קהילת יהודי סטרופקוב
סטרופקוב STROPKOV
(בהונגרית: SZTROPKO)
עיר במחוז זמפלין, צפון-מזרח סלובקיה.
סטרופקוב, בעבר עיר מחוז, שוכנת בעמק בהרי הבסקידים הנמוכים (NIZKE BESKYDY), בקרבת הגבול עם פולין, מצפון-מזרח לערים פרשוב וקושיצה. העיר נוסדה במאה ה-13, השתייכה לממלכת הונגריה, אחר כך לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומשנת 1918 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
הקהילה היהודית בסטרופקוב היא מהעתיקות בסלובקיה, ועל-פי מסמכים וכתובות על מצבות ישבו יהודים במקום כבר במחצית הראשונה של המאה ה-17. הם גורשו מן העיר בתחילת המאה ה-18 והתגוררו ביישובים הסמוכים: טישינץ (TISINEC) ובוקשה (BOKSA).
היהודים שבו לסטרופקוב כנראה ב-1800, וכבר באותה שנה הקימו "שול" (בית תפילה). בין פרנסי הקהילה במאה ה-19 היו: לב רוזנברג, מנדל נוימן ואברהם גרהארד.
בשנת 1851 ישבו בעיר 550 יהודים. רב הקהילה הראשון היה הרב משה שינפלד (SCHOENFELD), הוא עזב את העיר ב-1820 לערך. אחריו כיהנו בזה אחר זה: הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, שהתמנה ב-1835 לערך; הרב חיים יוסף גוטליב; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, שהובא לסטרופקוב באמצע המאה ה-19 על-ידי ראש הקהל ר' הרש פרידמאן; משה יוסף טייטלבוים, שהתמנה ב-1880; הרב אברהם שלום הלברשטאם ואחרון הרבנים הרב מנדל הלברשטאם, שהקים ישיבה בראשותו.
מוסדות הקהילה כללו "חברה קדישא", "חברת ש"ס", "ביקור חולים", "פועלי צדק", "אגודת נשים", "הכנסת כלה" ו"חברה תיקון ספרים", שטיפלה באלפי הספרים שבבית המדרש.
קהילת סטרופקוב השתייכה לזרם האורתודוקסי.
בספרי הרישום של סטרופקוב רשומים גם תושבי 72 ישובים בסביבה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישבו בסטרופקוב חסידים רבים מהאליץ' (HALICZ לימים בפולין) והעיר נהייתה לאחד ממרכזי החסידות במזרח סלובקיה. משם עברו חסידים גם לערים אחרות כמו פרשוב (PRESOV), קושיצה (KOSICE), מיכאלובצה (MICHALOVCE).
בסטרופקוב היו החסידים רוב, והמשכילים דוברי הגרמנית, שכונו בפי החסידים "דאצ'ן" (DATSHEN, כלומר "גרמנים"), היו מיעוט. בית הכנסת, שנבנה עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 ושופץ ב-1930, שימש את החסידים, הם התפללו בו בנוסח ספרד. בבית הכנסת השני, ה"שול", התפללו ה"דאצ'ים" לפי נוסח אשכנז.
רוב ילדי היהודים למדו ב"חדרים" וב-1870 פתחו החסידים בית ספר "תלמוד תורה".
בקהילה הועסקו שני דיינים, חמישה - שישה מלמדים, גבאים, שני שמשי בית המדרש ושלושה שוחטים. והיו מקווה-טהרה ציבורי עם בית מרחץ, ומקווה פרטי של הרב מנדל הלברשטאם, ששימש גם את החסידים. בית העלמין הישן של הקהילה שוכן בשולי היישוב טישינץ, ובית העלמין החדש - לא רחוק מן העיירה לצד נחל, על הדרך הראשית המובילה לעיר וראנוב.
בשנות העשרים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה: הנשיא חיים יוסף פרידמן, מזכיר הקהילה יהושע פרבר (FAERBER), הפעילים אברהם מילר והרמן וייסנברגר וראש הקהל האחרון דוד האזנפלד. בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 חיו בסטרופקוב כ-1,200 יהודים, כ- %40 באוכלוסייה.
