היום הזה. בהקלטה זו, עיבוד מאת אדוארד בירנבאום של מנגינה מסורתית.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגבסרג: ימים נוראים.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

במלים אלה נפתחת קבוצת התפילות הכוללת גם את תפילת "שמע", שהיא התפילה העיקרית ביהדות. כאן מושרת המנגינה החגיגית המיוחדת לימים נוראים.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

בהמשך תפילת מעריב נאמרים ביום הכפורים שלושה פיוטים מימי הביניים. המשוררים מתארים בהם היבטים שונים של חרטוה, תשובה וסליחה. כאן מובא האחרון מביניהם: הפיוט "אמנם כן" נכתב על ידי יוס טוב מהעיר יורק באנגליה, שהומת על נאמנותו לדת האבות בשנת 1189. בהקלטה זו מושרים הבית הראשון, שני ואחרון.

הנעימה הפשוטה והבהירה היא מסורתית. ייתכן כי זו מנגינה עתיקה על אף אופיה המג'ורי, כי מהלכים מלודיים דומים מוכרים לנו במוסיקה של ימי הבניים. עבוד של אדואר בירנבאום מובא בהקלטה זו.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

שרים את אוסף זה של פסוקים מתוך ספר תהלים בתפילת השחרית בשבתות וחגים בבעת פתיחת ארון הקודש. בהקלטה זו מלודיות מסורתיות בעיבוד אדואר בירנבאום.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

בימים הנוראים מוספ לברכת אבות פרק מיוחד "זכרנו". בקניגסברג נהוג לשיר את הפרק הזה עך פי מנגינה שאינה מסורתית, אלא הומצאה באופן חופשי.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים.

הקלטה מקורית מדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים. הוקלט בבית התפוצות בדצמבר 1984.

הלחנת המוסיקה לחלק מלא הבעה זה, המשחק בסולם רחב של רגשות, היתה תמיד אתגר לכוח העיצוב הזמרתי. המלחינים נוהגים להשתמש במהלכים מודאליים אופיניים לימים הנוראים ולשלבם ביצירותיהם. המוסיקה של הקטע הראשון היא מאת אדוארד בירנבאום, ואילו סיום הוא משל הירש ויינטראוב.

הטקסט מאת פרופ' חנוך אבנארי, ופורסם במקור על ידי בית התפוצות בספרון הדיסק מסורת קהילת קניגסברג: ימים נוראים.

חלק מתפילת מעריב לשבת ולמועד. בהקלטה זו נשמעת מנגינה מקורית מאת אדורארד בירנבאום. בביצוע החזן זיגמונד (שמואל) הירשברג, שנת 1950, ברלין.

המרכז למוזיקה יהודית ע"ש פהר, אנו - מוזיאון העם היהודי, אוסף הנס הירשברג, באדיבות לילי פליאס, ביתו של החזן הירשברג.

קרקוב (קראקוב) Krakow

(במקורות היהודיים קראקא)

עיר מחוז בגליציה המערבית, דרום פולין.


הטירה העתיקה (Wawel) וסביבה עיר בצורה הוקמו במקום במאות ה-7 וה-8 לספירה. העיר הייתה כבר אז מרכז מסחרי וצומת דרכים. בסוף המאה ה-10 נכבשה בידי מלכי פולין, הוקמה שם בישופות (וקתדרלה גדולה שעדיין עומדת על תילה) ומאמצע המאה ה-11 הייתה קרקוב משכנם של מלכי פולין עד שבסוף המאה ה-16 נקבעה וארשה לבירת פולין. במחצית השנייה של המאה ה-14 הוקמה בקרקוב האוניברסיטה הראשונה בפולין, הורחבה בראשית המאה ה- 15 בידי המלך ולאדיסלאב יאגילו, וידועה מאז בשם "היאגילונית".


הקהילה היהודית

היהודים הראשונים באו לעיר עם מהגרים מגרמניה באמצע המאה ה-13.כבר בשנת 1304 מוזכר במסמכים "רחוב היהודים" בקרקוב שכיום הוא רחוב אננה הקדושה (Sw. Anna). רחוב זה שימש כמרכז הרובע היהודי ויהודים חיו ברובע ביחד עם הנוצרים וכן בהמשך ליד האוניברסיטה היאגלונית הסמוכה. .ברובע היהודי היו גם בית כנסת, מקווה, בית חולים ואולם חתונות. מאחורי החומ שהקיפה בימי הביניים את קרקוב (כיום שדרות פלנטי), היה בית קברות יהודי בכפר קביורי (Kawiory), ששמו כנראה מהמלה העברית קברים. באמצע המאה ה- 14 חיו ברובע כמה מאות יהודים והמספר גדל באופן משמעותי במאה ה- 15 עקב הריבוי הטבעי והגירה מתמדת.
ב-1335 ייסד המלך קאז'ימייז' עיר על שמו קאז'ימייז' (Kazimierz) ליד קרקוב, ויהודים השתקעו גם בה סמוך להיווסדה. כבר אז עורר היישוב היהודי המצליח בקרקוב את חמת העירונים הגרמניים שישבו בקרקוב, ובסוף המאה דרשה מועצת העיר להתיר ליהודים למכור את נכסי המקרקעין שלהם לנוצרים בלבד. במאה שלאחריה גברו החיכוכים עם העירונים, בפרט בימי המלך ולאדיסלאב יאגילו. בשנת 1400 הופקע לצורכי האוניברסיטה בניין ברחוב היהודי, ובכך נפתח פתח להתקפות ולהתנכלויות חוזרות מצד הסטודנטים; לדרישתם אף מונה מקרב היהודים מלווה מיוחד שנאלץ לחלק הלוואות לסטודנטים בריבית של 25% לכל היותר.

