חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי בולניק

בולניק BALNINKAI


עיירה במחוז וילקומיר (UKMERGE), מזרח ליטא.


בולניק, אחוזה שהייתה לכפר ואחר כך לעיירה, שוכנת על גדות נהר לחופי אגמים עשירים בדגה. העיירה נחרבה בימי מלחמת העולם הראשונה, נבנתה מחדש, ובשנים 1918 - 1940 בימי ליטא העצמאית ישבו בבולניק כ-50 משפחות יהודיות. הילדים למדו ב"חדר" ומקצתם המשיכו בלימודיהם בגימנסיה העברית או בגימנסיה האידית בעיר המחוז ווילקומיר.


פרנסתם של יהודי המקום היתה על חקלאות זעירה, על מסחר עם הכפריים ועל רוכלות ודייג באגמי הסביבה. עם זאת חיו משפחות רבות חיי עוני ודלות.


בשנת 1941 ישבו בבולניק כ-230 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

זמן קצר אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נכנס הצבא הגרמני לבולניק. כנופיית ליטאים החלה להתענות ליהודי העיירה מיד עם נסיגת הסובייטים. הם פרצו לבית יהודי, והרגו את ששת בני המשפחה, אחרי שהתעללו בהם.

זמן קצר אחרי הכיבוש גורשו כל יהודי העיירה לפודז'לווה (Z'ELVA) הסמוכה. וביום י"ג באלול תש"א, 5 בספטמבר 1941, הובלו ליער פיבונייה (PIVONIJA) ליד העיר וילקומיר. שם נרצחו ביריות יהודי בולניק יחד עם יהודי פודז'לאווה.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
121364
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:

וילקומיר UKMERGE, VILKOMIR

עיר מחוז במרכז ליטא.


וילקומיר שוכנת על אם הדרך בין קובנה לדווינסק (DAUGAVPILS) שבלאטויה ובין וילנה לריגה שבלאטוויה, על גדות נהר שוואנא (SVENTOJI) החוצה את העיר לשתיים: העיר החדשה ו"מעבר לנהר" שם היו שכונות העוני. גשר מחבר את שני חלקי העיר. ראשיתה של וילקומיר במאה ה-13 כמבצר לשמירת הדרכים, צבאות רבים עברו דרכה ומלחמות רבות התחוללו בה, והעיר עברה משלטון אחד למשנהו (רוסים, ליטאים, שוודים, גרמנים ופולנים). במחצית הראשונה של המאה ה-16 הוענקו לווילקומיר זכויות של עיר לפי "חוקת מאגדבורג" ונקבעו בה שני ימי שוק שבועיים ויום שוק שנתי. לאחר החלוקה השלישית של פולין (1795) עברה העיר לשלטון רוסיה הצארית.


הקהילה היהודית

יהודים התחילו להתיישב בווילקומיר בסוף המאה ה-16. הם בנו בית כנסת וקיבלו קרקע לבית קברות. בשנת 1766 ישבו שם 716 נפש. ב-1864 חיו בעיר 4,561 יהודים ולהם שני בתי כנסת ו- 12 מניינים. במפקד של 1897 נימנו 7,287 יהודים, שהיו %53 מכלל האוכלוסיה, וב-1914 הגיע מספרם ל-10,000 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות הרוסיים את היהודים מהעיר והתירו רק לרופא הצבאי היהודי ד"ר קצנלבוגן להשאר. הרופא "ויתר על הכבוד" ויצא את העיר עם שאר היהודים. קצתם הוגלו לרוסיה וקצתם מצאו מקלט בווילנה וסביבתה. העיר נכבשה בידי הגרמנים ובאו אליה יהודים מהסביבה. ב-1918, כאשר פינו הגרמנים את העיר וגדודי הצבא האדום התקרבו, ניסו הפולנים להשתלט על האיזור. היהודים ארגנו הגנה עצמית, ושלחו משלחות לסובייטים והפצירו בהם לכבוש את העיר. ב-1918 נכנס הצבא האדום לווילקומיר, ונשאר בה כחצי שנה. תחת לחץ של גדודים ליטאים מתמרדים נאלצו הבולשביקים לפנות את העיר. היהודים, שבינתיים נתאכזבו משלטון הבולשביקים, קיבלו בעין יפה את השלטון הליטאי שהכריז על מתן שוויון זכויות ליהודים והבטיח לשפר את מצבם. אך כעבור כמה ימים פרצו פרעות בעקבות "אספת העם" שהיהודים קיימו לכבוד הצהרת בלפור. פורעים ליטאים ירו ביהודים למוות והיכו ופצעו עשרות אחרים.

בליטא העצמאית (1918 - 1940), עם מתן זכויות אזרחיות ולאומיות ליהודים, התאוששו חיי הכלכלה והחיים הציבוריים. יהודים החלו לחזור לווילקומיר והתקבלו בזרועות פתוחות על ידי יהודי המקום ועל ידי הג'וינט, שפתח משרד במקום. ניתנה רשות לוועד הקהילה לתת לפליטים תעודות זהות זמניות. באותה תקופה התנדבו מאות מיהודי וילקומיר לשרת בצבא הליטאי. בבחירות לעיריה זכו היהודים ברוב ובן ציון גולדברג נבחר לראש העיריה. במוסדות העיריה עבדו יהודים רבים, שליטתם בשפה הליטאית עלתה על זו של הליטאים עצמם.

בבחירות לוועד הקהילה היה מאבק קשה בין הציונים לבין מתנגדיהם ולמרות הניגודים הצליחה הקהילה לשקם את מוסדות הדת, החינוך והסעד. ב-1921 חיו בווילקומיר 7,000 יהודים וב-1935 הגיע מספרם ל-8,000 (מתוך אוכלוסיה של 15,000).

בעיר היו 12 בתי תפילה, ביניהם בית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה ה-17 וה"שטיבל" של חסידי חב"ד. כס הרבנות של וילקומיר היה מהחשובים בליטא. העיר התפרסמה בזכות למדניה, וישיבותיה העמידו מאות תלמידי חכמים. הרב האחרון שכיהן בוילקומיר היה ר' יוסף זוסמנוביץ ("הירושלמי") והרב האחרון בשכונת "מעבר לנהר" היה ר' יעקב רזניק. שניהם ניספו בשואה.

וילקומיר הייתה מבצרה של היהדות החרדית ושימשה מרכז רוחני ותרבותי במשך מאות שנים. כמו-כן יצאו לה מוניטין כעיר של קנאים; בשנות ה-60 למאה ה-19 התקיימה שם מחלוקת ממושכת בין ה"מתנגדים" לבין ה"חסידים", החסידים רצו להושיב רב חסידי לצידו של אב בית הדין ה"מתנגד". כן התנהלה מלחמה חריפה נגד ההשכלה והמשכילים, בייחוד בימי ר' משה לייב ליליינבלום (מל"ל).

