פריץ רדל
Fritz Redl (1902-1988), psychoanalyst, child psychologist, born in Klaus, Austria. He studied at the Psychoanalytic Training Institute in Vienna. Redl found it difficult to work under the Nazi regime and immigrated to the USA in the late 1930's. There he became a research associate at the Rockefeller Foundation.
Redl had a deep interest in juvenile delinquency and was at the forefront of working in those areas that effected their emotional growth. He, along with a former student, David Wineman, developed many approaches for sophisticated intervention to help children and their parents. His work and writings are still the foundations from which many child psychologists approach problems of emotionally disturbed children. Redl was a professor of social work at Wayne State University, Detroit, Michigan, from 1941 to 1953. He was then appointed chief of the Child Research Branch of the National Institute of Mental Health, a position he held until 1959. He was then appointed a professor of behavioral science at Wayne State University. The modern Psychoeducation movement derives from the work of Fritz Redl.
וינה
(מקום)וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
אוסטריה
(מקום)ציוני דרך בתולדות יהודי אוסטריה
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
1244 | בריבית דריבית
הנטייה לראות ביהודים נטע זר האוחז במנהגים ובאורחות חיים משונים הביאה לא פעם לחקיקה מפלה ולהגבלות על חופש העיסוק והתנועה שלהם. דווקא פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה (ישות מדינית באירופה של ימי הביניים, שמרכזה בווינה), הוא שהבין את יתרונות הייחודיות היהודית, שבאו לידי ביטוי למשל בעובדה שהיהדות, בניגוד לנצרות, מתירה הלוואת כספים. וכך, בשנת 1244 העניק הקיסר ליהודי אוסטריה כתב זכויות שעודד אותם לעסוק בהלוואת כספים והעניק להם הגנה פיזית, זכויות לשפיטה עצמית וכן סמכות לגבות מסים בתוך הקהילה.
בתקופה זו עברו כמה מהרבנים החשובים שבחכמי אשכנז להתגורר בווינה. הרבנים הללו, שכונו "חכמי וינה" או "גדולי אסטרייך" (אוסטריה), הקימו בעיר את בית-המדרש הגדול ביותר בארצות מרכז אירופה באותה עת. האישיות הבולטת ביותר שבהם היתה רבי יצחק בן-משה, שחיבורו "אור זרעו" הפך לאחד מנכסי התרבות של עולם הישיבות.
כוונותיו של פרידריך היו אולי טובות, אבל במובנים רבים ייתכן שהיה אחד האחראים להולדת הסטריאוטיפ האנטישמי של היהודי המלווה בריבית. כיום אמנם קשה לקבוע אם הקביעה הזו נכונה, אך מסמכים מהתקופה מלמדים שהעיסוק בהלוואות ובגביית מסים בקרב יהודי אוסטריה היה נפוץ מאוד, ומן הסתם עורר את קנאת החברה הנוצרית הכללית.
1420 | מלך היהודים
ב-6 ביולי 1415 הוצא להורג המהפכן הצ'כי יאן הוס, שנחשב לאחד ממבשרי תנועת הרפורמציה. רעיונותיו האנטי-קתוליים, וביניהם ההתבססות על התנ"ך כמקור סמכות עליון והכפירה ביסודות הפוליתיאיסטיים הקתוליים, התיישבו עם אמונות היסוד של הדת היהודית ולכן עוררו את החשד כי היהודים משתפים עמו פעולה. הגזירה השווה שעשו הקתולים בין היהודים להוס, שתנועתו התפשטה במרכז אירופה והגיעה למלוא כוחה באוסטריה, החמירה מאוד את היחס כלפי היהודים.
בשנת 1420 הגיעה הקהילה היהודית באוסטריה לשפל חסר תקדים כשאחד מפרנסי העיר וינה הואשם בחילול לחם הקודש. כ-200 יהודים הועלו על המוקד בכיכר העיר כעונש על המעשה. באותה תקופה היתה אוסטריה לאחת הארצות הראשונות במרכז אירופה שגירשו יהודים משטחן.
מזלם של היהודים התהפך לטובה בשנת 1469, כשפרידריך השלישי – שיחסו הטוב ליהודים הקנה לו את התואר "מלך היהודים" – עלה לשלטון וביטל את צו הגירוש נגדם.
