חיפוש
הדפסה
שיתוף
הפריט שבחרת:
מקום
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות

קהילת יהודי ויירז'בניק סטרכוביצה

ויירז'בניק סטרכוביצה Wierzbnik-Starachowice

עיר במחוז קילצה (KIELCE), דרום מרכז פולין.


העיר שוכנת לחופי הנהר קמיינה (KAMIENNA) מפלגי הויסלה (WISLA),ליד מסילת הרכבת שבין סקרז'יסקו (SKARZYSKO) לאוסטרוביץ (OSTROWIEC). וירז'בניק נוסדה ב- 1624 על הגדה השמאלית של הנהר קמיינה. אחרי חלוקות פולין (בשנים 1795-1772) השתייך האיזור לרוסיה הצארית. ב-1939 אוחדו וירז'בניק והעיירה הסמוכה סטרכוביצה וקבלו מעמד של עיר, משנת 1949 נקראת העיר בשם סטרכוביצה.

יהודים באו לאיזור כבר באמצע המאה ה-17 והתיישבו בוירז'בניק לקראת סוף המאה ה-18.

בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20, זכו יהודי וירז'בניק למעמד של קהילה עצמאית והרב יעקב אריה גרשונוביץ' מורגנשטרן מן העיר לוקוב (LUKOW) נתמנה לרב הקהילה. הרב האחרון של קהילת וירז'בניק היה ר' בן-ציון רבינוביץ'.

בניין בית המדרש הושלם בשנת 1910 ולצידו הוקמו משרדי הקהילה ובית הספר "תלמוד תורה". באותה העת נבנה גם המקווה. בית העלמין שרת גם את האוכלוסייה היהודית בסביבה.

בקהילה המאורגנת היו: בית מדרש, ששימש גם כמקום תפילה מרכזי ושטיבלך חסידיים רבים, בהם של חסידי גור (GUR), אמשינוב (AMSZYNOW), סוקולוב (SOKOLOW), טשמיילוב (CMIELOW), אוז'רוב (OZAROW) ו-וונחוצק (WANCHOCK). ילדי הקהילה למדו בחדר, והיו בקהילה מוסדות חינוך נוספים: בית הספר של "המזרחי",בית ספר "בית יעקב" ובית הספר העברי "תרבות". בין שתי מלחמות העולם היה בקהילה בית הספר "תלמוד תורה" למעוטי יכולת, אחזקתו מומנה זמן מה על ידי הג'וינט (JOINT), שסיפק גם ארוחות חינם לילדים. ישיבת "בית יוסף" נפתחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ופעלה שנים ספורות בלבד. באותה תקופה צרפו שלטונות פולין את קהילת וונחוצק (WONCHOCK) לוירז'בניק.

האוכלוסייה היהודית השתלבה בחיים הציבוריים של העיירה, נציגיה השתתפו ברשות המוניציפלית וייצגו את הקהילה כלפי הרשויות.

היערות העשירים שבסביבות וירז'בניק היו יסוד לפיתוח תעשיית עץ, וענפיה היו מקור פרנסה ליהודים. בתי חרושת ללבידים ומנסרה היו בבעלות משפחות הלר, ליכטנשטיין וקלמנזון.

באמצע המאה ה-19 הקימה משפחת רוטבנד היהודית מוארשה תנור יציקה ותעשיית מתכת בעיירה סטרכוביצה, שאדמתה היתה עשירה בעפרות ברזל. תעשייה זו נעשתה בראשית המאה ה-20 למפעל המתכת הגדול "מפעלי סטרכוביצה". כאשר הולאם המפעל על ידי ממשלת פולין בשנים 1922-1920 ונהפך לתעשייה צבאית, הועסקו בו 20,000 פועלים ואף לא יהודי אחד.

באותה תקופה משפחת הלר, שהיתה בעלת קונצרן בינלאומי לתעשיות-עץ, הקימה בית חרושת מודרני ללבידים ומנסרה. מפעלים אלו ספקו פרנסה לאוכלוסייה היהודית בוירז'בניק ואף תמכו בארגוני סעד ומוסדות חברה ותרבות של הקהילה.

בנוסף התפרנסו יהודי וירז'בניק ממסחר ושרותים לתושבי סטרכוביצה ולתושבי הכפרים בסביבה. יום שוק קבוע התקיים בוירז'בניק אחת לשבוע בימי חמישי. שני הצדדים, הפולנים והיהודים, נהנו מיחסי שכנות טובים. האוכלוסייה הפולנית במקום סרבה לשתף פעולה עם הממשלה, שהכריזה חרם על עסקים ומסחר עם יהודים, בעקבות גל האנטישמיות ששטף את פולין עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30 של המאה ה-20.

יהודים, שהגיעו מרוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917 ונקלטו במפעלי התעשייה במקום, הביאו להתעוררות לאומית וציונית בוירז'בניק.

כבר בתחילת המאה ה-20 נוסד בעיירה סניף של ההסתדרות הציונית, שהכשירה חלוצים לעלייה לארץ ישראל. מאוחר יותר הוקמו סניפי המזרחי, התנועה הרוויזיוניסטית, פועלי ציון- שמאל, ויצ"ו, תנועות הנוער גורדוניה, בית"ר והנוער הציוני וארגוני ספורט "מכבי" ו"גויאזדא" (GWIAZDA). חסידים מכל השטיבלך נמנו עם סניף אגודת ישראל שהוקם בעיירה.

בית הספר "תרבות" תרם להפצת השפה העברית והיה מרכז לפעילות תרבותית וחברתית.

ראש הקהילה באותה תקופה, והאחרון בוירז'בניק, היה ר' שמואל פוחצ'בסקי.

בשנת 1939 היו בוירז'בניק כ-3,200 יהודים. אוכלוסיית וירז'בניק-סטרכוביצה היתה אז כ-40,000 נפש.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הופצצה וירז'בניק-סטרכוביצה מן האויר. היהודים נמלטו מן העיר, אך רובם שבו אליה כעבור ימים ספורים.

ב-5 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את העיר. צווים שפורסמו מדי יום ביומו גזרו גזרות על היהודים. הם נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, למסור לגרמנים תכשיטים ומטבעות כסף וזהב, הוגבלו ביציאה לרשות הציבור ובקשר עם האוכלוסיה הפולנית ומזונם הוקצב. יהודים נחטפו ברחובות לעבודות כפיה, והקהילה חוייבה לשלם מזמן לזמן כופר נפש שנקרא בפי הגרמנים "קונטריבוציות" ("תרומות" כביכול). במוצאי יום הכיפורים 1939 הוצת בית המדרש ונשרפו כליל ספרי התורה ותשמישי הקדושה. השריפה כילתה גם את בנין משרדי הקהילה ובית הספר תלמוד תורה.

באביב 1940 הגיעו לעיר פליטים מלודז' (LODZ) ומפלוצק (PLOCK). הצפיפות ברחובות היהודים גרמה להתפשטות מחלות. הקהילה הקימה בית תמחוי לנצרכים. בחודש מאי 1940 הוקם הגטו. בתחילה לא היה הגטו סגור וניתן היה לרכוש בעיר מצרכי מזון. במשך הזמן המסחר שותק והגטו נסגר. מספר הפונים לבית התמחוי גדל בהתמדה.

הכשירים לעבודה הועסקו ב"מפעלי סטרכוביצה", ששרתו את הצבא הגרמני ושמם הוסב ל"מפעלי הרמן גרינג" (HERMAN GOERING WERKE). שמועות על השמדה המונית הגיעו לגטו ויהודים השתדלו להשיג כרטיסי עבודה במפעלים חיוניים.

ב-27 לאוקטובר 1942 - ט"ז מרחשון תש"ג - חוסל גטו וירז'בניק-סטרכוביצה.

עם שחר רוכזו היהודים בכיכר השוק והוקפו בפלוגות ס"ס, אנשי המשטרה הפולנים ויחידות מיוחדות מלאטוויה. הלאטווים היכו את היהודים באכזריות ובזזו את רכושם. בעלי כרטיסי עבודה הופרדו בכוח ממשפחותיהם ונלקחו למחנות העבודה שצ'לניצה (STRZELNICA) ומיובקה (MAJOWKA) שבפאתי העיר. אחרים, שנמצאו כשירים לעבודה, נלקחו לעבוד במנסרה ובמפעל החשמל במקום. שאר אנשי הגטו הובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה (TREBLINKA). יהודים שלא הגיעו לכיכר השוק באותו בוקר ונמצאו בגטו, נורו במקום. באותו יום הובלו למוות כ-5,000 יהודים וכ-1,500 נשלחו למחנות עבודה.

במחנות העבודה באיזור וירז'בניק-סטרכוביצה מתו אלפים במחלות וברעב, הומתו במקום או נשלחו למחנות השמדה בעקבות "סלקציות" (מיון בין הכשירים לבלתי-כשירים לעבודה).

ב-1944 הצליח הארגון היהודי הלוחם (אי"ל - Z.O.B) ליצור קשר עם אנשי מחנות העבודה והעביר להם כסף לקניית מצרכי מזון. הקשר עודד צעירים יהודים להימלט מן המחנות. חלק מהנמלטים נורו בידי הגרמנים והשומרים האוקראינים ליד גדר המחנה ואחרים, שהצליחו לברוח ליערות נרצחו בידי פרטיזנים פולנים אנטישמים, חברי ה"ארמיה קריובה" (ARMIA KRAJOWA). מעטים הצליחו לשרוד.

