דלג לתוכן האתר >

מקור השם הלר

HELLER, GELLER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע ממאפיינים פיזיים או כינוי. שם המשפחה הלר נגזר מהמילה הל שפירושה בגרמנית "בהיר", "מבהיק"לרוב כינוי זה התייחס לאנשים בעלי שיער אדמוני. מתחילת המאה ה-19, כינויים אישים רבים שהיו נפוצים במרכז ובמזרח אירופה הפכו לשמות משפחה קבועים.

במקרים מסויימים שם המשפחה הלר נגזר מהלר, שמו של מטבע קטן אשר הוטבע לראשונה בעיר שווביש האל בדרום גרמניה. אפשר שבמקור שם המשפחה הזה נגזר מעיסוק או מקצוע (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). גלר הוא הגרסה הסלבית של השם הלר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיהלר כוללים את הרב יום טוב ליפמן הלר (1654-1579) אשר נולד בבוואריה וחי באוסטריה; את העובדת הסוציאלית והנדבנית האמריקאית פלורנס הלר (1966-1898); את הסופר יליד צ'כיה זליגמן הלר (1890-1831) ובמאה ה-20 את איש העסקים הדרום-אפריקאי יליד ליטא סיימון הלר.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גלר כוללים את העובדת הקהילתית הקנדית פרנסס שיפרה גלר.

Yom Tov Lipman Heller (1579-1654), rabbi and communal leader, born in Wallerstein, Bavaria, Germany. He received a rich education not only in Jewish studies, but also in secular subjects. Age only 18 he was appointed dayan in Prague, serving for 28 years. From1625 he served as head of the beit din in Vienna. During the Thirty Years War he was accused by his enemies of unfairly taxing the poor and some Jews even alleged that he had defamed Christianity. He was sentenced to death but this was commuted to imprisonment; he was released after forty days and a heavy fine was imposed on him. In 1631 Heller moved to Poland, living in Lublin, Brest-Litovsk and Nimirow. (He later wrote a eulogy over the Nemirow community when it was destroyed in the Chmielnicki uprising). He was rabbi of Vladimir-Volynski from 1634 to 1643 when he was called to the rabbinate of Krakow, also serving as yeshiva head from 1648. His best-known work, Tosafot Yom Tov, was a commentary to the Mishnah. Heller also wrote kabbalistic commentaries, a commentary on the code of Asher ben Yehiel, responsa, sermons, liturgical poems and an autobiography.

 

זליגמן הלר (1830-1890) סופר ומתרגם.
נולד ברודניצה נאד לבם, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאימפריה האוסטרית.
 
למד באוניברסיטת וינה. נכנס לעסקים עם אביו, ובשנת 1866 התחיל ללמד גרמנית בבית ספר למסחר בפראג ובמקביל לעסוק בעתונאות.
אחרי שיצאה לאור יצירתו האפית על היהודי הנודד, וספר שירה, עבר לווינה ונהיה למבקר תאטרון בדויטשה צייטונג. בהמשך לימד תולדות הספרות ב Handelsakademie. הלר תרגם לגרמנית מיצירות דנטה, ספרות סנסקריט קלאסית ושירה עברית מימי הביניים.

Tsevi Hirsch Heller (1776-1834) Rabbi.

Born in Zamoscz, he was noted for his acuity already as a youth. He was rabbi in Brugl, Silesia and then headed the yeshiva in Brody, many of his students later becoming renowned rabbis. Following a calumny, he moved to Hungary where he was rabbi in Ungvar and then from about 1820 in Bonyhad where he served for 13 years. A controversy with the Reform led him to leave to become rabbi in Obuda (Old Buda) but within a few months he died. Some of his responsa were published.

Joseph Heller (b. 1862), cantor and composer, born in Ujfalu, Hungary (then part of the Austrian Empire). He received his training in the school of music in Debrecen, Hungary, and in 1884 he was appointed cantor and precentor of the Jewish community of Kaposvar, Hungary. In 1890 he occupied a similar position at Brno, Czech Republic. In Brno he distinguished himself as director of the Kantoren-Bildungs-Anstalt of the Jewish proseminary, and as composer and editor of the Kol Tehillah ("Voice of Praise"), a comprehensive work, including compositions for a choir of four voices and solos as well as recitatives for the Jewish divine service both with and without organ accompaniment. The first part of the publication appeared in 1905, the second part in 1914.

Maximilian Heller (1860-1929), rabbi, an outstanding leader in the Reform Judaism, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). On both sides of his family he was descended from distinguished rabbis and scholars. He went to the United States in 1897, and after studying at the University of Cincinnati (B.L., 1882; M/L., 1884) and at the Hebrew Union College (ordained, 1884), he served for two years as associate to Rabbi Bernard Felsenthal of Chicago. In 1886 he became rabbi at Houston, Texas, but after five months received a call to Temple Sinai of New Orleans, where he served for more than forty years until his retirement in 1927.

In New Orleans, Heller was active in the civic and educational life of the community, especially in promoting the cause of education and in fighting for the abolition of the Louisiana State Lottery. From 1892 to 1896 he was a member of the State Board of Education, and he served on practically every board of the Jewish welfare and educational organizations in the city. In 1912 he was appointed professor of the Hebrew and Hebrew literature at Tulane University, where he served until his retirement in 1928. He was a charter member of the Central Conference of American Rabbis, and served as its president in 1909 to 1911. An enthusiastic advocate of Zionism from the beginning of the movement, he was prominent in the Zionist Organization of America, and was its honorary vice-president from 1911 until hid death.

Heller was a prolific journalist, he also was editor of the New Orleans Jewish Leader from 1896 to 1897, editorial writer for the Cincinnati American Israelite from 1902 to 1914, and a frequent contributor to the local press. He also wrote: The Temple Pulpit, a collection of his sermons; Jubilee Souvenir, on the occasion of the fiftieth anniversary of Temple Sinai (1922); My month in Palestine (edited posthumously by his son James G. Heller; New York, 1930).

Isidor Heller (1816-1879), author, poet, and journalist, born in Mlada Bolesov (Jungbunzlau, in German), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). After the age of sixteen he went to Prague, where he attended the Neustaadter Gymnasium, and the University of Prague. In 1837 he joined the French Foreign Legion. On his return to Bohemia he became a contributor to the magazines Ost und West and Libussa. In 1846 settled in Budapest whewre he srved as editor of Der Ungar. He also was the editor of Gustav Kuehne's Europa, in Leipzig, and the editor of the Budapest Morgenroete. (1848), until his opposition to the Hungarian revolutionary Lajos Kossuth forced him to leave for Germany.

Once again he came into conflict with the authorities because of his writings, and in 1852 he left the country as private secretary to an Austrian finance minister, Baron Bruck. In 1855 he went to Vienna, where he established the Fortschtrit (1859) and assisted in the founding of the Neues Fremdenblatt (1874). However, because of illness, he gave up writing, and spent the remaining fourteen years of his life in seclusion. Heller, whose novels and short stories were at one time widely read, include Gaange durch Prag, Das Judenbegraabnis, Dalibor, Erster April, Der Zeitgeist (Budapest, 1847), Die alliierten der Reaktion (Berlin, 1852), Oesterreichs Lage und Hilfsmittel (Leipzig, 1852), and Memoiren  des Baron Bruck (Vienna, 1877).

 Heller died in Arco, Tyrol, Austria.

Bernat Heller (1871-1943), rabbinical scholar, Arabist and literary historian, born in Bytča, Slovakia (Nagybittse, in Hungarian, then part of Austria-Hungary). He was was awarded his doctorate in 1894, and was ordained at the Budapest rabbinical seminary in 1896. From 1896 to 1919 he taught French and German and also Hungarian literature in a non-Jewish high school in Budapest. In 1919 he was appointed director of a newly established Jewish high school in Budapest. Between 1922 and 1931 he taught Bible, philosophy, Talmud and German language at the Rabbinical Seminary in Budapest, and thereafter he was appointed superintendent of the Jewish schools in Budapest. Heller was a member of the ethnographical and oriental societies of the Hungarian Academy of Sciences.

Influenced by his teachers W. Bacher and I. Goldziher, Heller was a specialist in Aggadah and was intrigued by Islam. He tried to interpret aggadic literature by comparing its themes, motifs, and sources to the literatures of other peoples. He was particularly interested in tracing themes common to Aggadah, early Christian literature and Islamic legendary literature. He also wrote comparative studies on Western European literature, particularly with regards to Jewish influences on Western European and Hungarian novelists and poets. Heller was the author of most of the articles on the legends of Islam and the legends surrounding biblical personalities for the Encyclopaedia of Islam (4 vols., 1913-36), and for the German Encyclopaedia Judaica (10 vols., 1928-34). During the last years of his life, Heller devoted himself to the study of Apocrypha. He translated the Book of Tobias and the Additions to Daniel for A. Kahana's Sefarim ha-Hizonim (1947).

