יעקוב ישראלסון
Jacob Israelsohn (1856-1924), writer and Semitic scholar, born in Jelgava, Latvia (then part of the Russian Empire). He received a traditional Jewish education but as a youth also learned Russian and German. From 1876 to 1883 he studied Semitics at the University of St Petersburg, Russia, specializing in Jewish-Arabic literature, but he could not be appointed to the faculty since he was a Jew. He therefore worked as a writer, translator and secretary to the Jewish community of St Petersburg and philanthropy assistant to the wealthy Polyakov family of Moscow.
In 1922 he moved to Brussels, Belgium, and then to France where he helped Joseph Derenbourg in his research into Judeo-Arabic material. He also assisted in the preparation of the defence of Menachem Beilis ex-soldier and the father of five children, employed as a superintendent at the Zaitsev brick factory in Kiev who in 1913 amidst an surge of Anti-Semitic feeling was accused of the ritual murder of an Ukrainian child. He persuaded a number of Russian intellectuals to give evidence in the trial.
Israelsohn's publications included a Russian translation and commentary of Josephus' “The Jewish Wars”, an edition of Samuel ben Hophni's commentary on the end of Genesis and of Yahya ibn Bal'am's commentary of Jeremiah.
ישראלזון
(שם משפחה)ISRAELSOHN
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.
פירוש שם המשפחה ישראלזון הוא "בנו של ישראל", בגרמנית / יידיש, אחרי המאבק במלאך, יעקב נקרא ישראל (בראשית, ל"ב, כ"ח): "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ח). בתנ"ך, היהודים נקראים בני ישראל. האיזכור העתיק הידוע של השם ישראל מחוץ לתנ"ך נמצא בכתובת מצרית מזמנו של פרעה מרנפטה (1229- 1215, לפסה"נ). במאה ה-12, ישראל מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב יעקב בן יוסף ישראל, הידוע גם בשם יוסף ישראל, אשר חי בצרפת. שמו של ה"הוכמייסטר" ("ראש היהודים") הנקרא גם "מגיסטר יודאורום" / "מגיסטרטוס יודאורום" בליטינית, אשר מונה ע"י קייסר גרמניה בשנת 1407 היה ישראל.
ישראל מתועד כשם משפחה יהודי בכל הקהילות היהודיות בתפוצות. ישראלי מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-9 בצפון אפריקה וישרליין, שיכול להיות גרסה של יששכר וגם של ישראל, במאה ה-15 בגרמניה. השם הקרוב איסרלס מתועד בפולין במאה ה-16.
גרסאות מהמאה ה-20 כוללות את ישראלסטם, יזראלסקי וישראלוביץ, וגם הצורות הצרפתיות ישראלו, איסר, סירל וסריאל.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ישראלזון כוללים את חוקר השפות השמיות יעקוב ישראלזון (1924-1856) אשר חי ברוסיה והיה ידוע גם בשם יזראלביץ'.
שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי.
פירוש שם המשפחה ישראלזון הוא "בנו של ישראל", בגרמנית / יידיש, אחרי המאבק במלאך, יעקב נקרא ישראל (בראשית, ל"ב, כ"ח): "ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית, ל"ב, כ"ח). בתנ"ך, היהודים נקראים בני ישראל. האיזכור העתיק הידוע של השם ישראל מחוץ לתנ"ך נמצא בכתובת מצרית מזמנו של פרעה מרנפטה (1229- 1215, לפסה"נ). במאה ה-12, ישראל מתועד כשם משפחה יהודי עם הרב יעקב בן יוסף ישראל, הידוע גם בשם יוסף ישראל, אשר חי בצרפת. שמו של ה"הוכמייסטר" ("ראש היהודים") הנקרא גם "מגיסטר יודאורום" / "מגיסטרטוס יודאורום" בליטינית, אשר מונה ע"י קייסר גרמניה בשנת 1407 היה ישראל.
ישראל מתועד כשם משפחה יהודי בכל הקהילות היהודיות בתפוצות. ישראלי מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-9 בצפון אפריקה וישרליין, שיכול להיות גרסה של יששכר וגם של ישראל, במאה ה-15 בגרמניה. השם הקרוב איסרלס מתועד בפולין במאה ה-16.
גרסאות מהמאה ה-20 כוללות את ישראלסטם, יזראלסקי וישראלוביץ, וגם הצורות הצרפתיות ישראלו, איסר, סירל וסריאל.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ישראלזון כוללים את חוקר השפות השמיות יעקוב ישראלזון (1924-1856) אשר חי ברוסיה והיה ידוע גם בשם יזראלביץ'.
סט. פטרבורג
(מקום)סט. פטרבורג - לנינגרד
מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.
עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.
עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.
יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.
הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.
עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.
הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".
מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.
שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".
בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.
לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.
בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.
הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.
סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.
בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).
ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.
אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.
ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.
עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.
קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.
במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.
אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.
בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.
באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.
אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.
ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.
בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.
אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
מאז פירוק ברית המועצות (1991) הוחזר לעיר שמה הישן סט. פטרסבורג.
עיר לחוף הים הבאלטי, רוסיה.
עד שנת 1914 נקראה העיר סנט פטרסבורג ובין השנים 1914 - 1924 נקראה פטרוגראד. עד שנת 1918 הייתה בירת רוסיה.
יהודים אחדים, מומרים או אנוסים, הופיעו בסנט פטרסבורג סמוך להייווסדה ב-1703. היהודי אנטון דיבייר, שנודע בכנויו "הפורטוגלי", נתמנה שר המשטרה הראשון בבירה הרוסית החדשה ב-1718, והיהודי יאן ד'אקוסטה היה בין ליצני החצר במחצית הראשונה של המאה. באותה התקופה חיו בעיר כמה יהודים שהיו רופאים ואנשי-כספים. יהודי בשם ליפמאן שימש כסוכן- כספים בחצר המלכות בשנות העשרים של המאה ה- 18.
הצארית ייקאטרינה הגדולה (1796-1729) שביקשה למשוך לבירה קבלני-בנייה, בעלי-תעשייה ורופאים, וציוותה על המשטרה להתיר ישיבתם בעיר של "יהודים מועילים". בסוף ימיה התגבש שם יישוב יהודי גדול. נודע הקבלן אברהם פרץ, שבין בני ביתו היו מנדל מסאטאנוב ול' נוואחוביץ', מי שפירסם בשנת 1803 חיבור יהודי ראשון בלשון הרוסית.
עם סיפוח אזורים גדולים מפולין בעת חלוקת ממלכת פולין בסוף המאה ה-18, שבהם ישבו יהודים רבים, התחילו נוהרים לבירה עסקנים ושתדלנים של קהילות יהודיות, וגם אנשי-עסקים שחיפשו כר לפעולתם בעיר המשגשגת.
הצאר ניקולאי הראשון, עם עלייתו לכס המלוכה בשנת 1825, ציווה לגרש את כל היהודים "שיושבים בעיר ואינם עושים דבר". לפי הערכה רשמית ישבו אז בסנט פטרסבורג 370 יהודים - בעלי-מלאכה, סוחרים ומתווכים למיניהם. ליהודים שבאו מחוץ לעיר הותר להתעכב בה לרגל עסקיהם לתקופה של כמה שבועות. היתר-מגורים הוענק לכמה רופאים, ביניהם לרופא השיניים ולמיילדת בחצר-המלכות. אחרי 1827 הגיעו לבירה קאנטוניסטים רבים על משפחותיהם. איסור המגורים נשמר בקפדנות ומפעם לפעם היו נערכים חיפושים אחר יהודים "בלתי-לגאלים".