1670 | מבירא עמיקתא לבירא עמיקתא
אחת המטרות שהציבו לעצמם ששת הכמרים שייסדו את מסדר הישועים על גבעות מונמארטר בפריז בשנת 1534 היתה להילחם בתנועת הרפורמציה ה"כופרת" שהתנחלה בלבבות תושביה של אירופה. הם אמנם דגלו בחיי חסידות ועוני ופיתחו תרגילים רוחניים שונים, ובכללם מדיטציות ותפילות, אולם גילו אפס סובלנות רוחנית למתנגדי הקתולים וליהדות.
בשנים 1564–1619, בתקופת שלטונם של מקסימיליאן השני, רודולף השני ומתיאס, גברה השפעתם של הישועים באוסטריה, ומצבם של היהודים החמיר. עוד קודם לכן, בתקופת שלטונו של פרדיננד הראשון, נגבו מהם מסים כבדים ונכפה עליהם לענוד אות קלון, אותו טלאי צהוב ידוע לשמצה ששימש השראה לנאצים כ-300 שנה מאוחר יותר. ואולם, השפל הגיע בזמן שלטונו של ליאופולד הראשון, שבתקופתו נרדפו היהודים באופן קבוע ואף גורשו מווינה בשנת 1670 (אך שבו אליה בהדרגה בהמשך).
יחסו המחפיר של ליאופולד ליהודים לא הפריע לו להשתמש בשירותיו של שמשון ורטהיימר, אחד מ"יהודי החצר" המפורסמים בהיסטוריה, שנחשב בזמנו לאדם העשיר ביותר באוסטריה. ורטהיימר עשה כל שביכולתו כדי לעזור לאחיו היהודים. בין השאר מנע את גירושם של יהודי רוטנברג והוציא לאור את התלמוד הבבלי בפרנקפורט.
1782 | התפוח נפל רחוק מהעץ
לאחר חלוקת פולין וסיפוח חבל גליציה לאוסטריה נוספו לאימפריה ההבסבורגית מאות אלפי יהודים. יש לציין כי עד תחילת המאה ה-19, מרבית היהודים תחת שלטון בית הבסבורג חיו מחוץ לשטחים שנמצאים היום בתחומה של הרפובליקה האוסטרית המודרנית.
מריה תרזיה, שליטת האימפריה, היתה דו-ערכית ביחסה ליהודים: מצד אחד עשתה שימוש בכישרון הפיננסי של העשירים שבהם כדי להגדיל את הונה של הממלכה, ומצד שני רחשה להם שנאה אנטישמית עמוקה, מן הסתם עקב היותה קתולית אדוקה. לפיכך העניקה תארי כבוד לאלה מן היהודים שהביאו לה תועלת ולחשו על אוזנה עצות פיננסיות מבריקות, ומכל האחרים מנעה זכויות והפקירה אותם לרדיפות ולפרעות יומיומיות.
בנה ויורשה, הקיסר יוזף השני, נפל רחוק מהעץ. בשנת 1782 הוציא יוזף את צו הסובלנות המפורסם שלו, שקרא לשלב את היהודים בחברה הכללית בהתאם לערכי הנאורות וההשכלה. הצו ביטל הגבלות רבות שהיו על היהודים, והתיר להם ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה וכן לשכור משרתים נוצרים. אך לצו היו גם אותיות קטנות: בתמורה לרפורמות, היהודים נתבעו לטשטש את זהותם ואת נטייתם להתבדלות. בין השאר נאסר עליהם להשתמש בעברית וביידיש במסמכים רשמיים, סמכויות הקהילה שלהם צומצמו והזכות להתחתן הוענקה רק למי שסיים את חוק לימודיו. הצו התקבל ברגשות מעורבים. היהודים הבינו כי ההשתלבות בחברה הכללית בלתי נמנעת, גם אם המחיר – טשטוש זהותם והפניית עורף לדתם – לא תמיד היה לרוחם.
1867 | מיהו אליטיסט?