Among Heller's other works are: Az evangeliumi parabola viszonya az agadahoz (Budapest, 1894), Die Bedeutung des arabischen Antar-Romans fuer die vergleichende Literaturkunde (1931) and Das Hebraeische und arabische Maerchen (in J. Bolte and G. Polivka's Anmerkungen zu den Kinder- und Hausmaerchen der Brueder Grimm, 4 (1930):315-418). A number of his works were written in French, including: Elements, paralleles et origins de la legende des sept dormants" (Paris, 1904); La legende judeo-chretienne du compagnon au Paradis (Paris, 1908). He was a frequent contributor to the Revue des Etudes Juives, the Jewish Quarterly Review, and the Monatsschrift fuer die Geschichte und Wissenschaft des Judentums. Heller's devotion to his teacher I. Goldziher is reflected by his editing a volume in honor of his sixtieth birthday entitled Keleti tanulmanyok ("Oriental Studies", 1910). He translated Golziher's Vorlesungen ueber den Islam" into Hungarian as Eloadasok az iszlamrol (1912), and prepared a bibliography of Golziher's works, Bibliography des oeuvres de Ignac Goldziher (1927).

Bunim Heller (1908–1998), Yiddish poet and social activist, born in Warsaw, Poland (then part of the Russian Empire).  He attended a traditional heder and then a yeshiva, but left at the age of 14 when started to work as a glove maker. He started publishing his poems in 1930 and soon he was recognized as a poet of the working class in Poland. He immigrated to Belgium in 1937 and then moved to Paris, France. He returned to Poland in 1939, only to flee the German occupation of Warsaw ad taking refuge in Bialystok, in the Soviet occupied areas of Poland. He spent the years of WW2 in Alma Ata (now Almaty) in the Soviet Kazakhstan, and returned to Poland in 1947. he was editor of Yidishe Shriftn and Yidish Buch literary magazines. In 1950 he published Friling in Poilen ("Spring in Poland"), a collection of poems from the 1930s, followed by additional collections of poems during the early 1950. At the time, Heller was recognized as a leading Yiddish poet in the Communist states of Eastern Europe. Heller left Poland and after a short sojourn in Belgium and France, he immigrated to Israel in 1957.  

He published twenty-three volums of poetry, including Di erd hot getsiters (“The Earth Shook”, 1947), Heimerd (1951), Geklibene lider (“Selected Poems”, 1952), Baym rand (1957), Naye lider (“New Songs”, 1964), In varshaver geto iz hoidesh nisen (“In the Warsaw Ghetto is the month of Nissan “, 1973), Der gaist funem sturem (“The Spirit of the Storm”, 1992).  

Heller was awarded the Mendeli Prize for his book The Month of Nissan in the Warsaw Ghetto in 1975, and the Itzik Manger Prize for Yiddish literature in 1981. 

Joseph Heller (1923-1999), writer, best known for his novel Catch-22, born in New York, United States. Heller joined the United States Army Air Forces, serving during World War II on the island of Corsica from May to December 1944. During this period, he flew 60 missions as a bombardier, and these wartime experiences formed the foundation for his initial and most renowned novel, Catch-22. After completing his studies in English at the University of Southern California in Los Angeles and New York University, earning a MA in 1949, Heller secured a teaching position at Pennsylvania State University. In 1952, he entered the realm of media, initially working for Time Inc. and later transitioning to become an advertising copywriter for a small media agency.

Heller's debut novel, Catch-22, was published in 1961, and it was adapted into a film directed by Mike Nichols in 1970. Alan Arkin portrayed the protagonist, John Yossarian, with notable actors such as Anthony Perkins, Orson Welles, and Art Garfunkel also featuring in the movie. Alongside his writing endeavors, Heller pursued an academic career, serving as a creative writing instructor at Yale and the University of Pennsylvania. His works include Something Happened (1974), Good as Gold (1979), God Knows (1984), Picture This (1988), Closing Time (1994), Portrait of an Artist, as an Old Man (2000, posthumous) as well as short stories, plays, screenplays and autobiographies.

סובאלקי Suwalki

עיר בגליל ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו בסובאלקי אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, והעברת האזור לשליטת פרוסיה. בשנת 1815 עברה השליטה באזור שכלל את העיר סובאלק לידי רוסיה הצארית, ובשנות ה-20 של המאה ה-19 כבר הייתה במקום קהילה מאורגנת של 1,200 יהודים, שהיו כ- %32 מכלל תושבי העיר.

יהודי סובאלק היו בקישרי מסחר עם ערי גרמניה, וסחרו בעיקר בתוצרת חקלאית, בעצים ובסוסים. בעיר עצמה עסקו במסחר קמעוני, במלאכות למיניהן ובהובלה. בהמשך המאה פיתחו יהודי העיר בתי מלאכה לייצור טליתות ולעיבוד עורות.

במרד הפולני בשנת 1863 נלחמו גם יהודים רבים נגד הצבא הרוסי, ושניים מיהודי סובאלק הוצאו להורג בידי השלטונות.

בשנות ה-80 של המאה ה- 19 הצטרפו יהודים מסובאלק לתנועת "עם עולם", שחתרה להקמת יישובים יהודיים חקלאיים בארצות-הברית. בו בזמן התחילה בעיר גם פעילות ציונית ועברית. אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נתנו יד לתנועה המהפכנית הרוסית בשנים 1906-1905, והתארגנו ביחידות להגנה עצמית. בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 7,165 נפש (%40).

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) חזר האזור לפולין העצמאית. ובתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בתי-ספר של "תרבות" וציש"א, תלמוד-תורה וישיבה. הייתה פעילות ציונית ערה ונפתחו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים והעדפת ממשלת פולין את הסוחרים ואת בעלי המלאכה הפולנים, היו גילויי אלימות מצד האוכלוסייה הפולנית, והנוער היהודי בעיר התארגן להגנה עצמית.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בסובאלק כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים. בסוף נובמבר 1939 פונו יהודי סובאלק מעירם והועברו למקומות אחרים, שבהם ריכזו הגרמנים את יהודי האזור. יהודי סובאלק הועברו למקומות אלה: ביאלה-פודלאסקה, לוקוב, מיינדזיז'ץ-פודלאסקי וקוצק. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום, וכעבור פרקי זמן שונים שולחו כולם למחנות ההשמדה.


יהודים ידועים מסובלקי

בין רבני סובאלק במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעו ר' יצחק אייזיק וילדמן (חבר), ר' יחיאל בן אהרן הלר, ר' שמואל בן יהודה לייב מוהילבר ור' דוד טבל קצנלנבוגן. בסובלאק נולדו חוקר החינוך אלכסנדר דושקין, פנחס ספיר ואברהם שטרן ("יאיר").


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר 30 יהודים , אולם רובם עזבו אחרי זמן קצר . יחד עם זאת , נותרו כמה יהודים בודדים בעיר מאלו שחיו בה לפני השואה והאחרונים נפטרו ונקברו בה רק בעשור השני של המאה ה - 21

בית הכנסת נבנה בעיר בשנת 1828 . הוא נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה . עמד כחורבה כעשור אחרי המלחמה ושרידיו פורקו סופית בשנת 1956 . בינואר 2016 הציבה במקום בעירייה אנדרטה לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי נוסד כנראה בתחילת המאה ה- 19 על שטח של 3.8 האקטר והכיל אלפי קברים . בזמן מלחמת העולם השנייה נהרס ברובו ע"י הגרמנים שלקחו את המצבות לבניית בריכת שחייה ולריצוף דרכים . על הדרכים שפכו אחרי כן אספלם .
בין הקבורים במקום היו כמה רבנים מפורסמים וכמה מנכבדי הקהילה היהודית .הקבורה גם נמשכה במקום גם אחרי המלחמה של היהודים המעטים שחזרו לעיר ,בחלק בית בקברות שלא נהרס .שני האחרונים נקברו בשנים 2010 ו 2012 .
בחלק ההרוס היה בשנות ה - 50 של המאה ה - 20 שוק סוסים ,אולם הוא הופסק לפי דרישת תושבים מקומיים .בשנת 1973 הוחזרו לשטח בית הקברות המצבות שלקחו הגרמנים לבניית בריכת השחיה .
בשנת 1983 דאגו יהודים מארה"ב מיוצאי העיר לשיפוץ המקום ,כולל החומה והשער וכן להצבת לוח זכרון . אולם בשנים 2007 , 2008 ושנת 2010 צויירו צלבי קרס על מצבות ע"י ונדלים מקומיים ונקיון שבוצע ע"י תלמידי בית ספר מקומי לא הועיל .כיום שייך השטח לקהילה היהודית
האזורית .בבית הקברות עומדות במקומן רק 20 מצבות ועוד 150 נוספות שובצו בחומת בית העלמין .