מספר המשתמדים עלה בהתמדה; רובם שינו את שמם ונטמעו באוכלוסייה הכללית.
שינוי לטובה במצב היהודים בעיר חל באמצע המאה ה- 19, עם הכתרתו של הצאר אלכסנדר השני, שהתיר לסוחרים יהודים מן הגילדה הראשונה, למשכילים ולאומנים להתגורר מחוץ ל"תחום-המושב".
בבירה השתקעו אז יהודים בעלי-הון, דוגמת משפחות גינצבורג, וארשאבסקי פוליאקוב, פרידלאנד, רוזנטאל; רופאים, עורכי-דין ואנשי-מדע יהודים. מאות צעירים יהודים נרשמו לאוניברסיטה ולמוסדות חינוך אחרים בעיר. השפעת העשירים והמשכילים הייתה חזקה; יהודים ומומרים תפסו עמדות בולטות בעיתונות ובהוצאות-לאור, בפרקליטות וברפואה, בחיי המדע ובאמנות.
לפי מיפקד 1897 התגוררו בסנט פטרסבורג 254,17 יהודים (ובכלל זה 310 קראים), %1.4 מכלל האוכלוסייה; למעשה היה מספרם גדול מזה בהרבה.
בזכות קירבתה לכס השלטון ובזכות בעלי ההון שבקרבה, מילאה הקהילה היהודית בבירה תפקיד חשוב בחיי היהודים במדינה כולה. הברונים לבית גינצבורג ואחרים נחשבו כדובריה של יהדות רוסיה בפני השלטון המרכזי. מזמן לזמן נערכו בעיר כינוסים של רבנים ואנשי- ציבור.
הקהילה היהודית התארגנה בשנות ה-60 וזכות-ההצבעה לוועד הקהילה ניתנה תמורת תשלום שנתי גבוה. כ"רבנים מטעם" כיהנו אנשים כמו א' נוימן, ר'א' דראבקין ומ' אייזנשטאט. מבין הרבנים החרדים התבלט ר' יצחק בלאזר (1878-1867). רבה האחרון של הקהילה היה ר' דוד- טבל קצנלנבוגן (1930-1907). המשורר י"ל גורדון שימש כמזכיר הקהילה בשנים 1879-1872. ב- 1893 נחנך בית-כנסת מפואר בסגנון מאורי ל- 1,200 מתפללים.
סנט פטרסבורג היתה מרכז העיתונות היהודית בעברית, ביידיש וברוסית. יצאו לאור "המליץ", "היום", "דאס אידישעס פאלקסבלאט" והיומון היידי הראשון ברוסיה "דער פריינד" (1908- 1903). כמו כן נדפסו כתבי-עת כלליים וציוניים דוגמת "ווסחוד", "ראזסוויט", וגולת הכותרת "האנציקלופדיה היהודית" ברוסית.
בנוסף לאגודות המקומיות לעזרה הדדית שכנו בבירה מרכזי ארגונים יהודיים ארציים כמו "החברה לקידום ההשכלה בקרב יהודי רוסיה" (נוסדה ב-1863), "אורט", יק"א, "חובבי שפת עבר" (אחרי 1917 - "תרבות") החברה להיסטוריה ולאתנוגראפיה והאגודה למוסיקה עממית. אוספים חשובים של ספרים וכתבי-יד עבריים רוכזו במוזיאון האסיאני ובספרייה הציבורית בעיר (לימים הספרייה ע"ש סאלטיקוב-שצ'דרין).
ב-1907 נפתחו ביוזמת הבארון גינצבורג קורסים למדעי המזרח, כגרעין למוסד גבוה ללימודי- היהדות. בין אנשי המחקר בעיר היו: א' הרנבי, י"ל קצנלסון, ש' דובנוב ומ' קולישר.
בראשית מלחמת-העולם הראשונה נוסד הוועד היהודי למען נפגעי המלחמה ("קופן") שסייע רבות לפליטים מאזורי הקרבות. מספר היהודים בפטרסבורג הגיע אז ל- 35,000.
אחרי מהפיכת 1917 בוטלו ההגבלות על מגורי יהודים, ופטרוגראד נעשתה מרכז הפעילות הארגונית והמפלגתית ביהדות רוסיה. ביוני 1917 נערכה בעיר הועידה השביעית של ציוני רוסיה ונעשו הכנות לכינוס ועידה יהודית כל-ארצית. בימים הסוערים במחצית השנייה של השנה הוקם גדוד יהודי בפיקוד יוסף טרומפלדור, ולידו התארגנה יחידה להגנה עצמית.
ב-1918 נעשתה מוסקבה בירת המדינה. פטרוגראד סבלה ממחסור ומרעב ורבים מתושביה היהודים הצטרפו למשפחותיהם בערי-השדה.
עם התבססות המשטר הסובייטי גדלה האוכלוסייה היהודית בעיר, שנקראה אז לנינגראד, ל- 84,500 בערך ב- 1926. מהם %40.2 עסקו בפקידות, %14 היו בעלי-מלאכה, %13.5 פועלים, %10.2 עובדי המדינה והעיריה, %2.5 בעלי מקצועות חופשיים והשאר מובטלים.
קבוצה קטנה של אנשי-רוח המשיכה בפעולותיה עד סוף שנות העשרים; היו שיצאו לארצות- חוץ (דוגמת שמעון דובנוב ושאול גינצבורג); אחרים (דוגמת י' צינברג וי' הסן) השתלבו בחיים הסובייטים. את ההווי בעיר באותה התקופה תיאר המשורר העברי חיים לנסקי.
במלחמת העולם השנייה, ערב הפלישה הגרמנית לברית המועצות, ביוני 1941, נאמד מספר היהודים בלנינגראד ב-200,000.
אחרי המלחמה נתחדשו החיים היהודיים בעיר סביב בית-הכנסת הגדול. בשנות החמישים עמד בראש הקהילה גדליה פצ'רסקי, דאג לצורכי הדת והגיש עצומות לשלטון בעניין פתיחת קורסים ללימודי עברית. הוא נעצר ונדון ל-7 שנות מאסר על "קיום קשרים עם שגרירות זרה" (ישראל). מנהיגה הרוחני של הקהילה היה הרב לובאנוב, שחזר ממחנה לעבודות-כפייה.
בשנות החמישים והשישים פירסם בית-הכנסת לוח-שנה עברי.
באוניברסיטת לנינגראד המשיכה המחלקה ללימודי המזרח בחקר היהדות; יוסף אמוסין פירסם ספר על מגילות ים-המלח. ב-1962 נוסד חוג לדרמה, אך לא האריך ימים מחוסר אמצעי מימון. באותה השנה גברו רדיפות על רקע דתי, יהודים נאסרו על אפיית מצות, וצעירים נאסרו בליל שמחת-תורה ליד בית הכנסת הגדול. כך היה גם ב-1964. ב-1963 נאסר השימוש בבית העלמין היהודי, והמקום נסגר סופית כעבור שש שנים.
