דלג לתוכן האתר >

יעקב אבוחצירה

Yaakov Abuhatzeira (also known as Abir Yaakov and Abu Hasira) (1806-1880), rabbi, born nd grew up in Tafilalt and eventually became the rabbi of the local community. He tried to make a pilgrimage to the Land of Israel a number of times, but each time the community prevented his departure. He was allowed to leave only after he convinced the Jews of Tafilalt that his son, Rabbi Masoud Abuhatzera can take care of the community.

Abuhatzeira started his pilgrimage via Algeria, Tunisia and Libya. While passing through the Egyptian Nile Delta city of Damanhour in 1879, he became ill and died. He was buried in Damanhour, where his tomb became a site of pilgrimage. Every year on the 19th of Tevet a ceremony is held at his tomb in Egypt, often attended by hundreds of devotees, many travelling from Israel. The tomb is an official antiquity site protected by the government of Egypt.

Abuhatzeira had four sons and one daughter. Rabbi Israel Abuhatzeira, the son of Rabbi Masoud Abuhatzeira and the grandson of Yaakov Abuhatzeira, also known as the Baba Sali, was a revered rabbi and kabbalist whose tomb in Netivot, Israel, is one of the most popular pilgrimage sites in Israel.

ABUHASIRA, ABIHSIRA, BIHSIRA, ABEHSERA, ABUHAZERA, ABUHSIRA, ABUHATZEIRA, ABUHATSEIRA  

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

אבוחסירה / אביחסירה / אבוחצרה הוא ביטוי ערבי שפירושו הוא "אבי המחצלת".

אפשר ששם משפחה זה נגזר מעיסוק ובמקור ציין משפחה של אורגים או מוכרים של ממחצלות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה אבחסירה כוללים את משפחת אבחסירה הנודעתמתפילאלת, מרוקו, שרבים מבניה היה רבנים ותלמידים חכמים נערצים. על פי מסורת אחת, אבי המשפחה, הרב שמואל אבחסירה אשר חי בסוריה במאה ה-16, ובזכות אמונתו ודבקותו נעשה לו נס והוא הפליג על מחצלת (פירוש השם אבוחצירא "אבי המחצלת"). (שמו המקורי היה אלבז). יחד עם זאת, על פי מסורת המשפחה, אבי המשפחה ה יה הרב עיאש אביחצירא אשר חי במרוקו במאה ה-17. הרב אבחצירא ושני בניו, הרב יעקוב והרב יחיא היו מקובלים ידועים במרוקו.

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה אבוחצירא במאה ה-20 כוללים את הרב ישראל אבוחצירא, הידוע בשם באבא סאלי (1889-1984), שקברו בנתיבות משמש מוקד עליה לרגל לאלפים רבים מדי שנה; ואת ראש העיר של רמלה וח"כ אהרון אבוחצירה, מייסד המפלגה הספרדית תמ"י ("התנוע למסורת ישראל") בשנת 1981.

ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
יעקב אבוחצירה

Yaakov Abuhatzeira (also known as Abir Yaakov and Abu Hasira) (1806-1880), rabbi, born nd grew up in Tafilalt and eventually became the rabbi of the local community. He tried to make a pilgrimage to the Land of Israel a number of times, but each time the community prevented his departure. He was allowed to leave only after he convinced the Jews of Tafilalt that his son, Rabbi Masoud Abuhatzera can take care of the community.

Abuhatzeira started his pilgrimage via Algeria, Tunisia and Libya. While passing through the Egyptian Nile Delta city of Damanhour in 1879, he became ill and died. He was buried in Damanhour, where his tomb became a site of pilgrimage. Every year on the 19th of Tevet a ceremony is held at his tomb in Egypt, often attended by hundreds of devotees, many travelling from Israel. The tomb is an official antiquity site protected by the government of Egypt.

Abuhatzeira had four sons and one daughter. Rabbi Israel Abuhatzeira, the son of Rabbi Masoud Abuhatzeira and the grandson of Yaakov Abuhatzeira, also known as the Baba Sali, was a revered rabbi and kabbalist whose tomb in Netivot, Israel, is one of the most popular pilgrimage sites in Israel.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי
אבוחצירה

ABUHASIRA, ABIHSIRA, BIHSIRA, ABEHSERA, ABUHAZERA, ABUHSIRA, ABUHATZEIRA, ABUHATSEIRA  

שמות משפחה נובעים מכמה מקורות שונים. לעיתים לאותו שם קיים יותר מהסבר אחד. שם משפחה זה נגזר מעיסוק, מקצוע או מסחר (יכול להיות קשור לחומרי הגלם, המוצר המוגמר או כלי העבודה המשתייכים לאותו עיסוק).

אבוחסירה / אביחסירה / אבוחצרה הוא ביטוי ערבי שפירושו הוא "אבי המחצלת".

אפשר ששם משפחה זה נגזר מעיסוק ובמקור ציין משפחה של אורגים או מוכרים של ממחצלות.

אישים מוכרים בעלי שם המשפחה אבחסירה כוללים את משפחת אבחסירה הנודעתמתפילאלת, מרוקו, שרבים מבניה היה רבנים ותלמידים חכמים נערצים. על פי מסורת אחת, אבי המשפחה, הרב שמואל אבחסירה אשר חי בסוריה במאה ה-16, ובזכות אמונתו ודבקותו נעשה לו נס והוא הפליג על מחצלת (פירוש השם אבוחצירא "אבי המחצלת"). (שמו המקורי היה אלבז). יחד עם זאת, על פי מסורת המשפחה, אבי המשפחה ה יה הרב עיאש אביחצירא אשר חי במרוקו במאה ה-17. הרב אבחצירא ושני בניו, הרב יעקוב והרב יחיא היו מקובלים ידועים במרוקו.