לפני מלחמת העולם הראשונה היתה בעיר ישיבה גדולה וכן "תלמוד תורה" ו"חדרים". בסוף המאה ה-19 נפתחו בתי ספר ממשלתיים ושפת ההוראה בהם היתה רוסית. במקום היו גם בית ספר יהודי, בית ספר עירוני, פרוגימנסיה ואחר כך גימנסיה, תלמידים יהודים התקבלו ללא הגבלה.

בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה הקימו היידישיסטים ספרייה גדולה, להקת דרמה, תזמורת ומקהלה. כל אלה הגבירו את השפעתו של ה"בונד" ושל התנועה היידישיסטית בעיר ובסביבה.

כמו-כן היו בעיר המוסדות הבאים: ישיבה גדולה בבית המדרש הישן, שתי גימנסיות (עברית ויידיש) אשר התמזגו בשנת 1934 לגימנסיה עברית אחת, בית ספר עממי "יבנה", בית ספר "תרבות", בית ספר למלאכה, גן ילדים "תרבות" ושתי ספריות. הישיבה והגימנסיות שימשו גם את העיירות הסמוכות.

הקהילה קיימה מוסדות לרווחת הפרט, ביניהם בית חולים, מושב זקנים, בית יתומים. בית היתומים שכן בבנין מודרני, שסמוך אליו היה בית קולנוע שרווחיו הוקדשו לאחזקת בית היתומים. לקהילה היה בית מרקחת ציבורי שהכנסותיו שימשו לצרכי סעד ועניי העיר היהודים קיבלו בו תרופות חינם. כמו-כן חילקה הקהילה עצי הסקה לנצרכים.

בעבר עסקו היהודים של וילקומיר בכריתת עצים ובמסחר בהם. כמו-כן סחרו בתבואה ובפשתן שאותם הובילו על רפסודות בנהר. כאשר החלו לעבור בעיר שיירות של סוחרים יהודים בדרכם למרכזי המסחר הגדולים (וילנה, פטרבורג, וארשה) גדלה מעורבותם של יהודי וילקומיר במסחר, והם מילאו תפקיד מרכזי בייצוא עצים ופשתן לגרמניה.

סוחרים יהודים מווילקומיר השתתפו דרך קבע בבורסות של קניגסברג, דנציג ושטטין. כן היו בוילקומיר יהודים בעלי טחנות קמח (במאה ה-י"ט היה בעיר ארגון יהודי של טוחני קמח). בורסקאות, שריפת לבנים ותעשיית כלי חרס היו בידי בעלי מקצוע יהודים. גם ענפי הטקסטיל, המכולת וחומרי הבנין היו רובם ככולם בידי סוחרים יהודים.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו כ-900 חקלאים יהודים בווילקומיר וסביבתה. יהודי היישובים הסמוכים עסקו גם במלאכה וקצתם היו פונדקאים. בעיר עצמה החזיקו יהודים באכסניות לסוחרים עוברי אורח. בין בעלי המלאכה היהודים היו בנאים, שעסקו גם בבניית גגות לכנסיות נוצריות, נפחים ופחחים, חייטים יהודים תפרו בגדים לשוק החופשי ובשביל הצבא שחנה במקום. רוב העגלונים היהודים למדו לנהוג בשנות העשרים למאה העשרים, אחרי שנכנסו המשאיות הראשונות לשוק ההובלות. עד לשנות ה-20 לא היתה בעיר צנרת של מים ושואבי מים יהודים הביאו מים לבתים מן הנהר והבארות.

בשנת 1935 מפעלים רבים היו בידי יהודים ואלה הם: שלוש מנסרות, שתי טחנות קמח, בית חרושת לעורות, בית חרושת ללוחות חרסינה לתנורים, שתי משרפות יין, תעשיית קארטון, בית חרושת למשקאות, שני בתי חרושת ללבנים, שני בתי חרושת לכלי נשק וששה בתי בורסקאות. הבנק היהודי העממי נוסד ב-1920, וב-1929 היו בו 593 חברים. כן היו כמה בנקים פרטיים.

בחיים הציבוריים היו פעילים סניפי כל המפלגות: "אגודת ישראל", הקומוניסטים, "החלוץ". ארגוני הנוער היו: "השומר הצעיר", "גורדוניה" ו"ביתר" ואגודות הספורט "מכבי", "הפועל" ו"יאק". כמו-כן הייתה שם "אגודת נשים".

בשנת 1935 נמנו בווילקומיר כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. החיים היהודיים הציבוריים שותקו, הלאמת הרכוש הציבורי הכבידה על הכלכלה, אבל היהודים השתלבו בפקידות השלטון.

שלשה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את וילקומיר. העיר היתה מלאה בפליטים יהודים ממערב ליטא.

מיד עם הכיבוש פשטו ליטאים מקומיים על בתי היהודים, בזזו את רכושם, התעללו בהם ורצחו אחדים. היהודים הואשמו בהריגת שני חיילים גרמנים שנפגעו מכדורים תועים, מנהיגי קהילה ונכבדים נעצרו כערבים, חיילים גרמנים הוציאו רופאים ואחיות מבית החולים היהודי ועצרו עורכי דין ועסקני ציבור. כולם הובלו לחצר בית הסוהר ועונו באכזריות, לבסוף נרצחו בבית הקברות הפרבוסלאבי. בענויים ובמעשי הרצח השתתפו מפקד המשטרה החשאית הליטאי ותושבים ליטאים בני העיר, שהיו מוכרים ליהודים.

בחסות הגרמנים אסרו חברי אותה הכנופיה כ-200 יהודים באמתלה ששיתפו פעולה עם הקומוניסטים; ואחרי שעינו גם אותם, הם הובלו ליער פיבוניה הסמוך ונרצחו שם ביום ט' בתמוז, 4 ביולי 1941. באמצע יולי עצרו ליטאים 12 צעירות יהודיות, אנסו ורצחו גם אותן.

בראשית אוגוסט 1941 נתחם גיטו בשכונות העוני של וילקומיר והגרמנים פקדו על היהודים לעבור לשם תוך 12 שעות. הגיטו הוקף במשמרות של ליטאים חמושים. היהודים הוגבלו בתנועתם בעיר והקנייה בחנויות נאסרה עליהם. יום יום לקחו הגרמנים צעירים יהודים לעבודות כפייה, ואת המבוגרים נהגו להעסיק בעבודות משפילות ברחובות העיר.

במשך חודש אוגוסט לקחו הגרמנים קבוצות של צעירים וצעירות יהודים ממקומות עבודתם ליער פיבוניה ושם רצחו אותם וקברו בחפירות הסמוכות לבית חרושת ללבנים. באותה תקופה נרצחו באותו מקום גם צעירים וצעירות יהודים מ-11 עיירות מהסביבה.

בי"ג אלול תש"א, 5 בספטמבר 1941, נרצחו ביער פיבוניה 6,437 גברים, נשים וילדים, יהודי וילקומיר ועיירות הסביבה.