נימירוב NEMIROV

(בפולנית NIEMIROW)

עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


נימירוב הוקמה ב-1570 כעיירה פרטית של אצילים. ב-1671 ניצח המלך יאן סובייסקי את צבאות טאטארים בקרב במבואות העיירה.

היהודים היו בין ראשוני המתישביים בנימירוב. בכתב זכויות מ-1599 הותר להם לסחור, לעסוק במלאכה, לקנות קרקע לבניית בית הכנסת, בית הרב, בית לחזן ולבית עלמין.

ב-1643 היו 21 בתים בעיירה בבעלות יהודים. במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה בנימירוב קהילה עצמאית ומאורגנת על כל מוסדותיה. בסוף המאה ה-19 חיו בעיירה 1,445 יהודים שהיו %55 מכלל האוכלוסיה. בקהילה שלטו חסידי בלז, ולא הייתה כל פעילות חברתית או פוליטית אחרת.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיירה, נהרסו בתים רבים ובית הכנסת נחרב. יהודים רבים עזבו את המקום, וב-1921 נמנו שם 1,298 יהודים, כ-%53 מכלל התושבים.

לקראת סוף המאה ה-18 נתגלו בנימירוב מעיינות גופרית. ב-1815 הוקמו מרחצאות מרפא. ב- 1834 פותחו בתי חרושת לנייר ולייצור זכוכית. כן פעלו בעיר מבשלת בירה וטחנה המופעלת על-ידי מים. פרנסתם של יהודי נימירוב עד סוף המאה ה-18 הייתה בחכירה, במסחר ובמלאכה. עם הקמת המרחצאות בעיר התרחבו מקורות הפרנסה, וב-1817 הוקם בית- מרחץ שיועד ליהודים בלבד.

לקראת סוף המאה ה-19, ראשית ה-20, ירד ערכה של נימירוב כמקום-מרפא, ויהודים שבו אל המסחר הזעיר, הרוכלות והמלאכה.

בין בעלי המלאכה היהודים היו שהתמחו בדברים מיוחדים, כגון: הכנת רעפי-עץ, התקנת רשתות ומסננות משיער-סוסים, סנדלרים שיצרו נעלי-בית של לבד וצבעים שהכינו בדים לבגדי איכרים.

עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30, עקב הסתה האנטישמית והתארגנות קואופרטיבית של אוקראינים ופולנים, נדחקו יהודי נימירוב ממקורות פרנסתם ומצבם הלך ורע. קופת גמילות חסדים סייעה לסוחרים ולבעלי-המלאכה.

ארגונים ציוניים הוקמו בנימירוב אחרי מלחמת העולם הראשונה. נפתחו סניפי "אחווה", "המזרחי" ו"התאחדות פועלי-ציון". ואחריהם "הציונים הכלליים" ו"הציונים הרביזיוניסטים". בשנים 1934-1932 פעלו בעיירה בית-ספר עברי משלים של "תרבות" ואגודת-תרבות על-שם י"ל פרץ ולידה ספרייה.

ב-1931 חיו בנימירוב 1,510 יהודים שהיו כ-%50 מכלל התושבים.


תקופת השואה

כשבועיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבש הצבא הגרמני את נימירוב, אך בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרה העיירה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. ארגוני הקהילה וארגונים פוליטיים פורקו, רכוש פרטי הוחרם, המסחר והמלאכה הולאמו, ויהודים השתלבו בארגונים החדשים. נימירוב קלטה פליטים משטחי פולין הכבושים בידי הנאצים, ובעת השלטון הסובייטי חיו בעיירה כ-2,500 יהודים.

ב-27 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לנימירוב. הם העבירו את ניהול העיירה לידי הלאומנים האוקראינים. 38 יהודים נאסרו באשמת שיתוף פעולה עם השלטונות הסובייטים ונורו מחוץ לעיר. מדי יום נחטפו יהודים לעבודות כפייה. יצאו צווים שהגבילו את תנועת בעיירה, ונאסר עליהם לקנות מזון מן האיכרים. במקום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. על היודנראט הוטל לספק לגרמנים כוח עבודה לסלילת כבישים, לעבודה בשדה ולעבודות קשות אחרות. יציאת היהודים לעבודה לוותה במכות ובהתעללות של שומריהם האוקראינים. כן נדרש היודנראט למסור לידי לגרמנים כסף, זהב, בגדי פרווה ודברי ערך אחרים.

גברים צעירים נחטפו בעיירה ושולחו למחנות עבודה באיזור. ב-1941 הועברו מאות יהודים לעיר ראווה-רוסקה (RAWA RUSKA), שבה היה מקום ריכוז ליהודי הסביבה ומשם שולחו למחנות עבודה.

בנימירוב לא הוקם גיטו, והקשר עם התושבים הנוצרים נמשך בחשאי, אך יהודים שנתפשו בהברחת מזון הוצאו להורג. ב-15 ביולי 1942 היתה אקצייה (פעולת חיסול) בנימירוב שוטרים גרמנים ושוטרים אוקראינים ערכו מצוד על היהודים בבתים וברחובות. יהודים שניסו להימלט נורו. חולים ותשושים נרצחו בעיר עצמה, וכ-800 יהודים הוסעו במשאיות לראווה- רוסקה. משם שולחו ב-27 ביולי למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

בספטמבר 1942 היתה אקציה שנייה בנימירוב. אחריה נותרו בעיירה רק כמה עשרות יהודים. היודנראט הצטווה להעבירם לראווה-רוסקה, ונימירוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים). יהודים מעטים הסתתרו ביער או אצל איכרים.

בסוף יולי 1944 שוחררה נימירוב בידי הצבא האדום. שרידי הקהילה היהודית יצאו ממחבואיהם; אחדים התגייסו לצבא הסובייטי, והאחרים יצאו לפולין ומשם לארצות אחרות.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2004 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-60 נפש. במקום התקיימה קהילה יהודית קטנה בהנהלת יורי קפלן, אולם אין פעילות קהילתית מסודרת. הקהילה בשותפות עם גורמי חוץ מנסה לשפץ את בית הכנסת שהוחזר בשנת 2004. בית העלמין היהודי מוזנח, ובמקום יש אנדרטה לנרצחי השואה.

ויירז'בניק סטרכוביצה Wierzbnik-Starachowice

עיר במחוז קילצה (KIELCE), דרום מרכז פולין.


העיר שוכנת לחופי הנהר קמיינה (KAMIENNA) מפלגי הויסלה (WISLA),ליד מסילת הרכבת שבין סקרז'יסקו (SKARZYSKO) לאוסטרוביץ (OSTROWIEC). וירז'בניק נוסדה ב- 1624 על הגדה השמאלית של הנהר קמיינה. אחרי חלוקות פולין (בשנים 1795-1772) השתייך האיזור לרוסיה הצארית. ב-1939 אוחדו וירז'בניק והעיירה הסמוכה סטרכוביצה וקבלו מעמד של עיר, משנת 1949 נקראת העיר בשם סטרכוביצה.

יהודים באו לאיזור כבר באמצע המאה ה-17 והתיישבו בוירז'בניק לקראת סוף המאה ה-18.

בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20, זכו יהודי וירז'בניק למעמד של קהילה עצמאית והרב יעקב אריה גרשונוביץ' מורגנשטרן מן העיר לוקוב (LUKOW) נתמנה לרב הקהילה. הרב האחרון של קהילת וירז'בניק היה ר' בן-ציון רבינוביץ'.

בניין בית המדרש הושלם בשנת 1910 ולצידו הוקמו משרדי הקהילה ובית הספר "תלמוד תורה". באותה העת נבנה גם המקווה. בית העלמין שרת גם את האוכלוסייה היהודית בסביבה.

בקהילה המאורגנת היו: בית מדרש, ששימש גם כמקום תפילה מרכזי ושטיבלך חסידיים רבים, בהם של חסידי גור (GUR), אמשינוב (AMSZYNOW), סוקולוב (SOKOLOW), טשמיילוב (CMIELOW), אוז'רוב (OZAROW) ו-וונחוצק (WANCHOCK). ילדי הקהילה למדו בחדר, והיו בקהילה מוסדות חינוך נוספים: בית הספר של "המזרחי",בית ספר "בית יעקב" ובית הספר העברי "תרבות". בין שתי מלחמות העולם היה בקהילה בית הספר "תלמוד תורה" למעוטי יכולת, אחזקתו מומנה זמן מה על ידי הג'וינט (JOINT), שסיפק גם ארוחות חינם לילדים. ישיבת "בית יוסף" נפתחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ופעלה שנים ספורות בלבד. באותה תקופה צרפו שלטונות פולין את קהילת וונחוצק (WONCHOCK) לוירז'בניק.

האוכלוסייה היהודית השתלבה בחיים הציבוריים של העיירה, נציגיה השתתפו ברשות המוניציפלית וייצגו את הקהילה כלפי הרשויות.