אישים ידועים אשר נשאו את שם המשפחה אבוחצירא במאה ה-20 כוללים את הרב ישראל אבוחצירא, הידוע בשם באבא סאלי (1889-1984), שקברו בנתיבות משמש מוקד עליה לרגל לאלפים רבים מדי שנה; ואת ראש העיר של רמלה וח"כ אהרון אבוחצירה, מייסד המפלגה הספרדית תמ"י ("התנוע למסורת ישראל") בשנת 1981.

מרוקו
ציוני דרך בתולדות יהודי מרוקו


687 | חאליסי היהודייה

על-פי "יוסיפון" – לא, לא ההוא מהסרט "גבעת חלפון", אלא הספר שחובר בראשית ימי הביניים ומתאר את תולדות העם היהודי בעת העתיקה – אחרי חורבן בית שני ברחו כ-30 אלף יהודים לאזור המגרב (מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה), שם חיו באותה תקופה שבטים בֶּרבֶּרים.
האגדה מספרת כי היהודים הללו ייסדו ממלכות יהודיות באזור מרוקו ואף גרמו לרבים מהבֶרברים להתגייר. מקורות ספק-היסטוריים וספק-אגדתיים מזכירים מלכה ממוצא יהודי ושמה דהיה אל-כהינה, שעמדה בראש ההתנגדות לכיבוש הערבי בסוף המאה השביעית. אל-כהינה, המתוארת כ"מלכת מדבר אמיתית, יפה כסוס וחזקה כמתגושש", הקסימה היסטוריונים רבים. הם ציירו אותה כמנהיגה כריזמטית ויפהפייה, שהיתה קשוחה ואמיצה, ובו בזמן נהגה בחיילים שנפלו בשבי במידת הרחמים ואפילו אימצה שניים מהם.


800 | פז דה-תלמוד

בראשית המאה התשיעית העבירו הישיבות הגדולות של בבל את השרביט בין השאר גם למרכז היהודי בעיר פֶז, השוכנת בצפון-מזרח מרוקו.
הכובש הערבי במרוקו אמנם העניק ליהודי פז מעמד נחות של בני-חסות ("ד'ימי"), אך ככל הידוע היה מצבם טוב יחסית. ההיסטוריון המוסלמי אל-בכרי ציין כי "בפז חיו יהודים רבים יותר מאשר בכל עיר אחרת במגרב".
ואכן, בפז התקבצו מלומדים יהודים רבים שתרמו לצמיחתה כמרכז רוחני תוסס. המוכרים שבהם היו הבלשן והפייטן רבי יהודה בן-קוריש ורבי יצחק אלפסי, שייסד בעיר ישיבה גדולה וחיבר את "ספר ההלכות", שזיקק את תמצית ההלכות מהמשנה ומהתלמוד וזיכה את מחברו בתהילת עולם.


1146 | דוקטור מוחמד ומר משה

כדי שלא ליפול קורבן לאכזריותה של שושלת אל-מוואחידון, שהשתלטה על מרוקו בשנת 1146, נאלצו היהודים לבחור בין שתי אפשרויות: למות או להתאסלם. היו שבחרו באופציה שלישית: להיות אנוסים, קרי, יהודים בביתם ומוסלמים מחוצה לו. מצב זה עורר את הרמב"ם, שהתגורר באותה עת בפז, לכתוב את "אגרת הנחמה" המפורסמת שלו, שהעניקה לאנוסים הכשר לחיות בדו-קוטביות זהותית עד יעבור זעם.
על-פי המסורת, הבית שבו התגוררה משפחת הרמב"ם שוכן עד ימינו אנו בעיר העתיקה של פז


1492 | חסיד אומות העולם המרוקאי

גירוש ספרד נצרב בזיכרון הקולקטיבי היהודי כאסון לאומי שייזכר לדיראון עולם. כמו באירועים אחרים בהיסטוריה היהודית שבהם נעקרו היהודים מביתם גם בגירוש ספרד לא נרשמה התלהבות בקרב אומות העולם לקלוט את הפליטים היהודים.
יוצא מן הכלל היה המלך מוחמד אל-שיח', מנהיג שושלת וטאס המרוקאית, "חסיד אומות עולם" של תקופתו, שהיה בין השליטים המעטים שפתחו את שערי ארצם בפני היהודים אחרי גירוש ספרד.
המגורשים הספרדים נקלטו בארץ החדשה בטבעיות. הם התיישבו בעיקר בקהילות העירוניות של מרוקו בפז, במקנס, בסאלי ובמרקש, ועד מהרה השתלבו בחברה היהודית שם ואף יצרו אליטה כלכלית ורבנית חדשה.