ביולי 1944 חוסלו המחנות ושוכניהם הועברו למחנה ההשמדה באושוויץ (AUSCHWITZ).

רבים מצעירי הקהילה היהודית בוירז'בניק-סטרכוביצה לחמו בגרמנים בשורות הצבא הפולני. מבין הבורחים לרוסיה עם פרוץ המלחמה, היו שהתגייסו לצבא האדום. הנמלטים מן הגטו וממחנות העבודה הצטרפו לפלוגות הפרטיזנים במקום, ושיתפו פעולה עם הפרטיזנים הפולנים-חברי ה"ארמיה לודובה" (ARMIA LUDOWA).

ידועה בפעולותיה הנועזות באיזור יחידת פרטיזנים בשם "גארבאטי" (GARBATY), שבראשה עמד בן וירז'בניק, יחיאל ברוורמן.

אחרי המלחמה עלו רוב שרידי הקהילה לישראל. מעטים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמקומות אחרים. כמה יהודים שחזרו לעיר בתום המלחמה נרצחו בידי פורעים פולנים.

בעיר נותר בית העלמין היהודי, ובו כ-200 מצבות כתובות בעברית.
סוג מקום:
עיירה
מספר פריט:
145191
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
מקומות קרובים:

פריטים קשורים:
SOKOLOW, SOKOLOFF, SOKOLOWSKY, SOKOL, SOKOLSKY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סוקול היא מילה רוסית / פולנית שפירושה "נשר" / "עיט". הסופית "-וף" היא תעתיק בשפות מערב אירופיות של הסופית הרוסית "-וב" שפירושה "בנו של" או "מ-", "מוצאו מ-". כשמות משפחה יהודיים סוקול ("נשר") והגרסאות שלו קשורים בדמות המקראי יהושע בן נון. שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת קשורים גם בעיירות בשם סוקולוב בפולין ואוקראינה וגם עם העיירה סוקולקה ליד גרודנו (הרודנה) בבלרוס. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת סוקול בוישקוב, עיירה קטנה במחוז וורשה, פולין; היישוב היהודי במקום זה מתועד מסוף המאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סוקולוב כוללים הסופר העברי יליד פולין נחום סוקולוב (1936-1859), נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

השם סוקולוף מתועד במאה ה-20 עם הפתולוג האמריקאי לאון סוקולוף, והשם סוקולסקי עם העיתונאי ג'ורג' אפרים סוקולסקי. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בזמן מלחמת העולם השנייה עם הלן סוקול, ילידת פולין, אשר גורשה מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ באוגוסט 1942.

אוזרוב

OZAROW

 

מות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה אוז'רוב בנפת אופטוב במחוז שווינטוקשיסקיה בפולין. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אוזרוב מתועד כשם משפחה יהודי עם שינדלה אוזרוב לבית לנקפלד מפריז, צרפת, אשר נולדה בוורשה, פולין, בשנת 1908, ונרצחה בשואה בשנת 1942.

HELLER, GELLER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע ממאפיינים פיזיים או כינוי. שם המשפחה הלר נגזר מהמילה הל שפירושה בגרמנית "בהיר", "מבהיק"לרוב כינוי זה התייחס לאנשים בעלי שיער אדמוני. מתחילת המאה ה-19, כינויים אישים רבים שהיו נפוצים במרכז ובמזרח אירופה הפכו לשמות משפחה קבועים.

במקרים מסויימים שם המשפחה הלר נגזר מהלר, שמו של מטבע קטן אשר הוטבע לראשונה בעיר שווביש האל בדרום גרמניה. אפשר שבמקור שם המשפחה הזה נגזר מעיסוק או מקצוע (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). גלר הוא הגרסה הסלבית של השם הלר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיהלר כוללים את הרב יום טוב ליפמן הלר (1654-1579) אשר נולד בבוואריה וחי באוסטריה; את העובדת הסוציאלית והנדבנית האמריקאית פלורנס הלר (1966-1898); את הסופר יליד צ'כיה זליגמן הלר (1890-1831) ובמאה ה-20 את איש העסקים הדרום-אפריקאי יליד ליטא סיימון הלר.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גלר כוללים את העובדת הקהילתית הקנדית פרנסס שיפרה גלר.
LICHTENSTEIN, LICHTENSZTAJN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השם ליכטנשטיין יכול להיות קשור בשמה של העיירה ליכטנשטיין בסכסוניה, מזרח גרמניה.בחלק מן המקרים, כשם משפחה יהודי, ליכטנשטיין נגזר מליכט. ליכט היא מילה גרמנית שפירושה "אור". כשם משפחה יהודי אפשר שזה תרגום של השם העברי מאיר. בתקופת התלמוד, תלמידים חכמים אשר הצטיינו בחשיבה בהירה וביאור סוגיות נקראו בכינוים "מאיר", "אורי", "יאיר" או בשמות הארמיים נהוראי, נהור ושרגא.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ליכטנשטיין כוללים את הרב הלל ליכטנשטיין (1891-1815), הידוע גם בכינוי ל"ש, מן המתנגדים החריפים ביותר לאמציפציה הפוליטית של היהודים; את הבנקאי האמריקאי יליד גרמניה ולטר ליכטנשטיין (1964-1880), המו"ל של "ניו איטרנשיונל אנסיקלופדיה"; ואת הסוחר והמנהיג הקהילתי לאו ס. ליכטנשטיין, יליד רוסיה אשר חי בניו זילנד במאה ה-20.
KALMANSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתכונה או כינוי אישי או שם פרטי שלא ממקור יהודי.

פירוש שם המשפחה הפולני קלמנסקי הוא "בנו של קלמן". קלמן הוא קיצור של השם היווני קלונימוס המקביל לשם העברי שם טוב. השמות היוונים נפוצו בקרב היהודים בתקופה ההלניסטית כאשר יהודים רבים אימצו סיגנון חיים יווני. המלכים והמלכות החשמונאים אימצו שמות יוונים בצד השמות העבריים שלהם, כמו יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה.

קלונימוס מתועד כשם יהודי במאה ה-8 באיטליה ובמאה ה-10 במרכז אירופה עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר וידידו של הקייסר אוטו ה-2. קלונימוס הוא שמה של משפחה יהודית איטלקית-גרמנית שבניה כללו רבנים, משוררים ותלמידים חכמים, ורבים מהם שימשו כמנהיגים של מספר קהילות יהודיות באירופה בין המאה ה-9 למאה ה-13.

קיצורים של השם קלומנימוס כוללים את קלמוס, את קלו וקלימני באיטלקית; ואת קלו(ט) בצרפתית. הגרסה קלמן שהייתה נפוצה במרכז ובמזרח אירופה שימשה בסיס ליצירת מגוון רחב של שמות משפחה.

קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .

אוסטרובייץ שביינטוקז'יסקי

Ostrowiec Świętokrzyski; במקורות היהודיים: אוסטרובצה

עיר במחוז קילצה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית

על קיום הקהילה ידוע מן המחצית השנייה של המאה ה-17. בשנת 1755 השתתף רבה של העיר - יחזקאל בן אביגדור, בוועד ארבע הארצות. קודמו, ר' אליעזר בן שלמה זלמן ליפשיץ, חיבר את השו"ת "השיב ר' אליעזר" ו"שיח השדה". בסוף המאה ה-19 הגיע לאוסטורובצה ר' מאיר יחיאל הלוי הלשטוק, יליד העיירה סובין הסמוכה לוורשה. הוא נחשב לעילוי ובמהרה נבחר לכהן כרב הקהילה, ועם הזמן הפך לאחד האדמו"רים הבולטים בעולם החסידות. "הרבי מאוסטרובצה" הביא לפירסום שמה של העיר.

בית הכנסת מעץ שהיה בעיר נשרף בחלקו בשנת 1714 בעת השריפה שהייתה בעיר . הוא שוקם כנראה עד לשנת 1739 ופעל עד ימי השואה במאה ה-20. בית העלמין היהודי החדש הוקם בעיר בשנת 1734 - בית עלמין הקודם בעיר מוזכר כבר בשנת 1657.

באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה כ- 2,740 נפש שהיו 80 % מכלל האוכלוסיה. לקראת סוף המאה ה-19 מספר היהודים במקום הגיע ל- 6,150.

תחילה עסקו יהודי אוסטרובייץ במסחר זעיר ובמלאכה. רובם היו עניים, אם-כי העיר נודעה כעיר של ישיבות, וקיומן של הישיבות הוסיף פרנסה ליהודים. בין שתי מלחמות העולם הוקם  באוסטרובייץ מפעל פלדה וליהודים הייתה רווחה כלכלית.

ערב מלחמת-העולם השנייה - ספטמבר 1939- ישבו בעיר למעלה מ10,000 יהודים, והיו כארבעים אחוזים מכלל תושבי העיר.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את האזור במחצית ספטמבר 1939. מיד עם הכיבוש הגרמני, הוטלו על יהודי העיר גזרות שונות, כגון חובת ענידת סימן זהוי, חובת עבודות כפייה, הגבלת תנועה בתחומי העיר וכדומה.