פרנסתם העיקרית של יהודי העיר הייתה על המסחר ורוב בתיהם וחנויותיהם שכנו ברחוב הראשי. הם סחרו בעיקר בעורות, בתבואה ובעצים. יהודים היו גם בעלי בתי מרזח, עובדי אדמה ובעלי מלאכה. ר' יעקב זיסקינד יסד בנק במקום. בין הסוחרים היו כמה אמידים, ביניהם ראש הקהל ד' האזנפלד, שהיה בעל בית מסחר גדול ואיזידור גרוס, בעל טחנת קמח, מנסרה ותחנה ליצור חשמל במקום. אולם היו בקרב הקהילה גם עניים, נזקקי סעד.
היהודים היו שותפי לחיים הציבוריים של סטרופקוב ושלום ("שולם") אמסל (AMSEL), מנהל בנק, כיהן כמה שנים כראש העירייה.
בתקופת הרפובליקה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיר ונפתחו סניפי "המזרחי", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שמונה מיהודי העיר ולפני מלחמת העולם השנייה עלו כמה חלוצים מסטרופקוב לארץ ישראל.
לפי הידוע לנו, בשנת 1938 חיו 1,031 יהודים בעיר.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה, וב-14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
חוקי הממשלה הסלובקית הרחיקו את היהודים מחיי החברה והכלכלה ורבים נותרו ללא פרנסה. הילדים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים, אך הקהילה דאגה להמשך לימודיהם ואירגנה כיתות לימוד.
בשנת 1940 חיו בסטרופקוב ובסביבה הקרובה ביותר כ-2,000 יהודים, מהם 1,400 בעיר עצמה.
כמה יהודים מסטרופקוב גוייסו לעבודות כפייה בצבא הסלובקי (במסגרת "הגדוד הששי").
בסוף מארס 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ראשונים גורשו הצעירים והצעירות, אחר כך גורשו משפחות שלמות. מקצת הצעירים הצליחו להמלט ולמצוא מקלט זמני בעיר בארדייוב (BARDEJOV).
רוב אנשי הקהילה גורשו ב-24 במאי 1942, במשלוח של 1,022 יהודים מסטרופקוב ומברדייוב לראיוביצ'ה (RAJOWICZE) שבפולין. במקום נותרו היהודים שעבודתם היתה חיונית לשלטונות, ועדיין היו בעיר כמה יהודים במקומות מסתור.
ב-9 באב תש"ב נשלחו עוד כמה משפחות למחנות ההשמדה, ומסתיו 1942, במשך שנתיים בקירוב, היתה הפוגה בגירושים.
בחודש מארס 1944, כשנודע על חידוש הגירושים, נמלטו מהעיר היהודים שעוד נותרו בה.
בסוף אוגוסט 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. יהודים וביניהם גם בני סטרופקוב, הצטרפו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם. בספטמבר אותה השנה, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, נתפסו רבים מן היהודים ביערות ונורו למוות בידי הגרמנים.
בתום המלחמה שרדו רק כ-70-60 יהודים מסטרופקוב והסביבה. הם חזרו לעיר ב-1945, אך עזבו אותה תוך כמה שנים. 30-25 מהם עלו לארץ ישראל, כ-20 הגרו לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים.
בית הכנסת של האורתודוקסים, ששימש אחרי המלחמה כמחסן לחומרי בנייה, שימש כנגריה בשנות השמונים. בסוף שנת 1989 נותרה במקום רק יהודיה זקנה אחת.
(בהונגרית: SZTROPKO)
עיר במחוז זמפלין, צפון-מזרח סלובקיה.
סטרופקוב, בעבר עיר מחוז, שוכנת בעמק בהרי הבסקידים הנמוכים (NIZKE BESKYDY), בקרבת הגבול עם פולין, מצפון-מזרח לערים פרשוב וקושיצה. העיר נוסדה במאה ה-13, השתייכה לממלכת הונגריה, אחר כך לקיסרות אוסטריה-הונגריה, ומשנת 1918 לרפובליקה הצ'כוסלובקית.