היערות העשירים שבסביבות וירז'בניק היו יסוד לפיתוח תעשיית עץ, וענפיה היו מקור פרנסה ליהודים. בתי חרושת ללבידים ומנסרה היו בבעלות משפחות הלר, ליכטנשטיין וקלמנזון.

באמצע המאה ה-19 הקימה משפחת רוטבנד היהודית מוארשה תנור יציקה ותעשיית מתכת בעיירה סטרכוביצה, שאדמתה היתה עשירה בעפרות ברזל. תעשייה זו נעשתה בראשית המאה ה-20 למפעל המתכת הגדול "מפעלי סטרכוביצה". כאשר הולאם המפעל על ידי ממשלת פולין בשנים 1922-1920 ונהפך לתעשייה צבאית, הועסקו בו 20,000 פועלים ואף לא יהודי אחד.

באותה תקופה משפחת הלר, שהיתה בעלת קונצרן בינלאומי לתעשיות-עץ, הקימה בית חרושת מודרני ללבידים ומנסרה. מפעלים אלו ספקו פרנסה לאוכלוסייה היהודית בוירז'בניק ואף תמכו בארגוני סעד ומוסדות חברה ותרבות של הקהילה.

בנוסף התפרנסו יהודי וירז'בניק ממסחר ושרותים לתושבי סטרכוביצה ולתושבי הכפרים בסביבה. יום שוק קבוע התקיים בוירז'בניק אחת לשבוע בימי חמישי. שני הצדדים, הפולנים והיהודים, נהנו מיחסי שכנות טובים. האוכלוסייה הפולנית במקום סרבה לשתף פעולה עם הממשלה, שהכריזה חרם על עסקים ומסחר עם יהודים, בעקבות גל האנטישמיות ששטף את פולין עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30 של המאה ה-20.

יהודים, שהגיעו מרוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917 ונקלטו במפעלי התעשייה במקום, הביאו להתעוררות לאומית וציונית בוירז'בניק.

כבר בתחילת המאה ה-20 נוסד בעיירה סניף של ההסתדרות הציונית, שהכשירה חלוצים לעלייה לארץ ישראל. מאוחר יותר הוקמו סניפי המזרחי, התנועה הרוויזיוניסטית, פועלי ציון- שמאל, ויצ"ו, תנועות הנוער גורדוניה, בית"ר והנוער הציוני וארגוני ספורט "מכבי" ו"גויאזדא" (GWIAZDA). חסידים מכל השטיבלך נמנו עם סניף אגודת ישראל שהוקם בעיירה.

בית הספר "תרבות" תרם להפצת השפה העברית והיה מרכז לפעילות תרבותית וחברתית.

ראש הקהילה באותה תקופה, והאחרון בוירז'בניק, היה ר' שמואל פוחצ'בסקי.

בשנת 1939 היו בוירז'בניק כ-3,200 יהודים. אוכלוסיית וירז'בניק-סטרכוביצה היתה אז כ-40,000 נפש.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הופצצה וירז'בניק-סטרכוביצה מן האויר. היהודים נמלטו מן העיר, אך רובם שבו אליה כעבור ימים ספורים.

ב-5 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את העיר. צווים שפורסמו מדי יום ביומו גזרו גזרות על היהודים. הם נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, למסור לגרמנים תכשיטים ומטבעות כסף וזהב, הוגבלו ביציאה לרשות הציבור ובקשר עם האוכלוסיה הפולנית ומזונם הוקצב. יהודים נחטפו ברחובות לעבודות כפיה, והקהילה חוייבה לשלם מזמן לזמן כופר נפש שנקרא בפי הגרמנים "קונטריבוציות" ("תרומות" כביכול). במוצאי יום הכיפורים 1939 הוצת בית המדרש ונשרפו כליל ספרי התורה ותשמישי הקדושה. השריפה כילתה גם את בנין משרדי הקהילה ובית הספר תלמוד תורה.

באביב 1940 הגיעו לעיר פליטים מלודז' (LODZ) ומפלוצק (PLOCK). הצפיפות ברחובות היהודים גרמה להתפשטות מחלות. הקהילה הקימה בית תמחוי לנצרכים. בחודש מאי 1940 הוקם הגטו. בתחילה לא היה הגטו סגור וניתן היה לרכוש בעיר מצרכי מזון. במשך הזמן המסחר שותק והגטו נסגר. מספר הפונים לבית התמחוי גדל בהתמדה.

הכשירים לעבודה הועסקו ב"מפעלי סטרכוביצה", ששרתו את הצבא הגרמני ושמם הוסב ל"מפעלי הרמן גרינג" (HERMAN GOERING WERKE). שמועות על השמדה המונית הגיעו לגטו ויהודים השתדלו להשיג כרטיסי עבודה במפעלים חיוניים.

ב-27 לאוקטובר 1942 - ט"ז מרחשון תש"ג - חוסל גטו וירז'בניק-סטרכוביצה.

עם שחר רוכזו היהודים בכיכר השוק והוקפו בפלוגות ס"ס, אנשי המשטרה הפולנים ויחידות מיוחדות מלאטוויה. הלאטווים היכו את היהודים באכזריות ובזזו את רכושם. בעלי כרטיסי עבודה הופרדו בכוח ממשפחותיהם ונלקחו למחנות העבודה שצ'לניצה (STRZELNICA) ומיובקה (MAJOWKA) שבפאתי העיר. אחרים, שנמצאו כשירים לעבודה, נלקחו לעבוד במנסרה ובמפעל החשמל במקום. שאר אנשי הגטו הובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה (TREBLINKA). יהודים שלא הגיעו לכיכר השוק באותו בוקר ונמצאו בגטו, נורו במקום. באותו יום הובלו למוות כ-5,000 יהודים וכ-1,500 נשלחו למחנות עבודה.

במחנות העבודה באיזור וירז'בניק-סטרכוביצה מתו אלפים במחלות וברעב, הומתו במקום או נשלחו למחנות השמדה בעקבות "סלקציות" (מיון בין הכשירים לבלתי-כשירים לעבודה).

ב-1944 הצליח הארגון היהודי הלוחם (אי"ל - Z.O.B) ליצור קשר עם אנשי מחנות העבודה והעביר להם כסף לקניית מצרכי מזון. הקשר עודד צעירים יהודים להימלט מן המחנות. חלק מהנמלטים נורו בידי הגרמנים והשומרים האוקראינים ליד גדר המחנה ואחרים, שהצליחו לברוח ליערות נרצחו בידי פרטיזנים פולנים אנטישמים, חברי ה"ארמיה קריובה" (ARMIA KRAJOWA). מעטים הצליחו לשרוד.

ביולי 1944 חוסלו המחנות ושוכניהם הועברו למחנה ההשמדה באושוויץ (AUSCHWITZ).

רבים מצעירי הקהילה היהודית בוירז'בניק-סטרכוביצה לחמו בגרמנים בשורות הצבא הפולני. מבין הבורחים לרוסיה עם פרוץ המלחמה, היו שהתגייסו לצבא האדום. הנמלטים מן הגטו וממחנות העבודה הצטרפו לפלוגות הפרטיזנים במקום, ושיתפו פעולה עם הפרטיזנים הפולנים-חברי ה"ארמיה לודובה" (ARMIA LUDOWA).

ידועה בפעולותיה הנועזות באיזור יחידת פרטיזנים בשם "גארבאטי" (GARBATY), שבראשה עמד בן וירז'בניק, יחיאל ברוורמן.

אחרי המלחמה עלו רוב שרידי הקהילה לישראל. מעטים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמקומות אחרים. כמה יהודים שחזרו לעיר בתום המלחמה נרצחו בידי פורעים פולנים.

בעיר נותר בית העלמין היהודי, ובו כ-200 מצבות כתובות בעברית.
מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
שם משפחה
אA
אA
אA
מקור השם הלר
HELLER, GELLER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע ממאפיינים פיזיים או כינוי. שם המשפחה הלר נגזר מהמילה הל שפירושה בגרמנית "בהיר", "מבהיק"לרוב כינוי זה התייחס לאנשים בעלי שיער אדמוני. מתחילת המאה ה-19, כינויים אישים רבים שהיו נפוצים במרכז ובמזרח אירופה הפכו לשמות משפחה קבועים.

במקרים מסויימים שם המשפחה הלר נגזר מהלר, שמו של מטבע קטן אשר הוטבע לראשונה בעיר שווביש האל בדרום גרמניה. אפשר שבמקור שם המשפחה הזה נגזר מעיסוק או מקצוע (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). גלר הוא הגרסה הסלבית של השם הלר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיהלר כוללים את הרב יום טוב ליפמן הלר (1654-1579) אשר נולד בבוואריה וחי באוסטריה; את העובדת הסוציאלית והנדבנית האמריקאית פלורנס הלר (1966-1898); את הסופר יליד צ'כיה זליגמן הלר (1890-1831) ובמאה ה-20 את איש העסקים הדרום-אפריקאי יליד ליטא סיימון הלר.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גלר כוללים את העובדת הקהילתית הקנדית פרנסס שיפרה גלר.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

נימירוב
נימירוב NEMIROV

(בפולנית NIEMIROW)

עיירה במחוז לבוב (LVOV), מערב אוקראינה. עד מלחמת העולם השנייה בגליציה המזרחית, פולין.