אחרי מלחמת ששת הימים, משגברה הזדהות הנוער היהודי עם מדינת ישראל, התחילו ללמוד עברית ולדרוש בגלוי רשיונות יציאה לישראל. בעקבות זאת נעצרו יהודים. בדצמבר 1970 נשפטה בלנינגראד קבוצת צעירים יהודים מריגה על תכנון לחטוף מטוס סובייטי ולהטיסו לישראל.
ב-1970 נרשמו בעיר 162,587 תושבים יהודיים (%4.1 מכלל האוכלוסייה), אך משערים שהמספר הנכון התקרב ל-200,000. קרוב ל-14,000 הצהירו על יידיש כשפת-אם.
בית-כנסת גדול ומרשים מהתקופה שלפני המהפכה עמד על תילו, וכן אולם חתונות, משחטת עופות ומאפיית מצות.
אלפים רבים מיהודי העיר עלו לישראל בעלייה הגדולה של שנות השמונים. בשנת 1997 חיו רק כ- 100,000 יהודים בסנט פטרסבורג.
פריס
(מקום)פריס
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בירת צרפת.
עדות ראשונה על קיום יהודים בפריס נשתמרה מסוף המאה ה-6 וכבר אז הייתה במקום קהילה יהודית ולה בית-כנסת משלה. הקהילה קיימה יחסי שכנות תקינים עם שאר תושבי העיר.
האיסור על קבלת יהודים למשרה ציבורית, שנקבע בקונסיל השישי בפריס (614 או 615), מעיד על מעמדם הרם בחברה.
מתחילת המאה ה-12 היה בעיר רובע מיוחד ליהודים, ולדברי אחד המקורות של יוסף הכהן, "ספר הבכא", היו בבעלות יהודית כמחצית האדמות בפריס וסביבתה. היו ליהודים הרבה עבדים ושפחות, ובין הפקדונות שהיו לוקחים להבטחת ההלוואות היו גם כלי פולחן נוצריים.
עלילת-דם על יהודי בלואה (1171) עוררה סערת רוחות גם בפריס, והייתה בין הגורמים לגירושם מהעיר בשנת 1182. את בתי היהודים חילק המלך בין סוחרי האריגים והפרוות בעיר.
כעבור 16 שנה הותר ליהודים לחזור לפריס. הפעם התיישבו באיזור-מגורים, ששימש אותם גם בעת החדשה.
בימיו של לואי ה-9 נערך בפריס הוויכוח המפורסם על התלמוד (1240), עם ר' יחיאל בן יוסף בראש המשלחת היהודית והמומר ניקולאס דונין בצד שכנגד. בתום הוויכוח הועלו על האש באחת מכיכרות העיר (כיום "פלאס דה ל'הוטל דה ויל) ספרי קודש שהובאו למקום ב-24 עגלות סוסים.
ב- 1290 הואשם יהודי בחילול לחם הקודש; ההסתה שנתלוותה לכך הייתה הסיבה העיקרית לגירוש של 1306. מרשימות המסים של אותן השנים מתברר, שרבים מיהודי פריס הגיעו למקום מערי-שדה, ואחרי 1290 קלטה הקהילה, למרות האיסור הרשמי, גם מגורשים מאנגליה. בין בעלי המקצועות בולטים היו רופאים יהודים, אבל הרוב המכריע עסק בהלוואת כספים ובמסחר. הקהילה, שמנתה אז כמאה בתי-אב, נתרוששה עד מהרה ורבים עזבו את העיר עוד לפני הגירוש. ישיבת פריס ירדה מגדולתה אחרי שריפת התלמוד וגירוש 1306.
ב-1315 חזרו מעטים וגורשו שוב ב-1322. היישוב התחדש בשנת 1359 ואף שזכה בחסות השלטונות הצבאיים בעיר לא ניצל מידי ההמון בהתמרדות נגד נטל המיסים בשנים 1380, 1382. המלך שארל ה-6 אמנם פטר את היהודים מאחריות לפקדונות היקרים שנגזלו מהם והעניק להם הקלות אחרות, אבל הקהילה שוב לא התאוששה. מכה נוספת הונחתה עליה בפרשת דניס דה מאשו, מומר שנעלם והיהודים הואשמו ברציחתו; על שבעה מראשי העדה נגזר דין- מוות, והוחלף בקנס כבד ובמאסר. הדבר אירע על סף הגירוש הכללי מצרפת ב-1394. בין גדולי הקהילה עד גירוש "סופי" זה היו חכמי פריס מן המאה ה-12, ר' שלמה בן מאיר (הרשב"ם) ור' יעקב בן מאיר (רבינו תם); ראש הישיבה ר' מתתיהו גאון ובנו הפוסק יחיאל, בעלי התוספות י' יום-טוב ור' חיים בן חננאל הכהן, הפוסק י' אליהו בן יהודה ור' יעקב בן שמעון. במאה ה-13 - ראש הישיבה ר' יהודה בן יצחק ויורשו ר' יחיאל בן יוסף, ובמאה ה-14 - ראש הישיבה הרב הראשי של צרפת מתתיהו בן יוסף.
בתחילת המאה ה-18 הותר ליהודים ממץ שבאלזאס לבקר בפריס לרגל עסקים, ובמרוצת הזמן הוארכה יותר ויותר תקופת שהותם בעיר. לצדם הגיעו לעיר יהודים מבורדו (ה"פורטוגיזים") ומאוויניון. במשטרת פריס נתמנה מפקח מיוחד לעניני יהודים. המשרה בוטלה, ומ-1777 שימשו יהודים כממונים: יעקב רודריגז פריירא - על יוצאי ספרד ופורטוגאל, משה אליעזר ליפמן קאלמר - על יוצאי גרמניה וישראל שלום - על יהודי אוויניון. ה"גרמנים" ישבו בשכונות הדלות סנט-מארטן וסנט-דני, האחרים באמידות מסוג סנט-ג'רמן וסנט-אנדריי. יהודים רבים עסקו ברוכלות ובמכירת בגדים משומשים. המבוססים יותר היו מלווים בריבית, ספקי סוסים לצבא וסוחרי תכשיטים. היו גם עובדי חריתה וריקמה.
אכסניות לאוכל כשר נפתחו ב-1721 ושימשו גם כ"מניינים" חשאיים. בית-כנסת ראשון לא נפתח אלא ב- 1788. ערב המהפיכה לא ישבו בפריס יותר מ-500 יהודים. ב-26 באוגוסט 1789 הגישו עצומה לאסיפה המכוננת וביקשו זכויות-אזרח; ב-28 בינואר 1790 הוענקו זכויות אלה ל"יהודים הצרפתיים" יוצאי ספרד, פורטוגאל ואוויניון.
ב-1809 כבר מנה היישוב היהודי בפריס יותר מ-2,900 איש וכעבור עשר שנים 6,000 - 7,000. אז ניגשה הקונסיסטוריה לבניית בית-הכנסת הגדול, והקימה את בית-ספר היסודי הראשון. ב-1859 הועתק ממץ בית-המדרש לרבנים ובשנה שלאחריה נוסדה בפריס חברת "כל ישראל חברים".
ב-1869 נרשמו בפריס כ-30,000 תושבים יהודיים (כ-%40 מכלל היישוב היהודי בצרפת), רובם יוצאי אלזאס, לוריין וגרמניה, וכמה מאות יוצאי פולין. מעטים מאד היו עתירי-הון; הרוב המכריע השתייך למעמד הבינוני הנמוך. בקרב הנוער היהודי טיפחו את אהבת העבודה, וחלה גם עלייה מתמדת במספר היהודים בעלי מקצועות חופשיים - מורים באקדמיה, עורכי-דין ורופאים.