ה"אקציה" הראשונה נערכה בימים 12-11 באוקטובר 1942, ובעקבותיה שולחו 11,000 מיהודי העיר והסביבה למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בינואר 1943 הועברו 1,000 יהודים לעבודת-כפייה בסנדומייז', וביוני אותה השנה הועברו 2,000 יהודים האחרונים למחנה-עבודה באוסטרובייץ עצמה ומשם למחנה המוות באושוויץ באוגוסט 1944.

קבוצת לוחמי מחתרת מבין יהודי העיר בהנהגת האחים קופל, משה שטיין ודוד קמפינסקי התקשרה עם הארגון היהודי הלוחם בוורשה ולחמה בגרמנים עד לשחרור.


הקהילה היהודית אחרי השואה

בשנת 1945 חזרו לעיר 193 יהודים ניולי שואה, אולם רובם עזבו את העיר בשנת 1946 לאחר הפוגרום בעיר קיילצה הסמוכה.

בית הכנסת נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה יחד עם בית המדרש הסמוך שבו פעל גם חדר .בזמן השואה חולל בית הקברות ע"י הגרמנים שביצעו בו הוצאות להורג המוניות של יהודים מהגטו הסמוך. בשנת 1957 בנו במקום שלטונות העיר פארק וערמו את 157 המצבות שנותרו במקום באחת הפינות. בשנת 1979 בחלק מהפארק הוקמה חלקה עם המצבות שנותרו ועם חלקי מצבות שנאספו במקומות שונים בעיר, לאחר שהגרמנים השתמשו בהן לבניה.

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

Canada

A country in the northern part of North America. 

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 390,000 out of 37,000,000 (1%). Canada has the fourth largest Jewish population in the world. It is generally regarded as the fastest growing Jewish community outside Israel. The majority of the Jewish population of Canada is concentrated in the greater area of the largest cities: Toronto, Montreal, Vancouver, and Ottawa. Smaller communities exists all over the country, including Winnipeg, MB, traditionally called "Jerusalem of Canada".  

Centre for Israel and Jewish Affairs (CIJA) is the main umbrella organization supporting the numerous Jewish Federations and communities in Canada. Established in 2011, CIJA consolidated and included various Jewish organizations, most notably the former Canadian Jewish Congress (CJC). 

Mainly of Ashkenazi background with significant Sephardi and Mizrahi communities located chiefly in Montreal greater area, most Jews of Canada belong to the main steams of Judaism with the Conservative and Orthodox movements sharing each about 40% of the Jewish population while the remaining 20% belong to the Reform movement.   

במאגרי המידע הפתוחים
גניאולוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
מקום
אA
אA
אA
רוצה לעזור לנו לשפר את התוכן? אפשר לשלוח הצעות
קהילת יהודי ויירז'בניק סטרכוביצה
ויירז'בניק סטרכוביצה Wierzbnik-Starachowice

עיר במחוז קילצה (KIELCE), דרום מרכז פולין.


העיר שוכנת לחופי הנהר קמיינה (KAMIENNA) מפלגי הויסלה (WISLA),ליד מסילת הרכבת שבין סקרז'יסקו (SKARZYSKO) לאוסטרוביץ (OSTROWIEC). וירז'בניק נוסדה ב- 1624 על הגדה השמאלית של הנהר קמיינה. אחרי חלוקות פולין (בשנים 1795-1772) השתייך האיזור לרוסיה הצארית. ב-1939 אוחדו וירז'בניק והעיירה הסמוכה סטרכוביצה וקבלו מעמד של עיר, משנת 1949 נקראת העיר בשם סטרכוביצה.

יהודים באו לאיזור כבר באמצע המאה ה-17 והתיישבו בוירז'בניק לקראת סוף המאה ה-18.

בסוף המאה ה-19, תחילת ה-20, זכו יהודי וירז'בניק למעמד של קהילה עצמאית והרב יעקב אריה גרשונוביץ' מורגנשטרן מן העיר לוקוב (LUKOW) נתמנה לרב הקהילה. הרב האחרון של קהילת וירז'בניק היה ר' בן-ציון רבינוביץ'.

בניין בית המדרש הושלם בשנת 1910 ולצידו הוקמו משרדי הקהילה ובית הספר "תלמוד תורה". באותה העת נבנה גם המקווה. בית העלמין שרת גם את האוכלוסייה היהודית בסביבה.

בקהילה המאורגנת היו: בית מדרש, ששימש גם כמקום תפילה מרכזי ושטיבלך חסידיים רבים, בהם של חסידי גור (GUR), אמשינוב (AMSZYNOW), סוקולוב (SOKOLOW), טשמיילוב (CMIELOW), אוז'רוב (OZAROW) ו-וונחוצק (WANCHOCK). ילדי הקהילה למדו בחדר, והיו בקהילה מוסדות חינוך נוספים: בית הספר של "המזרחי",בית ספר "בית יעקב" ובית הספר העברי "תרבות". בין שתי מלחמות העולם היה בקהילה בית הספר "תלמוד תורה" למעוטי יכולת, אחזקתו מומנה זמן מה על ידי הג'וינט (JOINT), שסיפק גם ארוחות חינם לילדים. ישיבת "בית יוסף" נפתחה בשנות ה-30 של המאה ה-20 ופעלה שנים ספורות בלבד. באותה תקופה צרפו שלטונות פולין את קהילת וונחוצק (WONCHOCK) לוירז'בניק.

האוכלוסייה היהודית השתלבה בחיים הציבוריים של העיירה, נציגיה השתתפו ברשות המוניציפלית וייצגו את הקהילה כלפי הרשויות.

היערות העשירים שבסביבות וירז'בניק היו יסוד לפיתוח תעשיית עץ, וענפיה היו מקור פרנסה ליהודים. בתי חרושת ללבידים ומנסרה היו בבעלות משפחות הלר, ליכטנשטיין וקלמנזון.

באמצע המאה ה-19 הקימה משפחת רוטבנד היהודית מוארשה תנור יציקה ותעשיית מתכת בעיירה סטרכוביצה, שאדמתה היתה עשירה בעפרות ברזל. תעשייה זו נעשתה בראשית המאה ה-20 למפעל המתכת הגדול "מפעלי סטרכוביצה". כאשר הולאם המפעל על ידי ממשלת פולין בשנים 1922-1920 ונהפך לתעשייה צבאית, הועסקו בו 20,000 פועלים ואף לא יהודי אחד.

באותה תקופה משפחת הלר, שהיתה בעלת קונצרן בינלאומי לתעשיות-עץ, הקימה בית חרושת מודרני ללבידים ומנסרה. מפעלים אלו ספקו פרנסה לאוכלוסייה היהודית בוירז'בניק ואף תמכו בארגוני סעד ומוסדות חברה ותרבות של הקהילה.

בנוסף התפרנסו יהודי וירז'בניק ממסחר ושרותים לתושבי סטרכוביצה ולתושבי הכפרים בסביבה. יום שוק קבוע התקיים בוירז'בניק אחת לשבוע בימי חמישי. שני הצדדים, הפולנים והיהודים, נהנו מיחסי שכנות טובים. האוכלוסייה הפולנית במקום סרבה לשתף פעולה עם הממשלה, שהכריזה חרם על עסקים ומסחר עם יהודים, בעקבות גל האנטישמיות ששטף את פולין עם המשבר הכלכלי של שנות ה-30 של המאה ה-20.

יהודים, שהגיעו מרוסיה בעקבות המהפכה הבולשביקית ב-1917 ונקלטו במפעלי התעשייה במקום, הביאו להתעוררות לאומית וציונית בוירז'בניק.

כבר בתחילת המאה ה-20 נוסד בעיירה סניף של ההסתדרות הציונית, שהכשירה חלוצים לעלייה לארץ ישראל. מאוחר יותר הוקמו סניפי המזרחי, התנועה הרוויזיוניסטית, פועלי ציון- שמאל, ויצ"ו, תנועות הנוער גורדוניה, בית"ר והנוער הציוני וארגוני ספורט "מכבי" ו"גויאזדא" (GWIAZDA). חסידים מכל השטיבלך נמנו עם סניף אגודת ישראל שהוקם בעיירה.

בית הספר "תרבות" תרם להפצת השפה העברית והיה מרכז לפעילות תרבותית וחברתית.

ראש הקהילה באותה תקופה, והאחרון בוירז'בניק, היה ר' שמואל פוחצ'בסקי.

בשנת 1939 היו בוירז'בניק כ-3,200 יהודים. אוכלוסיית וירז'בניק-סטרכוביצה היתה אז כ-40,000 נפש.


תקופת השואה

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939) הופצצה וירז'בניק-סטרכוביצה מן האויר. היהודים נמלטו מן העיר, אך רובם שבו אליה כעבור ימים ספורים.

ב-5 בספטמבר 1939 כבש הצבא הגרמני את העיר. צווים שפורסמו מדי יום ביומו גזרו גזרות על היהודים. הם נצטוו לענוד את הטלאי הצהוב, למסור לגרמנים תכשיטים ומטבעות כסף וזהב, הוגבלו ביציאה לרשות הציבור ובקשר עם האוכלוסיה הפולנית ומזונם הוקצב. יהודים נחטפו ברחובות לעבודות כפיה, והקהילה חוייבה לשלם מזמן לזמן כופר נפש שנקרא בפי הגרמנים "קונטריבוציות" ("תרומות" כביכול). במוצאי יום הכיפורים 1939 הוצת בית המדרש ונשרפו כליל ספרי התורה ותשמישי הקדושה. השריפה כילתה גם את בנין משרדי הקהילה ובית הספר תלמוד תורה.