נימירוב הוקמה ב-1570 כעיירה פרטית של אצילים. ב-1671 ניצח המלך יאן סובייסקי את צבאות טאטארים בקרב במבואות העיירה.

היהודים היו בין ראשוני המתישביים בנימירוב. בכתב זכויות מ-1599 הותר להם לסחור, לעסוק במלאכה, לקנות קרקע לבניית בית הכנסת, בית הרב, בית לחזן ולבית עלמין.

ב-1643 היו 21 בתים בעיירה בבעלות יהודים. במחצית השנייה של המאה ה-18 הייתה בנימירוב קהילה עצמאית ומאורגנת על כל מוסדותיה. בסוף המאה ה-19 חיו בעיירה 1,445 יהודים שהיו %55 מכלל האוכלוסיה. בקהילה שלטו חסידי בלז, ולא הייתה כל פעילות חברתית או פוליטית אחרת.

בפרוץ מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), כבשו הרוסים את העיירה, נהרסו בתים רבים ובית הכנסת נחרב. יהודים רבים עזבו את המקום, וב-1921 נמנו שם 1,298 יהודים, כ-%53 מכלל התושבים.

לקראת סוף המאה ה-18 נתגלו בנימירוב מעיינות גופרית. ב-1815 הוקמו מרחצאות מרפא. ב- 1834 פותחו בתי חרושת לנייר ולייצור זכוכית. כן פעלו בעיר מבשלת בירה וטחנה המופעלת על-ידי מים. פרנסתם של יהודי נימירוב עד סוף המאה ה-18 הייתה בחכירה, במסחר ובמלאכה. עם הקמת המרחצאות בעיר התרחבו מקורות הפרנסה, וב-1817 הוקם בית- מרחץ שיועד ליהודים בלבד.

לקראת סוף המאה ה-19, ראשית ה-20, ירד ערכה של נימירוב כמקום-מרפא, ויהודים שבו אל המסחר הזעיר, הרוכלות והמלאכה.

בין בעלי המלאכה היהודים היו שהתמחו בדברים מיוחדים, כגון: הכנת רעפי-עץ, התקנת רשתות ומסננות משיער-סוסים, סנדלרים שיצרו נעלי-בית של לבד וצבעים שהכינו בדים לבגדי איכרים.

עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30, עקב הסתה האנטישמית והתארגנות קואופרטיבית של אוקראינים ופולנים, נדחקו יהודי נימירוב ממקורות פרנסתם ומצבם הלך ורע. קופת גמילות חסדים סייעה לסוחרים ולבעלי-המלאכה.

ארגונים ציוניים הוקמו בנימירוב אחרי מלחמת העולם הראשונה. נפתחו סניפי "אחווה", "המזרחי" ו"התאחדות פועלי-ציון". ואחריהם "הציונים הכלליים" ו"הציונים הרביזיוניסטים". בשנים 1934-1932 פעלו בעיירה בית-ספר עברי משלים של "תרבות" ואגודת-תרבות על-שם י"ל פרץ ולידה ספרייה.

ב-1931 חיו בנימירוב 1,510 יהודים שהיו כ-%50 מכלל התושבים.


תקופת השואה

כשבועיים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) כבש הצבא הגרמני את נימירוב, אך בעקבות ההסכם בין גרמניה לברית המועצות נמסרה העיירה, ככל שטחי מזרח פולין, לשליטת ברית המועצות. ארגוני הקהילה וארגונים פוליטיים פורקו, רכוש פרטי הוחרם, המסחר והמלאכה הולאמו, ויהודים השתלבו בארגונים החדשים. נימירוב קלטה פליטים משטחי פולין הכבושים בידי הנאצים, ובעת השלטון הסובייטי חיו בעיירה כ-2,500 יהודים.

ב-27 ביוני 1941, כמה ימים אחרי מתקפת גרמניה על ברית המועצות, נכנסו הגרמנים לנימירוב. הם העבירו את ניהול העיירה לידי הלאומנים האוקראינים. 38 יהודים נאסרו באשמת שיתוף פעולה עם השלטונות הסובייטים ונורו מחוץ לעיר. מדי יום נחטפו יהודים לעבודות כפייה. יצאו צווים שהגבילו את תנועת בעיירה, ונאסר עליהם לקנות מזון מן האיכרים. במקום הוקם יודנראט (מועצת יהודים מטעם) ולידו משטרה יהודית. על היודנראט הוטל לספק לגרמנים כוח עבודה לסלילת כבישים, לעבודה בשדה ולעבודות קשות אחרות. יציאת היהודים לעבודה לוותה במכות ובהתעללות של שומריהם האוקראינים. כן נדרש היודנראט למסור לידי לגרמנים כסף, זהב, בגדי פרווה ודברי ערך אחרים.

גברים צעירים נחטפו בעיירה ושולחו למחנות עבודה באיזור. ב-1941 הועברו מאות יהודים לעיר ראווה-רוסקה (RAWA RUSKA), שבה היה מקום ריכוז ליהודי הסביבה ומשם שולחו למחנות עבודה.

בנימירוב לא הוקם גיטו, והקשר עם התושבים הנוצרים נמשך בחשאי, אך יהודים שנתפשו בהברחת מזון הוצאו להורג. ב-15 ביולי 1942 היתה אקצייה (פעולת חיסול) בנימירוב שוטרים גרמנים ושוטרים אוקראינים ערכו מצוד על היהודים בבתים וברחובות. יהודים שניסו להימלט נורו. חולים ותשושים נרצחו בעיר עצמה, וכ-800 יהודים הוסעו במשאיות לראווה- רוסקה. משם שולחו ב-27 ביולי למחנה ההשמדה בלז'ץ (BELZEC).

בספטמבר 1942 היתה אקציה שנייה בנימירוב. אחריה נותרו בעיירה רק כמה עשרות יהודים. היודנראט הצטווה להעבירם לראווה-רוסקה, ונימירוב הוכרזה "יודנריין" (נקייה מיהודים). יהודים מעטים הסתתרו ביער או אצל איכרים.

בסוף יולי 1944 שוחררה נימירוב בידי הצבא האדום. שרידי הקהילה היהודית יצאו ממחבואיהם; אחדים התגייסו לצבא הסובייטי, והאחרים יצאו לפולין ומשם לארצות אחרות.

שנות ה-2000

לפי נתוני הארגונים היהודיים, בשנת 2004 מנתה האוכלוסייה היהודית כ-60 נפש. במקום התקיימה קהילה יהודית קטנה בהנהלת יורי קפלן, אולם אין פעילות קהילתית מסודרת. הקהילה בשותפות עם גורמי חוץ מנסה לשפץ את בית הכנסת שהוחזר בשנת 2004. בית העלמין היהודי מוזנח, ובמקום יש אנדרטה לנרצחי השואה.

ויירז'בניק סטרכוביצה
ויירז'בניק סטרכוביצה Wierzbnik-Starachowice

עיר במחוז קילצה (KIELCE), דרום מרכז פולין.


העיר שוכנת לחופי הנהר קמיינה (KAMIENNA) מפלגי הויסלה (WISLA),ליד מסילת הרכבת שבין סקרז'יסקו (SKARZYSKO) לאוסטרוביץ (OSTROWIEC). וירז'בניק נוסדה ב- 1624 על הגדה השמאלית של הנהר קמיינה. אחרי חלוקות פולין (בשנים 1795-1772) השתייך האיזור לרוסיה הצארית. ב-1939 אוחדו וירז'בניק והעיירה הסמוכה סטרכוביצה וקבלו מעמד של עיר, משנת 1949 נקראת העיר בשם סטרכוביצה.

יהודים באו לאיזור כבר באמצע המאה ה-17 והתיישבו בוירז'בניק לקראת סוף המאה ה-18.

בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20, זכו יהודי וירז'בניק למעמד של קהילה עצמאית והרב יעקב אריה גרשונוביץ' מורגנשטרן מן העיר לוקוב (LUKOW) נתמנה לרב הקהילה. הרב האחרון של קהילת וירז'בניק היה ר' בן-ציון רבינוביץ'.

בניין בית המדרש הושלם בשנת 1910 ולצידו הוקמו משרדי הקהילה ובית הספר "תלמוד תורה". באותה העת נבנה גם המקווה. בית העלמין שרת גם את האוכלוסייה היהודית בסביבה.