בתחילת שנות ה-80 של המאה ה- 19 הגיעו לפריס פליטים מרוסיה ומן האזורים הסלאביים של אוסטריה ורומניה, וחל גידול ניכר בקרב עובדי-כפיים יהודים בעיר. עם זאת גברה גם ההסתה האנטישמית, שהגיעה לשיאה בפרשת דרייפוס (משנת 1894).
עם הפרדת הדת מן המדינה ב-1905 נעשתה הקונסיסטוריה היהודית בפריס ארגון דתי פרטי; ועדיין הייתה בשליטת יוצאי אלזאס ולוריין, מיעוט בין יהודי פריס, והמוני המהגרים החדשים הסתייגו ממנה. מבין המהגרים החדשים יצאו 13,000 "היהודים הזרים" ששירתו בשורות הצבא הצרפתי במלחמת-העולם הראשונה (1914 - 1918).
אחרי המלחמה התחילה הגירה יהודית לפריס מצפון-אפריקה, מטורקיה, מארצות הבלקן ובעיקר ממזרח-אירופה.
בשנת 1939 ישבו בפריס 150,000 יהודים, רובם היו דוברי יידיש, והיו יותר ממחצית היישוב היהודי בצרפת כולה. ריכוזים יהודיים היו באזורים הצפוניים והמזרחיים של העיר. היהודים היו מאורגנים ביותר מ-150 "לאנדסמאנשאפט" (ארגונים של יוצאי קהילות שונות) ובאגודות מאגודות שונות, ואילו הקונסיסטוריה של פריס מנתה רק 6,000 חברים רשומים. מבתי-הספר היהודיים הישנים שרד רק אחד, אבל לצידו התקיימה רשת חינוך דתי בבתי-הכנסת וב"מניינים", בית-ספר תיכון פרטי ואפילו כמה תיכונים ממשלתיים. לעיתונות היהודית בצרפתית נוספה עתונות גם ביידיש.
בין האישים המובילים בקהילת יהודי פריס היו חתני פרס נובל רנה קאסן וא' לבוב. באמנות הציור והפיסול תפסו יהודים מקום בולט, במיוחד באסכולה הפריסאית בין שתי מלחמות- העולם.
ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפריס למעלה מ- 150,000 יהודים.
תקופת השואה
ב-14 ביוני 1940 נכנס הצבא הגרמני לפריס. רבים מתושבי העיר נמלטו, אבל חזרו תוך שבועות אחדים. בין היהודים היו רבים שהעדיפו להשאר בצרפת הבלתי-כבושה, היו שהרחיקו לארצות-הברית (דוגמת הסופר אנדריי מורואה) והיו (למשל, רנה קאסן וגאסטון פאלבסקי) שהצטרפו לתנועת צרפת החופשית של דה גול בלונדון.
יהודי פאריס היו מראשוני הפעילים בתנועות המחתרת; פראנסיס כהן, סוזאן דג'יאן וברנרד קירשן היו ממארגני מצעד הסטודנטים ב-11 בנובמבר 1940, הפגנת המחאה הראשונה נגד הגרמנים בפריס.
באמצע מאי 1941 גורשו מפריס ראשוני "היהודים הזרים", כ- 5,000 איש, ושולחו למחנות ריכוז והשמדה. באוגוסט שולחו עוד 8,000, ובדצמבר גורשו כמאה אנשי-רוח יהודים. ב-16 ביולי 1942 נתפסו בעיר, בשיתוף פעולה בין הכובשים הגרמנים לבין הז'נדרמריה הצרפתית, 12,884 יהודים (ביניהם כ-4,000 ילדים).
מצרפת כולה הובלו למחנות-ההשמדה במזרח 85,000 יהודים, יותר ממחציתם היו תושבי פריס. בליל 3 באוקטובר 1941 הותקפו שבעה בתי-כנסת בעיר בידי פאשיסטים צרפתיים בחומרי-נפץ שקיבלו ממשטרת הבטחון הגרמנית.
בעת ההתקוממות בפריס באוגוסט 1944 נפלו עשרות יהודים בקרבות. רחובות רבים בעיר ובפרבריה נקראים על שמות גיבורי המחתרת, וב-1956 הוקמה בלב פריס יד-זכרון לחללי השואה, במסגרת המרכז לתיעוד יהודי זמננו.
על פי מפקד 1968 מנתה אוכלוסיית פריס 2,590,770; ובאותה השנה נאמד מספר תושביה היהודים ב-350,000-300,000 - כ%60 מכלל היישוב היהודי בצרפת. עלייתם הכלכלית והחברתית של בני הדור השני של המהגרים היהודים ממזרח-אירופה, נהירת יהודים מצפון- אפריקה והקמת מפעלי בינוי חדשים; כל אלה גרמו לפיזור האוכלוסייה היהודית בבירה מפרבריה המזרחיים לאזורים אחרים בעיר. המרכזים הישנים התמלאו ביהודים צפון-אפריקנים דלי-אמצעים, ובשנים 1966-1957 גדל מספר העדות היהודיות באיזור פריס מ-44 ל-148.
על חיי הדת בקהילה ממונה רשמית הקונסיסטוריה של פריס, בנשיאותו המסורתית של אחד הרוטשילדים. הקונסיסטוריה איגדה כ-20 בתי-כנסת ו"מניינים", אשכנזיים וספרדיים. מלבד אלה היו כ-30 בתי-כנסת של חרדים, רפורמיים וקבוצות עצמאיות, אולם רק כשליש מיהודי פריס קיימו קשר עם מוסדות הקהילה למיניהם.
יותר ממאה אלף פליטים מצפון-אפריקה נעזרו בידי ארגון מיוחד הפועל בשיתוף עם גורמים ממשלתיים ומוסדות חברה וחינוך יהודיים. פעולות תרבות וחינוך פעלו להגברת התודעה היהודית בקרב הנוער הלומד; ופריס הייתה אחת הערים היחידות בעולם שקיימה בית-ספר עברי, שלו תכנית לימודים ישראלית לכל דבר.
מלחמת ששת הימים הוציאה אלפי צעירים להפגנות הזדהות עם ישראל; וגם ב"מרד הסטודנטים" (1968) בלטו יהודים, והיו חברים יהודים בקבוצות השמאל החדש שתמכו בטרור הערבי. המתיחות הביאה לחיכוכים בין ערבים ליהודים יוצאי צפון-אפריקה והתארגנו קבוצות יהודיות להגנה עצמית.
בשנת 1997 חיו בצרפת כולה כ- 600,000 יהודים; למעלה ממחציתם (כ- 350,000) ישבו בפריס רבתי. "המועצה של יהודי צרפת"(CRIF) שהוקמה בשנת 1944 מייצגת את הקהילות היהודיות כלפי השלטונות, והקונסיסטוריה אחראית לפעילות היהודית הדתית. כל הארגונים הציוניים פועלים בעיר וכן כעשרים בתי ספר יהודיים, עממיים ותיכונים. וכמספר הזה בתי כנסת.
בריסל
(מקום)בריסל
בירת בלגיה.
מספר תושביה 168,600 (1967). ב-1976 נאמד מספר תושביה היהודיים ב-24,500, הגדולה בקהילות בלגיה, עם שלוש עדות אשכנזיות ואחת ספרדית ושלושה מרכזים קהילתיים.