התפרעויות בשל עלילת-דם אירעו בשנים 1407 ו-1423, וב-1454 נרצחו יהודים בעיר בעקבות ביקורו של המסית הפראנציסקאני קאפיסטראנו. ב-1469 נאלצו היהודים לעקור מבתיהם ברחוב האוניברסיטה וכעבור 16 שנים הוטלו עליהם הגבלות ששיתקו למעשה את מסחרם. דליקה שפרצה ברחוב היהודי והתפשטה לבתים נוצריים גררה מהומות נגד היהודים. הפעם הם התארגנו להגנה עצמית. ראשי העדה נאסרו, ושוחררו בהתערבות ההומאניסטן פיליפו בואנוקורסי (1494). כעבור שנה גורשו היהודים מקרקוב ועברו לקאז'מייז' (בפי העם קוזמיר), שכבר הייתה אז קהילה מבוססת ולה בית כנסת מפואר בסגנון גותי שהושלם ב-1407. זה היה בית הכנסת הוותיק ביותר "די אלטע שול" והוא עדיין עומד על תילו.

יותר מ-400 שנה ניהלו יהודי קאז'ימייז' מאבק על הזכות לסחור ולעבוד בקרקוב. לרוב מאבקם הוכתר בהצלחה. לקראת סוף המאה ה-15 ייסד ר' יעקב פולאק "ישיבה" בקאז'ימייז', הישיבה התפרסמה בשיטת הפלפול שהנהיגה בלימוד התלמוד.

בתחילת המאה ה-16 השתקעו בקאז'ימייז' יהודים מבוהמיה ומוראביה, וביקשו לשמור על ארגון קהילתי משלהם, למרות התנגדות עזה של תושבי העיר הוותיקים. אחרי מותם שני הרבנים המקבילים הראשונים, בוטלה הכפילות וכהונת הרב של הקהילה כולה עברה לידי ר' משה פישל ה"פולני".

מהגרים חדשים שבאו ממערב אירופה באמצע המאה ה-16 קיבלו זכויות מיוחדות מידי מלכי פולין, לרבות פטור מתשלום מסי הקהילה. ההעדפה בוטלה לאחר פניות חוזרות מצד הנהגת הקהילה. מחמת הצפיפות הגוברת בקאז'ימייז' (היישוב מנה אז יותר מאלפיים נפש) הורחב, במחצית השנייה של המאה, תחום העיר היהודית והותר להקים בית כנסת נוסף. גם הוטל איסור על לא יהודים לרכוש בתי מגורים ובתי עסק בקאז'ימייז'. תמורת זאת התחייבו היהודים לבנות שער בחומת העיר ולפרוע את פיגורי המס לאוצר העירייה. בשטחים החדשים הוקמו במרוצת הזמן בתי עשירים דוגמת משפחות יצחק יקלס, וולף פופר ואחרות.

פעילות כלכלית של יהודים בקרקוב העיר הייתה כרוכה בשיחוד בעלי שררה בממשל ובכנסיה. בעלי הנכסים בעיר היו מעוניינים בהתרת המסחר היהודי ואילו חנוונים ובעלי-מלאכה חששו מן התחרות הצפויה.

באמצע המאה ה-16 חי בקרקוב ר' משה איסרלש (הרמ"א), והוקם עבורו בית כנסת הידוע כ"בית הכנסת של הרמ"א". ר' משה ייסד ישיבה, כיהן כאב"ד של קרקוב ונודע בעולם היהודי. באמצע המאה ה-17 היו בקאז'ימייז' שבעה בתי כנסת גדולים והעיר התפרסמה בישיבותיה בהנהגת גדולי תורה, כגון ר' יוסף בן גרשון כ"ץ, ר' נתן נטע שפירא, ר' מאיר גדליה מלובלין ור' יואל סירקיס. כרב הקהילה כיהן אז יום טוב ליפמן הלר (1579-1654).

שבתאי צבי ותנועתו שפעלה במחצית השנייה של המאה ה-17 הסעירו את הקהילה. והתסיסה הדתית בעקבות תנועת הרפורמציה הנוצרית השפיעה גם היא.