1631 | הזוהר הקדוש

כמו באירופה הנוצרית, גם בארצות האסלאם משחק הכיסאות הפוליטי לא פסק לרגע. יהודי מרוקו היטלטלו משלטון לשלטון – כל שלטון וגחמותיו ביחס ליהודים. החילופים התכופים הסתיימו בשנת 1631, כאשר תפסה את השלטון שושלת העלאווים. ראשי השושלת גילו יחס חם כלפי היהודים, שהתברגו בעמדות מפתח כפקידים בכירים, טובעי מטבעות, גזברי מלכים ועוד.
ואולם, הגיבור הראשי במרוקו של אותן שנים לא היה פקיד או אישיות תורנית, אלא ספר: "הזוהר הקדוש", שנחשב לספר היסוד של המיסטיקה היהודית. "הזוהר" השפיע במיוחד על יהודי דרום מרוקו, שם פרחה ספרות הקבלה; עם חכמיה המוכרים נוכל למנות את ר' שמעון לביא, משה בן-מימון אלבז ויעקב בן-יצחק איפרגן, וכן את ר' אברהם אזולאי, אבי סבו של החיד"א, הלוא הוא הגאון חיים יוסף דוד אזולאי.


1739 | דפוס של גאון

הדפוס אמנם הומצא בגרמניה כבר במאה ה-15, אך שמעו טרם הגיע למרוקו גם 300 שנה לאחר מכן. כך אירע שהפריחה היצירתית חסרת התקדים שידעו יהודי מרוקו בזמן שלטונו של המלך מולאי אסמעאיל במאה ה-18 לא זכתה לחשיפה הראויה לה. מבין גדולי הדור הנשכח ההוא היו בני משפחת טולדנו וברדוגו והחכמים אבן-צור, אזולאי ובן-חמו.
אלא שאישיות אחת זכתה בכל זאת לתהילת עולם: רבי חיים בן-עטר, בעל "אור החיים".
יד הגורל היא שהובילה את בן-עטר לעלות לישראל בשנת 1739, אחרי קרבות ירושה מרים שהתגלעו במשפחתו. בדרך לארץ ישראל עבר בן-עטר בליבורנו, איטליה, שם הדפיס את ספריו. והשאר היסטוריה.
גדולתו של בן-עטר חצתה מגזרים. לפי האגדה, כששמע מייסד תנועת החסידות, הבעל-שם-טוב, שבן-עטר עולה ארצה, הוא ביקש להצטרף אליו, אבל מן השמים מנעו זאת ממנו, בתואנה שאילו היו שני הצדיקים נפגשים, היה המשיח בא, ועם ישראל עדיין אינו בשל לכך.


1838 | נווה-צדק היסטורי

בשנת 1838 הפליגה ספינת מפרשים מחופי מרוקו לכיוון ארץ ישראל. על הספינה היו יהודים ילידי מרוקו שלבם נמלא כיסופים עזים לארץ הקודש. אלא שהים הבוגדני שם קץ לתקוותיהם והטביע את הספינה. בין מתי המעט שהצליחו לשרוד את הסערה היה אברהם שלוש.
אף שרוב הדיונים בעלייתם ארצה של יהודי מרוקו עוסקים בעיקר בראשית ימיה של מדינת ישראל, משפחת שלוש המפוארת – שייסדה בין השאר את שכונת נווה-צדק בתל-אביב – היא אחת ההוכחות לכך שעלייה זו החלה זמן רב לפני הקמתה של מדינת ישראל, ונמשכה טיפין-טיפין עד הקמתה.
עולה מפורסם אחר שראוי לציינו הוא חיים אמזלג, שנטל חלק ברכישת אדמות ראשון-לציון והיה מעורב ברכישת אדמות "אם המושבות", הלוא היא פתח-תקווה.


1860 | הקשר שחודש

במשך שנים שרר נתק יחסי בין יהדות מרוקו לקהילות היהודיות באירופה. מצב זה השתנה מעט בזכות "תג'אר אל-סולטאן" ("סוחרי המלך") - מעמד יהודי חדש שצמח במרוקו בשלהי שנות ה-50 של המאה ה-19.
קבוצה זו של סוחרים יהודים ניהלה קשרי מסחר עם מעצמות אירופה וכוננה בו בזמן קשרים עם אחיה מארצות אירופה.
באותן שנים החלה גם הגירה גדולה של יהודים ממרוקו לאמריקה הדרומית, בעקבות תעשיית הגומי שצברה אז תנופה, בעיקר בברזיל. אחד הסוחרים היהודים הבינלאומיים הבולטים מתקופה זו הוא משה אליהו לוי ממוגדור, שהיגר בבגרותו דווקא לפלורידה, ובאקט של סולידריות עם בני עמו רכש שם מאות אלפי דונמים בכוונה לקלוט במקום פליטים יהודים ממזרח אירופה.


1912 | כל ישראל חברים

ב-1912 נחתם בין סולטאן מרוקו לממשלת צרפת "הסכם פז", שהפך את מרוקו למדינת חסות צרפתית. מבחינתם של יהודי מרוקו בישר ההסכם על סיומה של תקופת שפל רצופת פרעות ואת ראשיתו של עידן חדש, שבו נהנו היהודים מרנסנס תרבותי, חברתי ופוליטי.
באותם שנים החינוך ללימודי עברית, בשילוב רעיונות ההשכלה, נשא כנפיו למרוקו בעזרת רשת בתי-הספר היהודית העולמית כל-ישראל-חברים (כי"ח), שפרשה את חסותה על ילדי מרוקו היהודים. באותה תקופה אף החלו יהודי מרוקו לצאת מן המלאח (הרובע היהודי) אל שכונות בסגנון אירופי שהוקמו בערים המרכזיות.