באביב 1940 הגיעו לעיר פליטים מלודז' (LODZ) ומפלוצק (PLOCK). הצפיפות ברחובות היהודים גרמה להתפשטות מחלות. הקהילה הקימה בית תמחוי לנצרכים. בחודש מאי 1940 הוקם הגטו. בתחילה לא היה הגטו סגור וניתן היה לרכוש בעיר מצרכי מזון. במשך הזמן המסחר שותק והגטו נסגר. מספר הפונים לבית התמחוי גדל בהתמדה.

הכשירים לעבודה הועסקו ב"מפעלי סטרכוביצה", ששרתו את הצבא הגרמני ושמם הוסב ל"מפעלי הרמן גרינג" (HERMAN GOERING WERKE). שמועות על השמדה המונית הגיעו לגטו ויהודים השתדלו להשיג כרטיסי עבודה במפעלים חיוניים.

ב-27 לאוקטובר 1942 - ט"ז מרחשון תש"ג - חוסל גטו וירז'בניק-סטרכוביצה.

עם שחר רוכזו היהודים בכיכר השוק והוקפו בפלוגות ס"ס, אנשי המשטרה הפולנים ויחידות מיוחדות מלאטוויה. הלאטווים היכו את היהודים באכזריות ובזזו את רכושם. בעלי כרטיסי עבודה הופרדו בכוח ממשפחותיהם ונלקחו למחנות העבודה שצ'לניצה (STRZELNICA) ומיובקה (MAJOWKA) שבפאתי העיר. אחרים, שנמצאו כשירים לעבודה, נלקחו לעבוד במנסרה ובמפעל החשמל במקום. שאר אנשי הגטו הובלו למחנה ההשמדה טרבלינקה (TREBLINKA). יהודים שלא הגיעו לכיכר השוק באותו בוקר ונמצאו בגטו, נורו במקום. באותו יום הובלו למוות כ-5,000 יהודים וכ-1,500 נשלחו למחנות עבודה.

במחנות העבודה באיזור וירז'בניק-סטרכוביצה מתו אלפים במחלות וברעב, הומתו במקום או נשלחו למחנות השמדה בעקבות "סלקציות" (מיון בין הכשירים לבלתי-כשירים לעבודה).

ב-1944 הצליח הארגון היהודי הלוחם (אי"ל - Z.O.B) ליצור קשר עם אנשי מחנות העבודה והעביר להם כסף לקניית מצרכי מזון. הקשר עודד צעירים יהודים להימלט מן המחנות. חלק מהנמלטים נורו בידי הגרמנים והשומרים האוקראינים ליד גדר המחנה ואחרים, שהצליחו לברוח ליערות נרצחו בידי פרטיזנים פולנים אנטישמים, חברי ה"ארמיה קריובה" (ARMIA KRAJOWA). מעטים הצליחו לשרוד.

ביולי 1944 חוסלו המחנות ושוכניהם הועברו למחנה ההשמדה באושוויץ (AUSCHWITZ).

רבים מצעירי הקהילה היהודית בוירז'בניק-סטרכוביצה לחמו בגרמנים בשורות הצבא הפולני. מבין הבורחים לרוסיה עם פרוץ המלחמה, היו שהתגייסו לצבא האדום. הנמלטים מן הגטו וממחנות העבודה הצטרפו לפלוגות הפרטיזנים במקום, ושיתפו פעולה עם הפרטיזנים הפולנים-חברי ה"ארמיה לודובה" (ARMIA LUDOWA).

ידועה בפעולותיה הנועזות באיזור יחידת פרטיזנים בשם "גארבאטי" (GARBATY), שבראשה עמד בן וירז'בניק, יחיאל ברוורמן.

אחרי המלחמה עלו רוב שרידי הקהילה לישראל. מעטים היגרו לארצות הברית, לקנדה ולמקומות אחרים. כמה יהודים שחזרו לעיר בתום המלחמה נרצחו בידי פורעים פולנים.

בעיר נותר בית העלמין היהודי, ובו כ-200 מצבות כתובות בעברית.
חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

קנדה
פלוצק
ורשה
סקארז'יסקו קאמיינה
אוסטרובייץ שביינטוקז'יסקי
קילצה

Canada

A country in the northern part of North America. 

21st Century

Estimated Jewish population in 2018: 390,000 out of 37,000,000 (1%). Canada has the fourth largest Jewish population in the world. It is generally regarded as the fastest growing Jewish community outside Israel. The majority of the Jewish population of Canada is concentrated in the greater area of the largest cities: Toronto, Montreal, Vancouver, and Ottawa. Smaller communities exists all over the country, including Winnipeg, MB, traditionally called "Jerusalem of Canada".  

Centre for Israel and Jewish Affairs (CIJA) is the main umbrella organization supporting the numerous Jewish Federations and communities in Canada. Established in 2011, CIJA consolidated and included various Jewish organizations, most notably the former Canadian Jewish Congress (CJC). 

Mainly of Ashkenazi background with significant Sephardi and Mizrahi communities located chiefly in Montreal greater area, most Jews of Canada belong to the main steams of Judaism with the Conservative and Orthodox movements sharing each about 40% of the Jewish population while the remaining 20% belong to the Reform movement.   

פלוצק Plock

עיר במחוז וארשה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית


הקהילה היהודית בפלוצק הייתה מן הקהילות הוותיקות בפולין. יהודים ישבו במקום כבר בראשית המאה ה-13. עיסוקים רבים נאסרו עליהם ובמשך מאות בשנים עסקו בהלוואות בריבית, אולם במאה ה-16 כבר היו בפלוצק יהודים רבים שעסקו במסחר ובמלאכה, ושישה רופאים יהודים טיפלו בתושבי פלוצק.

העירונים לא חדלו ממאמציהם לצמצם את פעילותם הכלכלית של היהודים, ואילו המלכים פרשו עליהם את חסותם. מאמצע המאה ה-17 עסקו יהודים באריגה, בייצור דברי זכוכית וכלי- נשק ובחייטות, והיו מהם שנתקבלו כחברים ב"גילדות" הנוצריות, אבל המאבק נגד אופים, קצבים ורצענים יהודים נמשך.

יהודי פלוצק היו מאורגנים להגנה עצמית והיה בידיהם נשק. כך התגוננו במהומות שפרצו במאה ה-16 ובאמצע ה- 17. בעקבות מלחמת הצפון (1705) הורע המצב החומרי בקהילה ועויינות האצולה ואנשי הכמורה לא איפשרה לשפר את המצב. עלילת-בשנת 1754 הייתה עלילת דם בעיר.

בין רבני פלוצק עד לאותו הזמן היו: ר' צבי הירש מונק, ר' מנחם נחום בן ישראל, ר' זליג יצחק מרגליות בעל "כסף נבחר" ור' יהודה לייב מרגליות, מתומכי ה"השכלה".

אחרי חלוקת פולין נמסר האזור תחילה לשליטת פרוסיה. תחת שלטון פרוסיה (1806-1793) גדלה האוכלוסיה היהודית בפלוצק תוך שמונה שנים מ- 730 ל-2,000 נפש בערך (כמחצית האוכלוסיה הכללית). בדליקה שפקדה את העיר ב-1810 עלה באש רוב הרובע היהודי, וכעבור שנה הגבילו השלטונות את מגורי היהודים לשמונה רחובות בלבד.

בהמשך המאה, עבר האזור לשליטת רוסיה הצארית (והיה בשליטתה עד אחרי מלחמת העולם הראשונה - 1918). יהודים בעלי-הון הקימו מפעלי טכסטיל, וביוזמת התעשיין שלמה זלמן פוזנר נוסדו בקירבת העיר מושבות חקלאיות למאות משפחות יהודיות. הוקמו בתי-ספר ליהודים בתמיכת הממשלה ובסוף שנות ה-80 הונהגו בתלמוד-תורה המקומי, כהצעת המחנך אהרון קאנשטאם, גם לימודי חול. ב-1872 הוקם בעיר בית-החולים היהודי הראשון.

בתחילת המאה העשרים עסקו כמחצית היהודים בפלוצק במסחר, %31 במלאכה ובתעשייה (הלבשה, מזון, מתכת והדפסה) וכ-%12 היו עובדים שכירים. נוסדו סניפים של ה"בונד", ו"פועלי ציון"; הוקמה "ישיבה" בהנהגת מיכאל רובינשטיין ומנדל מנדלסון וב-1916 נפתח בית ספר תיכון יהודי.

ב-1921, בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, התפקדו בפלוצק 7,352 יהודים, והיו 29 אחוזים מתושבי העיר.

בתקופה שבין שתי מלחמות-העולם נוספו בעיר שלושה בנקים קואופראטיביים יהודיים ואיגודים מקצועיים לעובדי תעשייה והובלה, לפקידים ולזבנים. בשנות ה-30 כשהפעילות הציונית בעיר הייתה בשיאה, נפתחו בתי-ספר של "תרבות" ושל "אורט" , יצא לאור ירחון מקומי בשם "דאס פלאצקער ווארט".

