חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
אישיות
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

גאון, נסים דוד

Community leader

His family originated in Turkey but moved to Egypt. His father was a political officer with the Sudanese government in Khartoum where Nessim was born. He graduated from college in that city. During World War 2 he saw active service in the British army and reached the rank of captain. After the war he joined the family business in the Sudan and in 1957 moved to Geneva, Switzerland, where he developed a worldwide business corporation in import-export, investment and real estate. Prominent in Jewish affairs, he headed the community in Khartoum and in 1966 became head of the united Ashkenazi and Sephardi community in Geneva. Gaon has been especially active in Sephardi institutions and has been president of the World Sephardi Federation since 1971. He has also been vice-president of the World Jewish Congress and chairman of the board of governors of Ben-Gurion University of the Negev, Israel.
תאריך לידה:
1922
מקום לידה:
תורכיה
סוג אישיות:
מנהיגי קהילה
מספר פריט:
138250
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:
פריטים קשורים:
GAON, GEON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממונחים המתארים תארים ותפקידים במסגרת הקהילה היהודית.

גאון היה תוארו הרשמי של ראשי ישיבות פומבדיתא וסורא בבבל ואחר כך בבגדד (המאה ה-6 ועד המאה ה-13), אשר התקבלו ע"י היהודים כסמכות העליונה בנושאי הלכה. מאוחר יותר גאון התקבל כתואר כבוד של רבנים או תלמידים חכמים בעלי ידע רחב בתורה. מקור השם גאון בנוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של ראש ישיבת גאון יעקוב. גאון הפך לשם משפחה של משפחות הטוענות לייחוס מאנשים אשר נקראו בתואר גאון.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גאון כוללים את התלמודאי והמקובל שם טוב בן אברהם גאון (1330-1287) אשר חי בספרד; את המחבר הרב שמואל בן יצחק גאון אשר נולד בירושלים וחי ביוון במאה ה-17; ואת נסים דויד גאון, איש עסקים ומנהיג קהילתי יליד סודן. במאה ה-20 Gaon מתועד כשם משפחה יהודי עם יעקוב גאון, רופא, מחנך ומנהיג קהילתי מבוסניה; ועם חיים גאון, קצין צה"ל ודיפלומט יליד בלגיה.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.

Switzerland

Country situated in central Europe.

 

21st Century

Jewish life in Switzerland is represented by traditional, ultra-orthodox, sephardic and reform communities.

Their activities include synagogues, Jewish communities, kindergartens, schools, youth movements, kosher shops and cultural events. There are several Jewish cemeteries in various regions. The oldest is situated between Endingen and Lengnau, villages where Jews were allowed to live towards the end of the 18th century.

Jewish communities and organizations are united in the Swiss Federation of Jewish Communities founded in 1904. The Swiss Federation founded the World Jewish Congress in 1936. Jews were represented in the clock, textile, they were also prominent in the establishement of department stores such as Nordmann and in the cattle trade. The country’s first woman president, Ruth Dreifuss (1999-2000) was Jewish.

The First Zionist Congress (1897) held in the Stadt Casino Basel is commemorated with a bronze plaque on the side of the concert hall stage. The long time yearning for a return to the ancestral home became increasingly concrete in the 19th century and the First Zionist Congress with Theodor Herzl at its helm was transformative in this quest of establishing a modern state and make the desert bloom. Besides being home to the 1897 Basel Congress, this city also houses a Jewish museum.

Switzerland had a Jewish population of around 18,000 in the late 2010s with the largest communities in Zurich, Geneva and Basel.

 

Prominent Figures

The most prominent figure to have lived in Switzerland is Albert Einstein. Raised in Switzerland he studied at the Federal Polytechnic Academy in Zurich. He served as examiner at the country’s patent office. Other notables were the violinist Yehudi Menuhin, composer Ernest Bloch, poet Elias Canetti and author Albert Cohen. Also the originally German economist and social revolutionary with Polish roots, Rosa Luxemburg (1871-1919) [ˈʁoːza ˈlʊksəmbʊʁk] lived in Switzerland. She gained her PhD at the University of Zurich.