בגיטו נותרו רק קשישים וחולים, נשים וילדים. ב-ה' תשרי תש"ב, 26 בספטמבר 1941, הקיפו חיילים גרמנים ושוטרים ליטאים את הגיטו, וכל תושביו הובלו ליער פיבוניה. הם נרצחו בירי מקלעים וגופותיהם כוסו באדמה במקום שנפלו. יהודים שהסתתרו נתגלו ונרצחו גם הם.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בשנת 1950, ביזמת פעילים משרדי הקהילה היהודית בוילקומיר והסביבה, הוקמה מצבה לזכר הקורבנות באתר ההריגה.

בשנת 1989 לפי נתוני הארגונים היהודים היו העיר 12 יהודים. ישנו בית כנסת והקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית משותפת עם קהילת פוניביז'.הקהילה גם משתתפת בפעילות היהודית של ליטא.

בית הקברות היהודי מוזנח וכול המצבות נעלמו משטחו.

לעיר מגיעים טיולי שורשים של יהודים ממקומות שונים בעולם.

פודז'לווה ZELVA

עיירה במחוז וילקומיר (UKMERGE), מזרח ליטא.


הקהילה היהודית בפודז'לווה היא מהקדומות בליטא. בראשית המאה ה-18 הייתה הקהילה מסופחת לקהילת וילקומיר בכל שרותי הדת כולל בית עלמין, עד שקידשה בית עלמין משלה ונעשתה לקהילה עצמאית.

בעיירה היו שני בתי תפילה, של חסידים ושל מתנדבים.

ב-1927 נוסד בית ספר של "יבנה" ובאכסנייתו פעל גם ארגון חלוצי.

בין יהודי פודז'לווה היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה והתפרנסו על ימי השוק שהתקיימו בעיירה ובסביבתה. לרובם היו גם משקי עזר קטנים ליד בתיהם.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפודז'לווה כ-400 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) החלו ליטאים לאומנים, שהתארגנו בפודז'לווה, להתעלל ביהודים; הם פלשו לבתיהם שדדו אותם ורצחו את הגברים. כ-60 יהודים נרצחו בעיירה באותה עת, כמה יהודים שלחו יד בנפשם.

כשנכנסו הגרמנים לעיירה הורו על גזירות ואיסורים על היהודים. בפיקוח הליטאים הוצאו יהודים מדי יום ביומו לעבודות קשות ומשפילות.

המשטרה הליטאית הכינה רשימות של יהודי העיירה עבור הגרמנים, וב-22 באוגוסט נאספו על פיהן 125 יהודים ושולחו לבית הסוהר בוילקומיר, משם לא שבו ונרצחו כנראה עם יהודים נוספים מוילקומיר והסביבה.

ב-י"ג באלול תש"א, 5 בספטמבר 1941, אספו את כל היהודים הנותרים באסם והובילום בעגלות ליער פיבוניה (PIVONIJA) שליד וילקומיר. שם נרצחו ונטמנו בקברי אחים עם אלפי יהודי מחוז וילקומיר.

כעבור כמה חדשים תפשו הגרמנים כמה משפחות יהודיות שהסתתרו אצל איכרים בכפרי הסביבה ורצחו אותם.

ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי בולניק
בולניק BALNINKAI


עיירה במחוז וילקומיר (UKMERGE), מזרח ליטא.


בולניק, אחוזה שהייתה לכפר ואחר כך לעיירה, שוכנת על גדות נהר לחופי אגמים עשירים בדגה. העיירה נחרבה בימי מלחמת העולם הראשונה, נבנתה מחדש, ובשנים 1918 - 1940 בימי ליטא העצמאית ישבו בבולניק כ-50 משפחות יהודיות. הילדים למדו ב"חדר" ומקצתם המשיכו בלימודיהם בגימנסיה העברית או בגימנסיה האידית בעיר המחוז ווילקומיר.


פרנסתם של יהודי המקום היתה על חקלאות זעירה, על מסחר עם הכפריים ועל רוכלות ודייג באגמי הסביבה. עם זאת חיו משפחות רבות חיי עוני ודלות.


בשנת 1941 ישבו בבולניק כ-230 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 ספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

זמן קצר אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות ב-22 ביוני 1941, נכנס הצבא הגרמני לבולניק. כנופיית ליטאים החלה להתענות ליהודי העיירה מיד עם נסיגת הסובייטים. הם פרצו לבית יהודי, והרגו את ששת בני המשפחה, אחרי שהתעללו בהם.

זמן קצר אחרי הכיבוש גורשו כל יהודי העיירה לפודז'לווה (Z'ELVA) הסמוכה. וביום י"ג באלול תש"א, 5 בספטמבר 1941, הובלו ליער פיבונייה (PIVONIJA) ליד העיר וילקומיר. שם נרצחו ביריות יהודי בולניק יחד עם יהודי פודז'לאווה.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

ליטא
פודז'לווה
וילקומיר
ציוני דרך בתולדות יהודי ליטא

גם לפני האיחוד בין ליטא ופולין מצבם של יהודי ליטא, שהתיישבו באזור במחצית הראשונה של המאה ה-14, היה, פחות או יותר, זהה לאחיהם מפולין, ונע כמטוטלת בין קבלת כתבי זכויות מיוחדות מהנסיכים המקומיים ועד גירושים והתפרצויות אנטישמיות מקומיות-
תוצאה של הסתה דתית נוצרית וקנאה לאור הצלחתם הכלכלית (אף-על-פי שרוב היהודים היו עניים וחיו מהיד אל פה). שיתוף הפעולה הפורה בין הקהילות היהודיות, היותם יודעי קרוא וכתוב וכישרונם הפיננסי הטבעי, העניקו ליהודים יתרון יחסי על פני המקומיים והובילו אצילים רבים להזמינם לנהל את אחוזותיהם. וכך, לצד העיסוקים המסורתיים במלאכות "יהודיות" כמו חייטות, קצבות, סופרי סת"ם ועוד, התגבש מקצוע "יהודי" חדש: חכירת קרקעות וניהול אחוזות של אצילים.
עם הקמת הממלכה המאוחדת של ליטא-פולין (1569-1795) והתעצמות מעמד האצילים בליטא, התחזק כוחם של היהודים החוכרים
שהרחיבו את עסקי החכירה גם לבתי מרזח ופונדקים, בעיקר בכפרים. באותם שנים הגוף שנשא ונתן עם השלטונות היה "ועד ארבע
הארצות" (פולין גדולה, פולין קטנה, ליטא ורוסיה ווהולין) שריכז תחת סמכותו מאות קהילות יהודיות ותיווך בינם לבין השלטונות.
היהודים חיו עם עצמם בתוך עצמם. הם דיברו את שפתם הייחודית- היידיש, ייסדו מוסדות חינוך ובתי דין פנימיים וניהלו את ענייני
הקהילה בכל מעגלי החיים, עד הפרט האחרון. עדות לסולידריות היהודית אפשר למצוא בתגובה של יהדות ליטא לפרעות חמלינצקי
(1648) שהכו באחיהם הפולנים. מיד אחרי הפרעות אסף "ועד מדינת ליטא" מן הקהילות שבתחומו סכומי כסף גדולים לפדיון יהודים
שנפלו בשבי הטטריים, והכריז על אבל ברחבי המדינה. כאות הזדהות נאסר על יהודי ליטא ללבוש בגדים מהודרים ולענוד תכשיטים למשך
שלוש שנים!
סיפוח שטחי ליטא לרוסיה (1772-1795) סימן את ראשית הניסיונות לשילובם של היהודים באימפריה. הרוסים לא סבלו את מצב
העניינים בו היהודים מתבדלים בינם לבין עצמם וכפו עליהם את חובת החינוך הכללי, ("תקנות היהודים", 1804) וכן את הגיוס לצבא
הצאר (גזירת הקנטוניסטים, 1825). גם במישור הכלכלי נפגעו היהודים עם פיחות מעמד האצילים ואיתם עסקי החכירות שהלכו ונתמעטו.