לפי תקנות שנ"ה (1595) הייתה הנהגת הקהילה נתונה בידי עשירי העיר ומורכבת מארבעה "ראשים", חמישה "טובי העיר" ו-14 חברי ה"קהל" (כלומר מועצת הקהילה), וביחד 23 איש כמספר סנהדרין קטנה. ה"ראשים" התחלפו ביניהם לפי תור בשיטת "פרנס החודש" ונושאי תפקידים אחרים בקהילה, בשכר או שלא בשכר, טיפלו בהערכת המיסים וגבייתם, בעניניי צדקה ובפיקוח על הסדר בשווקים. בתי הדין פעלו בשלושה מישורים, לפי סכום התביעה.

קאז'ימייז' הייתה מן הקהילות החשובות ב"ועד ארבע ארצות", המוסד העליון של האוטונומיה היהודית בפולין בשנים 1580-1764.

בשנות ה-30 של המאה ה-17 נמלטו לקאז'ימייז' רבים מיהודי גרמניה, מפני מלחמת שלושים השנה (1618-1648) ובעקבותיהם הגיעו פליטי גזרות ת"ח ות"ט (פרעות חמלניצקי 1648) מאוקראינה ומפודוליה. ב-1655 נפלה קאז'ימייז' בידי השוודים שפלשו לפולין, והפולנים גבו מהיהודים קנסות כבדים בטענה שסייעו לפולש. תכפו ההתנפלויות על בתי יהודים מצד הסטודנטים וההמון העירוני, והיו מקרים של עלילת-דם. הרוקח מתתיהו קאלאהורה מת על קידוש השם אחרי עינויים קשים (1663). כעבור 14 שנה מתו כאלף מיהודי קאז'ימייז' במגיפה והעיר נעזבה מרוב תושביה. לשיקומה הכריז המלך על דחיית פרעון חובות היהודים לעירייה ולאנשים פרטיים, והטיל עונשים כבדים על המתפרעים. ובכל זאת עדיין נאסר על היהודים להיכנס לקרקוב בימי ראשון ובימי חג נוצריים. הנודע בין רבני הקהילה באותם הימים היה ר' אהרן שמואל קאראנובר (מהרש"ק, 1614-1676).

בעזרת האצולה והמלך הצליחו היהודים להגדיל את מעורבותם בחיי הכלכלה בקרקוב. בעיקר עסקו בסחר פרוות ועורות, שעווה, מלח, טבק והלבשה. יהודים סחרו גם במתכות יקרות ועסקו בצורפות, בייבוא וייצוא ובחכירת אחוזות וניהולן. לצד ההתעשרות בחוגי המסחר והכספים ביישוב היהודי חלה התרוששות בקרב ההמונים והוחרפו החיכוכים המעמדיים. ההוצאות שהיו כרוכות במאבק לזכויות מסחר ומגורים בקרקוב הכניסו את הקהילה לחובות כבדים לנוצרים עשירים ולכנסייה, ועם ירידת קרנה של קאז'ימייז' מצאו קהילות סמוכות שעת כושר להשתחרר מהאפוטרופסות שלה, וכך גם הכנסות הקהילה ירדו.

במלחמות פולין ורוסיה בשנים 1768-1772 סבלו היהודים מידי חיילי שני הצדדים. הקהילה מנתה אז 3,500 נפש, מהם 212 בעלי בתים.

אחרי החלוקה הראשונה של פולין (1772) הייתה קאז'ימייז' מסופחת לאוסטריה ואילו קרקוב נמסרה לידיה רק אחרי החלוקה השלישית ב-1795. בשנה זו ערכו האוסטרים מפקד אוכלוסין בקאזימייז' של האוכלוסיה היהודית. את פרטי המפקד ניתן לראות באינטרנט, כולל פירוט האנשים שחיו בכל בית. האוסטרים הטילו הגבלות על מספר המשפחות היהודיות בקרקוב ("חוק המשפחות") והגבילו את המסחר היהודי בעיר עצמה. היהודים ריכזו את עסקיהם באזור מסחרי חדש בקאז'ימייז' שכלל 45 בנקים ומלווים בריבית, 52 סוחרי טכסטיל, 17 סוחרי נרות, 18 פונדאקים וכן חייטים, אופים ופרוונים. עשירים רבים עקרו מקרקוב לווארשה ולערים אחרות. כדי למנוע בריחה כללית של יהודים הציעה עיריית קרקוב הקלות לסוחרים היהודים.

בשנות ה-80 גברה השפעת החסידות, בפרט בקרב עניי הקהילה, למרות החרמות ה"מתנגדים". זכות הבחירה בקהילה הודרגה לפי "היטל הנרות" שהכביד על דלת-העם. הגרעון בקופת הקהילה גדל עם ריבוי הצרכים ועם גידול שיעור הריבית על ההלואות. הקהילה נאלצה להגדיל את המיסים העקיפים על מצרכי יסוד.

בשנים 1809-1815השתייכה קרקוב לדוכסות הגדולה של וארשה, זו ביטלה מקצת ההגבלות האוסטריות אבל הטילה חדשות במקומן.

