קהילת יהודי מוכנין
מוכנין
Moknine
בערבית: المكنين
עיירה בין סוס למהדיה, כ- 40 קילומטר מדרום לעיר סוס, ברצועת החוף המזרחית של תוניסיה.
מסורת בעל-פה מספרת שיהודים התחילו להתיישב במוכנין במאה השש עשרה, בשנת 1550 ביקשו יהודים ממהדיה הסמוכה מקלט במוכנין מפני הכובשים הספרדים, הערבים הסכימו לקבלם, היהודים התיישבו בעיירה והקימו שם קהילה. באמצע המאה התשע עשרה היו במוכנין כמאה משפחות יהודיות.
במהלך המאה התשע עשרה הטילו השלטונות המוסלמים מסים כבדים על היהודים. היחסים בין היהודים לבין שכניהם המוסלמים היו ידידותיים, ובכל זאת העדיפו היהודים לגור בשכונה משלהם. הרחוב המרכזי בשכונה היהודית נקרא "זנקת ירושלים" (רחוב ירושלים). היהודים עסקו בעיקר במסחר ובמלאכה. הם היו פעילים בסחר השמנים, הצמר והעורות, וייבאו מוצרים מאזורים אחרים כמו אריגים, כלי מתכת ותבלינים. בין בעלי המלאכה היהודים היו נפוצים סנדלרים, נגרים, פחחים וצורפים. מרבית יהודי הקהילה היו מן המעמד הבינוני הנמוך. שלוש המשפחות העשירות והבולטות בקהילה היו ישי, אוזן ועטייה. שתי הראשונות התפרנסו ממסחר והשלישית עסקה בצורפות ובמסחר תכשיטים. הצורפים היהודים במוכנין פיתחו תעשיית תכשיטים מיוחדת למקום.
שני בתי כנסת היו במוכנין, בית הכנסת הקטן, העתיק, שנבנה במאה התשע עשרה, ובית הכנסת הגדול שנבנה אחרי מלחמת העולם הראשונה. שני בתי הכנסת היו סמוכים זה לזה וביניהם הפרידה רחבה שבה התרכזו פעילויות הקהילה. בבית העלמין היהודי שהיה מוקף בגדר טבעית של שיחים, היה קבור המקובל ר' פנחס וזאן (אוזן), יליד מונאסתיר. לקברו של ר' פנחס עלו יהודים פעמיים בשנה. כמו-כן היו בקהילה תלמוד תורה וחברה קדישא. בשנות השלושים שימשו ר' שלום ישי ור' רחמים רועה מורים בתלמוד תורה.
ב- 1909 חיו במוכנין 699 יהודים. ב- 1913 החלה לפעול "קופת עזרה וצדקה" באישור השלטונות. ועד הקופה שימש כוועד הקהילה, וכיהנו בו נציגי המשפחות העשירות. הכנסות הקהילה באו בעיקר מן העולים לרגל לקברו של ר' פנחס וזאן. כמו-כן נתקבלו לקופת הקהילה תרומות, מתנות ומסים על השחיטה. ב- 1921 נימנו 595 יהודים במוכנין; ב- 1926 - 616 יהודים; ב- 1931 חיו בעיירה 635 יהודים.
הנשיא הראשון של ועד הקהילה היה חיים חנייה, הוא כיהן משנת 1913. בין שתי מלחמות העולם כיהנו בנימין ישי (1931-1918) ובנו יוסף ישי (1945-1931), ואחרי מלחמת העולם השנייה כיהן בתפקיד חיים חנייה, נכדו של הנשיא הראשון. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם כיהנו כרבנים בקהילה ר' ראובן ביתאן, בן למשפחת רבנים מג'רבה ור' שמואל טייב, קודם לכן רב בקהילת מהדיה הסמוכה. שניהם היו גם דיינים, מורים לתלמוד וממונים על התלמוד תורה. רב הקהילה אחרי מלחמת העולם השנייה היה ר' עזר מימון.