בקהילה המאורגנת היו: בית מדרש, ששימש גם כמקום תפילה מרכזי ושטיבלך חסידיים רבים, בהם של חסידי גור (GUR), אמשינוב (AMSZYNOW), סוקולוב (SOKOLOW), טשמיילוב (CMIELOW), אוז'רוב (OZAROW) ו-וונחוצק (WANCHOCK). ילדי הקהילה למדו בחדר, והיו בקהילה מוסדות חינוך נוספים: בית הספר של "המזרחי",בית ספר "בית יעקב" ובית הספר העברי "תרבות". בין שתי מלחמות העולם היה בקהילה בית הספר "תלמוד תורה" למעוטי יכולת, אחזקתו מומנה זמן מה על ידי הג'וינט (JOINT), שסיפק גם ארוחות חינם לילדים. ישיבת "בית יוסף" נפתחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ופעלה שנים ספורות בלבד. באותה תקופה צרפו שלטונות פולין את קהילת וונחוצק (WONCHOCK) לוירז'בניק.

האוכלוסייה היהודית השתלבה בחיים הציבוריים של העיירה, נציגיה השתתפו ברשות המוניציפלית וייצגו את הקהילה כלפי הרשויות.

היערות העשירים שבסביבות וירז'בניק היו יסוד לפיתוח תעשיית עץ, וענפיה היו מקור פרנסה ליהודים. בתי חרושת ללבידים ומנסרה היו בבעלות משפחות הלר, ליכטנשטיין וקלמנזון.

באמצע המאה ה-19 הקימה משפחת רוטבנד היהודית מוארשה תנור יציקה ותעשיית מתכת בעיירה סטרכוביצה, שאדמתה היתה עשירה בעפרות ברזל. תעשייה זו נעשתה בראשית המאה ה-20 למפעל המתכת הגדול "מפעלי סטרכוביצה". כאשר הולאם המפעל על ידי ממשלת פולין בשנים 1922-1920 ונהפך לתעשייה צבאית, הועסקו בו 20,000 פועלים ואף לא יהודי אחד.

באותה תקופה משפחת הלר, שהיתה בעלת קונצרן בינלאומי לתעשיות-עץ, הקימה בית חרושת מודרני ללבידים ומנסרה. מפעלים אלו ספקו פרנסה לאוכלוסייה היהודית בוירז'בניק ואף תמכו בארגוני סעד ומוסדות חברה ותרבות של הקהילה.

בנוסף התפרנסו יהודי וירז'בניק ממסחר ושרותים לתושבי סטרכוביצה ולתושבי הכפרים בסביבה. יום שוק קבוע התקיים בוירז'בניק אחת לשבוע בימי חמישי. שני הצדדים, הפולנים והיהודים, נהנו מיחסי שכנות טובים. האוכלוסייה הפולנית במקום סרבה לשתף פעולה עם הממשלה, שהכריזה חרם על עסקים ומסחר עם יהודים, בעקבות גל האנטישמיות ששטף את פולין עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30 של המאה ה-20.

יהודים, שהגיעו מרוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917 ונקלטו במפעלי התעשייה במקום, הביאו להתעוררות לאומית וציונית בוירז'בניק.

כבר בתחילת המאה ה-20 נוסד בעיירה סניף של ההסתדרות הציונית, שהכשירה חלוצים לעלייה לארץ ישראל. מאוחר יותר הוקמו סניפי המזרחי, התנועה הרוויזיוניסטית, פועלי ציון- שמאל, ויצ"ו, תנועות הנוער גורדוניה, בית"ר והנוער הציוני וארגוני ספורט "מכבי" ו"גויאזדא" (GWIAZDA). חסידים מכל השטיבלך נמנו עם סניף אגודת ישראל שהוקם בעיירה.

בית הספר "תרבות" תרם להפצת השפה העברית והיה מרכז לפעילות תרבותית וחברתית.

ראש הקהילה באותה תקופה, והאחרון בוירז'בניק, היה ר' שמואל פוחצ'בסקי.

בשנת 1939 היו בוירז'בניק כ-3,200 יהודים. אוכלוסיית וירז'בניק-סטרכוביצה היתה אז כ-40,000 נפש.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הופצצה וירז'בניק-סטרכוביצה מן האויר. היהודים נמלטו מן העיר, אך רובם שבו אליה כעבור ימים ספורים.

ב-5 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את העיר. צווים שפורסמו מדי יום ביומו גזרו גזרות על היהודים. הם נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, למסור לגרמנים תכשיטים ומטבעות כסף וזהב, הוגבלו ביציאה לרשות הציבור ובקשר עם האוכלוסיה הפולנית ומזונם הוקצב. יהודים נחטפו ברחובות לעבודות כפיה, והקהילה חוייבה לשלם מזמן לזמן כופר נפש שנקרא בפי הגרמנים "קונטריבוציות" ("תרומות" כביכול). במוצאי יום הכיפורים 1939 הוצת בית המדרש ונשרפו כליל ספרי התורה ותשמישי הקדושה. השריפה כילתה גם את בנין משרדי הקהילה ובית הספר תלמוד תורה.

באביב 1940 הגיעו לעיר פליטים מלודז' (LODZ) ומפלוצק (PLOCK). הצפיפות ברחובות היהודים גרמה להתפשטות מחלות. הקהילה הקימה בית תמחוי לנצרכים. בחודש מאי 1940 הוקם הגטו. בתחילה לא היה הגטו סגור וניתן היה לרכוש בעיר מצרכי מזון. במשך הזמן המסחר שותק והגטו נסגר. מספר הפונים לבית התמחוי גדל בהתמדה.

הכשירים לעבודה הועסקו ב"מפעלי סטרכוביצה", ששרתו את הצבא הגרמני ושמם הוסב ל"מפעלי הרמן גרינג" (HERMAN GOERING WERKE). שמועות על השמדה המונית הגיעו לגטו ויהודים השתדלו להשיג כרטיסי עבודה במפעלים חיוניים.

ב-27 לאוקטובר 1942 - ט"ז מרחשון תש"ג - חוסל גטו וירז'בניק-סטרכוביצה.

עם שחר רוכזו היהודים בכיכר השוק והוקפו בפלוגות ס"ס, אנשי המשטרה הפולנים ויחידות מיוחדות מלאטוויה. הלאטווים היכו את היהודים באכזריות ובזזו את רכושם. בעלי כרטיסי עבודה הופרדו בכוח ממשפחותיהם ונלקחו למחנות העבודה שצ'לניצה (STRZELNICA) ומיובקה (MAJOWKA) שבפאתי העיר. אחרים, שנמצאו כשירים לעבודה, נלקחו לעבוד במנסרה ובמפעל החשמל במקום. שאר אנשי הגטו הובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה (TREBLINKA). יהודים שלא הגיעו לכיכר השוק באותו בוקר ונמצאו בגטו, נורו במקום. באותו יום הובלו למוות כ-5,000 יהודים וכ-1,500 נשלחו למחנות עבודה.

במחנות העבודה באיזור וירז'בניק-סטרכוביצה מתו אלפים במחלות וברעב, הומתו במקום או נשלחו למחנות השמדה בעקבות "סלקציות" (מיון בין הכשירים לבלתי-כשירים לעבודה).

ב-1944 הצליח הארגון היהודי הלוחם (אי"ל - Z.O.B) ליצור קשר עם אנשי מחנות העבודה והעביר להם כסף לקניית מצרכי מזון. הקשר עודד צעירים יהודים להימלט מן המחנות. חלק מהנמלטים נורו בידי הגרמנים והשומרים האוקראינים ליד גדר המחנה ואחרים, שהצליחו לברוח ליערות נרצחו בידי פרטיזנים פולנים אנטישמים, חברי ה"ארמיה קריובה" (ARMIA KRAJOWA). מעטים הצליחו לשרוד.

ביולי 1944 חוסלו המחנות ושוכניהם הועברו למחנה ההשמדה באושוויץ (AUSCHWITZ).

רבים מצעירי הקהילה היהודית בוירז'בניק-סטרכוביצה לחמו בגרמנים בשורות הצבא הפולני. מבין הבורחים לרוסיה עם פרוץ המלחמה, היו שהתגייסו לצבא האדום. הנמלטים מן הגטו וממחנות העבודה הצטרפו לפלוגות הפרטיזנים במקום, ושיתפו פעולה עם הפרטיזנים הפולנים-חברי ה"ארמיה לודובה" (ARMIA LUDOWA).

ידועה בפעולותיה הנועזות באיזור יחידת פרטיזנים בשם "גארבאטי" (GARBATY), שבראשה עמד בן וירז'בניק, יחיאל ברוורמן.

אחרי המלחמה עלו רוב שרידי הקהילה לישראל. מעטים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמקומות אחרים. כמה יהודים שחזרו לעיר בתום המלחמה נרצחו בידי פורעים פולנים.