 

History

First Jews probably arrived in the area nowadays called Switzerland along with the Romans. One location where Jews settled in the 3rd century AD was in the Roman town of Augusta Raurica close to Basel.

The Swiss state was formally established in 1291, the Confoederatio Helevetica. With Ashkenazi settlement on Swiss land in the 12th and 13th centuries, the Jewish population in the area increased though by the mid-14th century the communities were still quite small. Some communities had cemeteries at the time. Jews were subjected to discriminatory laws in the Middle Age.

In the second half of the 16th century there was Jewish settlement in the area of the canton of Basel respectively southern Alsace and possibly in the Bodensee area. Jewish rural communities started to flourish in the 17th century on the Swiss border in the areas of western Alsace, Rhine valley, canton Basel and Hohenems and were occupied in cattle trade and peddling. They were however expelled at the end of the century beginning of the 18th century.

Jews were allowed to live in the villages Lengnau and Endingen in the canton of Aargau in 1776. This rule lasted for nearly 100 years. In the mid-18th century synagogues were consecrated. In the 70s Jews also settled in Neuchatel and in the area of Geneva. France and other countries started to develop an interest in securing the rights of the Jewish population and emancipation of the Jewish population started. With ongoing pressure from outside of Switzerland, Jews were permitted to settle in other locations of the country by 1866. They were gradually given civil rights and duties as per the Swiss federal constitution, however, there remained restrictions on professions. At the time there were around 553 Jews living in Switzerland.

In the late 19th early 20th century, Jews immigrated from Alsace, Germany and East Europe and Jewish life in Switzerland was blooming. The First Zionist Congress was held in the canton of Basel in 1897.

 

The Holocaust Period

Following World War I, antisemitism started to rise in Switzerland. After 1933 Jewish refugees were no longer permitted entry in spite of protest actions by politicians, church and citizens. With the annexation of Austria by Germany in March 1938, there was a wave of Jewish refugees attempting to enter Switzerland. Austrian and German Jews’ passports were marked with a J which enabled barring their entry.

During World War II the country was spared from Nazi occupation. Overall local Jews were protected by the country’s neutrality and 25,000 Jews were given protection by Switzerland.

 

Postwar

The following decades tolerance began to spread and Jews became well integrated into Swiss society. In the early post-war decades, Jews of Sephardi origin from North Africa settled down in the Geneva and Lausanne areas.

Jewish communities took care of Hungarian and Egyptian Jewish refugees fleeing after the Hungarian Uprising and Suez War of 1956, and Czechoslovak Jews fleeing after August 1968.

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
גאון, נסים דוד
Community leader

His family originated in Turkey but moved to Egypt. His father was a political officer with the Sudanese government in Khartoum where Nessim was born. He graduated from college in that city. During World War 2 he saw active service in the British army and reached the rank of captain. After the war he joined the family business in the Sudan and in 1957 moved to Geneva, Switzerland, where he developed a worldwide business corporation in import-export, investment and real estate. Prominent in Jewish affairs, he headed the community in Khartoum and in 1966 became head of the united Ashkenazi and Sephardi community in Geneva. Gaon has been especially active in Sephardi institutions and has been president of the World Sephardi Federation since 1971. He has also been vice-president of the World Jewish Congress and chairman of the board of governors of Ben-Gurion University of the Negev, Israel.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

מצרים
שוויץ
תורכיה
צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.
מתח תרבותי עז רחש מתחת לפני השטח. הספרדים בזו ל"שלעכטעס" האשכנזים, שאפילו המבטא הצרפתי בפיהם לא היה תקין, ואילו האשכנזים זילזלו בספרדים "הממוזרחים" וראו בהם אנשים לא-מתורבתים, חומרניים ועצלנים. ועל כך נאמר: לא רק שסטריאוטיפים אינם מתים, הם גם אינם מתחלפים.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

Switzerland

Country situated in central Europe.