הקהילה היהודית בסטרופקוב היא מהעתיקות בסלובקיה, ועל-פי מסמכים וכתובות על מצבות ישבו יהודים במקום כבר במחצית הראשונה של המאה ה-17. הם גורשו מן העיר בתחילת המאה ה-18 והתגוררו ביישובים הסמוכים: טישינץ (TISINEC) ובוקשה (BOKSA).
היהודים שבו לסטרופקוב כנראה ב-1800, וכבר באותה שנה הקימו "שול" (בית תפילה). בין פרנסי הקהילה במאה ה-19 היו: לב רוזנברג, מנדל נוימן ואברהם גרהארד.
בשנת 1851 ישבו בעיר 550 יהודים. רב הקהילה הראשון היה הרב משה שינפלד (SCHOENFELD), הוא עזב את העיר ב-1820 לערך. אחריו כיהנו בזה אחר זה: הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים, שהתמנה ב-1835 לערך; הרב חיים יוסף גוטליב; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, שהובא לסטרופקוב באמצע המאה ה-19 על-ידי ראש הקהל ר' הרש פרידמאן; משה יוסף טייטלבוים, שהתמנה ב-1880; הרב אברהם שלום הלברשטאם ואחרון הרבנים הרב מנדל הלברשטאם, שהקים ישיבה בראשותו.
מוסדות הקהילה כללו "חברה קדישא", "חברת ש"ס", "ביקור חולים", "פועלי צדק", "אגודת נשים", "הכנסת כלה" ו"חברה תיקון ספרים", שטיפלה באלפי הספרים שבבית המדרש.
קהילת סטרופקוב השתייכה לזרם האורתודוקסי.
בספרי הרישום של סטרופקוב רשומים גם תושבי 72 ישובים בסביבה.
במחצית השנייה של המאה ה-19 התיישבו בסטרופקוב חסידים רבים מהאליץ' (HALICZ לימים בפולין) והעיר נהייתה לאחד ממרכזי החסידות במזרח סלובקיה. משם עברו חסידים גם לערים אחרות כמו פרשוב (PRESOV), קושיצה (KOSICE), מיכאלובצה (MICHALOVCE).
בסטרופקוב היו החסידים רוב, והמשכילים דוברי הגרמנית, שכונו בפי החסידים "דאצ'ן" (DATSHEN, כלומר "גרמנים"), היו מיעוט. בית הכנסת, שנבנה עוד במחצית הראשונה של המאה ה-19 ושופץ ב-1930, שימש את החסידים, הם התפללו בו בנוסח ספרד. בבית הכנסת השני, ה"שול", התפללו ה"דאצ'ים" לפי נוסח אשכנז.
רוב ילדי היהודים למדו ב"חדרים" וב-1870 פתחו החסידים בית ספר "תלמוד תורה".
בקהילה הועסקו שני דיינים, חמישה - שישה מלמדים, גבאים, שני שמשי בית המדרש ושלושה שוחטים. והיו מקווה-טהרה ציבורי עם בית מרחץ, ומקווה פרטי של הרב מנדל הלברשטאם, ששימש גם את החסידים. בית העלמין הישן של הקהילה שוכן בשולי היישוב טישינץ, ובית העלמין החדש - לא רחוק מן העיירה לצד נחל, על הדרך הראשית המובילה לעיר וראנוב.
בשנות העשרים למאה ה-20 עמדו בראש הקהילה: הנשיא חיים יוסף פרידמן, מזכיר הקהילה יהושע פרבר (FAERBER), הפעילים אברהם מילר והרמן וייסנברגר וראש הקהל האחרון דוד האזנפלד. בשנות השלושים המאוחרות של המאה ה-20 חיו בסטרופקוב כ-1,200 יהודים, כ- %40 באוכלוסייה.