בעיר נותר בית העלמין היהודי, ובו כ-200 מצבות כתובות בעברית.
יום טוב ליפמן הלר

Yom Tov Lipman Heller (1579-1654), rabbi and communal leader, born in Wallerstein, Bavaria, Germany. He received a rich education not only in Jewish studies, but also in secular subjects. Age only 18 he was appointed dayan in Prague, serving for 28 years. From1625 he served as head of the beit din in Vienna. During the Thirty Years War he was accused by his enemies of unfairly taxing the poor and some Jews even alleged that he had defamed Christianity. He was sentenced to death but this was commuted to imprisonment; he was released after forty days and a heavy fine was imposed on him. In 1631 Heller moved to Poland, living in Lublin, Brest-Litovsk and Nimirow. (He later wrote a eulogy over the Nemirow community when it was destroyed in the Chmielnicki uprising). He was rabbi of Vladimir-Volynski from 1634 to 1643 when he was called to the rabbinate of Krakow, also serving as yeshiva head from 1648. His best-known work, Tosafot Yom Tov, was a commentary to the Mishnah. Heller also wrote kabbalistic commentaries, a commentary on the code of Asher ben Yehiel, responsa, sermons, liturgical poems and an autobiography.

זליגמן הלר

 

זליגמן הלר (1830-1890) סופר ומתרגם.
נולד ברודניצה נאד לבם, הרפובליקה הצ'כית, אז חלק מהאימפריה האוסטרית.
 
למד באוניברסיטת וינה. נכנס לעסקים עם אביו, ובשנת 1866 התחיל ללמד גרמנית בבית ספר למסחר בפראג ובמקביל לעסוק בעתונאות.
אחרי שיצאה לאור יצירתו האפית על היהודי הנודד, וספר שירה, עבר לווינה ונהיה למבקר תאטרון בדויטשה צייטונג. בהמשך לימד תולדות הספרות ב Handelsakademie. הלר תרגם לגרמנית מיצירות דנטה, ספרות סנסקריט קלאסית ושירה עברית מימי הביניים.
Tsevi Hirsch Heller

Tsevi Hirsch Heller (1776-1834) Rabbi.

Born in Zamoscz, he was noted for his acuity already as a youth. He was rabbi in Brugl, Silesia and then headed the yeshiva in Brody, many of his students later becoming renowned rabbis. Following a calumny, he moved to Hungary where he was rabbi in Ungvar and then from about 1820 in Bonyhad where he served for 13 years. A controversy with the Reform led him to leave to become rabbi in Obuda (Old Buda) but within a few months he died. Some of his responsa were published.

Joseph Heller

Joseph Heller (b. 1862), cantor and composer, born in Ujfalu, Hungary (then part of the Austrian Empire). He received his training in the school of music in Debrecen, Hungary, and in 1884 he was appointed cantor and precentor of the Jewish community of Kaposvar, Hungary. In 1890 he occupied a similar position at Brno, Czech Republic. In Brno he distinguished himself as director of the Kantoren-Bildungs-Anstalt of the Jewish proseminary, and as composer and editor of the Kol Tehillah ("Voice of Praise"), a comprehensive work, including compositions for a choir of four voices and solos as well as recitatives for the Jewish divine service both with and without organ accompaniment. The first part of the publication appeared in 1905, the second part in 1914.

Maximilian Heller

Maximilian Heller (1860-1929), rabbi, an outstanding leader in the Reform Judaism, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire). On both sides of his family he was descended from distinguished rabbis and scholars. He went to the United States in 1897, and after studying at the University of Cincinnati (B.L., 1882; M/L., 1884) and at the Hebrew Union College (ordained, 1884), he served for two years as associate to Rabbi Bernard Felsenthal of Chicago. In 1886 he became rabbi at Houston, Texas, but after five months received a call to Temple Sinai of New Orleans, where he served for more than forty years until his retirement in 1927.

In New Orleans, Heller was active in the civic and educational life of the community, especially in promoting the cause of education and in fighting for the abolition of the Louisiana State Lottery. From 1892 to 1896 he was a member of the State Board of Education, and he served on practically every board of the Jewish welfare and educational organizations in the city. In 1912 he was appointed professor of the Hebrew and Hebrew literature at Tulane University, where he served until his retirement in 1928. He was a charter member of the Central Conference of American Rabbis, and served as its president in 1909 to 1911. An enthusiastic advocate of Zionism from the beginning of the movement, he was prominent in the Zionist Organization of America, and was its honorary vice-president from 1911 until hid death.

Heller was a prolific journalist, he also was editor of the New Orleans Jewish Leader from 1896 to 1897, editorial writer for the Cincinnati American Israelite from 1902 to 1914, and a frequent contributor to the local press. He also wrote: The Temple Pulpit, a collection of his sermons; Jubilee Souvenir, on the occasion of the fiftieth anniversary of Temple Sinai (1922); My month in Palestine (edited posthumously by his son James G. Heller; New York, 1930).

Isidor Heller

Isidor Heller (1816-1879), author, poet, and journalist, born in Mlada Bolesov (Jungbunzlau, in German), Czech Republic (then part of the Austrian Empire). After the age of sixteen he went to Prague, where he attended the Neustaadter Gymnasium, and the University of Prague. In 1837 he joined the French Foreign Legion. On his return to Bohemia he became a contributor to the magazines Ost und West and Libussa. In 1846 settled in Budapest whewre he srved as editor of Der Ungar. He also was the editor of Gustav Kuehne's Europa, in Leipzig, and the editor of the Budapest Morgenroete. (1848), until his opposition to the Hungarian revolutionary Lajos Kossuth forced him to leave for Germany.

Once again he came into conflict with the authorities because of his writings, and in 1852 he left the country as private secretary to an Austrian finance minister, Baron Bruck. In 1855 he went to Vienna, where he established the Fortschtrit (1859) and assisted in the founding of the Neues Fremdenblatt (1874). However, because of illness, he gave up writing, and spent the remaining fourteen years of his life in seclusion. Heller, whose novels and short stories were at one time widely read, include Gaange durch Prag, Das Judenbegraabnis, Dalibor, Erster April, Der Zeitgeist (Budapest, 1847), Die alliierten der Reaktion (Berlin, 1852), Oesterreichs Lage und Hilfsmittel (Leipzig, 1852), and Memoiren  des Baron Bruck (Vienna, 1877).

 Heller died in Arco, Tyrol, Austria.

הלר, ברנט

Bernat Heller (1871-1943), rabbinical scholar, Arabist and literary historian, born in Bytča, Slovakia (Nagybittse, in Hungarian, then part of Austria-Hungary). He was was awarded his doctorate in 1894, and was ordained at the Budapest rabbinical seminary in 1896. From 1896 to 1919 he taught French and German and also Hungarian literature in a non-Jewish high school in Budapest. In 1919 he was appointed director of a newly established Jewish high school in Budapest. Between 1922 and 1931 he taught Bible, philosophy, Talmud and German language at the Rabbinical Seminary in Budapest, and thereafter he was appointed superintendent of the Jewish schools in Budapest. Heller was a member of the ethnographical and oriental societies of the Hungarian Academy of Sciences.

Influenced by his teachers W. Bacher and I. Goldziher, Heller was a specialist in Aggadah and was intrigued by Islam. He tried to interpret aggadic literature by comparing its themes, motifs, and sources to the literatures of other peoples. He was particularly interested in tracing themes common to Aggadah, early Christian literature and Islamic legendary literature. He also wrote comparative studies on Western European literature, particularly with regards to Jewish influences on Western European and Hungarian novelists and poets. Heller was the author of most of the articles on the legends of Islam and the legends surrounding biblical personalities for the Encyclopaedia of Islam (4 vols., 1913-36), and for the German Encyclopaedia Judaica (10 vols., 1928-34). During the last years of his life, Heller devoted himself to the study of Apocrypha. He translated the Book of Tobias and the Additions to Daniel for A. Kahana's Sefarim ha-Hizonim (1947).

Among Heller's other works are: Az evangeliumi parabola viszonya az agadahoz (Budapest, 1894), Die Bedeutung des arabischen Antar-Romans fuer die vergleichende Literaturkunde (1931) and Das Hebraeische und arabische Maerchen (in J. Bolte and G. Polivka's Anmerkungen zu den Kinder- und Hausmaerchen der Brueder Grimm, 4 (1930):315-418). A number of his works were written in French, including: Elements, paralleles et origins de la legende des sept dormants" (Paris, 1904); La legende judeo-chretienne du compagnon au Paradis (Paris, 1908). He was a frequent contributor to the Revue des Etudes Juives, the Jewish Quarterly Review, and the Monatsschrift fuer die Geschichte und Wissenschaft des Judentums. Heller's devotion to his teacher I. Goldziher is reflected by his editing a volume in honor of his sixtieth birthday entitled Keleti tanulmanyok ("Oriental Studies", 1910). He translated Golziher's Vorlesungen ueber den Islam" into Hungarian as Eloadasok az iszlamrol (1912), and prepared a bibliography of Golziher's works, Bibliography des oeuvres de Ignac Goldziher (1927).