בבריסל רשת מסועפת לחינוך יהודי הכוללת שני בתי-ספר יומיים, אחד מסורתי-דתי ואחד ("גננו") בעל צביון ציוני, ותיכון דתי - כולם בתמיכת הקהילה; בתי-ספר של יום א', בית-ספר ללשון ולספרות אידית וחוגים ללשון עברית. "איחוד ליבראלי", בשיתוף יהודים מקומיים ואזרחי ארצות-הברית תושבי בלגיה, קיים מ-1966. ליד אוניברסיטת בריסל פועל בתמיכת הממשלה מרכז ללימודי היהדות בת- זמננו, שתרם רבות להעלאת קרנה התרבותי של הקהילה. יישוב יהודי נכבד באמצע המאה ה-13, שהוכחד בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348). המעטים שחזרו נרצחו כעבור עשרים שנה באשמת חילול "לחם הקודש" ומאז ועד קץ השלטון הספרדי בבלגיה (1713) נאסר על היהודים להתיישב בבריסל. מפעם לפעם נקלעו לעיר אנוסים מיוצאי ספרד ואחדים מהם, ביניהם המשורר דניאל לוי (מיגואל) באריוס, אף שירתו במאה ה-17 בחיל-המצב הספרדי. היישוב התחדש עם השלטון האוסטרי, על אף האיסור הרשמי, ובתחילת המאה ה-18 ובאמצע המאה מנה 21 גברים, 19 נשים ו-26 ילדים, רובם יוצאי הולאנד. עם הסיפוח לצרפת, ב-1794, הוסרו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר וחופש דתי לכל הונהג בבלגיה העצמאית, ב- 1831. בבריסל שכן מרכז
הקונסיסטוריות הבלגיות ואליקים כרמולי נתמנה ב-1832 רב ראשי של יהודי בלגיה. על יוצאי גרמניה והולאנד הוותיקים נוספו מהגרים מפולין ומרוסיה והחל ב-1933 פליטים מגרמניה הנאצית. ערב מלחמת-העולם השנייה מנתה קהילת בריסל כ-30,000 נפש, השנייה בגודלה בבלגיה אחרי אנטוורפן. הגרמנים כבשו את בריסל במאי 1940, הקימו "איגוד יהודי", כביכול לצורכי עזרה הדדית, וכעבור זמן גירשו את יהודי העיר למחנה מקלן (מאלין) ומשם למחנות-ההשמדה במזרח.
בשנים 1950-1945 התרכזו בבריסל פליטים לרבבות; אחרי גלי ההגירה לאמריקה, לאוסטראליה ולישראל נותרו בריסל בשנות ה-50 קצת יותר מ-18,000 יהודים. שיקום היישוב היהודי התעכב בגלל המצב הכלכלי בבלגיה ומיעוט היתרי-העבודה שהוקצבו ליהודים, רובם נתיני-חוץ או חסרי נתינות (ב-1946 נתמכו מקרנות בין- לאומיות כ-4,500 איש בממוצע לחודש, ואילו ב-1970 נותרו רק מאות אחדות של יהודים נזקקי-סעד בעיר). עזרת הג'וינט ו"ועידת התביעות החומריות מגרמניה" ניתנה במשך 20 שנה לערך, בעיקר באמצעות מרכז הסיוע היהודי בבריסל שהוקם ב-1952.
בירת בלגיה.
מספר תושביה 168,600 (1967). ב-1976 נאמד מספר תושביה היהודיים ב-24,500, הגדולה בקהילות בלגיה, עם שלוש עדות אשכנזיות ואחת ספרדית ושלושה מרכזים קהילתיים.
בבריסל רשת מסועפת לחינוך יהודי הכוללת שני בתי-ספר יומיים, אחד מסורתי-דתי ואחד ("גננו") בעל צביון ציוני, ותיכון דתי - כולם בתמיכת הקהילה; בתי-ספר של יום א', בית-ספר ללשון ולספרות אידית וחוגים ללשון עברית. "איחוד ליבראלי", בשיתוף יהודים מקומיים ואזרחי ארצות-הברית תושבי בלגיה, קיים מ-1966. ליד אוניברסיטת בריסל פועל בתמיכת הממשלה מרכז ללימודי היהדות בת- זמננו, שתרם רבות להעלאת קרנה התרבותי של הקהילה. יישוב יהודי נכבד באמצע המאה ה-13, שהוכחד בשנות "המגיפה השחורה" (1349-1348). המעטים שחזרו נרצחו כעבור עשרים שנה באשמת חילול "לחם הקודש" ומאז ועד קץ השלטון הספרדי בבלגיה (1713) נאסר על היהודים להתיישב בבריסל. מפעם לפעם נקלעו לעיר אנוסים מיוצאי ספרד ואחדים מהם, ביניהם המשורר דניאל לוי (מיגואל) באריוס, אף שירתו במאה ה-17 בחיל-המצב הספרדי. היישוב התחדש עם השלטון האוסטרי, על אף האיסור הרשמי, ובתחילת המאה ה-18 ובאמצע המאה מנה 21 גברים, 19 נשים ו-26 ילדים, רובם יוצאי הולאנד. עם הסיפוח לצרפת, ב-1794, הוסרו ההגבלות על מגורי היהודים בעיר וחופש דתי לכל הונהג בבלגיה העצמאית, ב- 1831. בבריסל שכן מרכז
הקונסיסטוריות הבלגיות ואליקים כרמולי נתמנה ב-1832 רב ראשי של יהודי בלגיה. על יוצאי גרמניה והולאנד הוותיקים נוספו מהגרים מפולין ומרוסיה והחל ב-1933 פליטים מגרמניה הנאצית. ערב מלחמת-העולם השנייה מנתה קהילת בריסל כ-30,000 נפש, השנייה בגודלה בבלגיה אחרי אנטוורפן. הגרמנים כבשו את בריסל במאי 1940, הקימו "איגוד יהודי", כביכול לצורכי עזרה הדדית, וכעבור זמן גירשו את יהודי העיר למחנה מקלן (מאלין) ומשם למחנות-ההשמדה במזרח.
בשנים 1950-1945 התרכזו בבריסל פליטים לרבבות; אחרי גלי ההגירה לאמריקה, לאוסטראליה ולישראל נותרו בריסל בשנות ה-50 קצת יותר מ-18,000 יהודים. שיקום היישוב היהודי התעכב בגלל המצב הכלכלי בבלגיה ומיעוט היתרי-העבודה שהוקצבו ליהודים, רובם נתיני-חוץ או חסרי נתינות (ב-1946 נתמכו מקרנות בין- לאומיות כ-4,500 איש בממוצע לחודש, ואילו ב-1970 נותרו רק מאות אחדות של יהודים נזקקי-סעד בעיר). עזרת הג'וינט ו"ועידת התביעות החומריות מגרמניה" ניתנה במשך 20 שנה לערך, בעיקר באמצעות מרכז הסיוע היהודי בבריסל שהוקם ב-1952.
ילגאווה
(מקום)ילגאווה JELGAVA
במקורות היהודיים: מיטוי, בגרמנית: MITAU, ברוסית: .MITAVA
עיר נפה בחבל זמגאלה ZEMGALE לפני כן קורלאנד KURLAND, על גדות הנהר ליאלופה LIELUPE, מרכז לאטוויה.
