קהילת יהודי ואבולניק

פוסבול PASVALYS

עיירה במחוז בירז' (BIRZAI) צפון מזרח ליטא.


פוסבול יושבת על גבעה שלרגליה הנהר פוסבולקה, מסילת רכבת מחברת את העיירה עם בירז'. לפני מלחמת העולם הראשונה ישבו בפוסבול כ-400 משפחות יהודיות וגם כמה משפחות קראיות, שרידי ישוב קראי קדום.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, באפריל 1915 יצאה פקודת גירוש ליהודים, יהודי פוסבול נשלחו לפנים רוסיה ולא כולם שבו בתום המלחמה (1918). ב-1921 נמנו בפוסבול 525 יהודים וב-1923 - 748. בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם היה בעיירה בית מדרש אחד ובית ספר עברי מרשת "תרבות". בין הרבנים שכיהנו בפוסבול היה ר' אליהו בנימין ב"ר דב דימנד שהתפרסם בתיקונים שהכניס בחיי העיירה ומוסדותיה. הרב האחרון שכיהן שם היה ר' יצחק אגולניק.

רוב יהודי פוסבול התפרנסו ממסחר ומעוטם ממלאכה וחקלאות. שני ימי שוק שבועיים היו בעיירה. בבנק העממי היהודי היו 159 חברים. רבים מיהודי פוסבול היגרו לארצות אמריקה ולדרום אפריקה.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפוסבול כ-700 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ב-26 ביוני 1941, ארבעה ימים אחרי מתקפתם על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לפוסבול. כבר למחרת נעצרו כמה יהודים וב-4 ביולי נעצרו רבים אחרים והועברו לכלא בעיר שאוולי (SIAULIAI).

כעבור זמן מה השאירו הגרמנים את פוסבול בידי ליטאים לאומנים שהשתלטו על העיירה וביצעו את הוראות הגרמנים.

באמצע יולי 1941 הוקם גיטו בקצות שני רחובות בעיירה וכל היהודים שנותרו בפוסבול הועברו לשם, הליטאים שדדו את רכוש היהודים וראש מועצת העיירה לקח מהם בערמה כסף וחפצי ערך. הגיטו קיבל אספקה ממועצת העיירה ובראש הצרכניה שהוקמה שם עמד הרב. היהודים בגיטו היו נתונים להתעללות שומריהם הליטאים.

בסוף יולי וראשית אוגוסט 1941 הובאו לפוסבול יהודי העיירות הסמוכות ושוכנו גם הם בגיטו.

ב-ג' באלול תש"א, 26 באוגוסט 1941, נצטוו היהודים להתרכז בבית המדרש, שלא היה בתחומי הגיטו, משם הובלו כולם לחורשת ז'אדייק (ZADEIKIAI) מרחק 4 ק"מ מהעיירה. בדרכם לשם ניסו היהודים להתנגד לשומריהם ובתגובה רצחו הליטאים תינוקות והיכו מבוגרים באכזריות. בחורשה, שאליה כבר נגררו היהודים בכוח, הם נורו והוטלו לתוך בורות שהוכנו מראש. הפצועים, שניסו לצאת משם בלילה, נורו גם הם בידי ליטאים שארבו להם. רק אשה אחת הצליחה להמלט מהטבח ולימים מסרה עדות.

1,349 נשים, גברים וילדים יהודים מפוסבול והסביבה נרצחו באותו היום ונטמנו שם בקבר אחים.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.

בירז' Birzai
עיר מחוז, צפון מזרח ליטא.

בירז' נוסדה במאה ה- 15 ושוכנת סמוך לגבול ליטא-לטביה. בסוף המאה ה- 16 נהייתה בירה לנסיכות רדזיוויל. תחת שלטון רוסיה הצארית (מסוף המאה ה- 18) השתייכה למחוז פוניבאז' (Panevezys). מסילת רכבת, שסללו הגרמנים בימי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918), חיברה את בירז' עם העיר שאוולי וסייעה להתפתחותה. אוכלוסיית העיר גדלה בימי ליטא העצמאית שבין שתי מלחמות העולם, וב- 1934 היו בעיר כ- 9,000 תושבים והיא נהייתה למרכז אדמיניסטרטיבי למחוז.

יהודים התיישבו בבירז' במחצית השניה של המאה ה- 17 בהזמנת הנסיך לבית רדזיוויל, שרצה לפתח את כלכלת העיר. הם קנו לעצמם זכות ישיבה במקום והובטחה להם הגנה מפני שכניהם. ישוב יהודי קראי קדם ליישוב היהודי הרבני בבירז', והוא נזכר בתעודות משנת 1625. הקראים גרו בשני רחובות נפרדים והיו להם בית כנסת ובית עלמין משלהם. במאה ה- 18 עבר בית התפילה שלהם לרשות הקהילה היהודית.