"צו הסובלנות" של פרנץ יוזף אמנם העיד על שינוי משמעותי ביחס ליהודים ואיפשר את השתלבותם בקהילה, אך חל בעיקר על מי שהוגדרו "יהודים נסבלים" – ואפילו אלה לא הורשו לרכוש בתים וחויבו במסים מיוחדים. לצד זאת סייע הצו לכינונו של אקלים תרבותי שפתח ליהודי אוסטריה צוהר רחב לרעיונות תנועת ההשכלה. מהלך זה חולל שינוי במבנה ההיררכי של הקהילה היהודית. בין המאה ה-16 למאה ה-18, אחד מכרטיסי הכניסה לאליטה היהודית האוסטרית היה הצימוד המלגלג "יהודי חצר" – אך במאה ה-19 נמנו עם האליטה בעיקר יהודים שהפגינו יכולות אינטלקטואליות מרשימות, ולאו דווקא אלה ששירתו אדונים רמי מעלה.
במהלך המאה ה-19 החלו החיים האינטלקטואליים באוסטריה לתסוס. וינה היתה למרכז של ספרות עברית. כתבי-עת וירחונים שונים, ביניהם "ביכורי העתים" ו"כרם חמד", יצאו לאור, ואינטלקטואלים רבים, וביניהם נפתלי הרץ הומברג, שלמה לויזון, איזידור הלר ומוריץ קו, הטביעו את חותמם על החיים התרבותיים באוסטריה.
חדירתם של היהודים למרחב האוסטרי הכללי השיקה לתמורות בסטטוס האזרחי שלהם. הדרישה לשוויון משפטי התעוררה עם מהפכת "אביב העמים", שכמה ממנהיגיה היו יהודים. השלטונות אמנם דיכאו את המהפכה, אבל שנה לאחר מכן, ב-1849, העניק קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הכרה פומבית ל"קהילה הדתית הישראלית" בווינה.
שוויון זכויות המלא שניתן ליהודים בשנת 1867 חתם מאות שנים של אפליה וגזענות וסימן את ראשית הרנסנס הגדול של יהודי וינה.
1900 | החוג הווינאי
"מה שעליו לא ניתן לדבר, על אודותיו יש לשתוק". הציטוט של הפילוסוף והמתמטיקאי היהודי-וינאי לודוויג ויטגנשטיין עשוי לקלוע היטב לתחושה הראשונית העולה אל מול תולדות יהודי וינה מהיום שניתנה להם אמנסיפציה מלאה: שתיקה. אלם. פה פעור אל מול התפוצצות הכישרון, הגאונות והברק האינטלקטואלי של מאגר דמויות יהודיות חד-פעמיות, בניהם ובני בניהם של חנוונים, רוכלים וקבצנים נודדים. ואכן, יהודי וינה "התנפלו" על פירות האמנסיפציה כמוכי שיגעון.
הדוגמאות רבות. חוקר מדע המדינה פרידריך הרץ, שניסח את חוקת אוסטריה לאחר מלחמת העולם הראשונה; הפילוסוף קארל פופר, שקבע מסמרות בניסוח מתודות מדעיות; לודוויג ויטגנשטיין, יריבו של פופר ומחבר "חקירות פילוסופיות"; ההוגה היהודי מוריץ שליק, שייסד את "החוג הווינאי" המפורסם ועוד ועוד.
נוכחותם של היהודים ניכרה באופן מיוחד בענפי האמנות. אחד המוזיקאים הגדולים של ראשית המאה ה-20 היה גוסטב מאהלר, שלמרות מוצאו היהודי מונה למנהל האופרה המלכותי של וינה. בשדה הספרותי פעל הסופר היהודי ארתור שניצלר, שייסד בשנת 1900 את הקבוצה הספרותית "וינה הצעירה". אל שניצלר, שכתב בגילוי לב על התמודדותם של היהודים עם גילויי האנטישמיות, הצטרפו סופרים יהודים רבים וביניהם ריכרד בר-הופמן ופליקס זלטן.
גם בתחום התיאטרון לא היו היהודים קוטלי קנים: בין הידועים שבהם היו הבמאי, השחקן והמפיק מקס ריינהרדט, כמו גם אוסקר טלר, שייסד תיאטרון-קברט יהודי פוליטי.