הקשר של יהודי מוכנין לארץ ישראל היה קיים כבר במאה ה- 19, והגיעו שד"רים מארץ-ישראל ב- 1862. ב- 1904 יצאה ממוכנין משלחת לארץ ישראל בראשות ר' יצחק בוכובזה, לימים הרב הראשי של קהילת טריפולי בלוב, כדי להשתטח על קברו של ר' שמעון בר יוחאי. כמחצית מחברי המשלחת נשארו בארץ. ב- 1918 הוקמה במוכנין אגודה ציונית בשם "אגודת ישראל". עיקר פעילותה היה הפצת השקל הציוני ואיסוף תרומות לקרן הקיימת. ב- 1933 התארגנה קבוצה של בית"ר בעקבות ביקורו של אחד מראשי בית"ר בתוניסיה. ב- 1934 צומצמה הפעילות הציונית בציבור בגלל הפגנות אלימות של מוסלמים נגד היהודים. אמנם שלטונות העיר מנעו פרעות ביהודים, אך הדבר הותיר פחד בקהילה, הוועד אסר על פעילות בית"ר, והתנועה התפזרה. בשנת 1936 ישבו במוכנין 651 יהודים בקרב 14,205 תושבי העיירה.
בשנות מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה (1939 - 1943) נפסקה הפעילות הציונית. ממשלת וישי הפרו-גרמנית בצרפת בקיץ 1940 לא השפיעה ישירות על היהודים במוכנין, אך הביאה למצוקה בקרבם בגלל הרעת היחס מצד המוסלמים. הכיבוש הגרמני של תוניסיה (נובמבר 1942 - מאי 1943) הביא לשנויים בחיי הקהילה היהודית במוכנין. העיר נעשתה לעיר מקלט עיקרית ליהודי סוס והסביבה, בגלל גזרות הטלאי הצהוב ועבודות הכפייה שהונהגו שם. ב- 1942 התרכזו במוכנין 2,000 יהודים. ועד הקהילה הורחב וצורפו אליו נציגים מסוס. בעקבות כל זה, דווקא בימי המלחמה שגשגו העסקים במוכנין וגדלה הפעילות הדתית והחברתית בקהילה.
בשנת 1943 גוייסו הגברים היהודים בני 45-18, שהיו באותה העת במוכנין, לעבודות כפייה עבור הגרמנים. בינואר 1943 יצאה קבוצה ראשונה של עובדי כפייה לסוס. הם שוכנו בשלושה כפרים ערביים מצפון לסוס והועסקו בעיקר בעבודות פריקה והעמסה בנמל ובתחנת הרכבת של סוס.
אחרי המלחמה חודשה הפעילות הציונית. שליחים הגיעו למוכנין עוד בימי המלחמה, אחרי תבוסת הגרמנים בצפון אפריקה. באוגוסט 1943 נערך בעיירה חמאם ליף מחנה של הצופים היהודיים ובו השתתפו שלושה נציגים ממוכנין. באותה השנה התחדשה גם פעילות בית"ר במוכנין. ראשי התנועה היו רמון רועה, רפאל ישי ומשה ישי. הפעילות נמשכה עד להקמתה של ישראל (1948). רפאל ישי מפעילי בית"ר יזם פתיחת קורסים לעברית ליד תלמוד תורה.
ב- 1946 עדיין היו במוכנין למעלה מ- 600 יהודים.
רוב היהודים עלו לישראל בשנים 1952-1948 בעיקר דרך אירופה. שישה ילדים ממוכנין היו בין הרוגי מטוס הולנדי, שהתרסק בשנת 1949 בדרך מתוניסיה לאוסלו, ובו קבוצת עולים של עליית הנוער. ב- 1956 נותרו רק 125 יהודים במוכנין.
אוזן
(שם משפחה)שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).
שם המשפחה אוזן נגזר מביטוי ערבי שפירושו "שוקל".
במאה ה-19, אוזן מתועד כשם משפחה יהודי בכתובה מטוניס מתאריך 7 ביוני 1871, של ג'מילה, בתו של חי אוזן, ושל בעלה יוסף, בנו של משה זרח.
אישים מוכרים בעלי שם המשפחה אוזן כוללים את הדיין הרב שלמה אוזן (1812-1719) מהעירנ סוס אשר בטוניסיה. אחיו, הרב פנחס אוזן שימש כדיין בעיירה מוקנין, טוניסיה. שם זה מתועד גם עם העיתונאי מישל אוזן (1978-1890), אשר מילא תפקיד חשוב בהתפתחות העיתונות והספרות בשפה הערבית-יהודית.
הוא פרסם שני ספרים: "בין חיות טונס" ("בין חומותיה של טוניס") ו"חגים ומועדים של ישראל" (בצרפתית) (טוניס, 1950).
סוסה
(מקום)סוסה
SOUSSE
בערבית: سوسة
עיר נמל ומרכז דיג בקרבת העיר קאירואן, מרכז תוניסיה.