רעיונות ההשכלה שחדרו למרחב היהודי, שעד אז הסתיים בסוף העיירה, גרמו ל-"רעידת אדמה" תרבותית. נערים קראו בסתר ספרות
זרה, בנות החלו ללמוד ב-"חדרים" המסורתיים, ואת הזקן המסורתי החליפו פנים מגולחות למשעי ומשקפי צבט אופנתיות. שינויים אלו
הובילו למשבר במוסד המשפחה. בנים עזבו את הבית כדי לרכוש השכלה ושיעור מספר הגירושין גדל. הסיפור הנפוץ באותה תקופה היה,
שליהודי ליטא ופולין יש סימן: אם בבית מוצאים שתי בנות בוגרות, לא שואלים אם הראשונה התגרשה, אלא מתי התגרשה השנייה. זאת
ועוד: במחצית השנייה של המאה ה-19 התרחש מעבר המוני של יהודים לערים הגדולות וילנה, קובנה ושאולאי. החברה היהודית
הליטאית הפכה להיות "חברה נוסעת" ופרנסות ישנות כמו נגרות וסנדלרות נדחקו לטובת מקצועות חופשיים כמו בנקאות ופקידות.
ליהדות ליטא ישנו גם קשר מיוחד לארץ ישראל, כשבשנת 1809 עלו לארץ מספר גדול של תלמידי הגאון מווילנה- הגר"א (על הגר"א ראה
במשך ציר הזמן) והתיישבו בצפת וירושלים. עולים אלו ייסדו את בית חולים "ביקור חולים" בירושלים וכן סייעו בהקמת המושבות גיא
אוני, פתח תקווה ומוצא.


1850 | ירושלים דליטא

באמצע המאה ה-19 החלה להתגבש קהילה יהודית גדולה בעיר וילנה. בשנת 1850, למשל, חיו בווילנה כ-40 אלף יהודים. וילנה,
שכונתה "ירושלים דליטא", נחשבה למרכז יהודי רוחני ראשון במעלה. בעיר זו התגבשה דמותו של "הלמדן הליטאי", שהאב-טיפוס שלו
היה רבי אליהו בן שלמה זלמן (הגר"א, 1720–1797).
הגר"א, הידוע בכינויו "הגאון מווילנה", נחשב כבר בילדותו לעילוי. נאמר עליו כי "כל דברי התורה היו שמורים בזכרונו כמונחים בקופסה"
והאגדות מספרות שכבר בגיל עשר החל לשאת דרשות בבית-הכנסת. הגר"א התפרסם במלחמת החורמה שניהל נגד תנועת החסידות.
הוא עצמו התגורר בבית צר מידות והסתפק במועט. הוא מעולם לא נשא במשרה ציבורית והתפרנס מקצבה זעומה שקיבל מהקהילה
היהודית. הגר"א היה בקיא גם במתמטיקה, אסטרונומיה, דקדוק עברי ועוד.
לדעת חוקרים רבים, אחת הסיבות לפריחתה של תנועת ההשכלה בקרב יהודי ליטא היתה העובדה שמשכילים רבים היו בעברם תלמידי
ישיבות עם יכולות אינטלקטואליות יוצאות דופן, פועל יוצא של אתוס "הלמדן" שעוצב בצלמו ובדמותו של הגאון מווילנה.
גם לדפוס היה חלק ניכר בהפצת ההשכלה בעולם הליטאי. בשנת 1796 הוקם בווילנה דפוס עברי, ובשנת 1799 העביר רבי ברוך ראם את
בית-הדפוס שלו מעיירה ליד גרודונו לעיר וילנה. בבית-הדפוס הזה הדפיסו לימים את התלמוד הבבלי. בשנת 1892 נפתחה בווילנה
ספריית סטראשון, שהפכה לימים לאחת הספריות היהודיות הגדולות באירופה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 דרך כוכבה של הספרות העברית בווילנה. "ירושלים דליטא" היתה כור מחצבתם של כמה מאבות
השירה והפרוזה העברית, ובהם אברהם דב לוינזון (אד"ל), מיכה יוסף (מיכ"ל), ר' מרדכי אהרן גינזבורג ויהודה ליב גורדון (יל"ג), אשר
שילבו ביצירתם בין ישן לחדש ופתחו לקוראיהם היהודים חלונות של דעת והשכלה.


1880 | הווה גולה למקום של תורה

דמותו של התלמיד החכם הליטאי היתה אספקלריה של הפרופיל היהודי הליטאי הכללי, שהיה "לפי טבעו איש השכל, ההיגיון, צנוע ועניו,
העובד את ה' מתוך הבנה שזוהי הדרך. הוא אינו מאמין שהרבי יודע לעשות נפלאות מחוץ לגדר הטבע". (הציטוט לקוח מתוך הספר
"בנתיבות ליטא היהודית" תשס"ז, עמ' 11)
מייסד עולם הישיבות הליטאי היה הרב חיים מוולוז'ין, תלמידו של הגאון מווילנה. ר' חיים קיבץ את כל הישיבות הקטנות שהיו פזורות
לאורכה ולרוחבה של ליטא וריכז אותן תחת ישיבה אחת בעיר וולוז'ין. ישיבת וולוז'ין פעלה עד שנת 1892 והיתה לסיפור הצלחה. ר' חיים
מיתג אותה מראש כאליטיסטית, עובדה שהובילה אלפי בחורים מכל מזרח אירופה לנסות להתקבל אליה ובכך לקיים את הציווי הדתי
"הווה גולה למקום של תורה".
ר' חיים אימץ את תפיסתו החינוכית של הגר"א, שהסתייג מפלפול לשמו והנהיג לימוד שיטתי של התלמוד. זאת, בניגוד לנוהג שרווח
בישיבות הגדולות בפולין, שנקטו את שיטת השקלא והטריא (השיג והשיח הפלפולי).
בשנת 1850 החל להתגבש בליטא זרם דתי חדש, זרם המוסר, שלטענת חוקרים רבים היה תגובת נגד לרוח השכלתנית והרציונלית
שנשבה מישיבת וולוז'ין. מייסדו של הזרם היה הרב ישראל מסלנט, עיירה בצפון-מערב ליטא. לשיטתו של זרם המוסר, שהזכיר תפיסות
נוצריות קתוליות, האדם הוא חוטא מנעוריו ועליו לבחון את עצמו ולנסות לתקן את מידותיו בעזרת הלימוד. מרחב התיקון היה הישיבה,
שהקצתה כמה שעות ביום ללימוד ספרי מוסר, ובראשם "מסילת ישרים" לרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו).
בשנת 1881 נוסדה בפרברי העיר קובנה ישיבת סלובודקה, שהיתה הראשונה והמובהקת מבין ישיבות זרם המוסר. לימים הוקמו בליטא
גם ישיבות מוסר נוספות, בין השאר בעיירות נובהרדוק וקלם.