וינה היתה גם למרכזה של התעוררות לאומית יהודית. שם פירסם פרץ סמולנסקין את כתב-העת העברי "השחר", ושם ייסד נתן בירנבאום את אגודת הסטודנטים הלאומית היהודית הראשונה, קדמה. זאת, נוסף לעיתון המרכזי של הבורגנות הליברלית הווינאית של אותם ימים, "נויה פרייה פרסה", שרבים מכותביו היו יהודים.
מחלקי העיתונים של ה"נויה" ודאי לא העלו על דעתם כי שני יהודים, תושבי אחד הרחובות במסלול החלוקה שלהם, עתידים להטביע חותם משמעותי על ההיסטוריה העולמית: הראשון בנימין זאב הרצל, שהיה גם כתב בכיר בעיתון והשני, אחד, זיגמונד פרויד שמו.
1938 | רנסנס, הסוף
הרנסנס היהודי במולדתם של מוצרט ושוברט הגיע לסיומו במרץ 1938, עם סיפוח (אנשלוס) אוסטריה על-ידי גרמניה הנאצית. המספרים מדברים בעד עצמם: לפני הסיפוח חיו באוסטריה (בעיקר בווינה) 181,882 יהודים. ב-1942 נותרו על אדמתה 2,000–5,000 יהודים בלבד. למעשה, יש מומחים לדמוגרפיה יהודית הנוקבים במספר גבוה אף יותר, וטוענים כי לפני השואה חיו באוסטריה כ-200 אלף יהודים. הפער בין הנתונים השונים נובע, ככל הנראה, מהעובדה שעבור הנאצים מספיק היה שאחד הסבים או הסבתות של אדם יהיה יהודי כדי לשייך אותו לעם הנבחר.
רוב יהודי אוסטריה לא לקחו סיכון בכל הנוגע לאופן שבו יוגדרו על-ידי הנאצים. בשנים 1938–1941 היגרו כשני שלישים מהם, רובם לארצות-הברית, בריטניה, ארץ-ישראל ודרום אמריקה. כמעט כל הנותרים, כ-70 אלף מספרם, נספו בשואה.
לאחר מלחמת העולם השנייה קמו באוסטריה מחנות עקורים ונפתחו נתיבים לתנועת "הבריחה", שבשנים 1944–1948 היתה אחראית להגירה בלתי חוקית של כ-300 אלף ניצולי שואה לארץ ישראל. בימי המלחמה הקרה שימשה וינה אף נקודת מעבר ליהודי ברית-המועצות שהורשו להגר לישראל או לארצות המערב.
האוכלוסייה היהודית בווינה
שנה מספר היהודים שיעורם באוכלוסייה
1857 2,617 1.3%
1900 146,926 8.7%
1923 201,513 10.8%
1934 176,034 9.1%
1951 9,000 0.6%
2014 | פסיפס זהויות
בשנת 2014 חיו בווינה – מרכז היהדות הגדול ביותר היום באוסטריה – 12–15 אלף יהודים, כ-800 מהם ניצולי שואה שהתגוררו שם עוד לפני האנשלוס וכ-1,500 מהגרים מהגוש הסובייטי. בווינה פועלים בתי-כנסת, בית-אבות ומוזיאון יהודי (שהוקם ב-1993), וכן מוסדות קהילה שונים.
הקהילה היהודית בווינה היא מלאכת פסיפס של זהויות, החל בחרדים וכלה ברפורמים. עוד שוכנת בעיר קהילה יהודית קטנה של יוצאי גיאורגיה וכן קהילה קטנה של יוצאי בוכרה; אלה מפעילות בתי-כנסת נפרדים ומרכז קהילתי גדול הנקרא "המרכז הספרדי". הקהילה היהודית בעיר מקיימת פעילות ענפה מטעם תנועת חב"ד, המנהלת בעיר גנים, בתי-ספר, מרכז קהילתי ואפילו אוניברסיטה. כמו כן פועלים במקום סניפים של תנועות הנוער בני-עקיבא והשומר-הצעיר.