 

21st Century

Jewish life in Switzerland is represented by traditional, ultra-orthodox, sephardic and reform communities.

Their activities include synagogues, Jewish communities, kindergartens, schools, youth movements, kosher shops and cultural events. There are several Jewish cemeteries in various regions. The oldest is situated between Endingen and Lengnau, villages where Jews were allowed to live towards the end of the 18th century.

Jewish communities and organizations are united in the Swiss Federation of Jewish Communities founded in 1904. The Swiss Federation founded the World Jewish Congress in 1936. Jews were represented in the clock, textile, they were also prominent in the establishement of department stores such as Nordmann and in the cattle trade. The country’s first woman president, Ruth Dreifuss (1999-2000) was Jewish.

The First Zionist Congress (1897) held in the Stadt Casino Basel is commemorated with a bronze plaque on the side of the concert hall stage. The long time yearning for a return to the ancestral home became increasingly concrete in the 19th century and the First Zionist Congress with Theodor Herzl at its helm was transformative in this quest of establishing a modern state and make the desert bloom. Besides being home to the 1897 Basel Congress, this city also houses a Jewish museum.

Switzerland had a Jewish population of around 18,000 in the late 2010s with the largest communities in Zurich, Geneva and Basel.

 

Prominent Figures

The most prominent figure to have lived in Switzerland is Albert Einstein. Raised in Switzerland he studied at the Federal Polytechnic Academy in Zurich. He served as examiner at the country’s patent office. Other notables were the violinist Yehudi Menuhin, composer Ernest Bloch, poet Elias Canetti and author Albert Cohen. Also the originally German economist and social revolutionary with Polish roots, Rosa Luxemburg (1871-1919) [ˈʁoːza ˈlʊksəmbʊʁk] lived in Switzerland. She gained her PhD at the University of Zurich.

 

History

First Jews probably arrived in the area nowadays called Switzerland along with the Romans. One location where Jews settled in the 3rd century AD was in the Roman town of Augusta Raurica close to Basel.

The Swiss state was formally established in 1291, the Confoederatio Helevetica. With Ashkenazi settlement on Swiss land in the 12th and 13th centuries, the Jewish population in the area increased though by the mid-14th century the communities were still quite small. Some communities had cemeteries at the time. Jews were subjected to discriminatory laws in the Middle Age.

In the second half of the 16th century there was Jewish settlement in the area of the canton of Basel respectively southern Alsace and possibly in the Bodensee area. Jewish rural communities started to flourish in the 17th century on the Swiss border in the areas of western Alsace, Rhine valley, canton Basel and Hohenems and were occupied in cattle trade and peddling. They were however expelled at the end of the century beginning of the 18th century.

Jews were allowed to live in the villages Lengnau and Endingen in the canton of Aargau in 1776. This rule lasted for nearly 100 years. In the mid-18th century synagogues were consecrated. In the 70s Jews also settled in Neuchatel and in the area of Geneva. France and other countries started to develop an interest in securing the rights of the Jewish population and emancipation of the Jewish population started. With ongoing pressure from outside of Switzerland, Jews were permitted to settle in other locations of the country by 1866. They were gradually given civil rights and duties as per the Swiss federal constitution, however, there remained restrictions on professions. At the time there were around 553 Jews living in Switzerland.

In the late 19th early 20th century, Jews immigrated from Alsace, Germany and East Europe and Jewish life in Switzerland was blooming. The First Zionist Congress was held in the canton of Basel in 1897.

 

The Holocaust Period

Following World War I, antisemitism started to rise in Switzerland. After 1933 Jewish refugees were no longer permitted entry in spite of protest actions by politicians, church and citizens. With the annexation of Austria by Germany in March 1938, there was a wave of Jewish refugees attempting to enter Switzerland. Austrian and German Jews’ passports were marked with a J which enabled barring their entry.