בימי "ועד יהודי ליטא" (אמצע המאה ה- 18) הייתה בירז' אחת משלוש ערי הגליל (לצידן של קיידאן Kedainiai וויז'ון Vyzuonis). לקהילת בירז' היו מסופחות חמש קהילות קטנות של יהודים מהסביבה.

בשנת 1766 חיו בקהילה היהודית במקום 1,040 נפש, ב- 1847 הגיע מספרם ל- 1,685 ובשנת 1897 היו היהודים כ- 57 אחוזים מכלל האוכלוסייה (2,510 נפש). בימי מלחמת העולם הראשונה גורשו היהודים מהעיר והקהילה נחרבה. קצתם חזרו אחרי המלחמה ובשנת 1921 היו במקום 1,200 יהודים. עד שנת 1934 עלה מספרם ל- 3,000 נפש בקירוב.

רוב יהודי בירז' היו מתנגדים, אך היו שם גם מניינים של חסידים ולהם בתי תפילה נפרדים. כן היו שני בתי מדרש, בית כנסת אחד, שני קלויזים ושטיבל. בירז' נודעה כמקום תורה וכמקום השכלה גם יחד. רבנים מפורסמים כיהנו בה, ונימנו עמם: ר' שלום בן ר' ישראל הוא "הקדוש מרוז'נוי"; ר' ישראל ב"ר חיים זק "חריף", שאחיו ר' יצחק כיהן כאב בית הדין של בירז' והסביבה והשתתף בועידה בפטרבורג בימי יקטרינה השנייה בעניין התיישבות יהודים בדרום רוסיה; ר' שלמה זלמן בן ר' מאיר זקש, הוא "זעלמעלע פרומק", שהיה רב בבירז', לוקניק וקראטינגה; ר' דוד ב"ר חיים בעל "שירה לדוד"; ר' יוסף זונדל בעל "זיר יצחק", שו"ת ודרושים, רב העיר במשך שלושים שנה ובימיו היה ר' פנחס לינטופ בעל "פתחי שערים" רבם של החסידים. והרב האחרון שנספה עם בני עדתו בשואה - ר' יהודה לייב ברנשטיין.

בעיר היתה ישיבה, כמה "חדרים", בית ספר דתי מרשת "יבנה" של 40 תלמידים ובית ספר עברי מרשת "תרבות" שבו למדו 180 תלמידים.

בין מוסדות הצדקה היו: "ביקור חולים", "לינת צדק", מושב זקנים, "משכיל אל דל", "לחם עניים" ומרפאה ששימשה גם את בני העיירות הסמוכות.

רוב יהודי בירז' התפרנסו ממסחר, בעיקר של פשתן ועצי יער. אחרים היו בעלי מלאכה חקלאים ורוכלים. שני ימי שוק שבועיים היו בעיר ושני ירידים שנתיים.

בטחנת הקמח הגדולה ובמפעלי חרושת בעיר עבדו גם פועלים יהודים מהסביבה. כן היו בבירז' רופאים יהודיים ועורך דין יהודי אחד. בסניף של "הבנק העממי היהודי" היו בשנת 1929 321 חברים.

בשנת 1941 ישבו בבירז' כ- 3,000 יהודים.

תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם הראשונה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

ביום חמישי, 26 ביוני 1941, ארבעה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות, כבש הצבא הגרמני את בירז'. במקום פעלו כבר ליטאים לאומנים מאורגנים וחמושים ובראשם עורך דין מקומי, מיום פרוץ המלחמה הם החלו להתעלל ביהודים ולרצחם. בין הקורבנות הראשונים היו שני רופאים והרב יהודה-לייב ברנשטיין. צעיר יהודי שניסה להגן על הרב נורה למוות במקום. משפחתו של עורך דין יהודי הוסגרה למרצחים על ידי "ידידים" ליטאים, כל בני המשפחה נרצחו באכזריות. השוחט נרצח באכזריות כאשר נקשר לזנבו של סוס דוהר ברחובות העיר.

ב- 26 ביולי, בהוראת הגרמנים, רוכזו כל היהודים בגיטו, שנתחם בכמה סימטאות סביב בית המדרש ובית הכנסת. כשומרי הגיטו מונו הליטאים הלאומנים מאותה קבוצה מאורגנת, ששימשו כמשטרת עזר לגרמנים. גברים יהודים נלקחו כמה פעמים מן הגיטו ונרצחו בבית העלמין היהודי ובמקומות אחרים בעיר ובסביבתה.

ביום ה- 8 באוגוסט 1941 (ט"ו באב תש"א) חוסל הגיטו. היהודים הובלו בקבוצות של 200-100 איש, ליער אסטרבה (Astrava), שם היו בורות שנחפרו מראש, הליטאים דחפו את היהודים לבורות וירו בהם למוות. חפצי ערך שנלקחו מן היהודים נמסרו לגרמנים והשאר חולק בין הרוצחים הליטאים.

אחרי המלחמה נמצאו קברי-אחים בבית העלמין היהודי וביער אסטרבה, הוקמה גדר סביבם ועל המצבה נכתב "קרבנות הפשיזם".