1940 | השואה נעצרת במרוקו

בשנת 1940 כבשו הנאצים את צרפת וכוננו בה את משטר וישי – זאב גרמני בעור של כבש צרפתי.
היסטוריונים חלוקים בשאלה על מידת כניעותו של המלך המרוקאי מוחמד החמישי לצוויו של משטר וישי. כך או כך, עד מהרה סולקו היהודים ממשרות ממשלתיות והושלכו בחזרה לאזורי המלאח (הרובע היהודי). הוסף לכך ידוע סיפורם הטרגי של 153 יהודים מרוקאים, שנקלעו במקרה לפריז ונשלחו למחנה ההשמדה אושוויץ.
בשנת 1942 כבשו בעלות-הברית את מרוקו ועצרו את תוכניות מכונת ההשמדה הנאצית בצפון אפריקה.



1948 | עלייה אל כור ההיתוך

הקמתה של מדינת ישראל ב-1948 עוררה התרגשות רבה בקרב יהודי מרוקו. אולם לא רק אהבת ישראל עמדה מאחורי סערת הרגשות, אלא גם קשיי ההתמודדות במרוקו.
באותן שנים המאבק הלאומי במרוקו הסלים והעיתונות הלאומית הרבתה להסית נגד היהודים. המתיחות העזה הובילה למאורעות קשים, ובכלל זה פרעות אוג'דה וג'ראדה, שבמהלכן נהרגו 42 יהודים – גברים, נשים וילדים.
בשנים 1948–1956 עלו ממרוקו, שהיתה עדיין תחת שלטון צרפת, כ-85 אלף יהודים. העולים נאלצו להתיישר עם מדיניות "כור ההיתוך" הממלכתית שהנהיג ראש ממשלת ישראל דאז, דוד בן-גוריון, ורבים מהם חשו כי תרבותם העשירה נדרסת על-ידי המכבש הציוני. אלפים מהם הובלו באישון לילה ליישובי ספר כדי ליישב את הגבולות; לימים יכונו יישובים אלה "עיירות פיתוח". טראומה זו ליוותה את העולים במשך שנים רבות, ובאה לידי ביטוי במוזיקה, בספרות ובקולנוע הישראליים.






1948 | עצמאות וקוץ בה

בשנת 1956 זכתה מרוקו בעצמאות לאומית, ואסרה על היהודים שחיו בה לעלות לישראל. אחת הסיבות לכך הייתה, ככל הנראה, תפקידם החשוב של היהודים בכלכלה המרוקאית. בשנת 1960 יצא המוסד הישראלי במבצע נועז להברחת יהודי מרוקו אל ישראל באמצעות ספינת הדיג אגוז. במהלך אחת מגיחותיה טבעה הספינה סמוך למצרי גיברלטר, וכמעט כל נוסעיה, ובכללם כ-44 עולים, נספו. האסון עורר תהודה עולמית ניכרת, ובעקבותיו החל לחץ בינלאומי על מרוקו, עד שאפשרה ליהודים לצאת משעריה בתנאים מגבילים שונים.
בשנים 1961–1967 עלו ממרוקו כ-120 אלף יהודים.
בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים והאיומים הגוברים על הקהילה היהודית במרוקו, החל גל העלייה האחרון מהמדינה. במסגרת זו עלו לישראל כ-10,000 איש.
ב-2014 מנתה הקהילה היהודית במרוקו כ-2,500 אנשים. זאת, לעומת 204 אלף יהודים שחיו במדינה בשנת 1947. רבים מיהודי מרוקו היגרו גם למדינות אחרות, ובכללן צרפת, קנדה וארה"ב.

מצרים

צינוי דרך בתולדות היהודים במצרים

586 לפנה"ס | אין מחיר לחופש

הסיפור המכונן של העם היהודי הוא יציאת מצרים. "בכל דור ודור", אומרת ההגדה, "חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" – אמירה שניתן לפרש כקריאה לשחרור מתבניות מחשבתיות, ממצרים הפנימית שלנו, הכובלת אותנו ומעכבת אותנו בדרך אל החופש.
אבל הבה נשאיר לרגע בצד את הפסיכולוגיה ונעבור להיסטוריה: תיאוריות מחקריות מספרות על קבוצה אתנית בשם האבירו (העברים), שיצאה ממצרים בסביבות המאה ה-13 לפנה"ס. חוקרים שונים מזהים קבוצה זו עם אבות אבותינו ועם סיפור יציאת מצרים התנ"כי.
האזכור הבא של הגירת יהודים למצרים מתייחס לשנת 586 לפנה"ס, כשהאימפריה הבבלית החריבה את ירושלים ובישרה את גלות בבל. בספר ירמיהו מ"ג מסופר כי הבבלים הציבו את גדליה בן-אחיקם כנציב על הקהילה היהודית הקטנה שנותרה בארץ. בעקבות חיכוכים פנימיים, גדליה נרצח; ההתנקשות בו נחשבת לרצח הפוליטי הראשון בהיסטוריה היהודית. בעקבות הרצח וחששם של היהודים מנקמה בבלית, התארגנה קבוצת יהודים בראשות הנביא ירמיהו ונמלטה מצרימה. אל החופש.