בשנים 1815-1846 הייתה קרקוב רפובליקה עצמאית, על-פי החלטת קונגרס וינה. מחוץ לקאז'ימייז' הותרו המגורים רק ליהודים "בני תרבות" בלבוש אירופי ובעלי רכוש (מכלל 13,000 התושבים היהודים ענו על דרישות אלה לא יותר מ-196). הארגון הקהילתי המסורתי בוטל ובמקומו מונה ועד לענייני יהודים בראשות לא-יהודי, ולצדו רב שנבחר לשלוש שנים, והיה בקי בלשון הפולנית ובגרמנית ובעל תעודת בגרות. לצד הרב כיהנו שני נציגים מטעם משלמי המסים הגבוהים ביותר. פנקסי הקהילה התנהלו בפולנית. ב-1833 התגוררו בקרקוב רבתי 10,820 יהודים (28% מכלל האוכלוסיה).

בשנות השלושים נפתחו מוסדות חינוך יהודיים לבנים ולבנות, וב-1844 נחנך בעיר בית הכנסת הרפורמי הראשון. משנת 1832 שימשו ברבנות דב בריש פייזלס, ובמקביל לו ר' שאול רפאל לאנדו, שהנהיג את עדת החסידים בעיר.

עם החזרת העיר לשלטון אוסטריה (1846) שלחה קהילת וינה סיוע למשפחות הנזקקות בקאז'ימייז'. במהפיכת 1848 נבחרו 12 יהודים למועצה העירונית של קרקוב רבתי ובבחירות לפרלמנט האוסטרי אותה השנה נמנה הרב מייזלס עם קבוצת הצירים מקרקוב. הדי המהפכה ברחוב היהודי התבטאו בדרישה לבטל את המס על בשר כשר ולהטילו על בשר עוף, מאכל השכבות המבוססות, לצמצם את שכר עובדי הקהילה ולקצץ בזכויות העשירים. חלק פעיל בחיי הציבור מילאה בימים ההם ה"אגודה לשחרור רוחני וגשמי" של היהודים, שנטתה להתבוללות בתרבות הפולנית.

כאשר עבר הרב מייזלס לווארשה, עלה על כס הרבנות בעיר ר' שמעון שרייבר סופר, בנו של חת"ם סופר, וניהל מאבק חריף נגד קבוצת המתבוללים, שבראשם עמדו יוסף אטינגר והרב הרפורמי שמעון דאנקוביץ.

בעקבות האמנציפציה בשנים 1867-1868 וביטול הגבלת המגורים בקרקוב, הוקמה מועצה דתית בהנהגת המשכילים. באוניברסיטת קרקוב כבר למדו אז 25 יהודים בפקולטה למשפטים, 14 בפקולטה לרפואה ו-10 במדרשה הטכנית. 200 צעירים למדו בבתי-ספר תיכוניים ובבתי-מדרש למורים בעיר. בית הספר העברי הראשון, בהנהלת אב בית הדין חיים אריה הורוביץ, הוקם בקרקוב ב-1874. לקראת סוף המאה פעלו בעיר מוסדות "כל ישראל חברים", ובתי-ספר מקצועיים, "חדרים", ישיבות ומוסדות חינוך יסודיים ותיכוניים ששפת ההוראה בהם הייתה פולנית וגרמנית.

בצד ההשפעה החסידית החזקה בקרב המוני העם, התבלטו יהודים בחיי התרבות והציבור הכלליים בקרקוב, דוגמת הבלשן ליאון שטרנבאך, הצייר מאוריצי גוטליב, המשפטן יוסף רוזנבלט והרופאים פיליפ אייזנברג ואיזידור יורוביץ, מנהל בית החולים היהודי במקום. היהודי מאוריצי דאטנר נעשה נשיא לשכת המסחר והתעשייה בקרקוב.

ב-1900 מנתה האוכלוסייה היהודית בעיר 25,670 נפש 28% מכלל תושבי העיר). יהודים רבים היו בעלי חנויות מכולת והלבשה, כמה היו סוחרי זיפים ושיער סוסים לתעשייה. לסוחרים העשירים היו מחסני יינות וטכסטיל ועסקי עצים, נוצות וביצים. רבים מבעלי המלאכה היו חייטים, זגגים ונגרים. ובין השאר פעלו אז בקרקוב 52 רופאים יהודים (מתוך 248) ו-47 עורכי דין יהודים (מתוך 110).

בשנות ה-80 נוסדה בקרקוב האגודה הראשונה של "חובבי ציון" בהנהגת שמעון סופר ואהרון מארקוס ולציונות המדינית קמו מנהיגים מקומיים כמו יהושע טהון ויוליוס שיינווטר. "החברה העברית לתרבות" ואגודת "שפת אמת" פעלו לתחיית הלשון העברית. נוסדה אגודת סטודנטים לאומית "השחר" והופיע כתב עת בשם "המגיד החדש". בשנים 1905-1914 יצא לאור בקרקוב בטאון "פועלי ציון" בשם "דער יידישער ארבעטער". ב-1900 הוקמה תנועה לשוויון אזרחי בראשות איגנאץ לאנדאו ואדולף גרוס, וב-1905 נוסד בעיר ועד הצירים של ציוני מערב גאליציה בראשות יוסף מרגליות. בחיי התרבות התבלטו ההיסטוריונים חיים נתן דמביצר ופייבל הירש וטשטיין, הסופר והעיתונאי וילהלם פלדמן , החוקר שלמה רובין, הסופר דוד רוטבלום והמשורר היידי מרדכי גבירטיג.