בני ובנות הקהילה היהודית האוסטרית השתלבו להפליא בחיים הפוליטיים ברפובליקה. עם הידועים שבהם ניתן למנות את ברונו קרייסקי, שכיהן כקנצלר אוסטריה במשך 13 שנה וזכה לפופולריות רבה; אליזבט פיטרמן, חברת הפרלמנט האוסטרי מהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית האוסטרית; ופטר זיכרובסקי, חבר מפלגת החירות האוסטרית לשעבר.
נקודה שחורה בחיים הפוליטיים האוסטריים היא קורט ולדהיים, שלמרות עברו המפוקפק בוורמאכט הנאצי, נבחר לנשיא אוסטריה וכיהן בראשה במשך שש שנים. נהיג הימין הקיצוני ירג היידר, שאמירותיו האנטישמיות הרבות היו לשם דבר, כיהן כמושל מדינת קרינתיה משנת 1999 ועד מותו.
דטרויט
(מקום)דטרויט
הגדולה בערי מדינת מישיגן, ארצות-הברית.
יהודים ראשונים הגיעו לדטרויט עם הכיבוש הבריטי ב-1760; הם עסקו ברוכלות ונעשו עם הזמן סוחרים מצליחים. בשנות ה-40 של המאה ה-19 התחילו להגיע המהגרים מגרמניה. אחד מהם, אדווארד קאנטר, היה הבאנקאי היהודי הראשון בעיר והיהודי הראשון בבית- המחוקקים במישיגן. הם שייסדו את הקהילה האורתודוכסית במקום. ב- 1861 עברה הקהילה לזרם הרפורמי אגב פילוג שגרר הקמת קהילה אורתודוכסית שהפכה במרוצת הזמן לקונסרבאטיבית. החשוב בין הרבנים הרפורמיים היה אז קאופמן קוהלר. ב-1880 התגוררו בדטרויט כאלף יהודים, יותר ממחציתם יוצאי מזרח-אירופה, עם מוסדות צדקה ומועדון חברתי משגשג. עם נחשול ההגירה משנות ה-90 ואילך התרחב הפער בין היישוב הוותיק והמבוסס לבין המוני המהגרים דוברי האידיש; עם זאת גברה בקרב ה"גרמנים" תחושת האחריות לגורל אחיהם שמקרוב באו והם הקימו למענם אגודה לעזרה עצמית; אגודות דומות הוקמו גם על-ידי המהגרים החדשים עצמם, דוגמת "תלמוד תורה", חברת גמילות חסדים ו"חוג הפועלים". ב- 1899 ייסד הרב ליאו פראנקלין ארגון כולל של מוסדות הצדקה הרפורמיים וב-1911 הסכימה "בית אל", העדה הרפורמית הוותיקה והחשובה בעיר, להצטרף ל"קהילה"
שהקימו האורתודוכסים. בתחום הכלכלי בלטו היהודים בענפי ההלבשה, על-פי רוב כבעלי-עסקים אך גם כסוכני ביטוח ומכירות ועובדי משרד. גדול במיוחד היה חלקם במסחר הגרוטאות ושליטה זאת התמידה אפילו אחרי מלחמת-העולם השנייה. היישוב הוותיק השתלב בהדרגה ברקמת החיים הציבוריים ובמימשל המקומי; לעומת זאת היו המהגרים החדשים חשופים להתגרויות חוזרות מצד חוגים אנטישמיים. ב-1900 אף הקימו הרוכלים היהודיים ארגון להגנה עצמית. ב-1915 מנתה האוכלוסיה היהודית בדטרויט כ-35,000, עם עדה רפורמית אחת ו-19 עדות אורתודוכסיות. ב-1940 הגיעה לכדי 85,000 נפש ומספר העדות עלה ל-48. בשנים שבין שתי מלחמות-העולם נתחזק בהרבה הארגון הפנימי בציבור היהודי; המועצה הכללית שהוקמה ב-1937 הקיפה לא פחות מ- 340 אגודות וארגונים יהודיים בעיר. המגבית היהודית המאוחדת במקום גייסה ב-1969 את אחד הסכומים הגבוהים ביותר בארצות- הברית ביחס למספר האוכלוסיה. מערכת החינוך היהודי בעיר התחילה להתפתח בתום מלחמת-העולם הראשונה וב-1940 הקיפה 10 מוסדות- לימוד. ב-1925 הקימה "בית אל" מדרשה למדעי היהדות וב-1940 - מכון ללימוד היהדות בשביל אנשי-דת נוצריים. קיימים
בתי-ספר חלקיים ויומיים, בעברית ובאידיש, וחוגים לתרבות ולאמנות. מ- 1900 הופיעו בדטרויט שלושה עיתונים יהודיים באנגלית - "ג'ואיש אמריקן" (1911-1900), "דטרויט ג'ואיש כרוניקל" (1951-1916), ו"ג'ואיש ניוז" (מ-1942).