פרנסתם העיקרית של יהודי העיר הייתה על המסחר ורוב בתיהם וחנויותיהם שכנו ברחוב הראשי. הם סחרו בעיקר בעורות, בתבואה ובעצים. יהודים היו גם בעלי בתי מרזח, עובדי אדמה ובעלי מלאכה. ר' יעקב זיסקינד יסד בנק במקום. בין הסוחרים היו כמה אמידים, ביניהם ראש הקהל ד' האזנפלד, שהיה בעל בית מסחר גדול ואיזידור גרוס, בעל טחנת קמח, מנסרה ותחנה ליצור חשמל במקום. אולם היו בקרב הקהילה גם עניים, נזקקי סעד.
היהודים היו שותפי לחיים הציבוריים של סטרופקוב ושלום ("שולם") אמסל (AMSEL), מנהל בנק, כיהן כמה שנים כראש העירייה.
בתקופת הרפובליקה שבין שתי מלחמות העולם הייתה פעילות ציונית בעיר ונפתחו סניפי "המזרחי", "השומר הצעיר" ו"בית"ר". ב-1937, בבחירות לקונגרס הציוני ה-כ', השתתפו שמונה מיהודי העיר ולפני מלחמת העולם השנייה עלו כמה חלוצים מסטרופקוב לארץ ישראל.
לפי הידוע לנו, בשנת 1938 חיו 1,031 יהודים בעיר.
תקופת השואה
בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית. ב-6 באוקטובר 1938 הכריזה סלובקיה על אוטונומיה, וב-14 במארס 1939 נעשתה למדינה עצמאית, גרורת גרמניה.
חוקי הממשלה הסלובקית הרחיקו את היהודים מחיי החברה והכלכלה ורבים נותרו ללא פרנסה. הילדים היהודים הוצאו מבתי הספר הכלליים, אך הקהילה דאגה להמשך לימודיהם ואירגנה כיתות לימוד.
בשנת 1940 חיו בסטרופקוב ובסביבה הקרובה ביותר כ-2,000 יהודים, מהם 1,400 בעיר עצמה.
כמה יהודים מסטרופקוב גוייסו לעבודות כפייה בצבא הסלובקי (במסגרת "הגדוד הששי").
בסוף מארס 1942 החל גירוש היהודים מסלובקיה למחנות ריכוז והשמדה על אדמת פולין. ראשונים גורשו הצעירים והצעירות, אחר כך גורשו משפחות שלמות. מקצת הצעירים הצליחו להמלט ולמצוא מקלט זמני בעיר בארדייוב (BARDEJOV).
רוב אנשי הקהילה גורשו ב-24 במאי 1942, במשלוח של 1,022 יהודים מסטרופקוב ומברדייוב לראיוביצ'ה (RAJOWICZE) שבפולין. במקום נותרו היהודים שעבודתם היתה חיונית לשלטונות, ועדיין היו בעיר כמה יהודים במקומות מסתור.
ב-9 באב תש"ב נשלחו עוד כמה משפחות למחנות ההשמדה, ומסתיו 1942, במשך שנתיים בקירוב, היתה הפוגה בגירושים.
בחודש מארס 1944, כשנודע על חידוש הגירושים, נמלטו מהעיר היהודים שעוד נותרו בה.
בסוף אוגוסט 1944 פרצה התקוממות במרכז סלובקיה נגד השלטון הפאשיסטי. יהודים וביניהם גם בני סטרופקוב, הצטרפו לפרטיזנים ולחמו בשורותיהם. בספטמבר אותה השנה, כשכבשו הגרמנים את סלובקיה כדי לדכא את ההתקוממות, נתפסו רבים מן היהודים ביערות ונורו למוות בידי הגרמנים.
בתום המלחמה שרדו רק כ-70-60 יהודים מסטרופקוב והסביבה. הם חזרו לעיר ב-1945, אך עזבו אותה תוך כמה שנים. 30-25 מהם עלו לארץ ישראל, כ-20 הגרו לארצות הברית ולארצות אחרות מעבר לים.
בית הכנסת של האורתודוקסים, ששימש אחרי המלחמה כמחסן לחומרי בנייה, שימש כנגריה בשנות השמונים. בסוף שנת 1989 נותרה במקום רק יהודיה זקנה אחת.