1903 | בונד-ינג

בעקבות הפוגרומים ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית בשנים 1881-2 ("הסופות בנגב") נמלטו רבבות מיהודי ליטא למערב, בעיקר
לארצות-הברית, לדרום-אפריקה ולארץ-ישראל. בימים ההם נמצאו לתנועה הציונית תומכים רבים בקרב יהודי ליטא. בנימין זאב הרצל
חזה כי התנועה הציונית תתנחל בלבבות יהודי מזרח אירופה יותר מאשר בקרב יהודי מערב אירופה, שרבים מהם איבדו כל זיקה לזהותם
היהודית. ואכן, כשביקר הרצל בליטא, בשנת 1903, קיבלו אותו ההמונים בכבוד מלכים. גם לתנועות הנוער של השומר-הצעיר, החלוץ,
בית"ר וצעירי-המזרחי, שעשו בליטא נפשות למפעל הציוני, היה חלק בזיקה ההולכת וגוברת של יהודי ליטא לציונות.
בד בבד פרחה שם גם השפה העברית, בזכות פעילותם של רשת בתי-הספר העבריים תרבות, הגימנסיה הריאלית העברית, תיאטראות
ובהם הבימה-העברית וכן עיתונים עבריים, שהנפוץ שבהם היה העיתון הווילנאי "הכרמל".
ואולם, ליטא לא היתה רק בית-גידולם של ציונים נלהבים, אלא גם ביתה של הנמסיס של התנועה הציונית, תנועת הבונד, שדגלה
באוניברסליות סוציאליסטית וקנאות לשפת היידיש. תנועת הבונד, שנוסדה בווילנה ב-1897 (הלוא היא שנת הקונגרס הציוני הראשון
בבאזל), כמעט נשכחה מהזיכרון הקולקטיבי היהודי. ואולם, בימים ההם של ראשית המאה ה-20, כשהרעיון הסוציאליסטי היכה שורש
ברחבי אירופה בכלל ובעולם היהודי בפרט, היתה התנועה פופולרית ביותר. עדות לעוצמתה היתה ההפגנה הגדולה שאירגנה בווילנה
באחד במאי 1900, ובה השתתפו כ-50 אלף איש.


1914 | אני הייתי ראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נפוצה בליטא עלילה ולפיה קומץ יהודים מקוז'ה, כפר סמוך לעיר שאולאי, סייעו לאויב הגרמני ואותתו לו בלילות על תנועת כוחות צבאו של הצאר. העלילה העניקה לשלטונות הרוסיים הצדקה לגירוש של רבבות יהודים מבתיהם. המגורשים התפזרו ברחבי רוסיה הדרומית. לרבים מהם, במיוחד לבני הנוער, היתה זו הפעם הראשונה מחוץ לתחום המושב הליטאי. רבים מהמגורשים, ובהם בני ישיבות, התערו בחיים הסואנים והססגוניים של ערי רוסיה הדרומית ורחקו ממורשת בית אבא.
היהודים שנותרו בליטא נאלצו לחיות תחת שלטונה של גרמניה הקיסרית, שהנהיגה משטר צבאי חמור וחייבה אותם בעבודות כפייה גם
בשבתות ובחגים היהודיים. מנגד, השלטונות התירו ליהודים להתקבל לעבודה בשירותים הציבוריים, בעיריות, בדואר וברכבות – תחומים
שהיו סגורים בפניהם בעבר. הגרמנים אף הגדילו לעשות והתירו ליהודים להקים בתי-ספר, ספריות, מועדונים ותיאטרון ביידיש. בכך הזרימו שלטונות גרמניה חמצן יקר ערך לתרבות היהודית הליטאית, שספגה מכה קשה עם פרוץ המלחמה.
בסוף המלחמה, עם התמוטטות החזית הרוסית וכריתת ברית השלום בין רוסיה הסובייטית לגרמניה, קמה לתחייה מדינת ליטא
העצמאית. כ-100 אלף יהודים שבו אז בקבוצות מאורגנות ("אשלונים") מרוסיה לליטא והצטרפו לכ-60 אלף היהודים שהקדימו לחזור
לליטא לבדם או בקבוצות קטנות.


1921 | תור הזהב של יהדות ליטא

התקופה שבין שתי מלחמות העולם נחשבת לתור הזהב של יהדות ליטא. עם כינונה של ממשלת ליטא העצמאית זכו היהודים לאוטונומיה
ולשוויון זכויות מלא, וכן לייצוג במועצה המחוקקת הליטאית הראשונה (ה"טאריבא"). חרף העובדה שבשלהי 1921 חלק גדול ומשמעותי
מהקהילות היהודיות הליטאיות – ובראשן קהילת וילנה – נותר מחוץ לגבולות מדינת ליטא העצמאית, הקיבוץ היהודי בליטא מנה למעלה
מ-80 קהילות מאורגנות, שנבחרו בבחירות חופשיות. עולם הישיבות המפוארות – פוניבז', סלובדקה, טלז – חזר לימי גדולתו. העיתונות
והספרות פרחו, והיידיש והעברית משלו בכיפה.
כמו בכל העולם היהודי, גם בליטא התקיימה פעילות לאומית תוססת. ארגוני נוער והכשרות מכל הגוונים גידלו דור של נוער יהודי-חלוצי.
לצדם פעלו המפלגות הלאומיות, ובהן הבונד הסוציאליסטית; תנועת המזרחי, שנציגיה מילאו תפקיד פעיל בצמרת העסקנות הציונית;
הרביזיוניסטים; והשומר-הצעיר. בליטא פעלו מאות גני ילדים לצד רשת בתי-הספר העבריים של תרבות ומפעל הגימנסיות העבריות,
שהפעיל 13 בתי-ספר לאורכה ולרוחבה של ליטא.
ברם, התגברות האנטישמיות בכל רחבי אירופה, כמו גם התחזקותן של תנועות פשיסטיות, זלגו גם לליטא.
בשנת 1926 פרצה המהפכה הפשיסטית של הלאומנים הליטאים. המפלגות הדמוקרטיות פוזרו ורובן ירדו למחתרת. כעבור כשנתיים,
בשנת 1928, חוסלו רשמית שרידיה של האוטונומיה היהודית, וממשלת ליטא העבירה לרשות הקואופרטיבים המקומיים ענפים רבים מן
המסחר והתעשייה, ובכללם ייצוא התבואה והפשתן, שהיו עד אז מקור מחיה עיקרי של היהודים.


