קהילת יהודי תטואן

תטואן

Tetuan

בערבית: تطوان‎‎

עיר נמל לחוף הים התיכון, צפון מרוקו.

תטואן נהרסה בידי הספרדים ונבנתה מחדש בשנת 1492 בידי המנהיג האנדלוסי אל-מנדרי, כדי לשמש בין היתר מקום מקלט ליהודים מגורשים מספרד. החלה תקופת שגשוג והעיר נהייתה לנמל ראשי ושער למסחר עם אירופה. מושבה של זרים נוסדה במקום. היהודים השתלבו בחיי המסחר והיו קשורים לשלטון, יהודים בעלי נתינות זרה התיישבו בעיר.

היהודים מגורשי ספרד שהתיישבו בתטואן בסוף המאה ה- 15 תרמו לשיקומה של העיר, שנחרבה ב- 1399 בידי מלך קאשטיליה. ב- 1530 הייתה כבר קהילה יהודית בעיר ור' חיים ביבאס שימש בה רב. במהלך המאה ה- 16 המשיכו להגיע אנוסים מספרד ונקלטו בקהילה. במאה ה- 17 המשיכה הקהילה להתפתח למרות פרעות ביהודים ב- 1655. בראשית המאה ה- 18. נחשבה לאחת הקהילות החשובות במרוקו. בעדות מ- 1721 נמסר שיהודי תטואן היו עניים ביותר ואילו נוסע אחד סיפר כמה שנים אחר כך על קהילה אמידה בת 5,000 נפש ולה שבעה בתי כנסת. באותה תקופה התבלטו אברהם בניאדר יליד תטואן, ששימש תורגמן בלונדון ועסק בשחרור שבויים אנגלים; היהודי בנגרימו, שעבד בשירות קאיד (מושל) תטואן ונרצח בשנת 1766 וכן חיים טולידאנו תורגמן הקאיד.

מעמד היהודים התחזק לאחר גירוש הזרים מתטואן בשנת 1772. יהודים תפסו את מקומם במסחר וכנציגי קונסולים זרים. בשנים 1792-1790 נערכו פרעות בידי הסולטאן יזיד. ב- 1808 פורסם צו גירוש ליהודים ממרכז העיר והדבר הביא לבניית הרובע היהודי ("חודרייה") של תטואן מחוץ לעיר. בעקבות גזירה זו היגרו יהודים מתטואן למקומות ישוב אחרים והקהילה הדלדלה. ב- 1860 כבשו הספרדים את תטואן ותקופת שלטונם הקצרה, כשנתיים, הביאה תחושת בטחון ליהודים שנהנו שוב מחירות תרבותית, פוליטית ודתית. אך התנפלויות שבטים מחוץ לעיר הביאה להמשך הגירת יהודים, ובמקביל התיישבו בתטואן יהודים מעיירות סמוכות, בעיקר מששאואן.

בשנת 1912 חזרה תטואן לשלטון ספרד, ובעקבות זאת זכו היהודים להקלות והותר להם להתגורר מחוץ ל"חודריה". ההגירה נעצרה. ב- 1931 היו בעיר 6,248 יהודים. עם עליית פרנקו לשלטון בספרד (1936) החל מעמדם הכלכלי של היהודים להתערער אך יחס השלטונות כלפיהם היה הוגן וב- 1949 היו בקהילה 7,630 יהודים. ב- 1951 עוד היו 4,122 יהודים, אך ב- 1956 כשחזרה תטואן לשלטון מרוקו, גברה ההגירה בעיקר לסאוטה ומליליה, שנותרו בשלטון ספרד. במפקד 1960 נימנו 3,103 יהודים, מקצתם היגרו לאמריקה הלטינית, מעטים עלו לישראל. בעקבות מלחמת ששת הימים (1967) היגרו נוספים וב- 1968 נותרו כאלף יהודים בלבד. ב- 1995 נותרו בתטואן מאתיים יהודים.

חיי הקהילה

תטואן נחשבה בירת מרוקו הספרדית והייתה מוקד משיכה ליהודים מהעיירות הסמוכות, בעיקר דוברי ספרדית וצאצאי מגורשים מספרד ומפורטוגל, שהצליחו לשמר את שפתם (ספרדית קשטיליאנית) ואת מנהגיהם. האינטגרציה בין הקבוצות השונות הולידה דיאלקט מיוחד לתטואן בשם "חכאתי" - בליל של קשטיליאנית משובשת עם ערבית ועברית. ברובע היהודי היו 17 בתי כנסת ועשר ישיבות. הקהילה העניקה במשך תקופות ארוכות מקלט לאנוסים והם יכלו לחזור ליהדות. גדולי תורה שיצאו מתטואן היו ר' יצחק בן-ואליד, שעל שמו בית מדרש ובו בית כנסת; ר' שמואל נהון; ר' יוסף בן-עטאר ור' יהודה חלפון. משפחות בולטות היו ביבאס חסאן ונהון. בבית הקברות העתיק מצויים קברי חכמים ידועים ממגורשי ספרד.

המשפחות העשירות דאגו לעניים באמצעות רשת מוסדות רווחה. חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") פתחה בתטואן את בית הספר הראשון שלה במרוקו בשנת 1862. ב- 1882 נפתח בית ספר לבנות של אליאנס. כן פעלו בית ספר אחד נוסף של אליאנס ובית ספר מקצועי לילדים, תלמוד תורה "יגדיל תורה", על-שם הרמב"ם וישיבה על-שם בן-הרוש.

יהודי תטואן נטו לעזוב את העיר ולהקים קהילות אחרות כמו במליליה, באוראן (אלג'יריה) בגבראלטאר, בבואנוס איירס (ארגנטינה), בקראקאס (ונצואלה) ועוד.

בשנת 1807, משהוקם הרובע היהודי "חודריה" בתטואן, החלו חיי הקהילה להתרכז שם. רק ב- 1912 הותר ליהודים להתגורר מחוץ לשכונה.

הקהילה נוהלה בידי ועד שבראשו עמד יעקב בן-ארוך עד 1954. ב- 1955 נבחר ועד חדש בראשות יהודה חלפון. את מקומו תפס ר' אברהם ביבאס, בן למשפחה מיוחסת, והתמנה לדיין. רוב מוסדות הקהילה נסגרו בעקבות הגירת היהודים.