עם עליית האנטישמיות באירופה גברה גם תנועת האנטישמיות בדטרויט, שהיסודות הגרמניים חזקים בה. בשנות ה-20 ניהל איל- המכוניות הנרי פורד מערכה אנטי-יהודית בעיתונו "דירבורן אינדפנדנט", ובשנות ה-30 ניהל הכומר קופלין מסע הסתה בראדיו; עם זאת מעטים היו מעשי האלימות הישירה נגד יהודי המקום.
מספר תושבי דטרויט רבתי בשנת 1968 היה 4,183,800 - מהם 84,500 יהודים.
בקהילה היהודית במטרופולין היו אז 23 עדות אורתודוכסיות, 6 קונסרבאטיביות, 4 רפורמיות ואחת "הומאניסטית".
חלקם של היהודים ניכר בחיי הכלכלה בעיר. יותר ממחציתם מנהלים ועצמאיים; רבע מכוח- האדם מתרכז במקצועות החופשיים, %33 הם עובדי "הצווארון הלבן" ופחות מ-%10 עובדי "הצווארון הכחול". ההפליה החברתית ו"ההסכמים הג'נטלמניים" בשיכון, שרווחו בשנות הארבעים, נחלשו במידה רבה; עם זאת עדיין מסרבים להעסיק יהודים בענפי תעשיה אחדים, ובפרט בתאגידים הגדולים לייצור רכב.
יהודים בולטים במימשל ובחיים הציבוריים, במערכת המשפט ובחיי התרבות בדטרויט. עם חשובי הקהילה היהודית נמנו מאכס פישר, מפעילי המגבית היהודית המאוחדת והוועד היהודי האמריקני, והרב הקונסרבאטיבי מוריס אדלר (שנרצח ב-1966 על בימת בית-הכנסת "שערי צדק"). קרנות על שם לואי ואסתר למד ופרד בוצל פועלות בתחום התרבות והרווחה בציבור היהודי.
הגדולה בערי מדינת מישיגן, ארצות-הברית.
יהודים ראשונים הגיעו לדטרויט עם הכיבוש הבריטי ב-1760; הם עסקו ברוכלות ונעשו עם הזמן סוחרים מצליחים. בשנות ה-40 של המאה ה-19 התחילו להגיע המהגרים מגרמניה. אחד מהם, אדווארד קאנטר, היה הבאנקאי היהודי הראשון בעיר והיהודי הראשון בבית- המחוקקים במישיגן. הם שייסדו את הקהילה האורתודוכסית במקום. ב- 1861 עברה הקהילה לזרם הרפורמי אגב פילוג שגרר הקמת קהילה אורתודוכסית שהפכה במרוצת הזמן לקונסרבאטיבית. החשוב בין הרבנים הרפורמיים היה אז קאופמן קוהלר. ב-1880 התגוררו בדטרויט כאלף יהודים, יותר ממחציתם יוצאי מזרח-אירופה, עם מוסדות צדקה ומועדון חברתי משגשג. עם נחשול ההגירה משנות ה-90 ואילך התרחב הפער בין היישוב הוותיק והמבוסס לבין המוני המהגרים דוברי האידיש; עם זאת גברה בקרב ה"גרמנים" תחושת האחריות לגורל אחיהם שמקרוב באו והם הקימו למענם אגודה לעזרה עצמית; אגודות דומות הוקמו גם על-ידי המהגרים החדשים עצמם, דוגמת "תלמוד תורה", חברת גמילות חסדים ו"חוג הפועלים". ב- 1899 ייסד הרב ליאו פראנקלין ארגון כולל של מוסדות הצדקה הרפורמיים וב-1911 הסכימה "בית אל", העדה הרפורמית הוותיקה והחשובה בעיר, להצטרף ל"קהילה"