1941 | בשם האבא

באוגוסט 1939, עם חתימת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בין נציגי גרמניה הנאצית לרוסיה הקומוניסטית, איבדה מדינת ליטא את עצמאותה.
עוגת מזרח אירופה נפרסה לפרוסות דקות, וליטא, על מגוון תושביה, נבלעה על-ידי הענק הסובייטי. אף שהיהודים היו הגרעין הקשה של המפלגה הקומוניסטית, הם לא זכו לעמדות משמעותיות בממשל החדש בליטא. לא זו אף זו: הליטאים זיהו את היהודים עם הכיבוש הסובייטי, ואיבתם כלפיהם הלכה וגברה. בד בבד הוצאה התנועה הציונית אל מחוץ לחוק, וכל בתי-הספר שלימדו בעברית נכפו ללמד ביידיש.
בשנת 1941, עם הפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב על-ידי גרמניה וכיבושה של ליטא על-ידי הנאצים, הופקדו יחידות המוות של
האיינזצגרופן על חיסול היהודים. החל ב-3 ביולי 1941 הוציאו היחידות הללו לפועל תוכנית השמדה שיטתית, אשר בוצעה לפי לוח זמנים
מדויק. רבים משלבי ההשמדה – איתור הקורבנות, שמירה עליהם, הובלתם לגיא ההריגה ולעתים גם הרצח עצמו – בוצעו בידי כוחות עזר
ליטאיים, ובהם אנשי צבא ומשטרה. מעשי הטבח ההמוניים בוצעו לרוב ביערות שבקרבת היישובים, על שפת בורות גדולים שלחפירתם
גויסו איכרים, שבויי מלחמה סובייטים ולעתים אף היהודים עצמם. בהמשך הועברו היהודים שנותרו בעיירות הקטנות לגטאות שהוקמו
ביישובים הגדולים הסמוכים.
פרק מפואר בתולדות יהדות ליטא בזמן השואה מיוחד לתנועת ההתנגדות של הפרטיזנים. את נס המרד הניף הפרטיזן אבא קובנר, שטבע את האמירה "אל נא נלך לטבח", והקים יחד עם חבריו, יוסף גלזמן ויצחק ויטנברג, את הארגון הפרטיזני המאוחד (FPO), שפעל ביערות. הארגון הצליח להשיג תחמושת, הוציא עיתון מחתרתי וביצע מעשה חבלה רבים, אך תרומתו המרכזית היתה החדרת רוח של גאווה
וכבוד בקרב יהודי ליטא. עד תום מלחמת העולם השנייה הושמדו 94% מיהודי ליטא – כ-206,800 איש.


2000 | ליטא כבר לא מכורתי

עם תום מלחמת העולם השנייה חזרה ליטא להיות רפובליקה סובייטית. רוב בני הקהילה היהודית לא הורשו לעלות לישראל, ובהתאם
לאידיאולוגיה הקומוניסטית, נאסרה עליהם כל פעילות לאומית ודתית. למרות זאת, בעקבות לחץ בינלאומי, התירו השלטונות הרוסיים את
הקמתו של תיאטרון יידי.
מפקד אוכלוסין משנת 1959 מלמד כי יהדות ליטא מנתה אז כ-24,672 יהודים, אשר רובם התגוררו בווילנה ומקצתם בקובנה. בתחילת
שנות ה-70 של המאה ה-20 החלה עלייה מסיבית של יהודים מליטא לישראל, וזו אף גברה לאחר נפילת ברית-המועצות בשנת 1989.

בשנת 2000 מנתה הקהילה היהודית בליטא כ-3,600 יהודים בלבד, כ-0.1% מכלל האוכלוסייה. בשנת 1995 ביקר בישראל נשיא ליטא, אלגירדס ברזאוסקס, וביקש סליחה מהעם היהודי מעל בימת הכנסת. רמת האנטישמיות בליטא בשני העשורים האחרונים נחשבת מהנמוכות ביותר באירופה.
פודז'לווה ZELVA

עיירה במחוז וילקומיר (UKMERGE), מזרח ליטא.


הקהילה היהודית בפודז'לווה היא מהקדומות בליטא. בראשית המאה ה-18 הייתה הקהילה מסופחת לקהילת וילקומיר בכל שרותי הדת כולל בית עלמין, עד שקידשה בית עלמין משלה ונעשתה לקהילה עצמאית.

בעיירה היו שני בתי תפילה, של חסידים ושל מתנדבים.

ב-1927 נוסד בית ספר של "יבנה" ובאכסנייתו פעל גם ארגון חלוצי.

בין יהודי פודז'לווה היו סוחרים זעירים ובעלי מלאכה והתפרנסו על ימי השוק שהתקיימו בעיירה ובסביבתה. לרובם היו גם משקי עזר קטנים ליד בתיהם.

ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בפודז'לווה כ-400 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים, עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות.

עם המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) החלו ליטאים לאומנים, שהתארגנו בפודז'לווה, להתעלל ביהודים; הם פלשו לבתיהם שדדו אותם ורצחו את הגברים. כ-60 יהודים נרצחו בעיירה באותה עת, כמה יהודים שלחו יד בנפשם.

כשנכנסו הגרמנים לעיירה הורו על גזירות ואיסורים על היהודים. בפיקוח הליטאים הוצאו יהודים מדי יום ביומו לעבודות קשות ומשפילות.

המשטרה הליטאית הכינה רשימות של יהודי העיירה עבור הגרמנים, וב-22 באוגוסט נאספו על פיהן 125 יהודים ושולחו לבית הסוהר בוילקומיר, משם לא שבו ונרצחו כנראה עם יהודים נוספים מוילקומיר והסביבה.

ב-י"ג באלול תש"א, 5 בספטמבר 1941, אספו את כל היהודים הנותרים באסם והובילום בעגלות ליער פיבוניה (PIVONIJA) שליד וילקומיר. שם נרצחו ונטמנו בקברי אחים עם אלפי יהודי מחוז וילקומיר.

כעבור כמה חדשים תפשו הגרמנים כמה משפחות יהודיות שהסתתרו אצל איכרים בכפרי הסביבה ורצחו אותם.
וילקומיר UKMERGE, VILKOMIR

עיר מחוז במרכז ליטא.