העיר נוסדה במאה ה- 13 על-ידי מסדר האבירים הטאוטוני, ונקראה אז מיטאו. ב- 1561 הייתה לבירת דוכסות קורלאנד, בחסות ממלכת פולין. ב- 1796, אחרי החלוקה השלישית של פולין, סופחה לרוסיה. עד סוף המאה ה- 19 שימשה העיר, אז מיטאו כמרכז לשווק תוצרת חקלאית. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ונקראה בשם ילגאווה והייתה העיר הרביעית בגודלה בלאטוויה. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.
הקהילה היהודית במקום היא מן העתיקות בקורלאנד ובמאה ה- 19 הייתה לגדולה בהן. בתקופת הדוכסות חיו בעיר רק "יהודי חסות" (מוגנים תמורת שרותים ומסים). מגוריהם הוגבלו ל- JUDENGASSE "רחוב היהודים". ב- 1710 ניתנה להם רשות לרכוש קרקע עבור בית עלמין.
חוק מ- 1713, שגזר על גרוש היהודים מן העיר וזכה לתוקף מחודש מדי מספר שנים, לא בוצע במלואו. יהודים, שנשארו בעיר בנגוד לחוק נקנסו קנס כספי. תשלום זה הפך במרוצת הזמן לדמי חסות שנתיים.
ב- 1730 נוסדה חברה קדישא והוקם בית עלמין. בראש הקהל עמדו באותה תקופה שלושה גבאים. "ביקור חולים" פעל מ- 1770. בית הכנסת הראשון נבנה ב- 1748, בתרומת השתדלן הנדבן קלמן בורקוס BURCKOS. במקום הוקם בית מדרש.
הקהילה זכתה להכרה רשמית ב- 1796, אחרי סיפוח קורלאנד לרוסיה. ובתחילת המאה ה- 19 הגיעו למקום יהודים רבים גם מ"תחום המושב".
למוסדות הקהילה נוספו "חברה תהילים", "חברה משנה", "חברה עבודת קודש" ו"חברה פועלי צדק". בית הכנסת השני, שכונה "זלצמן שול", נבנה בכספי הרב ישראל פרידמן FRIEDMAN, שכיהן כרב הקהילה בשנים 1823 - 1843.
ב- 1835 מנתה הקהילה, כולל יהודי הסביבה, 4,987 נפש. בשנת 1840 היגרו 863 למושבות חקלאיות בדרום רוסיה ובשנות החמישים מתו יהודים רבים במגפת חולירע שפרצה באיזור. הקהילה קטנה וב- 1850 מנתה 4,189 נפש.
ילדי הקהילה למדו במוסדות חינוך מסורתיים כגון "תלמוד תורה" ו"חדרים" פרטיים. בית ספר פרטי ראשון נוסד ב- 1824. בית ספר ממשלתי לנערים יהודיים נפתח ב- 1850. בשנים 1863 - 1893 כיהן במקום הרב שלמה פוכר PUCHER. ביזמתו נפתחו "חדר מתוקן" (שבו לימדו גם לימודי חול) ובית מלאכה לילדי עניים. כמוכן נבנה בית כנסת מפואר והורחבו המוסדות לעזרה הדדית. "חברת נשים" ו"גמילות חסדים" פעלו למען הנזקקים ו"חברה כלכלת אנשי צבא" סיפקה מזון כשר לחיילים יהודיים ששרתו בסביבה.
בשנת 1881 חיו בעיר 6,295 יהודים והיו 22 אחוזים מהאוכלוסייה. אחר כך עקרו רבים לערי הנמל המתפתחות ריגה RIGA וליבאו LIBAU וב- 1897 ירד מספר היהודים במקום ל- 5,879 נפש.
בתחילת המאה ה- 20 היו ברשות הקהילה תלמוד תורה, בית ספר יהודי ממלכתי לבנים ושלושה בתי ספר פרטיים. רבים מילדי הקהילה למדו בבתי ספר כלליים.
באותה תקופה הוקם בית חולים חדיש בעיר.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נגזר על יהודי קורלאנד גירוש לעומקי רוסיה והיה עליהם לבצעו תוך יממה. ר' מרדכי נורוק, בנו של רב הקהילה ר' צבי הירש נורוק NUROK, השיג ארכה של שבוע ימים לבצוע הצו. ואז הצטרפו למגורשים גם נכבדי העדה, שהותר להם להשאר בעיר, כתודה על הסיוע הרפואי של הקהילה לפצועי המלחמה הרוסיים.
אחרי המלחמה שבו לעיר רק כמחצית היהודים. נבחר ועד קהילה והפליטים שוקמו בעזרת הג'וינט ובאמצעות מוסדות הקהילה.
בין שתי מלחמות העולם היו בקהילה שלושה מוסדות חינוך יהודיים: בית ספר עממי בן חמש כיתות, גימנסיה עברית ותלמוד תורה. מספר תלמידים מוגבל התקבל גם לגימנסיה ולבית הספר התיכון הריאלי שבמקום. אחדים המשיכו בלימודים אקדמאים.
בתקופה זו כיהן כרב הקהילה הרב ההיסטוריון לוי אובצ'ינסקי OVCHINSKY שכתב את "תולדות יהודי קורלאנד".
היהודים הראשונים שחיו במקום התפרנסו בקושי מרוכלות בכפרים או כבעלי מלאכה. ב- 1730 ניתנה חסות באחוזות האצילים ליהודים מבשלי יין שרף ובעלי מלאכה, בתנאי שלא ייגרמו נזק כלכלי לתושבי המקום. סוחרים זכו לחסות תמורת התחייבות לא להקים את בתיהם בעיר. יהודי פתח באשור מיוחד אכסנייה בשם "מלון ירושלים" HOTEL DI JERUSALEM.
באותה תקופה התפרסמו המיניאטורות של הרב האמן שמעון בלומנפלד BLUMENFELD והיו מבוקשות על-ידי מלכים ונסיכים.
בשנת 1780 הותר ליהודים לעסוק במלאכות ובמסחר גם בתוך העיר, אך היה עליהם לשלם מסים כפולים מהמקובל. יהודים רבים באו למקום, למרות נסיונות של ותיקי הקהילה היהודית להגביל את מספרם, והקהילה גדלה.
באמצע המאה ה- 19 התקיימו 103 משפחות יהודיות ממסחר, 85 מנכסי דלא ניידי, 315 התפרנסו כבעלי מלאכה וכ- 250 יהודים היו רוכלים, פועלים, מתווכים ועגלונים. בשלהי המאה ה- 19 פקד משבר כללי את סחר התבואה, סוחרים יהודים רבים נפגעו וכ- 800 משפחות נזקקו לתמיכת קופת גמילות חסדים.
בין שתי מלחמות העולם היה המסחר הענף הכלכלי המרכזי של יהודי העיר. בתקופה זאת רק משפחות מעטות נזקקו לתמיכת סעד. במפעל לפשתן בבעלות הנדבן היהודי הוף HOFF הועסקו כ- 1,000 פועלים. בבית החולים של הקהילה, ששרת גם את האוכלוסייה הכללית, עבדו רופאים ואחיות יהודים. מרפאה שנתנה שרותי בריאות חינם לבני הקהילה העניים, גבתה שכר מחולים לא יהודים שטופלו בה.
רק במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודים להשתתף בפעילות ציבורית בעיר. בתקופה זאת נבחר יהודי להנהלת חברת השייט מיטאו - ריגה, והרב פוכער היה חבר במועצה העירונית.