בפלוצק חיו ופעלו בשעתם הסופרים היהודים יקיר ווארשאבסקי ושלום אש, הציירים נתן קוז'ן, פישל זילברברג, יחיאל מאיר אליוביץ ודוד טישינסקי, וראשי הציונות נחום סוקולוב ויצחק גרינבוים.

ערב מלחמת-העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בפלוצק כעשרת אלפים יהודים, שהיו שליש תושבי העיר.


תקופת השואה

עם כניסת הגרמנים לפלוצק, ב-9 בספטמבר 1939, ברחו רוב היהודים לגאבין הסמוכה, אולם שבו לבתיהם בהדרגה. גברים יהודים נלקחו לעבודות-כפייה. ה"יודנראט", שהוקם בדצמבר אותה השנה, פתח "לשכת- עבודה" לצורכי הגרמנים והפעיל מושב-זקנים ומטבח ציבורי בתמיכת הג'וינט ובחלק משכר העבודה (%10) ששולם לעובדי-הכפייה.

על היהודים נאסר לצאת מתחום הגיטו וקואופראטיבים אחדים, למשל של סנדלרים וחייטים, יכלו להמשיך בעבודתם. עוד לפני הקמת הגיטו נדרש ה"יודנראט" להגיש רשימה של זקנים נכים וחולים כרוניים; כעבור ימים אחדים רוכזו כולם, גורשו מן העיר וגורלם לא היה ברור. אחר כך הושמו היהודים בגיטו. כאשר הוגשה תלונה על פשיטות לילה בגיטו, הגיבו הגרמנים במאסר180 יהודים ורציחתם.

הקהילה חוסלה בשני גירושים, בימים 20 ו-28 בפברואר 1941, למחנה הריכוז בדזיאלדובו ולאיזור ראדום. רוב יהודי פלוצק ניספו במחנות.

הקהילה היהודית אחרי המלחמה


כמאה יהודים ששרדו חזרו לעיר בתום המלחמה (1945), כמה שבו מברית-המועצות, לשם נמלטו בראשית המלחמה, ונוספו אלה שהסתתרו בימי המלחמה בצד ה"ארי" של העיר. בפברואר 1945 הם הקימו ועד יהודי במסגרת הועד המרכזי של יהודי פולין שהוקם אחרי המלחמה . במסגרת זו פעלו כמה גופים כגון מקהלה , חוג דראמטי , מסעדה , מטבח עממי , בית יתומים ומעון ללינת מבקרים . כן נוהלו קורסים ללימוד יידיש .

ביוני 1946 הפעילה הקהילה קואופרטיב חייטות במבנה של בית הכנסת לשעבר .

באוקטובר 1949 הקימו שרידי קהילת פלוצק מציבת-זכרון לקרבנות השואה.

הקהילה גם סדרה וניקתה את בית הקברות ומסרה את המקווה לשעבר לידי שלטונות העיר , שהפך לבית מרחץ עירוני .

אולם בשנים הבאות החלו היהודים בהדרגה לעזוב את העיר ובשנת 1959 נותרו בה רק 3 יהודים , כאשר האחרונים עזבו בעליית גומולקה בשנים 1957 - 1956 .

בית הכנסת הקטן שנבנה בשנת 1810 הוא היחידי ששרד , לאחר שהגדול חדל להתקיים . הבניים שימש גם מוסדות יהודים שונים כולל את משרדי הקהילה היהודית . הוא נפגע באוםן חלקי בזמן המלחמה ע"י הגרמנים אחרי המלחמה הואשימש את הקהילה היהודית , אחרי זה עבר לידי העירייה בשנת 1997 הוחזר המבנה ע"פ החוק החדש לקהילה היהודית בורשה שמכרה אותו שנה אחרי כן לעירייה . בשנת 2007 העירייה החליטה לשפץ את הבניין ולהפוך אותו למוזיאון לתולדות יהודי האזור ולמרכז לימוד לנוער .

בית העלמין היהודי הישן נוסד בשנת 1570 לערך והיה בשטח של 1.8 האקטר . הגרמנים הפכו את בית בקברות לפארק וברוב המצבות השתמשו לבניית דרכים . כאשר הגרמנים החליטו לחסל את בית העלמין , קבוצה של יהודים הוציאה את עצמותיו של רבי זישה פלוצקר שנפטר 103 שנים קודם והעבירה אותן בבית הקברות בחדש .
אחרי המלחמה החליטו שלטונות העיר לבנות בשטח בית הקברות שהיה בית ספר תיכון .

בית העלמין החדש נוסד בשנת 1845 בשטח של 3.68 האקטר . בית הקברות מגודר ובו נבנתה המצבה לזכר יהודי העיר בשנת 1949 . על המצבה נכתב גם בעברית :" על אלה אני בוכיה " .בבית הקברות יש מצבות עם כיתוב בעברית ובפולנית .

ורשה

וארשה
Warsaw/Warszawa

ביידיש ווארשע
בירת פולין


בשנת 2016 חיים מעט יהודים בורשה, לאחר שבמלחמת העולם השניה נרצחו הרוב מ-393,400 היהודים שחיו בעיר. בשנת 1993 הוקמה קהילה יהודית ובה 500 חברים. בקהילה יש בית כנסת אורתודוקסי ובית כנסת רפורמי וכן כמה מוסדות מסונפים. היא גם מקיימת פעילות תרבותית ענפה.

ברחוב אוקופובה בוורשה נמצא בית קברות היהודי גדול ביותר ובו קבורים אנשים מפורסמים רבים. ב-1948  נבנתה בשטח שבו היה הגטו היהודי האנדרטה למורדי גטו ורשה ולידה נפתח בשנת 2014 המוזיאון  "פולין - המוזיאון לתולדות יהודי פולין".

תולדות הקהילה היהודית

וארשה בירת חבל מאזוביה נעשתה לבירת פולין כולה במחצית השנייה של המאה ה- 16. יהודים מתועדים בוארשה בשנת 1414, אך ככל הנראה ישבו שם כבר בסוף המאה ה- 14. בגלל עויינות העירוניים גורשו היהודים מהעיר בשנת 1483, אך ישבו בסביבותיה ובאו אליה לצרכי עסקים. בשנת 1527 השיגה העיר וארשה "פריבילגיה שלא לסבול יהודים", שאמנם התירה לגרש את היהודים כליל, אך משום חשיבותם לכלכלת המקום עדיין ישבו כמה יהודים בשולי העיר ושמרו על קשרי עסקים.

בשנת 1572 הותר ליהודים לבקר בעיר לרגל ישיבות ה"סיים", בעיקר ל"שתדלנים" מטעם ועד ארבע הארצות. והיו יהודים שהצליחו להאריך את שהותם בעיר באמצעות רשיונות לשבועיים רצופים. בשנת 1765 כבר נרשמו בוארשה כ- 2,500 יהודים תושבים ארעיים. ב- 1795 הגיע מספרם ל- 6,750 והם עסקו במסחר, בפונדקאות, במלאכה ובתעשייה, והמיעוט - שעסק בהלוואות בריבית, אספקה לצבא ותיווך בחצר המלך, בקרב האצולה או בקרב שגרירויות זרות - היה הגרעין לבורגנות היהודית הגדולה בוארשה.

בלחץ התושבים הופעלו גירושים חלקיים בשנים 1775 - 1790; אף על פי שיהודים השתתפו במרד הפולנים ברוסים באותה התקופה, ונודע הגדוד היהודי בפיקודו של ברק יוסלביץ. הצבא הרוסי הכובש ערך טבח ביהודים שישבו ברובע פראגה.

בחלוקה השלישית של פולין (1796) עברה וארשה לרשות פרוסיה ומספר היהודים בעיר גדל. ב- 1797 היו שם 7,688 יהודים ובשנת 1804 היו 11,630 יהודי העיר למעלה מ- % 17 באוכלוסייתה. היהודים שישבו בעיר ובסביבה הקימו מניינים ובתי תפילה וכן חברות צדקה. פרנס ריכז בידו גביית מסים וסמכויות משפטיות ופעלו שמשים, דיינים ואף רבנים.

בימי דוכסות וארשה (1813-1807) הוטל על היהודים מס כבד, נקבע רובע יהודי בעיר ומספר היהודים בוארשה פחת. בשנת 1813 נימנו שם 8,000 יהודים. יחד עם זאת באותה התקופה ייצגה קהילת וארשה את היהודים בדוכסות כולה. תנועת החסידות קמה בוארשה בשליש האחרון של המאה ה- 18, עם פליטים מהמחוזות המזרחיים של פולין שהתיישבו בעיר. ב- 1781 נערך בפראגה הויכוח הפומבי בין ר' לוי יצחק מברדיצ'ב לבין המתנגד ר' אברהם קצנלבוגן מבריסק. באותו הזמן נוצר בוארשה גם חוג של משכילים יהודים, ועמם נמנו עשירים שבאו מחו"ל ובעלי מקצועות חפשיים, רופאים וכדומה. ב- 1802 הוקם "בית הכנסת הגרמני".