כפי הנראה יהודים ישבו במקום עוד לפני הכבוש הערבי במאה השביעית. עד לכיבוש העיר על ידי המוחידון ב- 1159 (מוסלמים דתיים קיצוניים שהשתלטו ממרוקו על ארצות צפון אפריקה ועל דרום ספרד) הקהילה היהודית שיגשגה חומרית ותרבותית; יהודים רבים עסקו במסחר ובמלאכה. מוצר היצוא העיקרי של תוניסיה - בגדים - יוצר בחלקו על ידי יהודי סוסה.
המוחידון אילצו את היהודים להמיר את דתם וגרמו להתמוטטות הסדרים החברתיים, הכלכליים והרוחניים בקהילה.
תחת שלטונה של שושלת אבו חפץ (1228 - 1576) הורשו יהודים לשוב אל סוסה, לחדש את הפעילות הכלכלית ולארגן מחדש את הקהילה. רוב היהודים התגוררו ב"חארת אל יאהוד" ("רובע היהודים")
במאה ה- 15 קיימו יהודי סוסה קשרים דתיים ורוחניים עם רבני אלג'יר, ביניהם הריב"ש (ר' יצחק בר ששת) ור' שמעון בן צמח דוראן.
במאה ה-17 הגיעו לסוסה יהודים מהעיר ליבורנו באיטליה (Livourne), שכונו "קהל גראנה" (המילה "גורני" וברבים "גראנה" נגזרת משם העיר ליגורנו - ליבורנו). על אף המתח בין "קהל גראנה" החדשים והאמידים לבין "קהל התואנסה" (התוניסאים המקומיים) לא היה פילוג בין שתי העדות בקהילה. בכל זאת, ב- 1771 הקימו ה"גראנה" קהילה נפרדת. במאה ה- 19 היה הרב נתן אברג'יל רבם המשותף של כל היהודים. כקאיד (ממונה מטעם השלטונות) על יהודי העיר נתמנה אז החכם יהושע בסיס.
בסוף המאה ה- 19 חיו בסוסה כמאה משפחות יהודיות. חיו בה גדולים בתורה, ביניהם הרב שלמה אוזן, מחבר "יריעות שלמה" (קובץ דרשות לפרשיות השבוע לפי רוח הקבלה), משפחת הרבנים והדיינים מועטי, משפחת כהן-טנוגי ומשפחת שמאמה.
בשנת 1881 עלה בתוניסיה משטר החסות הצרפתי. סוסה, והקהילה היהודית בקרבה, עברה תהליך מודרניזציה וקלטה את התרבות הצרפתית.
באותה תקופה חברת "אליאנס" (של אגודת "כל ישראל חברים") הקימה בסוסה בתי ספר לבנים ולבנות, בהם למדו לימודי קודש וגם צרפתית, עברית ומקצועות כלליים.
ב-1917 הוקם בסוסה בית דפוס עברי, ובו הדפיסו כתבי חכמים שנהגו עד אז להדפיס בליבורנו.
ב-1916 נוסדה בעיר האגודה "תרחם ציון" בראשות אישים בעלי השפעה בקהילה וביניהם דוד טוביאנה וסובר ברנס. הפעילות הציונית בסוסה הגיעה לשיא אחרי מלחמת העולם הראשונה, כאשר נוסדה בעיר תזמורת נוער ואגודה ציונית לנשים שמספר חברותיה היה רב.
בשנת 1939 חיו בסוסה 3,741 יהודים.
תקופת השואה
בימי ממשלת וישי בצרפת (מיוני 1940), הוחלו על יהודי תוניסיה חוקי האפליה שחלו על יהודי צרפת. יהודים סולקו ממשרות צבוריות, נאסר עליהם לעסוק במקצועות חפשיים ורבים נושלו מעסקיהם.
בנובמבר 1942 כבשו הגרמנים את כל תוניסיה. מצב היהודים הורע. בסוסה החרימו את בתי היהודים וגייסו גברים מגיל 18 ומעלה לעבודות כפיה בנמל שהופצץ על ידי בנות הברית. כל היהודים נדרשו לשאת סימן זיהוי - הטלאי הצהוב ועל הקהילה הוטל קנס כספי כבד.
נסיגת הצבא הגרמני מן האיזור באפריל 1943 מנעה חורבן הקהילה.
אחרי מלחמת העולם השנייה חודשה הפעילות החברתית והכלכלית של יהודי סוסה, ומפקדי האוכלוסין מצביעים על עלייה במספרם: מ- 4,415 בשנת 1946 ל- 6,400 בשנת 1951.