חוגים סוציאליסטים, שפעלו בסוף המאה ה- 19 בקרב הפרולטריון היהודי, הקימו ב- 1905 סניף של הבונד.
התעוררות ציונית החלה בסוף המאה ה- 19 ונשלחו תרומות לחברה הפלסטינית באודסה. מפלגת "פועלי ציון" התארגנה בתחילת המאה ה- 20. בשנות ה- 20 החלו להופיע מאמרים אנטישמיים בעתון המקומי. באותן שנים גברה הנטייה לציונות בקרב הקהילה ונפתחו סניפים של המפלגות: צעירי ציון, המזרחי והחלוץ. בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1933 השתתפו 607 מבני הקהילה. 289 תמכו במפלגה הציונית הרוויזיוניסטית, הציונים הכלליים קיבלו 105 קולות והמזרחי 61.
הפרופסור מאכס לזרסון LASERSON, חבר צעירי ציון מיילגאווה, והרב מרדכי נורוק ממנהיגי המזרחי, ניהלו מאבק פרלמנטארי לשווי זכויות המיעוט היהודי בהיותם חברי הסיים SEIM (בית הנבחרים). בתקופה זו היו שלושה יהודים חברי מועצת העיר.
תלמידי בית הספר התיכון יסדו ב- 1902 אגודה בשם "צעירים ציונים". תנועות הנוער הציוניות כללו את החלוץ הצעיר, בית"ר, השומר הצעיר-נצ"ח והרצליה. בעיר הוקם קיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל. כן פעלו אגודות הספורט "הכוח" ו"הפועל".
ב- 1934, עם הנהגת שלטון דיקטטורי בלאטוויה, הופסקה פעילות התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.
ב- 1935 חיו ביילגאווה 2,039 יהודים והיוו 6 אחוזים בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. עסקים פרטיים הולאמו ומוסדות הציבור היהודיים נסגרו. קומוניסטים יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח.
עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 ארגנו הסובייטים יחידות הגנה מקומיות, ובהן שולבו גם יהודים. ב- 27 ביוני החלו הסובייטים לסגת וצעירים יהודים שנמלטו עמם לפנים ברית המועצות התגייסו לצבא האדום.
ב- 29 ביוני כבש הצבא הגרמני את העיר. מיד אחרי הכיבוש החלו פשיסטים מקומיים לפרוע ביהודים. בתי הכנסת הוצתו, באחדים מהם נכלאו בני הקהילה ונשרפו חיים. הנותרים הובאו לבית העלמין היהודי ושם נרצחו. בנשים יהודיות בוצעו ניתוחי עיקור. במספר "אקציות" (פעולות חיסול) הוצאו להורג מאות מיהודי העיר. חלקם נרצחו במגרש מטווחים ואחרים נורו למוות בייער במרחק כ- 25 ק"מ מהעיר.
עד אמצע ספטמבר 1941 נרצחו כל יהודי יילגאווה שהיו בעיר בעת הכיבוש.
ב- 1944 שחרר הצבא האדום את יילגאווה מידי הגרמנים.
ב- 1970 נמצאו כ- 20 יהודים ביילגאווה.
במקורות היהודיים: מיטוי, בגרמנית: MITAU, ברוסית: .MITAVA
עיר נפה בחבל זמגאלה ZEMGALE לפני כן קורלאנד KURLAND, על גדות הנהר ליאלופה LIELUPE, מרכז לאטוויה.
העיר נוסדה במאה ה- 13 על-ידי מסדר האבירים הטאוטוני, ונקראה אז מיטאו. ב- 1561 הייתה לבירת דוכסות קורלאנד, בחסות ממלכת פולין. ב- 1796, אחרי החלוקה השלישית של פולין, סופחה לרוסיה. עד סוף המאה ה- 19 שימשה העיר, אז מיטאו כמרכז לשווק תוצרת חקלאית. בשנים 1920 - 1940 השתייכה ללאטוויה העצמאית ונקראה בשם ילגאווה והייתה העיר הרביעית בגודלה בלאטוויה. מ- 1940 עד סוף דצמבר 1991 הייתה לאטוויה רפובליקה בברית המועצות.
הקהילה היהודית במקום היא מן העתיקות בקורלאנד ובמאה ה- 19 הייתה לגדולה בהן. בתקופת הדוכסות חיו בעיר רק "יהודי חסות" (מוגנים תמורת שרותים ומסים). מגוריהם הוגבלו ל- JUDENGASSE "רחוב היהודים". ב- 1710 ניתנה להם רשות לרכוש קרקע עבור בית עלמין.
חוק מ- 1713, שגזר על גרוש היהודים מן העיר וזכה לתוקף מחודש מדי מספר שנים, לא בוצע במלואו. יהודים, שנשארו בעיר בנגוד לחוק נקנסו קנס כספי. תשלום זה הפך במרוצת הזמן לדמי חסות שנתיים.
ב- 1730 נוסדה חברה קדישא והוקם בית עלמין. בראש הקהל עמדו באותה תקופה שלושה גבאים. "ביקור חולים" פעל מ- 1770. בית הכנסת הראשון נבנה ב- 1748, בתרומת השתדלן הנדבן קלמן בורקוס BURCKOS. במקום הוקם בית מדרש.
הקהילה זכתה להכרה רשמית ב- 1796, אחרי סיפוח קורלאנד לרוסיה. ובתחילת המאה ה- 19 הגיעו למקום יהודים רבים גם מ"תחום המושב".
למוסדות הקהילה נוספו "חברה תהילים", "חברה משנה", "חברה עבודת קודש" ו"חברה פועלי צדק". בית הכנסת השני, שכונה "זלצמן שול", נבנה בכספי הרב ישראל פרידמן FRIEDMAN, שכיהן כרב הקהילה בשנים 1823 - 1843.
ב- 1835 מנתה הקהילה, כולל יהודי הסביבה, 4,987 נפש. בשנת 1840 היגרו 863 למושבות חקלאיות בדרום רוסיה ובשנות החמישים מתו יהודים רבים במגפת חולירע שפרצה באיזור. הקהילה קטנה וב- 1850 מנתה 4,189 נפש.
ילדי הקהילה למדו במוסדות חינוך מסורתיים כגון "תלמוד תורה" ו"חדרים" פרטיים. בית ספר פרטי ראשון נוסד ב- 1824. בית ספר ממשלתי לנערים יהודיים נפתח ב- 1850. בשנים 1863 - 1893 כיהן במקום הרב שלמה פוכר PUCHER. ביזמתו נפתחו "חדר מתוקן" (שבו לימדו גם לימודי חול) ובית מלאכה לילדי עניים. כמוכן נבנה בית כנסת מפואר והורחבו המוסדות לעזרה הדדית. "חברת נשים" ו"גמילות חסדים" פעלו למען הנזקקים ו"חברה כלכלת אנשי צבא" סיפקה מזון כשר לחיילים יהודיים ששרתו בסביבה.
בשנת 1881 חיו בעיר 6,295 יהודים והיו 22 אחוזים מהאוכלוסייה. אחר כך עקרו רבים לערי הנמל המתפתחות ריגה RIGA וליבאו LIBAU וב- 1897 ירד מספר היהודים במקום ל- 5,879 נפש.