שהקימו האורתודוכסים. בתחום הכלכלי בלטו היהודים בענפי ההלבשה, על-פי רוב כבעלי-עסקים אך גם כסוכני ביטוח ומכירות ועובדי משרד. גדול במיוחד היה חלקם במסחר הגרוטאות ושליטה זאת התמידה אפילו אחרי מלחמת-העולם השנייה. היישוב הוותיק השתלב בהדרגה ברקמת החיים הציבוריים ובמימשל המקומי; לעומת זאת היו המהגרים החדשים חשופים להתגרויות חוזרות מצד חוגים אנטישמיים. ב-1900 אף הקימו הרוכלים היהודיים ארגון להגנה עצמית. ב-1915 מנתה האוכלוסיה היהודית בדטרויט כ-35,000, עם עדה רפורמית אחת ו-19 עדות אורתודוכסיות. ב-1940 הגיעה לכדי 85,000 נפש ומספר העדות עלה ל-48. בשנים שבין שתי מלחמות-העולם נתחזק בהרבה הארגון הפנימי בציבור היהודי; המועצה הכללית שהוקמה ב-1937 הקיפה לא פחות מ- 340 אגודות וארגונים יהודיים בעיר. המגבית היהודית המאוחדת במקום גייסה ב-1969 את אחד הסכומים הגבוהים ביותר בארצות- הברית ביחס למספר האוכלוסיה. מערכת החינוך היהודי בעיר התחילה להתפתח בתום מלחמת-העולם הראשונה וב-1940 הקיפה 10 מוסדות- לימוד. ב-1925 הקימה "בית אל" מדרשה למדעי היהדות וב-1940 - מכון ללימוד היהדות בשביל אנשי-דת נוצריים. קיימים
בתי-ספר חלקיים ויומיים, בעברית ובאידיש, וחוגים לתרבות ולאמנות. מ- 1900 הופיעו בדטרויט שלושה עיתונים יהודיים באנגלית - "ג'ואיש אמריקן" (1911-1900), "דטרויט ג'ואיש כרוניקל" (1951-1916), ו"ג'ואיש ניוז" (מ-1942).
עם עליית האנטישמיות באירופה גברה גם תנועת האנטישמיות בדטרויט, שהיסודות הגרמניים חזקים בה. בשנות ה-20 ניהל איל- המכוניות הנרי פורד מערכה אנטי-יהודית בעיתונו "דירבורן אינדפנדנט", ובשנות ה-30 ניהל הכומר קופלין מסע הסתה בראדיו; עם זאת מעטים היו מעשי האלימות הישירה נגד יהודי המקום.
מספר תושבי דטרויט רבתי בשנת 1968 היה 4,183,800 - מהם 84,500 יהודים.
בקהילה היהודית במטרופולין היו אז 23 עדות אורתודוכסיות, 6 קונסרבאטיביות, 4 רפורמיות ואחת "הומאניסטית".
חלקם של היהודים ניכר בחיי הכלכלה בעיר. יותר ממחציתם מנהלים ועצמאיים; רבע מכוח- האדם מתרכז במקצועות החופשיים, %33 הם עובדי "הצווארון הלבן" ופחות מ-%10 עובדי "הצווארון הכחול". ההפליה החברתית ו"ההסכמים הג'נטלמניים" בשיכון, שרווחו בשנות הארבעים, נחלשו במידה רבה; עם זאת עדיין מסרבים להעסיק יהודים בענפי תעשיה אחדים, ובפרט בתאגידים הגדולים לייצור רכב.
יהודים בולטים במימשל ובחיים הציבוריים, במערכת המשפט ובחיי התרבות בדטרויט. עם חשובי הקהילה היהודית נמנו מאכס פישר, מפעילי המגבית היהודית המאוחדת והוועד היהודי האמריקני, והרב הקונסרבאטיבי מוריס אדלר (שנרצח ב-1966 על בימת בית-הכנסת "שערי צדק"). קרנות על שם לואי ואסתר למד ופרד בוצל פועלות בתחום התרבות והרווחה בציבור היהודי.