עם עצמאותה של תוניסיה בשנת 1956 נדלדלה הקהילה ואף בית הדפוס העברי נסגר. ב- 1966 נותרו בעיר משפחות יהודיות בודדות, רוב היהודים עלו לישראל, או היגרו לצרפת.
תוניסיה
(מקום)תוניסיה
Tunisia; בערבית: تونس
מדינה לחופי הים התיכון, צפון אפריקה.
לפי מסורות היסטוריות הגיעו ראשוני היהודים במאה התשיעית לפני-הספירה עם הפניקים מצור ומצידון, והתיישבו בחוף תוניסיה. בעקבות כשלון מרד יהודי קירנאיקה נגד הרומאים באו פליטים יהודים לקרתגו, ולאחר הכיבוש הרומאי (146 לפני-הספירה) נוספו גולים מירושלים. במאה השלישית, עם קבלת הנצרות ברומא, נגזרו גזרות על היהודים. הוונדאלים שכבשו את האזור (439) ביטלו את הגזרות, והביזנטים שכבשו ב- 533 הטילו גזרות מחדש.
מצב היהודים השתפר לאחר הכיבוש המוסלמי. הבירה קירואן שנוסדה ב- 670 נעשתה למרכז מסחרי ותרבותי והתגבשו בה קהילה יהודית עשירה ומרכז רוחני חשוב. במאה התשיעית פלשו שבטי בני-הלאל ממצרים והחריבו את קירואן וקהילות נוספות.
הישוב היהודי התחדש בתקופת השושלת החפצית (Hafsids) במאה ה- 13. העיר תוניס נעשתה לבירה, היהודים שוב יכלו לקיים אוטונומיה קהילתית-דתית ותפשו משרות מטעם המדינה, כגון גובי מס, והיו שעסקו במסחר עם אירופה. היהודים התגוררו בשכונות מיוחדות ("חארה"). הכיבוש העות'מאני (1574) הנהיג סדרי מינהל חדשים אך מפאת חולשתו השתלטו שליטים מקומיים, ומצבם הכלכלי והחברתי של היהודים השתנה על-פי נטיות המושלים. יהודים המשיכו לעסוק במסחר ימי בערי החוף ובמלאכות מסורתיות. הוטלו עליהם הגבלות וגזרות, כגון חבישת כובע שחור להבדילם מהמוסלמים.
במאה ה- 18, תחת השושלת האוטונומית החוסיינית (1956-1705), החלה צמיחה בקהילות. שכונות יהודיות הוקמו לצד מצודות השלטון בערים, והיהודים זכו להגנה מפני פלישות הבדוים בתמורה לנאמנותם. תוניסיה נפתחה כלפי המערב, המסחר גדל ויהודים השתלטו על ענפי מסחר שונים ועסקו בתפקידי תווך עם אירופים.
בלחץ מדינות אירופה, פירסם בשנת 1857 מחמד באי, שליט תוניסיה, "חוקת יסוד" שמעניקה ליהודים שוויון בפני החוק. ביצוע החוקה הושעה, ורק ב- 1881 תחת החסות הצרפתית, זכו היהודים לשוויון זכויות וניתנה להם רשות לקנות קרקעות ולבחור באזרחות צרפתית. אך בפועל נשארו סממני אפלייה: מ- 1884 התמנו יהודים כנציגים במועצות עירוניות פחות מכפי שיעורם באוכלוסייה. ב"מועצה הגדולה" (בית הנבחרים) הוקצו ב- 1922 רק שלושה מושבים ליהודים. הצרפתים ניסו להגביל את האוטונומיה של הקהילות, ב- 1891 ביטלו את משרת הקאיד כנשיא היהודים; ב- 1900 נקבע שוועד הקהילה יהיה ממונה, יקרא "קופת העזרה והצדקה" ותפקידיו יצומצמו לענייני פולחן וצדקה. ב- 1921 הונהגה רפורמה והוקם ועד קהילה נבחר. מספר היהודים היה אז 48,000 וב- 1936 הגיע מספרם ל- 60,000.
המפלגה הלאומית "התוניסאים הצעירים", שנוסדה ב- 1908, ויורשתה מפלגת "אל-דסתור" (החוקה) ב- 1920, ששאפו להנהגת משטר חוקתי-אסלאמי, הסבו דאגה ליהודים. אך בשנת 1934 ייסד חביב בורגיבה את מפלגת "ניאו דסתור" וביקש לצרף אליה חברים יהודים.