בתחילת המאה ה- 20 היו ברשות הקהילה תלמוד תורה, בית ספר יהודי ממלכתי לבנים ושלושה בתי ספר פרטיים. רבים מילדי הקהילה למדו בבתי ספר כלליים.
באותה תקופה הוקם בית חולים חדיש בעיר.
בשנת 1915, במהלך מלחמת העולם הראשונה, נגזר על יהודי קורלאנד גירוש לעומקי רוסיה והיה עליהם לבצעו תוך יממה. ר' מרדכי נורוק, בנו של רב הקהילה ר' צבי הירש נורוק NUROK, השיג ארכה של שבוע ימים לבצוע הצו. ואז הצטרפו למגורשים גם נכבדי העדה, שהותר להם להשאר בעיר, כתודה על הסיוע הרפואי של הקהילה לפצועי המלחמה הרוסיים.
אחרי המלחמה שבו לעיר רק כמחצית היהודים. נבחר ועד קהילה והפליטים שוקמו בעזרת הג'וינט ובאמצעות מוסדות הקהילה.
בין שתי מלחמות העולם היו בקהילה שלושה מוסדות חינוך יהודיים: בית ספר עממי בן חמש כיתות, גימנסיה עברית ותלמוד תורה. מספר תלמידים מוגבל התקבל גם לגימנסיה ולבית הספר התיכון הריאלי שבמקום. אחדים המשיכו בלימודים אקדמאים.
בתקופה זו כיהן כרב הקהילה הרב ההיסטוריון לוי אובצ'ינסקי OVCHINSKY שכתב את "תולדות יהודי קורלאנד".
היהודים הראשונים שחיו במקום התפרנסו בקושי מרוכלות בכפרים או כבעלי מלאכה. ב- 1730 ניתנה חסות באחוזות האצילים ליהודים מבשלי יין שרף ובעלי מלאכה, בתנאי שלא ייגרמו נזק כלכלי לתושבי המקום. סוחרים זכו לחסות תמורת התחייבות לא להקים את בתיהם בעיר. יהודי פתח באשור מיוחד אכסנייה בשם "מלון ירושלים" HOTEL DI JERUSALEM.
באותה תקופה התפרסמו המיניאטורות של הרב האמן שמעון בלומנפלד BLUMENFELD והיו מבוקשות על-ידי מלכים ונסיכים.
בשנת 1780 הותר ליהודים לעסוק במלאכות ובמסחר גם בתוך העיר, אך היה עליהם לשלם מסים כפולים מהמקובל. יהודים רבים באו למקום, למרות נסיונות של ותיקי הקהילה היהודית להגביל את מספרם, והקהילה גדלה.
באמצע המאה ה- 19 התקיימו 103 משפחות יהודיות ממסחר, 85 מנכסי דלא ניידי, 315 התפרנסו כבעלי מלאכה וכ- 250 יהודים היו רוכלים, פועלים, מתווכים ועגלונים. בשלהי המאה ה- 19 פקד משבר כללי את סחר התבואה, סוחרים יהודים רבים נפגעו וכ- 800 משפחות נזקקו לתמיכת קופת גמילות חסדים.
בין שתי מלחמות העולם היה המסחר הענף הכלכלי המרכזי של יהודי העיר. בתקופה זאת רק משפחות מעטות נזקקו לתמיכת סעד. במפעל לפשתן בבעלות הנדבן היהודי הוף HOFF הועסקו כ- 1,000 פועלים. בבית החולים של הקהילה, ששרת גם את האוכלוסייה הכללית, עבדו רופאים ואחיות יהודים. מרפאה שנתנה שרותי בריאות חינם לבני הקהילה העניים, גבתה שכר מחולים לא יהודים שטופלו בה.
רק במחצית השנייה של המאה ה- 19 החלו יהודים להשתתף בפעילות ציבורית בעיר. בתקופה זאת נבחר יהודי להנהלת חברת השייט מיטאו - ריגה, והרב פוכער היה חבר במועצה העירונית.
חוגים סוציאליסטים, שפעלו בסוף המאה ה- 19 בקרב הפרולטריון היהודי, הקימו ב- 1905 סניף של הבונד.
התעוררות ציונית החלה בסוף המאה ה- 19 ונשלחו תרומות לחברה הפלסטינית באודסה. מפלגת "פועלי ציון" התארגנה בתחילת המאה ה- 20. בשנות ה- 20 החלו להופיע מאמרים אנטישמיים בעתון המקומי. באותן שנים גברה הנטייה לציונות בקרב הקהילה ונפתחו סניפים של המפלגות: צעירי ציון, המזרחי והחלוץ. בבחירות לקונגרס הציוני בשנת 1933 השתתפו 607 מבני הקהילה. 289 תמכו במפלגה הציונית הרוויזיוניסטית, הציונים הכלליים קיבלו 105 קולות והמזרחי 61.
הפרופסור מאכס לזרסון LASERSON, חבר צעירי ציון מיילגאווה, והרב מרדכי נורוק ממנהיגי המזרחי, ניהלו מאבק פרלמנטארי לשווי זכויות המיעוט היהודי בהיותם חברי הסיים SEIM (בית הנבחרים). בתקופה זו היו שלושה יהודים חברי מועצת העיר.
תלמידי בית הספר התיכון יסדו ב- 1902 אגודה בשם "צעירים ציונים". תנועות הנוער הציוניות כללו את החלוץ הצעיר, בית"ר, השומר הצעיר-נצ"ח והרצליה. בעיר הוקם קיבוץ הכשרה לעלייה לארץ ישראל. כן פעלו אגודות הספורט "הכוח" ו"הפועל".
ב- 1934, עם הנהגת שלטון דיקטטורי בלאטוויה, הופסקה פעילות התנועות הציוניות והסוציאליסטיות.
ב- 1935 חיו ביילגאווה 2,039 יהודים והיוו 6 אחוזים בכלל האוכלוסייה.
תקופת השואה
אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה ובעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות, נכנס הצבא האדום ללאטוויה, ובקיץ 1940 הונהג שלטון סובייטי במקום. עסקים פרטיים הולאמו ומוסדות הציבור היהודיים נסגרו. קומוניסטים יהודים השתלבו במשטר החדש והיו שתפסו עמדות מפתח.
עם מתקפת גרמניה על ברית המועצות ב- 22 ביוני 1941 ארגנו הסובייטים יחידות הגנה מקומיות, ובהן שולבו גם יהודים. ב- 27 ביוני החלו הסובייטים לסגת וצעירים יהודים שנמלטו עמם לפנים ברית המועצות התגייסו לצבא האדום.
ב- 29 ביוני כבש הצבא הגרמני את העיר. מיד אחרי הכיבוש החלו פשיסטים מקומיים לפרוע ביהודים. בתי הכנסת הוצתו, באחדים מהם נכלאו בני הקהילה ונשרפו חיים. הנותרים הובאו לבית העלמין היהודי ושם נרצחו. בנשים יהודיות בוצעו ניתוחי עיקור. במספר "אקציות" (פעולות חיסול) הוצאו להורג מאות מיהודי העיר. חלקם נרצחו במגרש מטווחים ואחרים נורו למוות בייער במרחק כ- 25 ק"מ מהעיר.
עד אמצע ספטמבר 1941 נרצחו כל יהודי יילגאווה שהיו בעיר בעת הכיבוש.
ב- 1944 שחרר הצבא האדום את יילגאווה מידי הגרמנים.
ב- 1970 נמצאו כ- 20 יהודים ביילגאווה.