המצוקה הכלכלית בפולין העצמאית שלאחר מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) תרמה להגברת האנטישמיות בקרקוב. התנועה האנטישמית שצמחה על רקע ההתחרות הפולנית הגרמנית בעיר בסוף המאה ה-19, ומפלגת הדמוקרטיים הלאומיים בפולין ("אנדקים"), עשו לליבוי יצרים נגד היהודים. מספר יהודי קרקוב בשנת 1921 הגיע ל-45,229. הנוער היהודי התארגן להגנה עצמית, בהנהגת יעקב ביליק וי' אלסטר, והתנגש עם קבוצות פורעים. פעולות התגוננות ארעו בעיקר לאחר כניסתם לעיר של חיילי הגנרל האלר, שונא היהודים מושבע.

ב-1931 התפקדו בעיר 56,800 יהודים (רבע מכלל התושבים), 31% מהם בתעשיייה ובמלאכה, 46% במסחר ובביטוח 7% בתחבורה, 2.5%בחינוך ותרבות, כ-1% בשרתות ו-13% בעלי פרנסות שונות. דלת-העם הוסיפו להתרכז בקאז'ימייז'.

בתקופה שבין שתי המלחמות נעשתה קרקוב מרכז יהודי חשוב. בעיר הייתה תנועה ציונית פעילה, שהונהגה בידי יהושע טהון ויצחק שווארצבארט (לימים חבר המועצה הלאומית הפולנית הגולה בלונדון). הופיע יומון ציוני רב השפעה ("נובי דזיינניק"), פעלו מוסדות חינוך רבים וביניהם בית ספר תיכון עברי, בית-ספר למסחר ובית-מדרש למורות "בית יעקב". כראש הקהילה שימש באותה העת רפאל לנדאו.

ערב מלחמת העולם השנייה גרו בקרקוב כ-60,000 יהודים, מספר תושבי העיר הגיע לכרבע מיליון.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ המלחמה, ב-6 בספטמבר 1939, נכנסו הגרמנים לקרקוב, ורדיפת היהודים התחילה מייד. באוקטובר הוכרזה קרקוב לבירת שטח הכיבוש הפולני (גנרלגוברנמן) וכל הצווים האנטי-יהודיים שפירסמו שלטונות הכיבוש הונהגו שם לראשונה. הוועד היהודי שהתארגן בראשית ימי הכיבוש, הוכרז ב-28 בנובמבר ליודנראט, היושב שלו היה ד"ר מרק ביברשטיין, סגנו היה ד"ר וילהלם גולדבלאט. בקיץ 1940 נאסרו שניהם בידי הגסטפו וליושב ראש מונה ד"ר ארטור רוזנצווייג.

בראשית דצמבר 1939 ניהלו הגרמנים מבצע טרור בשכונות היהודיות, גזלו רכוש רב והעלו באש כמה בתי כנסת. במאי 1940 נאסר על היהודים להופיע בשדרות ובכיכרות העיר, ובאותו החודש החל גירוש היהודים מקרקוב לעיירות הסביבה. עד מרס 1941 גורשו כ-40,000 יהודים ובעת הגירוש נשדד רכושם. כ-15,000 קיבלו היתרים מיוחדים להישאר.

במרס 1941 הוקם גיטו, הוקף חומה ונסגר ב-20 במרס. נוסף ליהודי קרקוב שוכנו בו מגורשים מקהילות סמוכות, ובעיקר מקהילות סקאווינה (Skawina) , וייליצ'קה (Wieliczka) , ו-ראבקה (Rabka). בגיטו היו רוב הזמן כ- 18,000 תושבים, הצפיפות הייתה רבה ותנאים סניטריים ירודים. מוסדות לעזרה הדדית פעלו בגיטו בניסיון להקל על המצוקה. מפעלים גרמניים העסיקו יהודים בתוך הגיטו, ויהודים אחרים הוצאו תחת משמר לעבוד במפעלים גרמניים בעיר.

ב- 19 במרס 1942 הייתה בגיטו "האקציה נגד אנשי הרוח" שבמהלכה הוציאו הגרמנים למחנה ההשמדה אושוויץ 50 יהודים ידועי-שם, ושם רצחו אותם.

ב- 28 במאי 1942 נסגר הגיטו והחלה אקציה שנמשכה על 8 ביוני, בסיומה שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ כ-6,000 יהודים וכ-300 נורו במקום. בין הקרבנות היו המשורר מרדכי גבירטיג ויושב ראש היודנראט ארטור רוזנצווייג. אחרי האקציה צומצם שטח הגיטו.

ב-27 וב-28 באוקטובר 1942 נערכה אקציה נוספת. כ-7,000 יהודים הוצאו מהגיטו וכ-600 נורו במקום. רוב המוצאים מהגיטו הובאו למחנה ההשמדה בלז'ץ ומיעוטם לאושוויץ. במהלך האקציה חוסלו בית החולים, בית הזקנים ובית היתומים. אחרי האקציה שוב צומצם שטח הגיטו וחולק לשניים, והעובדים שוכנו בנפרד.