וילקומיר שוכנת על אם הדרך בין קובנה לדווינסק (DAUGAVPILS) שבלאטויה ובין וילנה לריגה שבלאטוויה, על גדות נהר שוואנא (SVENTOJI) החוצה את העיר לשתיים: העיר החדשה ו"מעבר לנהר" שם היו שכונות העוני. גשר מחבר את שני חלקי העיר. ראשיתה של וילקומיר במאה ה-13 כמבצר לשמירת הדרכים, צבאות רבים עברו דרכה ומלחמות רבות התחוללו בה, והעיר עברה משלטון אחד למשנהו (רוסים, ליטאים, שוודים, גרמנים ופולנים). במחצית הראשונה של המאה ה-16 הוענקו לווילקומיר זכויות של עיר לפי "חוקת מאגדבורג" ונקבעו בה שני ימי שוק שבועיים ויום שוק שנתי. לאחר החלוקה השלישית של פולין (1795) עברה העיר לשלטון רוסיה הצארית.


הקהילה היהודית

יהודים התחילו להתיישב בווילקומיר בסוף המאה ה-16. הם בנו בית כנסת וקיבלו קרקע לבית קברות. בשנת 1766 ישבו שם 716 נפש. ב-1864 חיו בעיר 4,561 יהודים ולהם שני בתי כנסת ו- 12 מניינים. במפקד של 1897 נימנו 7,287 יהודים, שהיו %53 מכלל האוכלוסיה, וב-1914 הגיע מספרם ל-10,000 נפש.

בימי מלחמת העולם הראשונה גרשו השלטונות הרוסיים את היהודים מהעיר והתירו רק לרופא הצבאי היהודי ד"ר קצנלבוגן להשאר. הרופא "ויתר על הכבוד" ויצא את העיר עם שאר היהודים. קצתם הוגלו לרוסיה וקצתם מצאו מקלט בווילנה וסביבתה. העיר נכבשה בידי הגרמנים ובאו אליה יהודים מהסביבה. ב-1918, כאשר פינו הגרמנים את העיר וגדודי הצבא האדום התקרבו, ניסו הפולנים להשתלט על האיזור. היהודים ארגנו הגנה עצמית, ושלחו משלחות לסובייטים והפצירו בהם לכבוש את העיר. ב-1918 נכנס הצבא האדום לווילקומיר, ונשאר בה כחצי שנה. תחת לחץ של גדודים ליטאים מתמרדים נאלצו הבולשביקים לפנות את העיר. היהודים, שבינתיים נתאכזבו משלטון הבולשביקים, קיבלו בעין יפה את השלטון הליטאי שהכריז על מתן שוויון זכויות ליהודים והבטיח לשפר את מצבם. אך כעבור כמה ימים פרצו פרעות בעקבות "אספת העם" שהיהודים קיימו לכבוד הצהרת בלפור. פורעים ליטאים ירו ביהודים למוות והיכו ופצעו עשרות אחרים.

בליטא העצמאית (1918 - 1940), עם מתן זכויות אזרחיות ולאומיות ליהודים, התאוששו חיי הכלכלה והחיים הציבוריים. יהודים החלו לחזור לווילקומיר והתקבלו בזרועות פתוחות על ידי יהודי המקום ועל ידי הג'וינט, שפתח משרד במקום. ניתנה רשות לוועד הקהילה לתת לפליטים תעודות זהות זמניות. באותה תקופה התנדבו מאות מיהודי וילקומיר לשרת בצבא הליטאי. בבחירות לעיריה זכו היהודים ברוב ובן ציון גולדברג נבחר לראש העיריה. במוסדות העיריה עבדו יהודים רבים, שליטתם בשפה הליטאית עלתה על זו של הליטאים עצמם.

בבחירות לוועד הקהילה היה מאבק קשה בין הציונים לבין מתנגדיהם ולמרות הניגודים הצליחה הקהילה לשקם את מוסדות הדת, החינוך והסעד. ב-1921 חיו בווילקומיר 7,000 יהודים וב-1935 הגיע מספרם ל-8,000 (מתוך אוכלוסיה של 15,000).

בעיר היו 12 בתי תפילה, ביניהם בית הכנסת הגדול שנבנה בתחילת המאה ה-17 וה"שטיבל" של חסידי חב"ד. כס הרבנות של וילקומיר היה מהחשובים בליטא. העיר התפרסמה בזכות למדניה, וישיבותיה העמידו מאות תלמידי חכמים. הרב האחרון שכיהן בוילקומיר היה ר' יוסף זוסמנוביץ ("הירושלמי") והרב האחרון בשכונת "מעבר לנהר" היה ר' יעקב רזניק. שניהם ניספו בשואה.

וילקומיר הייתה מבצרה של היהדות החרדית ושימשה מרכז רוחני ותרבותי במשך מאות שנים. כמו-כן יצאו לה מוניטין כעיר של קנאים; בשנות ה-60 למאה ה-19 התקיימה שם מחלוקת ממושכת בין ה"מתנגדים" לבין ה"חסידים", החסידים רצו להושיב רב חסידי לצידו של אב בית הדין ה"מתנגד". כן התנהלה מלחמה חריפה נגד ההשכלה והמשכילים, בייחוד בימי ר' משה לייב ליליינבלום (מל"ל).

לפני מלחמת העולם הראשונה היתה בעיר ישיבה גדולה וכן "תלמוד תורה" ו"חדרים". בסוף המאה ה-19 נפתחו בתי ספר ממשלתיים ושפת ההוראה בהם היתה רוסית. במקום היו גם בית ספר יהודי, בית ספר עירוני, פרוגימנסיה ואחר כך גימנסיה, תלמידים יהודים התקבלו ללא הגבלה.

בימי הכיבוש הגרמני במלחמת העולם הראשונה הקימו היידישיסטים ספרייה גדולה, להקת דרמה, תזמורת ומקהלה. כל אלה הגבירו את השפעתו של ה"בונד" ושל התנועה היידישיסטית בעיר ובסביבה.

כמו-כן היו בעיר המוסדות הבאים: ישיבה גדולה בבית המדרש הישן, שתי גימנסיות (עברית ויידיש) אשר התמזגו בשנת 1934 לגימנסיה עברית אחת, בית ספר עממי "יבנה", בית ספר "תרבות", בית ספר למלאכה, גן ילדים "תרבות" ושתי ספריות. הישיבה והגימנסיות שימשו גם את העיירות הסמוכות.

הקהילה קיימה מוסדות לרווחת הפרט, ביניהם בית חולים, מושב זקנים, בית יתומים. בית היתומים שכן בבנין מודרני, שסמוך אליו היה בית קולנוע שרווחיו הוקדשו לאחזקת בית היתומים. לקהילה היה בית מרקחת ציבורי שהכנסותיו שימשו לצרכי סעד ועניי העיר היהודים קיבלו בו תרופות חינם. כמו-כן חילקה הקהילה עצי הסקה לנצרכים.