הלר, בונים

Bunim Heller (1908–1998), Yiddish poet and social activist, born in Warsaw, Poland (then part of the Russian Empire).  He attended a traditional heder and then a yeshiva, but left at the age of 14 when started to work as a glove maker. He started publishing his poems in 1930 and soon he was recognized as a poet of the working class in Poland. He immigrated to Belgium in 1937 and then moved to Paris, France. He returned to Poland in 1939, only to flee the German occupation of Warsaw ad taking refuge in Bialystok, in the Soviet occupied areas of Poland. He spent the years of WW2 in Alma Ata (now Almaty) in the Soviet Kazakhstan, and returned to Poland in 1947. he was editor of Yidishe Shriftn and Yidish Buch literary magazines. In 1950 he published Friling in Poilen ("Spring in Poland"), a collection of poems from the 1930s, followed by additional collections of poems during the early 1950. At the time, Heller was recognized as a leading Yiddish poet in the Communist states of Eastern Europe. Heller left Poland and after a short sojourn in Belgium and France, he immigrated to Israel in 1957.  

He published twenty-three volums of poetry, including Di erd hot getsiters (“The Earth Shook”, 1947), Heimerd (1951), Geklibene lider (“Selected Poems”, 1952), Baym rand (1957), Naye lider (“New Songs”, 1964), In varshaver geto iz hoidesh nisen (“In the Warsaw Ghetto is the month of Nissan “, 1973), Der gaist funem sturem (“The Spirit of the Storm”, 1992).  

Heller was awarded the Mendeli Prize for his book The Month of Nissan in the Warsaw Ghetto in 1975, and the Itzik Manger Prize for Yiddish literature in 1981. 

ג'וסף הלר

Joseph Heller (1923-1999), writer, best known for his novel Catch-22, born in New York, United States. Heller joined the United States Army Air Forces, serving during World War II on the island of Corsica from May to December 1944. During this period, he flew 60 missions as a bombardier, and these wartime experiences formed the foundation for his initial and most renowned novel, Catch-22. After completing his studies in English at the University of Southern California in Los Angeles and New York University, earning a MA in 1949, Heller secured a teaching position at Pennsylvania State University. In 1952, he entered the realm of media, initially working for Time Inc. and later transitioning to become an advertising copywriter for a small media agency.

Heller's debut novel, Catch-22, was published in 1961, and it was adapted into a film directed by Mike Nichols in 1970. Alan Arkin portrayed the protagonist, John Yossarian, with notable actors such as Anthony Perkins, Orson Welles, and Art Garfunkel also featuring in the movie. Alongside his writing endeavors, Heller pursued an academic career, serving as a creative writing instructor at Yale and the University of Pennsylvania. His works include Something Happened (1974), Good as Gold (1979), God Knows (1984), Picture This (1988), Closing Time (1994), Portrait of an Artist, as an Old Man (2000, posthumous) as well as short stories, plays, screenplays and autobiographies.

סובאלק
סובאלקי Suwalki

עיר בגליל ביאליסטוק, צפון מזרח פולין.

הקהילה היהודית


יהודים התיישבו בסובאלקי אחרי חלוקת פולין בסוף המאה ה- 18, והעברת האזור לשליטת פרוסיה. בשנת 1815 עברה השליטה באזור שכלל את העיר סובאלק לידי רוסיה הצארית, ובשנות ה-20 של המאה ה-19 כבר הייתה במקום קהילה מאורגנת של 1,200 יהודים, שהיו כ- %32 מכלל תושבי העיר.

יהודי סובאלק היו בקישרי מסחר עם ערי גרמניה, וסחרו בעיקר בתוצרת חקלאית, בעצים ובסוסים. בעיר עצמה עסקו במסחר קמעוני, במלאכות למיניהן ובהובלה. בהמשך המאה פיתחו יהודי העיר בתי מלאכה לייצור טליתות ולעיבוד עורות.

במרד הפולני בשנת 1863 נלחמו גם יהודים רבים נגד הצבא הרוסי, ושניים מיהודי סובאלק הוצאו להורג בידי השלטונות.

בשנות ה-80 של המאה ה- 19 הצטרפו יהודים מסובאלק לתנועת "עם עולם", שחתרה להקמת יישובים יהודיים חקלאיים בארצות-הברית. בו בזמן התחילה בעיר גם פעילות ציונית ועברית. אנשי ה"בונד" ו"פועלי-ציון" נתנו יד לתנועה המהפכנית הרוסית בשנים 1906-1905, והתארגנו ביחידות להגנה עצמית. בסוף המאה ה- 19 מנתה הקהילה 7,165 נפש (%40).

אחרי מלחמת העולם הראשונה (1914 - 1918) חזר האזור לפולין העצמאית. ובתקופה שבין שתי מלחמות-העולם פעלו בעיר בתי-ספר של "תרבות" וציש"א, תלמוד-תורה וישיבה. הייתה פעילות ציונית ערה ונפתחו סניפי המפלגות הציוניות ותנועות הנוער שלהן.

בעקבות המשבר הכלכלי של שנות השלושים והעדפת ממשלת פולין את הסוחרים ואת בעלי המלאכה הפולנים, היו גילויי אלימות מצד האוכלוסייה הפולנית, והנוער היהודי בעיר התארגן להגנה עצמית.

ערב מלחמת-העולם השנייה ישבו בסובאלק כ- 6,000 יהודים.


תקופת השואה

כמה ימים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) נכבשה העיר בידי הגרמנים. בסוף נובמבר 1939 פונו יהודי סובאלק מעירם והועברו למקומות אחרים, שבהם ריכזו הגרמנים את יהודי האזור. יהודי סובאלק הועברו למקומות אלה: ביאלה-פודלאסקה, לוקוב, מיינדזיז'ץ-פודלאסקי וקוצק. שם היה גורלם כגורל יהודי המקום, וכעבור פרקי זמן שונים שולחו כולם למחנות ההשמדה.


יהודים ידועים מסובלקי

בין רבני סובאלק במחצית השנייה של המאה ה- 19 נודעו ר' יצחק אייזיק וילדמן (חבר), ר' יחיאל בן אהרן הלר, ר' שמואל בן יהודה לייב מוהילבר ור' דוד טבל קצנלנבוגן. בסובלאק נולדו חוקר החינוך אלכסנדר דושקין, פנחס ספיר ואברהם שטרן ("יאיר").


הקהילה היהודית אחרי המלחמה

אחרי המלחמה חזרו לעיר 30 יהודים , אולם רובם עזבו אחרי זמן קצר . יחד עם זאת , נותרו כמה יהודים בודדים בעיר מאלו שחיו בה לפני השואה והאחרונים נפטרו ונקברו בה רק בעשור השני של המאה ה - 21

בית הכנסת נבנה בעיר בשנת 1828 . הוא נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה . עמד כחורבה כעשור אחרי המלחמה ושרידיו פורקו סופית בשנת 1956 . בינואר 2016 הציבה במקום בעירייה אנדרטה לזכר יהודי העיר שנרצחו בשואה .

בית העלמין היהודי נוסד כנראה בתחילת המאה ה- 19 על שטח של 3.8 האקטר והכיל אלפי קברים . בזמן מלחמת העולם השנייה נהרס ברובו ע"י הגרמנים שלקחו את המצבות לבניית בריכת שחייה ולריצוף דרכים . על הדרכים שפכו אחרי כן אספלם .
בין הקבורים במקום היו כמה רבנים מפורסמים וכמה מנכבדי הקהילה היהודית .הקבורה גם נמשכה במקום גם אחרי המלחמה של היהודים המעטים שחזרו לעיר ,בחלק בית בקברות שלא נהרס .שני האחרונים נקברו בשנים 2010 ו 2012 .
בחלק ההרוס היה בשנות ה - 50 של המאה ה - 20 שוק סוסים ,אולם הוא הופסק לפי דרישת תושבים מקומיים .בשנת 1973 הוחזרו לשטח בית הקברות המצבות שלקחו הגרמנים לבניית בריכת השחיה .
בשנת 1983 דאגו יהודים מארה"ב מיוצאי העיר לשיפוץ המקום ,כולל החומה והשער וכן להצבת לוח זכרון . אולם בשנים 2007 , 2008 ושנת 2010 צויירו צלבי קרס על מצבות ע"י ונדלים מקומיים ונקיון שבוצע ע"י תלמידי בית ספר מקומי לא הועיל .כיום שייך השטח לקהילה היהודית
האזורית .בבית הקברות עומדות במקומן רק 20 מצבות ועוד 150 נוספות שובצו בחומת בית העלמין .