ב-13 במרס 1943 הועברו העובדים, כ-2,000 יהודים, מן הגיטו למחנה פלאשוב Plaszow הסמוך, ולמחרת חוסל הגיטו. כ-2,300 יהודים נשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם, וכ-700 נורו במקום במהלך הפעולה. מבין יוצאי גיטו קרקוב שנשלחו לפלאשוב שרדו אחרי המלחמה כמה מאות בלבד.

התארגנות המחתרת היהודית התחילה בסוף שנת 1940, באוקטובר 1942 התגבש "הארגון היהודי הלוחם"; בראש הארגון עמדו השק (צבי) באומינגר, אהרון ליבסקינד, גולה מירה, שמשון דרנגר, טובה (גוסטה) דרנגר-דוידזון ואברהם לייבוביץ-לאבאן. הארגון היה בקשר עם פרטיזנים יהודים במחוז ובגיטו וארשה. זמן-מה פעל בקרקוב יצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון בווארשה. כ-10 פעולות קרב נעשו מחוץ לגיטו, המפורסמת ביותר הייתה ההתקפה ב-22 בדצמבר 1942 על בית הקפה "ציגנריה" במרכז קרקוב, ששימש מקום מפגש לקצינים גרמנים. כן היו מעשי חבלה ברכבות. אחרי השמדת גיטו קרקוב פעלו אנשי הארגון גם במחנה העבודה פלאשוב.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה יצאו ממחבואם יהודים מעטים. אלפים אחדים חזרו מגלות רוסיה, אך לא השתקעו בעיר מחשש פוגרומים. אחרון היהודים בקאז'ימייז' עזב ב-1968. אחרי גל ההגירה בשנים 1967-1968 נותרו בקרקוב כ-700 יהודים, רובם זקנים. בית-הכנסת "הישן" נעשה למוזיאון יהודי ובית העלמין הישן שופץ בכספי תורמים מארצות הברית ומקנדה.

בשנת 1993 הוקמה הקהילה היהודית החדשה בקרקוב על בסיס הקהילה הישנה שהייתה בשנים 1946-1993. מאז 1997 עמד בראש הקהילה תדאוש יעקובוביץ ומשנת 2013 הרב הראשי הוא אליעזר גור אריה שהגיע מישראל . משרדי הקהילה הועברו בשנת 2016 מרחוב סקבינסקה 2 לרחוב מיודובה ( בבית הכנסת "קופה") שבמרכז הרובע היהודי . כיום חברים בקהילה 160 חברים .

לקהילה 4 בתי כנסת פעילים - הרמ"א (שופץ ונפתח מחדש בפסח 2016), הטמפל הרפורמי , יזאק וקופה. כמו כן הקהילה הינה בעלת עוד כמה בתי כנסת ובראשם הישן (העתיק ביותר בפולין מהמאה ה-14שמשמש כמוזיאון ). והיא גם בעלת בתי הקברות בקרקוב ובכל המחוז, מאז הוחזר הרכוש הקהילתי ל-8 הקהילות הקיימות כיום בפולין. לקהילה יש גם מקווה ומסעדה כשרה.

הרובע היהודי (קאזימייז), שצורף כרובע בקרקוב, בסוף המאה ה-19, שופץ וחודש בראשית המאה ה-21 והפך למרכז בילוי פופולרי לתושבי קרקוב ולתיירים הרבים שמגיעים מרחבי העולם . בסוף כל חודש יוני נערך ברובע "הפסטיבל היהודי" בהשתתפות אלפי אנשים מכול העולם .

משנת 2016 עומד בראש הקהילה היהודית מר תדאוש יעקובוביץ' .


מקורות ביבליוגרפים:

1. פרופ' מאיר בלאבן - תולדות היהודים בקרקוב ובקז'מייז' 1304-1868.
פורסם בקרקוב בשנת 1931 (פורסם בפולנית ותורגם לעברית בישראל בתחילת המאה ה-21).

2. Zydzi Krakowscy i ich Gmina w latach 1869-1919 .
יהודי קרקוב וקהילתם בשנים 1869-1919
פורסם ע"י Andrzej Zbikowski בווארשה בשנת 1994 כספר המשך
לזה של פרופ' בלאבן. פורסם רק בפולנית.

3. Eugeniusz Duda - Krakowski judaica
אוגינוש דודה - יהדות קרקוב
פורסם רק בפולנית בווארשה בשנת 1991

קניגסברג Koenigsberg

(שמה הרוסי של העיר קלינינגרד Kaliningrad)

עיר נמל לחוף הים הבלטי, ברפובליקה של רוסיה. לפני מלחמת העולם השנייה (1945 - 1939) הייתה בירת פרוסיה המזרחית, גרמניה, ואחרי מלחמת העולם השנייה - ברוסיה; בעבר חלק מברית המועצות.