בעבר עסקו היהודים של וילקומיר בכריתת עצים ובמסחר בהם. כמו-כן סחרו בתבואה ובפשתן שאותם הובילו על רפסודות בנהר. כאשר החלו לעבור בעיר שיירות של סוחרים יהודים בדרכם למרכזי המסחר הגדולים (וילנה, פטרבורג, וארשה) גדלה מעורבותם של יהודי וילקומיר במסחר, והם מילאו תפקיד מרכזי בייצוא עצים ופשתן לגרמניה.

סוחרים יהודים מווילקומיר השתתפו דרך קבע בבורסות של קניגסברג, דנציג ושטטין. כן היו בוילקומיר יהודים בעלי טחנות קמח (במאה ה-י"ט היה בעיר ארגון יהודי של טוחני קמח). בורסקאות, שריפת לבנים ותעשיית כלי חרס היו בידי בעלי מקצוע יהודים. גם ענפי הטקסטיל, המכולת וחומרי הבנין היו רובם ככולם בידי סוחרים יהודים.

לפני מלחמת העולם הראשונה היו כ-900 חקלאים יהודים בווילקומיר וסביבתה. יהודי היישובים הסמוכים עסקו גם במלאכה וקצתם היו פונדקאים. בעיר עצמה החזיקו יהודים באכסניות לסוחרים עוברי אורח. בין בעלי המלאכה היהודים היו בנאים, שעסקו גם בבניית גגות לכנסיות נוצריות, נפחים ופחחים, חייטים יהודים תפרו בגדים לשוק החופשי ובשביל הצבא שחנה במקום. רוב העגלונים היהודים למדו לנהוג בשנות העשרים למאה העשרים, אחרי שנכנסו המשאיות הראשונות לשוק ההובלות. עד לשנות ה-20 לא היתה בעיר צנרת של מים ושואבי מים יהודים הביאו מים לבתים מן הנהר והבארות.

בשנת 1935 מפעלים רבים היו בידי יהודים ואלה הם: שלוש מנסרות, שתי טחנות קמח, בית חרושת לעורות, בית חרושת ללוחות חרסינה לתנורים, שתי משרפות יין, תעשיית קארטון, בית חרושת למשקאות, שני בתי חרושת ללבנים, שני בתי חרושת לכלי נשק וששה בתי בורסקאות. הבנק היהודי העממי נוסד ב-1920, וב-1929 היו בו 593 חברים. כן היו כמה בנקים פרטיים.

בחיים הציבוריים היו פעילים סניפי כל המפלגות: "אגודת ישראל", הקומוניסטים, "החלוץ". ארגוני הנוער היו: "השומר הצעיר", "גורדוניה" ו"ביתר" ואגודות הספורט "מכבי", "הפועל" ו"יאק". כמו-כן הייתה שם "אגודת נשים".

בשנת 1935 נמנו בווילקומיר כ-8,000 יהודים.


תקופת השואה

אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) וכיבוש פולין בידי הגרמנים עברה ליטא לתחום השליטה הסובייטי וסופחה בסוף קיץ 1940 לברית המועצות. החיים היהודיים הציבוריים שותקו, הלאמת הרכוש הציבורי הכבידה על הכלכלה, אבל היהודים השתלבו בפקידות השלטון.

שלשה ימים אחרי המתקפה הגרמנית על ברית המועצות (22 ביוני 1941) כבשו הגרמנים את וילקומיר. העיר היתה מלאה בפליטים יהודים ממערב ליטא.

מיד עם הכיבוש פשטו ליטאים מקומיים על בתי היהודים, בזזו את רכושם, התעללו בהם ורצחו אחדים. היהודים הואשמו בהריגת שני חיילים גרמנים שנפגעו מכדורים תועים, מנהיגי קהילה ונכבדים נעצרו כערבים, חיילים גרמנים הוציאו רופאים ואחיות מבית החולים היהודי ועצרו עורכי דין ועסקני ציבור. כולם הובלו לחצר בית הסוהר ועונו באכזריות, לבסוף נרצחו בבית הקברות הפרבוסלאבי. בענויים ובמעשי הרצח השתתפו מפקד המשטרה החשאית הליטאי ותושבים ליטאים בני העיר, שהיו מוכרים ליהודים.

בחסות הגרמנים אסרו חברי אותה הכנופיה כ-200 יהודים באמתלה ששיתפו פעולה עם הקומוניסטים; ואחרי שעינו גם אותם, הם הובלו ליער פיבוניה הסמוך ונרצחו שם ביום ט' בתמוז, 4 ביולי 1941. באמצע יולי עצרו ליטאים 12 צעירות יהודיות, אנסו ורצחו גם אותן.

בראשית אוגוסט 1941 נתחם גיטו בשכונות העוני של וילקומיר והגרמנים פקדו על היהודים לעבור לשם תוך 12 שעות. הגיטו הוקף במשמרות של ליטאים חמושים. היהודים הוגבלו בתנועתם בעיר והקנייה בחנויות נאסרה עליהם. יום יום לקחו הגרמנים צעירים יהודים לעבודות כפייה, ואת המבוגרים נהגו להעסיק בעבודות משפילות ברחובות העיר.

במשך חודש אוגוסט לקחו הגרמנים קבוצות של צעירים וצעירות יהודים ממקומות עבודתם ליער פיבוניה ושם רצחו אותם וקברו בחפירות הסמוכות לבית חרושת ללבנים. באותה תקופה נרצחו באותו מקום גם צעירים וצעירות יהודים מ-11 עיירות מהסביבה.

בי"ג אלול תש"א, 5 בספטמבר 1941, נרצחו ביער פיבוניה 6,437 גברים, נשים וילדים, יהודי וילקומיר ועיירות הסביבה.

בגיטו נותרו רק קשישים וחולים, נשים וילדים. ב-ה' תשרי תש"ב, 26 בספטמבר 1941, הקיפו חיילים גרמנים ושוטרים ליטאים את הגיטו, וכל תושביו הובלו ליער פיבוניה. הם נרצחו בירי מקלעים וגופותיהם כוסו באדמה במקום שנפלו. יהודים שהסתתרו נתגלו ונרצחו גם הם.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

בשנת 1950, ביזמת פעילים משרדי הקהילה היהודית בוילקומיר והסביבה, הוקמה מצבה לזכר הקורבנות באתר ההריגה.

בשנת 1989 לפי נתוני הארגונים היהודים היו העיר 12 יהודים. ישנו בית כנסת והקהילה מקיימת פעילות חברתית - תרבותית משותפת עם קהילת פוניביז'.הקהילה גם משתתפת בפעילות היהודית של ליטא.

בית הקברות היהודי מוזנח וכול המצבות נעלמו משטחו.

לעיר מגיעים טיולי שורשים של יהודים ממקומות שונים בעולם.