410 לפנה"ס | חייל להשכיר

אחד האזכורים המעניינים ביותר של יהודים במצרים נוגע לעיר עתיקה ומסתורית בשם יֵב. העיר יֵב שכנה על אי בנהר הנילוס, בנקודה אסטרטגית – מדרום לעיר הגדולה אסואן. תעודות שהתגלו בחפירות ארכיאולוגיות מעידות כי יהודי יֵב מצאו את פרנסתם בעיקר כלוחמים להשכיר. היסטוריונים משערים כי האימפריה הפרסית, ששלטה אז במצרים, שכרה קבוצה לא קטנה של יהודים כדי להגן על גבולה הדרומי של ארץ הנילוס. תפקידם של הלוחמים היהודים היה להמית כל מי שהעז להסתנן למצרים.
כזכר לפולחן הקרבת הקורבנות, חברי הקהילה היהודית הקימו ביֵב מקדש משלהם, תחליף לבית-המקדש שחרב בירושלים. אלא שסמוך למקדש היהודי שכן מקדש מצרי, מקום משכנו של האל המצרי חנום, המופקד לפי המיתולוגיה המצרית על הנילוס, בין השאר. המצרים לא ראו בעין יפה את המקדש היהודי, ובשנת 410 לפנה"ס שרפו אותו עד היסוד.

200 לפנה"ס | שבעים פנים לתורה

בשלהי המאה השלישית לפנה"ס כינס מלך מצרים דאז, תלמי השני, כ-70 מחכמי הקהילה היהודית באלכסנדריה וביקש מהם להירתם לפרויקט גדול של תרגום התנ"ך ליוונית, בשאיפה להפיץ אותו בעולם.
תרגום זה, הידוע בשמו "תרגום השבעים", מפורסם עד היום בדיוקו, בעושרו הלשוני, בערכו ההיסטורי ובמיוחד, כך מספרת האגדה, בעובדה שכל אחד מבין 70 החכמים ישב לתרגם את התורה לבדו – ובאורח פלא, כולם תירגמו אותה באופן זהה לחלוטין.
הפרויקט מלמד על קהילה יהודית תוססת שחיה ופעלה באלכסנדריה. קהילה זו, שמנתה רבבות רבות של יהודים, אימצה בחלקה את התרבות ההלניסטית היוונית, כולל שמות, שפה, בילוי יומי במרחצאות חמי-אלכסנדריה וסגידה לפולחן הגוף. אלא שלא כל היהודים היו מתייוונים. רבים מהם שמרו על מורשתם, והשלטונות, שכחלק מעקרונות ההלניזם דגלו בסובלנות דתית, העניקו להם את הזכות להקים מערכת מדינית מיוחדת, שבה היו זכאים לחיות על-פי חוקיהם, לבחור את מנהיגיהם ואפילו להישפט בבתי-הדין שלהם.

45 לפנה"ס | אפלטון היהודי

מי שגילם בצורה המזוקקת ביותר את המזיגה בין עקרונות ההלניזם ליסודות היהדות היה הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, שחי מ-45 לפנה"ס עד 15 לספירה. בעץ המשפחתי של פילון אפשר למצוא ענפים מהאריסטוקרטיה הרומית לצד שורשים יהודיים מאצולת משפחת החשמונאים.
פילון נולד באלכסנדריה למשפחה עשירה. על אחיו מסופר כי "עלה על כל בני עירו בייחוסו ובעושרו". פילון גילה עניין בפילוסופיה ובמדעי הטבע מגיל צעיר, ובעיקר התעניין במתח בינם לבין עקרונות הדת היהודית, שבה האמין בכל מאודו. מחיבוריו הרבים עולה דיוקן של אדם מקורי שהתעניין במגוון רחב של נושאים: פילון חקר את משמעות המוות 1,900 שנה לפני הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית), פירש את התורה על-פי עקרונות פילוסופיים יווניים 1,200 שנה לפני הרמב"ם, והטרים את חז"ל באמרותיו העמוקות על אודות טבע האדם, שאותן טבע 250 שנה לפני חתימת המשנה.

115 לספירה | מרד התפוצות

מרד התפוצות, שפרץ בשנת 115 לספירה, נתפס כמרד הסנדביץ' בין שני אחיו הגדולים – המרד הגדול, שהתרחש בשנת 70 לספירה, ומרד בר-כוכבא, שהתרחש בשנת 132 לספירה. הגורמים העיקריים לפריצתו היו קנאות דתית, חוקים מפלים ותסכול אחרי כשלון המרד הגדול. נוסף לכך, תיאורים זוועתיים של פליטים על אכזריותם של הרומאים שהגיעו מיהודה למצרים ליבו את היצרים, שהיו לוהטים ממילא על רקע הניגודים בין התרבות ההלניסטית לתרבות היהודית. היהודים "רכבו" על מלחמה גדולה יותר שהתנהלה באותה עת – בין האימפריה הפרתית, ששלטה במזרח, באזור עיראק ואיראן של ימינו, לבין האימפריה הרומית – וניצלו את שעת הכושר ההיסטורית כדי לפעול נגד שלטון הרומאים. המרד התחיל בלוב, ועד מהרה התפשט למצרים ובעיקר לאלכסנדריה. למרות הניצחונות הראשונים, הרומאים דיכאו את המרד, וקהילת אלכסנדריה, שהייתה העשירה והמשגשגת ביותר ביהדות התפוצות באותה עת, נחרבה והושמדה ברובה.