During World War II the country was spared from Nazi occupation. Overall local Jews were protected by the country’s neutrality and 25,000 Jews were given protection by Switzerland.

 

Postwar

The following decades tolerance began to spread and Jews became well integrated into Swiss society. In the early post-war decades, Jews of Sephardi origin from North Africa settled down in the Geneva and Lausanne areas.

Jewish communities took care of Hungarian and Egyptian Jewish refugees fleeing after the Hungarian Uprising and Suez War of 1956, and Czechoslovak Jews fleeing after August 1968.

ציוני דרך בתולדות יהודי תורכיה

1923 | אבי האומה התורכית

מלחמת העולם הראשונה בישרה את תום עידן האימפריות הגדולות – האימפריה הצארית, האימפריה האוסטרו-הונגרית והאימפריה העותמנית התורכית הכבירה, שהשתרעה בתקופות שונות מדרום-מזרח אירופה ועד צפון אפריקה. קריסתו של הענק הטורקי והתפוררותה של האימפריה היו כר פורה לאנדרלמוסיה ולחיכוכים בין בני קבוצות אתניות רבות ושונות, בעיקר בין היוונים לתורכים.

ב-24 ביולי 1923 התכנסו בעיר לוזאן שבשווייץ נציגי התורכים, הבריטים, האנגלים, האיטלקים והיוונים כדי להרכיב מחדש את הפאזל של אסיה הקטנה לאחר התפרקותה של האימפריה העותמנית. הסכם לוזאן קבע את גבולותיה של תורכיה המודרנית, שהפכה מאימפריה עם צביון דתי-מסורתי למדינה דמוקרטית, חילונית ולאומית.

בהנהגתו של השליט החדש, מוסטפא כמאל המכונה אטאטורק ("אבי התורכים"), עברה תורכיה תהליך אגרסיבי של מודרניזציה וחילון. מוסד הח'ליפות, התואר פאשה, המדרסות (בתי-ספר מוסלמיים) והשריעה (ההלכה המוסלמית) – כולם בוטלו והיו לנחלת העבר. אטאטורק דגל בהומוגניות אתנית, ולכן נערכו במסגרת "הסכם לוזאן" חילופי אוכלוסין המוניים בין יוון לתורכיה, שבמסגרתם נעקרו מבתיהם כ-2 מיליון תורכים ויוונים.

לפי ההסכם, השלטון הטורקי נדרש להעניק למיעוטים את הזכות לשמר את תרבותם. אטאטורק, יש לציין, לא התרשם: הוא אסר על חשיפת סממנים דתיים בשטחים ציבוריים והגביל בין היתר את לימוד העברית בבתי-הספר. למרות זאת, רבים מיהודי תורכיה הזדהו עם הגל הפטריוטי ששטף את המדינה וויתרו על המאפיינים שעיצבו את זכויותיהם כמיעוט.


1926 | נסיכי הגאות והשפל

שגריר ארצות-הברית באיסטנבול, ביי רנדל, היטיב לתאר את מצב היהודים בראשית שלטונות של אטאטורק. "בתקופה העותמנית", כתב, "היהודים אמנם הצליחו להשיג זכויות פוליטיות בסיסיות, אבל הנטייה הכללית היתה להתייחס אליהם כאל אחת הקבוצות הנחותות באימפריה. עם הקמתה של תורכיה המודרנית כבשו היהודים לעצמם מקום בכל ענפי החיים הטורקיים: כסוחרים בבורסה, כבנקאים, כבעלי מקצועות חופשיים, כפקידים, ואפילו התברגו לעמדות מרכזיות באיגודים המקצועיים". עם זאת, היסטוריונים מציינים את שנת 1926 כתום עידן הגאות של יהודי תורכיה ותחילתו של עידן השפל, ששיאו היה במלחמת העולם השנייה.