בשנת 1540 ישבו בקניגסברג שני רופאים יהודים, אך התיישבות יהודית של ממש לא הייתה שם לפני המחצית השנייה של המאה ה-17, עת סוחרים יהודים מפולין ומליטא החלו להשתתף בירידי העיר. ב-1680 הותר להם לפתוח בית תפילה למשך כל ימי היריד.

ב-1704 קודש בית עלמין ונוסדה חברה קדישא. שלש שנים אחר כך התמנה רב במקום. בשנת 1716 ישבו בעיר 38 משפחות יהודיות, וב-1756, כאשר מספר היהודים בקניגסברג הגיע ל- 300 נפש, נחנך שם בית הכנסת הראשון.

זרם קבוע של מהגרים יהודים אל העיר העלה את מספר בני הקהילה ל- 1,027 ב-1817, 5,082 ב- 1880 ו-4,049 ב-1925.

קניגסברג, כמוה כברלין, הייתה מרכז תנועת ההשכלה היהודית, ומשפחות יהודיות משכילות השתלבו בחברה הנוצרית. הידועה בהן משפחת פרידלנדר (H. J. FRIEDLAENDER) בעלת מפעלי טקסטיל.

סטודנטים יהודים למדו באוניברסיטה של קניגסברג כבר משנת 1712, רובם למדו רפואה. ביניהם היה מרקוס הרץ (MARCUS HERZ, 1747 -1803), רופא והוגה דעות יהודי.

ב-1783, בהשפעת רעיונותיו של משה מנדלסון (1729 - 1786), הקימו אברהם אוישל (EUCHEL) ומנדל ברסלאו (BRESLAU) אגודה לעידוד השפה העברית והחלו בהוצאתו לאור של העתון "המאסף".

במאה ה-18 ובמאה ה-19 היו כמה בתי דפוס עבריים בקניגסברג, אולם, מטעמי צנזורה או מטעמים אחרים, כתובים רבים שהודפסו שם נשאו שמו של מקום אחר או שכלל לא צויין מקום ההדפסה.

בתי ספר לא היו לקהילה עד 1920, השנה שהתיישב בעיר אשר פראנקולם (FRANCOLM), מורה הלכה של היהדות הרפורמית, ופעל להקמת בית ספר יהודי דתי. הוא נתקל בהתנגדות הרוב האורתודוקסי בקהילה ותכניתו לא יצאה אל הפועל. המשיך בדרכו יוסף לוין זלשיץ (SAALSCHUETZ) שהיה מרצה לארכיאולוגיה באוניברסיטת קניגסברג, פירסם מאמרים חשובים בתחומו, אך לא קיבל תואר פרופסור משום יהדותו. באותה תקופה היה גם המדינאי היהודי יוהאן יקובי (JACOBY) פעיל בקהילה ובשנת 1847 הוא פרסם תזכיר בזכות אמנציפציה ליהודים.

הרב יעקב ז' מקלנבורג (MECKLENBURG) כיהן כרב הקהילה בשנים 1830 - 1865, ואחריו כיהן הרב יצחק במברגר (BAMBERGER) עד שנת 1896.

ב-1870 הקימו האורתודוקסים קהילה נפרדת, אולם הצטרפו אחר כך שוב לקהילת האם. בשנים 1897 - 1920 היה הרמן פוגלשטיין (VOGELSTEIN), מראשי היהדות הליברית בגרמניה, מנהיגה הרוחני של הקהילה. פליקס פרלס (PERLES), בן זמנו, התמנה ב-1924 לפרופסור של כבוד לעברית מודרנית ולארמית באוניברסיטת קניגסברג וזאת בזכות עבודתו המדעית בחקר התנ"ך ובבלשנות. באותה תקופה יהודים מילאו תפקידים חשובים גם בפקולטה לרפואה; ביניהם היו לודויג ליכטיים (LICHTHEIM), יוליוס שרייבר, מקס יפה ואלפרד אלינגר (ELLINGER). ד"ר רודולף פיק (1890 - 1955), משפטן וזמר אופרה מצליח, היה חזן ראשי בעיר בשנים 1924 - 1938.

בשנת 1925 היו חמשה בתי כנסת בקניגסברג והקהילה החזיקה מוסדות צדקה וגמילות חסדים למיניהם.

בשנת 1933 ישבו בקניגסברג 3,200 יהודים.


תקופת השואה

עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה במרס 1933 החלו פרופסורים יהודים לעזוב את אוניברסיטת קניגסברג, מצאו מקלט בארצות הברית, או עלו לארץ ישראל. אחרי שנאסר על ילדים יהודים ללמוד בבתי ספר כלליים, הקימה הקהילה ב-1935 בית ספר יהודי משלה. בפרעות "ליל הבדולח", ליל 9 בנובמבר 1938, נשרף כליל בית הכנסת הגדול, בתי הכנסת האחרים נחרבו גם הם. שוכני בית האבות וילדי בית היתומים הושלכו לרחוב, וגברים יהודים נאסרו ונשלחו לחדשיים וחצי למחנות ריכוז. ביניהם היה גם ד"ר פיק, מששוחרר היגר לאנגליה, ואחרי קום המדינה עלה לישראל והצטרף לאופרה הישראלית.