641 | הכיבוש הערבי

אם תשאלו ישראלי אקראי על הזהות האתנית המצרית, סביר להניח שיאמר לכם כי מצרים היתה מדינה ערבית מאז ומעולם. אבל האמת היא שרק בשנת 641, עם התפשטות האסלאם מחצי האי ערב, הפכה מצרים למדינה שצביונה ערבי בעיקרו.
כמו מדינות רבות אחרות שחיו תחת ריבונות אסלאמית, היחס אל היהודים היה כאל בני-חסות – ד'ימי. החוזה עם הד'ימי היה פשוט: היהודים חויבו להכיר בעליונות האסלאם, לשלם מס גולגולת (שנקרא ג'זיה), ללבוש בגדים מיוחדים ועוד כהנה הגבלות, ובתמורה נהנו מאוטונומיה יחסית בניהול ענייני המשפחה, האישות והדת, וכן קיבלו אישור להתדיין לפני בתי-דין יהודיים.
החוזה עם היהודים נשמר לרוב בהקפדה, למעט במקרים מסוימים, למשל המקרה של הח'ליף הפאטמי עלי מנצור אל-חכים, שנודע באכזריותו. אל-חכים כפה על היהודים באלימות להמיר את דתם, ואף שרף את הרובע היהודי בעיר אל-ג'ווארדיה.

882 | הקראים והרבנים

תולדות הזרמים הדתיים ביהדות ידעו מאבקים מרים וקשים – צדוקים ופרושים, חסידים ומתנגדים, חרדים וחילונים ועוד. אחד הידועים שבהם היה הפולמוס בין הקראים לרבנים, עימות שהתרחש במלוא עוצמתו במצרים.
מבחינה דתית, הקראים והרבנים נבדלים בכך שהקראים מאמינים בתורה שבכתב ככתבה וכלשונה, ואילו הרבנים מאמינים שהתורה שבכתב היא גוף ידע מקודד המכיל את כל החוכמה שהיתה ותהיה אי-פעם – ומכך, שהם חופשיים לפרש אותה ולהתאימה לרוח הזמן, דבר שהקראים מתנגדים לו בתוקף.
על-פי השערות החוקרים, קהילת הקראים ישבה ופעלה בפוסטאט (קהיר העתיקה) מימי ראשית הכיבוש המוסלמי. על-פי הערכות החוקרים, בשנת 882 ייסדו הקראים בפוסטאט את בית-עזרא, בית-הכנסת שבשנת 1896 נתגלתה בו גניזה עשירה שנודעה בשם "גניזת קהיר". בין שאר האוצרות שנחשפו בגניזה ושפכו אור על חיי המסחר, החינוך, האישות, המשפחה והמוזיקה של יהודי מצרים והסביבה נתגלו גם הפולמוסים הנוקבים שניהלו הקראים עם הרבנים. אחד מהרבנים, הרב סעדיה גאון (רס"ג), נולד במצרים והיה מראשי המתנגדים לקראים. בהמשך עבר רס"ג לבבל והיה שם לאחד מגאוני הדור.

1050 | החוט המשולש

במחצית המאה ה-11 התרכז הקיבוץ היהודי הגדול במצרים בעיר פוסטאט (קהיר העתיקה). הקהילה המבוססת והמכובדת בעיר נחלקה לשניים: הבבלים (אלו שמוצאם מבבל), שקיבלו את מרותם התורנית והמשפטית ממרכזי הישיבות הגדולות בבבל, והירושלמים (שמוצאם מישראל), שהיו כפופים לחכמי ארץ ישראל. שני המרכזים נזקקו ליהודים העשירים מפוסטאט, שתמכו בהם מבחינה כלכלית. נוסיף על כך את המאבק על המונופול הרבני שהתחולל בפוסטאט בין חכמי בבל לחכמי ארץ ישראל, ונקבל שילוש טעון, אשר יצר חיכוכים פוליטיים רבים.
אחד מהמאבקים האישיים המפורסמים ביותר נתגלע בין אפרים בן-שמריה, מנהיג הירושלמים, לאלחנן בן-שמריה, מנהיג הבבלים. בגניזת קהיר נמצא מסמך שבו מתואר חלום של בן-שמריה, שסיפר כי משה רבנו בכבודו ובעצמו נגלה אליו בלילה והעניק לו את הסמכות העליונה בפוסטאט.

1165 | ממשה עד משה לא קם כמשה

אי-אפשר לדבר על תולדות יהדות מצרים ללא "הנשר הגדול", איש האשכולות שידו בכל: הפילוסוף, המשפטן, הפוסק, הרופא, התזונאי ואיש המוסר, הגאון רבי משה בן-מימון, הלוא הוא הרמב"ם, שקבע את מושבו בקהיר בשנת 1165.
הרמב"ם היה האדריכל הגדול של המחשבה היהודית. הוא פיצח את הגנום של ההגות היהודית בחיבורו "מורה נבוכים", חיזק את יסודות האמונה ב"אגרת תימן" ופישט את ההלכה במפעלו המונומנטלי "היד החזקה" – 14 כרכים (לכן י"ד) שמרכזים את כל דיני המשפט העברי נכון לזמנו. הרמב"ם כתב ספרים רבים על פילוסופיה, אך היה גם רופא נחשב, והותיר אחריו כתבים מעמיקים שעסקו בתזונה נכונה וברפואה מונעת. מפעלו העצום מדהים במיוחד לאור העובדה שבשעות היום שימש רופא המלך, ובסוף היום, מתוקף תפקידו כראש הקהילה היהודית, קיבל את פניהם של חברי הקהילה.
גדולתו של הרמב"ם זכתה לעדות של נצח במשפט המפורסם "ממשה (רבנו) עד משה (בן-מימון) לא קם כמשה".