כמו כל מדינה בעיצומה של מלחמה, קל וחומר מלחמת עולם, גם תורכיה הניטרלית נזקקה למזומנים. לצורך כך הטילו שלטונות תורכיה מס דיפרנציאלי על אוכלוסייתה – מס שלא נגבה בהתאם להכנסתו של האזרח, אלא על בסיס מוצאו. מוסלמים שילמו פחות, ואילו בני קבוצות אתניות אחרות – ובראשם היהודים – שילמו יותר. הרבה יותר.

המס הכביד מאוד על היהודים והאיץ את הגירתם מהמדינה, מה גם שהעיתונות התורכית של אותם ימים הייתה פרו-גרמנחת, וטענה כי בעורקיהם של היהודים זורם "דם זר" ושהם "תורכים רק בשמם". גילויי האנטישמיות לא איחרו לבוא. עם זאת, במהלך מלחמת העולם השנייה העניקה תורכיה מקלט למספר קטן של פליטים יהודים. יחד עם זאת, שלטונות תורכיה, בלחץ ממשלת בריטניה, אילצו את אונייה "סטרומה" שעל סיפונה מעל 750 יהודים שקיוו להגיע אל ארץ ישראל ולהיחלץ מרדיפות, לשוב אל רומניה. בדרכה חזרה טורפדה האונייה ע"י צוללת סובייטית בים השחור עם מותם של כל הנוסעים, למעט ניצול אחד.

עם תום המלחמה, כשהיה ברור לכל שמדינות הציר עומדות בפני תבוסה, בוטל המס המפלה והחובות שנותרו נמחקו.


1948 | אנו מכריזים בזאת!

בשנת 1948 הכריז דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל וממשלת תורכיה הכריזה על הרחבה נוספת של חופש הדת. כ-35 אלף יהודים עלו מתורכיה באותה שנה; ילדיהם של היהודים שנותרו בה הורשו ללמוד עברית בסיסית באחד מחמשת בתי-הספר היהודיים באיסטנבול (הוראת המקצועות הכלליים התבצעה עדיין בשפה התורכית בלבד).

באותן שנים התרחב מעגל התרבות היהודית בתורכיה, ובין היתר ראו בה אור שלושה כתבי-עת יהודיים. שניים מהם – "שלום" ו"לה ורה לוז" – הודפסו בלדינו, והשלישי, "המנורה", יצא לאור בחסות הארגון בני-ברית והופץ בשלוש שפות: עברית, צרפתית ולדינו. אלה היו גם שנות פעילותם בתורכיה של המשורר היהודי יוסף חביב, שהרבה לכתוב על תהילתה של איסטנבול, ושל אברהם גלנטי – פובליציסט, היסטוריון וחוקר פורה, שחיבר ספרים רבים על יהדות תורכיה.

יהודי תורכיה הותירו חותם גם על האמנות הפלסטית במדינה. במחצית הראשונה של המאה ה-20 הזמין אטאטורק את המורה לציור ליאופולד לוי לעמוד בראש האקדמיה לאמנות של איסטנבול. לוי, אשר דגל במורשת האימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם האירופיים, הפיח חיים בעולם האמנות הרדום של איסטנבול, וגדולי הציור התורכים חבים לו על כך חוב גדול.

גם מצבם הכלכלי של היהודים השתפר להפליא בהשוואה למצבם בימי מלחמת העולם השנייה. רבים מהם עסקו במסחר ואמנות, כיהנו כפקידים ממשלתיים ועסקו במקצועות חופשיים שונים. בשנות ה-1950 וה-1960 חיו יהודי תורכיה עם שכניהם בשלום, למעט התפרצויות אנטישמיות מעטות אחרי נצחונה של ישראל על מדינות ערב במלחמת ששת-הימים (1967).