מספר היהודים בעיר הלך וגדל. בפולין הקונגרסאית בחסות רוסיה (1915-1815) נעשתה וארשה הגדולה בקהילות אירופה; בשנת 1816 חיו שם 15,600 יהודים, באמצע המאה עלה מספרם על 50,000 ולקראת סוף המאה היו היהודים למעלה משליש תושבי העיר ומספרם התקרב ל- 150,000. הגירת יהודים לוארשה מארצות שכנות הייתה הגורם העיקרי לגידול. רוב הבנקאים בעיר היו יהודים וכן מחצית הסוחרים.

במחצית השנייה של המאה ה- 19 הסתמנה התקרבות בין הציבור היהודי לפולני, בשנת 1862 בוטלו ההגבלות שהוטלו בעבר על יהודי פולין הקונגרסאית, ובמרד הפולני נגד הרוסים (1863) השתתפו גם לוחמים יהודים.

ב- 1881, בעקבות הפוגרומים ברוסיה, נערך פוגרום גם בוארשה.

בשנות ה- 80 למאה ה- 19 היו 200 מתוך 300 בתי הכנסת בוארשה חסידיים. מספר המתנגדים גדל לקראת סוף המאה עם בואם לעיר של יהודים מליטא. בה בעת גברה ההתבוללות בחברה הפולנית.

רבני וארשה במאה ה- 19 היו ממחנה המתנגדים. נסיונות להקים בית כנסת רפורמי עלו בתוהו, באמצע המאה עוד למדו 90% מילדי הקהילה בחדרים המסורתיים. "החדר המתוקן" הראשון הוקם בשנות ה- 80 בידי "חובבי ציון". בראשית המאה ה20- הין בעיר רק כ- 20 בתי ספר יסודיים שבהם הייתה הרוסית שפת הוראה. אך היו נפוצים בתי ספר תיכוניים לבנות שהפיצו את התרבות הפולנית. גן ילדים עברי ראשון הוקם ב- 1909.

התעוררות לאומית החלה בשלהי המאה. ב- 1883 קמה אגודת "שארית ישראל" של חובבי ציון, בשנת 1890 "מנוחה ונחלה", האגודה שייסדה את רחובות, חברת "גאולה" סייעה בהקמת "אחוזת בית", ראשיתה של תל אביב. בקרב הנוער והסטודנטים פעלה משנת 1903 "התחייה" בראשות יצחק גרינבויים, יוסף שפרינצק, יצחק טבנקין, וב"צ ראסקין. חוגי הפועלים הבלתי- ציוניים פעלו במסגרת הבונד. הנהגת הקהילה הושתתה על ברית בין המתבוללים לחסידים והתקיימה כך עד שנת 1926. במשך הזמן התארגנה בקהילה אופוזיציה ציונית.

בראשית המאה נעשתה וארשה גם מרכז הדפוס העברי וההוצאה לאור בפולין וברוסיה. בין חלוציה היו חיים זליג סלונימסקי, עורך "הצפירה"; א"ל בן-אביגדור (שאלקוביץ) ונחום סוקולוב. בוארשה היו מפעלי ההוצאה לאור של י"ל פרץ וחבריו והופיעו העתונים היומיים "היינט" ו"מאמענט". המתבוללים פרסמו עתון בפולנית בשם "השחר". יונה סמצס, מורה לעברית ןמנהל בית ספר, חזן וסגן יושב-ראש ארגון החזנים והמנצחים ערך את העתון "די חזונים וולט" (עולם החזנים). הוא נספה בשואה.

באותה התקופה גדלה פעילותם הכלכלית של יהודיה וארשה ונוצרה חלוקה חברתית-כלכלית בקרבם. שכבת העשירים התחזקה, נתגבש מעמד בינוני וקם מעמד העובדים. הבחירות לדומה הרביעית (1912), שבהן תמכו בני מעמד העובדים שבקרב יהודי וארשה במועמד מטעם הגוש השמאלי, הביאו להתעוררות האנטישמיות.

בימי מלחמת העולם הראשונה באו לוארשה אלפי פליטים יהודים, וב- 1917 היו 343,400 יהודי וארשה 41% מאוכלוסיית העיר. בפולין העצמאית אחרי מלחמת העולם הראשונה, במסגרת מגמת השלטונות להעביר את הכלכלה לידיים פולניות, ובעקבות אנטישמיות שהתעוררה על רקע כלכלי, נפגעו כל תחומי החיים היהודיים בוארשה. ב- 1931 היו יותר משליש יהודי וארשה מחוסרי עבודה. וכך גברו הלחצים להגירה ולעלייה לארץ ישראל. ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בוארשה 393,400 יהודים, למעלה משליש אוכלוסיית העיר.


תקופת השואה

הגרמנים נכנסו לוארשה ב- 29 בספטמבר 1939. תוך זמן קצר גזרו על היהודים לענוד סרט שרוול לבן ועליו מגן דוד כחול. סומנו בתי עסק של יהודים, ורכושם הופקע. נאסר על היהודים השימוש בתחבורה ציבורית והוטלו עליהם עבודות כפייה. באפריל 1940 החלו הגרמנים בהקמת חומה סביב לשכונות של וארשה שהוקצו כגיטו. ב- 2 באוקטובר 1940 ציוו על היהודים לעקור לגיטו תוך ששה שבועות. נתמנה יודנראט, ובראשו אדם צ'רניאקוב, ולמרות מסירותו התקשה לטפל ביהודים. הגרמנים הקציבו מנת מזון מינימלית ליושבי הגיטו והם סבלו רעב ומחסור. עד קיץ 1942 ניספו יותר מ- 100,000 יהודים ברעב ובמגיפות. רבבות מיהודי וארשה ניספו במחנות העבודה. הפעילות החינוכית והתרבותית בגיטו לא חדלה. ההיסטוריון עמנואל רינגלבלום הקים אגודה בשם "עונג שבת" והחומר שריכזה על תקופת המלחמה שרד ומצוי בארכיון "יד ושם" בירושלים.

עוד בפסח ת"ש הדפו קבוצות של יהודים פולנים וגרמנים שהתפרעו ברחובות הגיטו. תנועת מחתרת צמחה בגיטו מקרב התנועות הציוניות, הבונד ו"ספארטאקוס" של היהודים הקומוניסטים. כבר בדצמבר 1939 הוקמה מסגרת של ארגון לוחם בידי יוצאי צבא, רביזיוניסטים ברובם, בתחילת 1942 הוקם ארגון לוחם, שכלל את אנשי "פועלי ציון", "השומר הצעיר", "דרור" והקומוניסטים, ובין מפקדיו היה מרדכי אנילביץ. הבונד הקים ארגון משלו. בשלב הראשון לא הצליחו ארגונים אלה לרכוש נשק.

ב- 22 ביולי 1942 החלו הגרמנים בשילוח קבוצות מיהודי הגיטו למחנה ההשמדה טרבלינקה. עד אמצע ספטמבר הועברו למחנה מאות אלפי יהודים ורבים נהרגו בגיטו במהלך המישלוחים. בגיטו נותרו 35,000 יהודים רשומים, רובם עובדים נחוצים לגרמנים ומשפחותיהם. וכמספר הזה יהודים שלא נרשמו.

תוך קשר עם המחתרת הפולנית מחוץ לגיטו השיגו הארגונים היהודיים מאה אקדחים ומעט רימונים. נשק נוסף הושג ממקורות אחרים והותקנה רשת של בונקרים ותעלות קישור.

הגרמנים פתחו בפעולת גירוש שנייה באמצע ינואר 1943, אך נתקלו בהתנגדות היהודים. היהודים סירבו להתייצב, ובקבוצה הראשונה של כ- 1,000 יהודים היו כמה לוחמים חמושים שפתחו בקרב עם הגרמנים, רובם נהרגו. במשך ארבעה ימים שילחו הגרמנים למחנה השמדה כ- 6,000 יהודים וכ- 1,000 נרצחו בגיטו. רוב חברי היודנראט נהרגו. ב- 19 באפריל חדר לגיטו כוח גרמני בסיוע טנקים ותותחים כדי לחדש את הגירושים, ונהדף עלידי הארגון היהודי הלוחם. לגרמנים נגרמו אבידות כבדות. הגרמנים שתקפו שוב ושוב נכשלו בקרבות רחוב עם הלוחמים היהודים והחלו בהצתה שיטתית של בתי הגיטו על יושביהם. בבונקרים ובתעלות נהרגו יהודים בגז וברימוני יד. ב8- במאי נפל מטה הארגון לידי הגרמנים ויותר ממאה לוחמים יהודים נהרגו נפלו בקרב, ביניהם המפקד מרדכי אנילביץ. ההתנגדות המזויינת נמשכה עד יוני 1943, ומשחוסל הגיטו נמלטו כ- 50 לוחמים יהודים ליערות והמשיכו שם בלחימה בין הפרטיזנים.

בהתקוממות הפולנים בקיץ 1944 השתתפו למעלה מאלף יהודים ומאות נפלו בקרבות. בין הלוחמים היו שרידי הארגון היהודי הלוחם בפיקודו של יצחק (אנטק) צוקרמן.

וארשה שוחררה בשני שלבים; בספטמבר 1944 שוחרר הפרבר המזרחי פראגה ובאמצע ינואר 1945 מרכז העיר. בוארשה כולה נמצאו אז 200 יהודים.

אחרי המלחמה
עד סוף 1945 התרכזו בורשה כ- 5,000 יהודים ומספרם הלך וגדל עם שובם של הגולים מבריה"מ. לרוב היהודים הייתה וארשה תחנת מעבר, כמה אלפים נשארו בה לישיבת קבע.