1312 | הנבואה ניתנה לחכמים

על-פי שלמה המלך, אחת הסיבות המדאיגות שבגינן "תרגז הארץ" היא תופעת "עבד כי ימלוך" (משלי ל', כ"א), כלומר אדם שזוכה בבת אחת למעמד של מלך, בלי שלמד את דרכי המלוכה. נבואתו של החכם מכל אדם התגשמה כעבור 2,300 שנה, כשהממלוכים, חיילים-עבדים בשירות האימפריה העבאסית הערבית, השתלטו על מרחב המזרח התיכון והקימו בשנת 1250 ממלכה עריצה בשטחי מצרים, ישראל, סוריה וארצות אחרות באזור.
ההיסטוריון אליהו אשתור כתב בספרו הנודע "תולדות היהודים במצרים וסוריה" כי עליית הממלוכים סיימה את תור הזהב בתולדות יהודי מצרים והתחילה את "ירידתו של הכוח היוצר של תרבות ערב". אשתור מצטט את הפילוסוף יוסף אבן-כספי, פרשן המקרא היהודי הידוע, שבא במיוחד למצרים ב-1312 בתקווה ללמוד פילוסופיה, אך נותר מאוכזב בתכלית לאחר מפגש עם היהודים המקומיים. "כולם צדיקים", כותב אבן-כספי, "אבל בחוכמות לא היו מתעסקים וגם בכל המזרח לא היו שם חכמים, וקראתי על עצמי, 'הוי היורדים מצרים לעזרה' (ישעיהו ל"א, א'), ואשוב אל ארצי בבושת פנים".

1604 | קהילות תאומות

במשך מאות שנים היו ארץ ישראל ומצרים תחת ריבונות אחת – מהשושלת הפאטימית, דרך הממלוכים ועד האימפריה העותומנית, שהשתלטה על ארץ הנילוס בשנת 1517. עקב כך התרקמו יחסים סימביוטיים בין שתי הקהילות היהודיות בישראל ובמצרים. יחסים אלה התבטאו בין השאר בהגירה הדדית, במשפחות מפוצלות שחיו במקביל בשתי הקהילות ובקשרי מסחר המעידים בעיקר על תלות כלכלית של הקהילה בישראל בקהילה המצרית.
זרם נוסף של יהודים הגיע למצרים לאחר שנת 1492, בעקבות גירוש ספרד. בין אלה היו אישים ידועים כגון דוד בן-זמרה, סוחר עשיר ופוסק הלכה שכיהן כראש הקהילה היהודית במצרים, ואברהם דוד, איש עסקים אמיד שתרם רבות מכספו למפעלים תורניים וקהילתיים. בראשית המאה ה-17 פקד משבר כלכלי חמור את כל רחבי האימפריה העותומנית. המשבר פגע מאוד בקהילה היהודית ודילדל את אוכלוסייתה. עדות לכך מצויה באיגרת ששלחו ראשי הקהילה היהודית בצפת בשנת 1604. "אבדה מצרים מאחינו", כותבים הצפתים, "שהיו לסעד לתומכנו ובארץ מצרים ירדו פלאים, כי דלו מאוד משאם ומתנם".

1805 | אשכנזי, ספרדי וקראי נכנסים לבר בקהיר

תקופת היובש היהודית במצרים תמה עם זרם המהגרים הגדול שהציף את ארץ הנילוס במאה ה-19 על רקע עלייתו לשלטון של מוחמד עלי.
עלי, שעלה לשלטון בשנת 1805, היה האחראי לתהליך המודרניזציה שעבר על מצרים. עם מפעליו הרבים יש למנות פיתוח תשתיות, פיתוח חקלאי, הקמת נתיבי מעבר, ניהול ריכוזי ועוד. וזאת יש לדעת: באמצע המאה ה-19 חיו במצרים כ-6,000 יהודים, וכעבור פחות מ-70 שנה הגיע מספרם ל-60 אלף. היהודים התחלקו לארבע קבוצות: ספרדים, קראים, יהודים-מצרים וקבוצה של אשכנזים שהיגרו מתחום המושב במזרח אירופה למצרים במהלך המאה ה-19.
כך הפכה מצרים, ובעיקר קהיר, לפסיפס קוסמופוליטי שהיה רב-תרבותי עד כדי כך שכל מי ששוטט באותה עת בקהיר היה יכול לשמוע בכל סמטה וסמטה יהודים בעיצומה של שיחה נמרצת בלדינו, יידיש, צרפתית, איטלקית או ערבית.

1865 | מלחמת המעמדות

האם תופתעו לגלות כי מתחים בין אשכנזים לספרדים – "השד העדתי", כפי שהם מכונים בישראל של ימינו – היו קיימים גם במצרים? כך היה מאז שנת 1865, עת החלה הגירה של יהודים ממזרח אירופה למצרים כתוצאה מהאנטישמיות שהשתוללה באירופה.
הקבוצה האשכנזית, שבשיאה מנתה כ-10,000 איש, השתייכה בראשיתה למעמד הבינוני-נמוך, אך עד מהרה התקדמו חבריה בסולם המעמדי והצליחו להיחלץ מחארה-אל יאהוד (הרובע היהודי) מוכה העוני והצפיפות ולעבור אל השכונות היוקרתיות בקהיר. ניסיונותיהם של בני הקבוצה האשכנזית לעצב את פני הקהילה היהודית במצרים נתקלו בהתנגדות מצד קבוצת הספרדים, צאצאי גירוש ספרד, שהיו אליטת הקהילה היהודית. הספרדים דיברו צרפתית, שלחו את ילדיהם לבתי-ספר בריטיים והתגוררו ברבעים העשירים בקהיר. בעיני השלטונות, הם היו נציגיה היחידים של הקהילה.