1970 | דרוש: מחיה שפה

בראשית שנות ה-70 של המאה ה-20 חיו בתורכיה 30–35 אלף יהודים, רובם באיסטנבול. 95% מהם היו צאצאיהם של מגורשי ספרד, והשאר בני יהודים שהיגרו מפולין ומאוסטריה במאות ה-17 וה-18.

היהודים ממוצא אוסטרי, שנחשבו לשכבת העלית של הקהילה, ייסדו בין השאר את בית-הכנסת הגדול באיסטנבול, אשר נודע בשם "בית-הכנסת האוסטרי". הקהילה הספרדית חנכה בשנת 1951 בית-כנסת מפורסם אחר באיסטנבול, נווה-שלום, שהיה לימים לזירתו של מעשה נורא: בשנת 1986 חדרו אליו שני מחבלים שהתחזו לעיתונאים ורצחו 22 מתפללים.

נשמת אפה של הקהילה היהודית הספרדית היתה במשך מאות שנים שפת הלדינו, אך לא לעולם חוסן. אף שבשנת 1927 הכריזו 84% מיהודי תורכיה כי הלדינו היא שפת אמם, בסקר שנערך בשנת 1955 ירד מספרם ל-64% – ואילו בראיון לעיתון "ישראל היום", שהתקיים בשנת 2013, סיפר הסופר היהודי-טורקי מריו לוי כי בנותיו התאומות, אז בנות 25, אינן יודעות מלה בלדינו. נכון לשנת 2015, תרבות הלדינו בתורכיה הולכת ונמוגה.



2015 | יחסים קשים

בשנת 2014 חיו בתורכיה כ-17 אלף יהודים, רובם באיסטנבול ומקצתם (כ-2,000 איש) באיזמיר ובערי שדה שונות. רבים מיהודי תורכיה שומרים על גחלת המסורת היהודית. באותה שנה באיסטנבול פעלו 16 בתי-כנסת וכן בית-עלמין מטופח, הנשמר בקפידה מפני התנכלויות למיניהן.

לנוכח היחסים הקשים בין ישראל ותורכיה בעשר השנים האחרונות, ובמיוחד מאז התפרצות "פרשת המרמרה" (2010) והחזרת השגריר הטורקי מישראל, התגברה תופעת האנטישמיות במדינה. היהודים דיווחו על חשש הולך וגובר להלך ברחובות עם סממנים המעידים על מוצאם היהודי, ורבים מהם עזבו את תורכיה, בעיקר לארצות-הברית ולאירופה.
גאון
GAON, GEON

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר ממונחים המתארים תארים ותפקידים במסגרת הקהילה היהודית.

גאון היה תוארו הרשמי של ראשי ישיבות פומבדיתא וסורא בבבל ואחר כך בבגדד (המאה ה-6 ועד המאה ה-13), אשר התקבלו ע"י היהודים כסמכות העליונה בנושאי הלכה. מאוחר יותר גאון התקבל כתואר כבוד של רבנים או תלמידים חכמים בעלי ידע רחב בתורה. מקור השם גאון בנוטריקון (נוטריקון או ראשי תיבות הוא שם המורכב לרוב מהאותיות התחיליות של ביטוי עברי אשר מתייחס בדרך כלל לקרוב משפחה, ייחוס או עיסוק) של ראש ישיבת גאון יעקוב. גאון הפך לשם משפחה של משפחות הטוענות לייחוס מאנשים אשר נקראו בתואר גאון.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי גאון כוללים את התלמודאי והמקובל שם טוב בן אברהם גאון (1330-1287) אשר חי בספרד; את המחבר הרב שמואל בן יצחק גאון אשר נולד בירושלים וחי ביוון במאה ה-17; ואת נסים דויד גאון, איש עסקים ומנהיג קהילתי יליד סודן. במאה ה-20 Gaon מתועד כשם משפחה יהודי עם יעקוב גאון, רופא, מחנך ומנהיג קהילתי מבוסניה; ועם חיים גאון, קצין צה"ל ודיפלומט יליד בלגיה.