עד 1948 פעל בוארשה "הוועד היהודי המאוחד", אירגון גג למפלגות היהודיות. כן פעלו שם משרד ארץ-ישראל, הקרנות הציוניות וקיבוצי הכשרה לעלייה.

ב- 1948 ביום השנה החמישי למרד גיטו וארשה הוסר הלוט מעל האנדרטה מעשה ידי הפסל נתן רפפורט. בשנת 1949 הועברו לוארשה המכון ההיסטורי היהודי, התיאטרון היהודי, מערכות של שני עיתונים יהודיים, נפתח מועדון נוער ושוקם בית כנסת.

בשנים 57 - 1956 עלו רוב יהודי פולין לישראל , בתקופת המימשל האנטישמי של ולדיסלב גומולקה .

בשנות הששים נאמד מספר היהודים בוארשה ב- 7,000 ונמצאו בה מרכזי האירגונים היהודיים בפולין. רבים מיהודים אלו עזבו את פולין בשנת 1968 בגלל גל אנטישמי חדש . חלק עלו לישראל וחלק היגרו לארמות סקנדינביה .

בשנת 1997 נמצאו בפולין כולה 8,000 יהודים, רובם ישבו בוארשה.


תחילת המאה ה-21

בשנת 2016 קיימת קהילה יהודית בורשה שהוקמה בשנת 1997 . חברים בקהילה 500 יהודים . בראש הקהילה עומדת הגברת אנה היפצ'ינסקה ( Anna Chipczynska )
שהינה גם חברה בארגון הקהילות היהודיות בפולין והרב הראשי הינו מיכאל שודריך ( Michael Schudrich ), שהינו גם הרב הראשי של פולין .

בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי הינו של משפחת נוז'יק ואילו בית הכנסת הרפורמי נמצא בשדרות ירושלים 53 ( " עץ חיים " ) .
לקהילה יש גם מקווה ( במרתף של בית הכנסת ) , בית אבות וחברה קדישה .בבית ליד בית הכנסת פועלים מסעדה כשרה וחדר . הקהילה גם מנהלת פעילות חברתית ענפה .

בורשה פועל בית קברות גדול ברחוב אוקופובה (Okopowa), בו קבורים כ - 100 יהודים ( ביניהם אנשים מפורסמים כמו לודביק זמנהוף , אידה קמינסקה , הסופר י.ל. פרץ , ההיסטוריון מאיר בלאבן, מרק אדלמן, ברל מארק ורבים אחרים ) .

בשנת 2014 נפתח בורשה מוזיאון גדול וחדיש לתולדות יהודי פולין שנמצא סמוך לאנדרטת מרד גאטו ורשה ברחוב זמנהוף פינת רחוב אנילביץ.

אוסטרובייץ שביינטוקז'יסקי

Ostrowiec Świętokrzyski; במקורות היהודיים: אוסטרובצה

עיר במחוז קילצה, מרכז פולין.

הקהילה היהודית

על קיום הקהילה ידוע מן המחצית השנייה של המאה ה-17. בשנת 1755 השתתף רבה של העיר - יחזקאל בן אביגדור, בוועד ארבע הארצות. קודמו, ר' אליעזר בן שלמה זלמן ליפשיץ, חיבר את השו"ת "השיב ר' אליעזר" ו"שיח השדה". בסוף המאה ה-19 הגיע לאוסטורובצה ר' מאיר יחיאל הלוי הלשטוק, יליד העיירה סובין הסמוכה לוורשה. הוא נחשב לעילוי ובמהרה נבחר לכהן כרב הקהילה, ועם הזמן הפך לאחד האדמו"רים הבולטים בעולם החסידות. "הרבי מאוסטרובצה" הביא לפירסום שמה של העיר.

בית הכנסת מעץ שהיה בעיר נשרף בחלקו בשנת 1714 בעת השריפה שהייתה בעיר . הוא שוקם כנראה עד לשנת 1739 ופעל עד ימי השואה במאה ה-20. בית העלמין היהודי החדש הוקם בעיר בשנת 1734 - בית עלמין הקודם בעיר מוזכר כבר בשנת 1657.

באמצע המאה ה-19 מנתה הקהילה כ- 2,740 נפש שהיו 80 % מכלל האוכלוסיה. לקראת סוף המאה ה-19 מספר היהודים במקום הגיע ל- 6,150.

תחילה עסקו יהודי אוסטרובייץ במסחר זעיר ובמלאכה. רובם היו עניים, אם-כי העיר נודעה כעיר של ישיבות, וקיומן של הישיבות הוסיף פרנסה ליהודים. בין שתי מלחמות העולם הוקם  באוסטרובייץ מפעל פלדה וליהודים הייתה רווחה כלכלית.

ערב מלחמת-העולם השנייה - ספטמבר 1939- ישבו בעיר למעלה מ10,000 יהודים, והיו כארבעים אחוזים מכלל תושבי העיר.


תקופת השואה

הגרמנים כבשו את האזור במחצית ספטמבר 1939. מיד עם הכיבוש הגרמני, הוטלו על יהודי העיר גזרות שונות, כגון חובת ענידת סימן זהוי, חובת עבודות כפייה, הגבלת תנועה בתחומי העיר וכדומה.

ה"אקציה" הראשונה נערכה בימים 12-11 באוקטובר 1942, ובעקבותיה שולחו 11,000 מיהודי העיר והסביבה למחנה ההשמדה טרבלינקה.

בינואר 1943 הועברו 1,000 יהודים לעבודת-כפייה בסנדומייז', וביוני אותה השנה הועברו 2,000 יהודים האחרונים למחנה-עבודה באוסטרובייץ עצמה ומשם למחנה המוות באושוויץ באוגוסט 1944.

קבוצת לוחמי מחתרת מבין יהודי העיר בהנהגת האחים קופל, משה שטיין ודוד קמפינסקי התקשרה עם הארגון היהודי הלוחם בוורשה ולחמה בגרמנים עד לשחרור.


הקהילה היהודית אחרי השואה

בשנת 1945 חזרו לעיר 193 יהודים ניולי שואה, אולם רובם עזבו את העיר בשנת 1946 לאחר הפוגרום בעיר קיילצה הסמוכה.

בית הכנסת נהרס ע"י הגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה יחד עם בית המדרש הסמוך שבו פעל גם חדר .בזמן השואה חולל בית הקברות ע"י הגרמנים שביצעו בו הוצאות להורג המוניות של יהודים מהגטו הסמוך. בשנת 1957 בנו במקום שלטונות העיר פארק וערמו את 157 המצבות שנותרו במקום באחת הפינות. בשנת 1979 בחלק מהפארק הוקמה חלקה עם המצבות שנותרו ועם חלקי מצבות שנאספו במקומות שונים בעיר, לאחר שהגרמנים השתמשו בהן לבניה.

קילצה Kielce

עיר מחוז בדרום-מזרח פולין.

עד 1833 הייתה קילצה אסורה ליהודים, והמעטים שהתיישבו בה באותה שנה גורשו כעבור 14 שנים. תוך שנים אחדות נתחדש שם יישוב יהודי בן 100 נפשות, בחסות הקהילה השכנה כנצ'ין, עד שהתארגנה קהילת קילצה על בסיס עצמאי ב-1868.

מספר היהודים בעיר גדל במהירות ל- 11,000 ומעלה ב- 1909, בעיקר בשל הגירת תושבי העיירות בסביבה. הגידול לא פסק גם אחרי הפוגרום שהתחולל בקילצה ב- 1918; ב- 1921 ישבו בעיר 15,530 יהודים, שהיו כ- 38 אחוזים מכלל האוכלוסייה, וב- 1931 היה מספרם יותר מ- 18,000.

היהודים בקילצה תרמו לפיתוח התעשייה בעיר, שהתבססה בעיקר על אוצרות הטבע באיזור. כן פיתחו את המסחר, המלאכה והבנקאות, וקיימו מוסדות חינוך, אירגוני סוחרים ואירגוני בעלי מלאכה.

הקהילה החזיקה מושב-זקנים, בית-יתומים, ספרייה ובית-ספר תיכון. בעיר יצא לאור שבועון ביידיש, שהיה משותף גם ליהודי ראדום.

ערב מלחמת העולם השנייה (ספטמבר 1939) ישבו בקילצה 25,000 יהודים.


תקופת השואה
בתחילת 1940 הצטרפו ליהודי קילצה 3,000 פליטים יהודים מלודז' והסביבה. ב- 31 במארס 1941 הגרמנים תחמו גטו בעיר והקימו "יודנראט" בראשות משה פלץ. כעבור זמן מה שילחו את ראש היודנראט למחנה אושוויץ בגלל אי ציות לפקודות המפקדה הגרמנית. יורשו בתפקיד היה הרמן לוי.

כ- 4,000 מיושבי הגטו מתו במגיפת טיפוס ב- 1941; בימים 20 - 24 באוגוסט 1942 העבירו הגרמנים 21,000 יהודים אל מחנה ההשמדה טרבלינקה. הם ריכזו 2,000 יהודים שנותרו במחנה לעבודות-כפייה. ממחנה זה פוזרו כאלף למחנות בסביבה.

באוגוסט 1944 שילחו הגרמנים את אחרוני היהודים בקילצה אל המחנות אושוויץ ובוכנוואלד.