1917 | נפש מצרי הומייה

את זרעי הציונות במצרים זרע יוסף מרקו ברוך, דמות צבעונית ורבת ניגודים – משורר ואנרכיסט, מורה ועיתונאי, ובעיקר פעיל ציוני נמרץ שאילולא שלח יד בנפשו בעקבות אהבה נכזבת והוא בן 27 בלבד, מי יודע כמה רחוק היה מגיע.
ברוך ייסד בקהיר את אגודת בר-כוכבא, מלכ"ר ציוני שהפעיל ספרייה, בית-קפה, מועדון ציוני שוקק חיים ועוד. פועלו הציוני התחזק עם הקמת ההסתדרות הציונית של מצרים, שלוחה של ארגון מכבי ותנועת הצופים העבריים. ההסתדרות, כמו תנועות ציוניות רבות, הושפעה מההתלהבות ששטפה את העם היהודי ב-1917, עם הצהרת בלפור.
ליוזמות ציוניות אלו הצטרפו אנשי עסקים יהודים דוגמת פליקס דה-מנשה וז'ק מוצרי, שתרמו רבות לבניין ארץ ישראל ובזכות נדבנותם הוקמו בארץ כמה יישובים, ביניהם המושב כפר-ידידיה.
בתקופה זו החלה להתעצם גם תנועה לאומית מצרית גדולה, תנועת אל-ופד, ששאפה לריבונות טריטוריאלית מצרית. העובדה ששאיפות הלאום היהודיות והמצריות לא התנגשו מעידה על הפלורליזם הנדיר שאיפיין את האווירה הקוסמופוליטית של מצרים בשנות ה-20 של המאה ה-20.

1939 | אביב העמים האמיתי

האפלה שירדה על האנושות בשנות ה-30 של המאה ה-20, עם עליית הנאציזם ותנועות הפשיזם השונות בארצות אירופה, לא פסחה גם על מצרים. תעמולה גזענית ושנאת זרים פשו בקרב סטודנטים וקציני צבא מצרים, שסלדו מהקולוניאליזם הבריטי וראו בהיטלר את מושיעם. העובדה שתורת הגזע הנאצית לא הבדילה בין יהודי לערבי לא הפריעה להקצנה. מציאת אויב משותף, כפי שאמר החכם היהודי זיגמונד פרויד, היא הדרך הטובה ביותר לאחד שני יריבים. הלאומיות המתונה שאפיינה את שנות ה-20 הפכה ללאומנות חולנית, שדחתה את כל מי שאינו מצרי "אמיתי" ואת כל מי שאינו מוסלמי, כלומר, יהודים וקופטים (מצרים נוצרים).
את דגל הלאומנות נשאו תנועות האחים-המוסלמים ומצרים-הצעירה, שנשענו על טקסטים שתורגמו לערבית וביניהם "מיין קאמפף" של היטלר ו"הפרוטוקולים של זקני ציון". ואולם, הקהילה היהודית לא שקטה על שמריה. זכורים לטובה עיתונאים יהודים שסיכנו את פרנסתם והתייצבו נגד התעמולה השקרית, וכמובן ידוע החרם של הקהילה היהודית על סחורה גרמנית שהחל בשנת 1933 ונמשך עד 1939.

1956 | הסוף

החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל בנובמבר 1947 ומלחמת העצמאות שבעקבותיה בישרו את סופה של הקהילה היהודית במצרים. הממשלה המצרית השתמשה בחוק צבאי כדי להסתער על יריביה, ואף החרימה את רכושם (סוגיה רגישה, התלויה ועומדת מול שלטונות מצרים עד היום).
למרות הצהרות הנאמנות למדינה, הקהילה היהודית היתה קורבן להסתה מצד העיתונים והשלטונות; מחודש יוני ועד ספטמבר הושמדו חלקים מהרובע היהודי בקהיר. ההפגנות האלימות, מעשי ההצתה וההפצצות לא פסחו על בתי-קולנוע, חנויות כלבו ובתי עסק אחרים שהיו בבעלות יהודים.
בין 1948 ל-1952 עזבו את מצרים כ-20 אלף יהודים. לאחר מכן, עם עלייתו לשלטון של גמאל נאצר, ובעקבות זאת יישום הסוציאליזם והגישה הפן-ערבית, נוספו עליהם עוד כ-30 אלף יהודים. ב-1967 נותרו במצרים כ-3,000 יהודים בלבד. עם השנים הלך מספרם וקטן. ב-2014 חיו בה 360 יהודים בלבד.
האם בכך תם הקשר הארוך בין ארץ הנילוס לבני העם הנבחר?
בשנת 1979 נחתם הסכם שלום היסטורי בין ישראל למצרים. מאז ההסכם, הגבול עם מצרים נשמר וכובד, וישראלים רבים נסעו לארץ הנילוס, המקום אשר אבות אבותיהם עזבו לפני אלפי שנים כדי להגשים את ייעודם ולהיות לעם.