בתקופת שלטון וישי בצרפת (מיוני 1940 עד נובמבר 1942) נושלו יהודים מעסקיהם, סולקו ממשרות ציבוריות ומעיסוק ברפואה ובעריכת-דין, וכל הארגונים ותנועות הנוער נאסרו. יהודים נתיני מדינות זרות נעצרו במחנה "גומבטה" בתקופת הכיבוש הגרמני (נובמבר 1942 - מאי 1943). כ- 5,000 יהודים נכלאו ב- 32 מחנות לעבודת כפייה, עשרות ניספו במחלות, בהפצצות ובניסיונות בריחה. כעשרים יהודים שולחו למחנות ריכוז באירופה.
בשנת 1946 היו בתוניסיה כ- 70,000 יהודים בעלי אזרחות תוניסאית ועוד כ- 30,000 בעלי אזרחות צרפתית או איטלקית. הפעילות הציונית גברה כבר בשלהי מלחמת העולם השנייה. פעלו תנועות הנוער "תורה ועבודה", "גורדוניה", "דרור", "ביתר" ואחרות. בשנים 1943-1941
עלו יהודים באמצעות סרטיפיקטים וכמעפילים בלתי לגליים. ב- 1948 נפתחו משרדי הסוכנות בתוניס ועד 1952 עלו כ- 15,000 . בשנת 1956 קיבלה תוניסיה עצמאות ויהודים מילאו תפקיד בפוליטיקה התוניסית, בפרלמנט ובמערכת המשפט. אמנם השלטונות החלו להצר את צעדי היהודים אך הפעילות הציונית לא הופרעה. ב- 1957 הוקמה הגנה יהודית מחשש לפגיעות בנפש. בשל חשש לאנטישמיות עזבו את תוניסיה בין יולי 1961 לדצמבר 1962 כ- 30,000 יהודים, מרביתם לצרפת. בשנים 1965-1964 היגרו כ- 12,000 בגלל מדיניות הלאמה של הממשלה. לאחר מלחמת ששת הימים (1967) ועד 1971 עזבו כ- 15,000 בגלל התנכלויות לנפש ולרכוש. בשנת 1987 נותרו בתוניסיה כ- 2,500 יהודים. לפי רישומי הקונגרס היהודי העולמי בשנת 1997 חיו בתוניסיה 1,900 יהודים.
דמותה של הקהילה
יהודי תוניסיה היו עירוניים ברובם והתיישבו בצמתי מסחר ובערי החוף כדי לעסוק במסחר ובתפקידי תורגמנים ומתווכים. תופעת לואי של הנהירה לערים הייתה צמיחת ה"חארה" (השכונה) היהודית.
תוניסיה קלטה יהודים ממגורשי ספרד במאה ה- 15. במאה ה- 17 הגיעו מהגרים מליוורנו ומפלרמו שבאיטליה, הם נקראו "גראנה", תרמו לתרבות ולכלכלה, וקיימו קהילות ובהן מוסדות ובתי כנסת נפרדים מקהילות ה"תואנסה" (היהודים התוניסאים).
ר' יצחק חי טייב (1837-1743) מרבניה הדגולים של תוניסיה השפיע על החיים הרוחניים והדתיים של הקהילה. בראש הקהילה עמד ה"קאיד" (שיח' אל-יהוד - ראש היהודים), שהיה המנהיג החילוני ועסק בגביית מיסים ובאכיפת החוק, עד שבוטלה כהונתו בידי הצרפתים ב- 1898. תחת השלטון הצרפתי התפתחה מערכת החינוך הצרפתית של "אליאנס" אך היה גם לימוד תורה משגשג בישיבות ובתלמודי תורה.
היהודים לא מיהרו להתאזרח בצרפת, דוגמת יהודי אלג'יריה, מחשש הגיוס לצבא. איטליה המשיכה להשפיע באמצעות קהילות ה"גראנה" גם בתקופת השלטון הפשיסטי, וזכתה לתמיכת היהודים, ולכן הם ניצלו מהפקעת רכוש וממחנות כפייה בימי מלחמת העולם השנייה.
הקהילות שעיצבו את דמותה של יהדות תוניסיה היו קהילות כמו ג'רבה בעלת המסורת הרבנית העתיקה; סוסה שפיתחה מרכז תרבותי יהודי חילוני בלשון הערבית, וקהילת תוניס, שהציגה השפעה תרבותית צרפתית חזקה ופעילות ציונית בהשפעה סוציאליסטית, לעומת ההשפעה הרוויזיוניסטית בקהילות ערי השדה.