היהודים בגטו קילצה ניסו להתקומם מספר פעמים, בשנת 1942, בהנהגת דוד בארווינר וגרשון לבקוביץ, אך לא עלה בידם. ליאון רודאל, בן קילצה, היה ממנהיגי מרד גטו וארשה.


הקהילה היהודית אחרי המלחמה


אחרי המלחמה התרכזו בקילצה כ- 200 יהודים, אבל שיקום הקהילה נתקל בהתנגדותם של תושבים מקומיים עויינים. העויינות הגיעה לשיאה בפוגרום שהתחולל ב- 4 ביולי 1946, הפוגרום הקשה ביותר על אדמת פולין מאז תבוסת הגרמנים. הפורעים רצחו 42 יהודים ופצעו רבים אחרים. בעקבות הפוגרום יצאו המוני יהודים מקילצה וגם ממקומות אחרים בפולין; הם הגיעו למחנות עקורים ומשם עלו לארץ ישראל במסגרת ה"בריחה".

הפורעים הועמדו לדין בידי השלטונות הפולניים ימים ספורים אחרי הפוגרום, תשעה מהם נידונו למוות במשפט צבאי והוצאו להורג .

בבית-העלמין בקילצה הוקמה אנדרטה לזכר חללי הפוגרום של 1946.
בשנת 1996, ביום השנה החמישים לפוגרום, התקיים בקילצה טכס אזכרה רשמי. השתתפו למעלה מ- 3,000 אנשים; נציגי הממשלה, נציגי הכנסיה הקתולית, נציגי ארגונים יהודיים ויהודים מרחבי פולין ומחוצה לה. נציגי הממשלה הסירו את הלוט מאנדרטה שהוקמה בחזית האתר שבו עמד בעבר בית הכנסת של קהילת קילצה.

שנות ה - 2000

בתחילת שנות ה - 2000 ערכה משלחת משהב"ט שביקרה בעיר טקס בבית הקברות לזכר היהודים שנרצחו בפוגרום בשנת 1946 . בטקס
השתתף ראש העיר של קיאלצה ומשמר כבוד של הצבא הפולני .
סקארז'יסקו קאמיינה
קלמנסקי
ליכטנשטיין
הלר
OZAROW
סוקולוב
KALMANSKI

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מתכונה או כינוי אישי או שם פרטי שלא ממקור יהודי.

פירוש שם המשפחה הפולני קלמנסקי הוא "בנו של קלמן". קלמן הוא קיצור של השם היווני קלונימוס המקביל לשם העברי שם טוב. השמות היוונים נפוצו בקרב היהודים בתקופה ההלניסטית כאשר יהודים רבים אימצו סיגנון חיים יווני. המלכים והמלכות החשמונאים אימצו שמות יוונים בצד השמות העבריים שלהם, כמו יוחנן-הורקנוס, ינאי-אלכסנדר, יהודה-אריסטובולוס ושלומית-אלכסנדרה.

קלונימוס מתועד כשם יהודי במאה ה-8 באיטליה ובמאה ה-10 במרכז אירופה עם קלונימוס היהודי, יהודי החצר וידידו של הקייסר אוטו ה-2. קלונימוס הוא שמה של משפחה יהודית איטלקית-גרמנית שבניה כללו רבנים, משוררים ותלמידים חכמים, ורבים מהם שימשו כמנהיגים של מספר קהילות יהודיות באירופה בין המאה ה-9 למאה ה-13.

קיצורים של השם קלומנימוס כוללים את קלמוס, את קלו וקלימני באיטלקית; ואת קלו(ט) בצרפתית. הגרסה קלמן שהייתה נפוצה במרכז ובמזרח אירופה שימשה בסיס ליצירת מגוון רחב של שמות משפחה.
LICHTENSTEIN, LICHTENSZTAJN

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

השם ליכטנשטיין יכול להיות קשור בשמה של העיירה ליכטנשטיין בסכסוניה, מזרח גרמניה.בחלק מן המקרים, כשם משפחה יהודי, ליכטנשטיין נגזר מליכט. ליכט היא מילה גרמנית שפירושה "אור". כשם משפחה יהודי אפשר שזה תרגום של השם העברי מאיר. בתקופת התלמוד, תלמידים חכמים אשר הצטיינו בחשיבה בהירה וביאור סוגיות נקראו בכינוים "מאיר", "אורי", "יאיר" או בשמות הארמיים נהוראי, נהור ושרגא.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי ליכטנשטיין כוללים את הרב הלל ליכטנשטיין (1891-1815), הידוע גם בכינוי ל"ש, מן המתנגדים החריפים ביותר לאמציפציה הפוליטית של היהודים; את הבנקאי האמריקאי יליד גרמניה ולטר ליכטנשטיין (1964-1880), המו"ל של "ניו איטרנשיונל אנסיקלופדיה"; ואת הסוחר והמנהיג הקהילתי לאו ס. ליכטנשטיין, יליד רוסיה אשר חי בניו זילנד במאה ה-20.
HELLER, GELLER

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נובע ממאפיינים פיזיים או כינוי. שם המשפחה הלר נגזר מהמילה הל שפירושה בגרמנית "בהיר", "מבהיק"לרוב כינוי זה התייחס לאנשים בעלי שיער אדמוני. מתחילת המאה ה-19, כינויים אישים רבים שהיו נפוצים במרכז ובמזרח אירופה הפכו לשמות משפחה קבועים.

במקרים מסויימים שם המשפחה הלר נגזר מהלר, שמו של מטבע קטן אשר הוטבע לראשונה בעיר שווביש האל בדרום גרמניה. אפשר שבמקור שם המשפחה הזה נגזר מעיסוק או מקצוע (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק). גלר הוא הגרסה הסלבית של השם הלר.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודיהלר כוללים את הרב יום טוב ליפמן הלר (1654-1579) אשר נולד בבוואריה וחי באוסטריה; את העובדת הסוציאלית והנדבנית האמריקאית פלורנס הלר (1966-1898); את הסופר יליד צ'כיה זליגמן הלר (1890-1831) ובמאה ה-20 את איש העסקים הדרום-אפריקאי יליד ליטא סיימון הלר.

אישים ידועים מהמאה ה-20, אשר נשאו את שם המשפחה היהודי גלר כוללים את העובדת הקהילתית הקנדית פרנסס שיפרה גלר.

אוזרוב

OZAROW

 

מות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הטופונימיים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

שם משפחה זה נגזר משמה של העיירה אוז'רוב בנפת אופטוב במחוז שווינטוקשיסקיה בפולין. שמות של מקומות, מחוזות וארצות מוצא יכולים להיות לפעמים מקורם של שמות משפחה יהודיים. אבל, בהעדרו של תיעוד משפחתי אמין, שמות משפחה המבוססים על שמות של מקומות לא יכולים להעיד על מוצאה של המשפחה.

אוזרוב מתועד כשם משפחה יהודי עם שינדלה אוזרוב לבית לנקפלד מפריז, צרפת, אשר נולדה בוורשה, פולין, בשנת 1908, ונרצחה בשואה בשנת 1942.

SOKOLOW, SOKOLOFF, SOKOLOWSKY, SOKOL, SOKOLSKY

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה הוא מסוג השמות הפטרונימיים (שמות שמקורם בשמו של האב) מכיוון שהם נגזרים משמו הפרטי של אחד מאבות המשפחה, כאשר במקרה זה הוא ממקור מקראי. אפשר ששם זה הוא גם טופונים (שם הנגזר משם של מקום כגון עיירה, עיר, מחוז או ארץ). שמות אלו, אשר נובעים משמות של מקומות, לא בהכרח מעידים על קשר היסטורי ישיר לאותו מקום, אבל יכולים להצביע על קשר בלתי ישיר בין נושא השם או אבותיו לבין מקום לידה, מגורים ארעיים, אזור מסחר או קרובי משפחה.

סוקול היא מילה רוסית / פולנית שפירושה "נשר" / "עיט". הסופית "-וף" היא תעתיק בשפות מערב אירופיות של הסופית הרוסית "-וב" שפירושה "בנו של" או "מ-", "מוצאו מ-". כשמות משפחה יהודיים סוקול ("נשר") והגרסאות שלו קשורים בדמות המקראי יהושע בן נון. שמות המשפחה היהודיים בקבוצה זאת קשורים גם בעיירות בשם סוקולוב בפולין ואוקראינה וגם עם העיירה סוקולקה ליד גרודנו (הרודנה) בבלרוס. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי עם משפחת סוקול בוישקוב, עיירה קטנה במחוז וורשה, פולין; היישוב היהודי במקום זה מתועד מסוף המאה ה-18.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה היהודי סוקולוב כוללים הסופר העברי יליד פולין נחום סוקולוב (1936-1859), נשיא ההסתדרות הציונית העולמית.

השם סוקולוף מתועד במאה ה-20 עם הפתולוג האמריקאי לאון סוקולוף, והשם סוקולסקי עם העיתונאי ג'ורג' אפרים סוקולסקי. סוקול מתועד כשם משפחה יהודי במאה ה-20 בזמן מלחמת העולם השנייה עם הלן סוקול, ילידת פולין, אשר גורשה מצרפת אל מחנה ההשמדה הגרמני אושוויץ באוגוסט 1942.