ב-1939 נותרו בקניגסברג 1,585 יהודים, 763 מהם גורשו לטרזיאנשטאט בסוף 1941 וראשית 1942 (59 נותרו בחיים כשהמחנה שוחרר), וב-1944 נותרו רק 60 משפחות יהודיות בעיר.

היהודים שישבו בעיר אחרי המלחמה גורשו בידי הרוסים ב-1948, עם גירוש האזרחים הגרמנים מקניגסברג.


במשך השנים התיישבו בקניגסברג יהודים מרוסיה וממקומות אחרים בברית המועצות (לשעבר). בשנות התשעים למאה העשרים ישבו בעיר כ- 2,000 יהודים. בסוף שנת 1998 נתבקש רבי דוד שוודליק (SCHWEDLICK) מרוסטוב לארגן את הקהילה מחדש ולעמוד בראשה.

רבי שוודליק קיבל את השליחות הזאת מידי הרב יוסף צבי דונר (DUNNER), שחי בלונדון, ובאותה השנה מלאו לו 85 שנים. הרב דונר היה הרב הראשי האחרון של פרוסיה המזרחית.

באפריל 1998 ביקר הרב דונר בקניגסברג עם משלחת בינלאומית של רבנים, ומצא שבתי העלמין היהודיים ושרידי חמישה בתי הכנסת, שנהרסו בידי הגרמנים בימי המלחמה, לא החזיקו מעמד בשנות השלטון הקומוניסטי. מכל רכוש המקרקעין של הקהילה שרד רק בניין בית היתומים היהודי, וגם הוא לא הוחזר לבעלות הקהילה המתחדשת.

בסוף שנת 1999 היו המשימות המיידיות של הקהילה - לטהר ולקדש מחדש את אותו חלק של בית העלמין שהחומה שהייתה סביבו ניתנת לשיחזור. הקהילה מתכננת גם הקמתו של בית כנסת חדש, ברגע שיושג לכך מימון. בינתיים נשכרו כמה חדרים במבנה של גן ילדים, והם משמשים את בני הקהילה כמקום כינוס ותפילה.

ביטום Bytom

(גרמנית בויטן)

רקע

עיר בחבל שלונסק (שלזיה), פולין. עד 1945 בגרמניה. אחרי המלחמה נקרעה מגרמניה וצורפה לפולין כמו כול שלזיה כעונש על מעשי הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה .

היהודים בביטום

מניחים שיהודים התיישבו בעיר לפני "המגיפה השחורה" במאה ה-14. במסמך ראשון משנת 1395 מוזכר אברהם מביטום .הקהילה נתחדשה באמצע המאה ה-17 ובית-כנסת ראשון הוקם ב-1810; אז התגוררו בה כ-250 יהודים. אחרי מלחמת- העולם הראשונה התיישבו בה גם יהודים פולניים. ב-1932 מנתה הקהילה 3,500 נפש (כ-%4 מכלל האוכלוסיה), עם בית-ספר יסודי ודתי וארגוני צדקה. ערב מלחמת- העולם השנייה ישבו בה 1,362 יהודים וב-1942 הועברו רובם לאושוויץ.

אחרי המלחמה

אחרי המלחמה הוקמה קהילה חדשה ולה בית-ספר וקואופרטיב ע"ש אנילביץ' . ב-1962 מנתה כ-250 נפש. אחרי מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הורע המצב בפולין בגלל האווירה האנטישמית ובשנת 1968 עזבו רוב היהודים והיגרו בעיקר לדנמרק ולישראל .

המאה ה - 21

כיום הקהילה היהודית הקטנה מסונפת לקהילה בקטוביץ וראש הקהילה שם ולודזימיש כץ הוא גם ראש הקהילה בביטום . הרב של קטוביץ יהושוע אליס הוא גם רב העיר . משרדי הקהילה בעיר הם ברחוב פיקרסקה 56 .

בית הקברות הישן שנוסד בשנת 1732 נהרס ובמקומו יש רק אנדרטה . בית הקברות החדש נפתח בשנת 1866 ונמצא ליד משרדי הקהילה . במקום שרדו כאלף מצבות .

לקהילה גם בית תפילה בעיר שפעיל בשבתות ובחגים .

וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה


ראשית הקהילה

כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.

בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.

לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).

שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.

ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.

ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.

במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.

ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.


הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה

מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.

למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.


הגירה יהודית

במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.


חיי הקהילה

ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.

וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.


להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:

ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין

גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין

פרנץ וורפל (1890-1945), סופר

סטפן צווייג (1881-1942), סופר

קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר

אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי

אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר

ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר

יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי

יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס

מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי

זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה

אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי


התנועה הציונית

במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.

התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.


תקופת השואה

גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.

הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.


50 השנים האחרונות

בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.

בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.

בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.

למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".

המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.

ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .

השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.


האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.