תנועת הנוער דרור, בסמינר פורים, רבט, מרוקו 1969

רבאט Rabat

בערבית: الرباط سلا

בירת מרוקו, על שפת האוקיינוס האטלנטי ועל שפך הנהר בו-רגרג.


קהילה יהודית התקיימה במקום במאה השנייה לספירה, עוד לפני ייסוד העיר רבאט. על כך מעידה מצבה עתיקה שנתגלתה שם.

שליטי שושלת אל-מוחדון בנו את רבאט במאה ה- 12 כעיר מוסלמית, שבה התמזגו אמנות ספרד ומסורת הברברים. משמעות השם - מגדל שמירה שהוצב במצודה שנבנתה. רבאט החלה לשמש מקום מושב השלטונות המרכזיים של מרוקו לאחר תקופת שלטונו של מולאי אסמאעיל (1727- 1672). בתקופת שלטון יזיד (1792-1790) סבלה הקהילה ממעשי דיכוי, הרג ושוד.

התמורות הכלכליות במאה ה- 19 והתפתחות המסחר והקשרים עם אירופה הביאו לכך שיהודים מילאו תפקידים דיפלומטיים וייצגו חברות מסחריות. בלטו בכך משפחות סרויה ולסרי.

בשנת 1911 ישבו ברבאט 2,000 יהודים. ב- 1912 בחרו הצרפתים בעיר כמרכז שלטונם. ב- 1921 היו בה 3,000 יהודים וב- 1931 עלה מספרם ל- 4,218. בשנת 1933 היו התנגשויות דמים עם המוסלמים. ב- 1936 היו ברבאט 6,698 יהודים מהם 5,542 התגוררו במלאח. ב- 1938 סגרו בתי הספר האיטלקיים את שעריהם בפני יהודים. בתקופת שלטון וישי (1943-1940) נעשו מעשי הרג ביהודים, והם אולצו לחזור ולהתגורר בתוך גבולות המלאח. בנובמבר 1942, אף-על-פי שהאמריקאים כבר נחתו במרוקו, כיתרה המשטרה המקומית את הרובע היהודי, ויהודים רבים נעצרו.

במפקד 1947 נימנו ברבאט 12,350 יהודים. ב- 1951 ירד מספרם ל- 10,239 וב- 1953 שוב הגיע ל- 16,000.


חיי הקהילה

מרבית יהודי רבאט התגוררו במלאח שהוקם בין השנים 1808-1805. החינוך התנהל בתלמודי תורה במתכונת חדר (צלא) בבתי הכנסת. לאחר מלחמת העולם השנייה החלה לפעול "אוצר התורה", רשת החינוך היהודית-הספרדית מארצות-הברית, והקימה בית ספר. הרשת ביקשה להתחרות במוסדות "אליאנס" שפעלו ברבאט. בשנת 1950 נפתח ביזמת מועצת רבני מרוקו בית מדרש גבוה ללימודים עבריים, שנועד להכשיר דיינים.

ברבאט היו מרוכזים המוסדות הרשמיים העליונים של יהודי מרוקו: מושב בית הדין הגבוה, שעמד בראש המערכת השיפוטית היהודית, המזכירות המרכזית של מועצת הקהילות ולשכת המדור לעניינים יהודיים במינהלה השריפית.

פעילות ציונית החלה לפני שנות העשרים. בתחילת שנות העשרים נוסדה אגודה ציונית חדשה. בשנות מלחמת העולם השנייה לחצו השלטונות הצרפתיים להפסקת הפעילות והמועדון הציוני "פתח תקוה" נסגר. אך פעילות ציונית מחתרתית התקיימה; שליחי המוסדות הציוניים בארץ ישראל וארגון "קדימה" פעלו לארגון עליית היהודים. עד 1957 פעלו גם סניפים של קק"ל וויצ"ו ברבאט.

בשנת 1955 עמד בראש הרבנות הראשית הרב שארל בן-דנאן שהיה גם אב בית הדין. משפחתו מתייחסת לרמב"ם. בראש מועצת הקהילות עמד ז'אן-יצחק דהאן. הארגון הוציא ירחון בשם "קול הקהילות".

ארגון הקהילות פוזר עם עלייתה לשלטון במרוקו של מפלגת האסתקלאל הלאומנית. תומכי המפלגה נבחרו לתפקידי הנהגה ותמכו בקו אנטי-ציוני במאבק מרוקו לעצמאות. ב- 1947 הוחלט שחבר הקהילה יהיה חבר בסקציה המרוקנית של מועצת הממשל.

אחרי 1750 נקלטה מרבית יהודי קהילת סאלה הסמוכה ברבאט, שהיו בה אז 6,000 יהודים. לאחר 1850 החלה תנועת הגירה של יהודים, שרצו לשפר את תנאי חייהם, מכפרי פנים הארץ לרבאט. קהילת רבאט קלטה יהודים מפאס, ממראכש, ממכנאס, ומהבלאד של האטלס, סאלה, תטואן ובוג'אד.

ב- 1970 נותרו כ0 4,000 יהודים ברבאט, לאחר שרובם היגרו לצרפת, לקנדה ולארצות הברית. רוב בתי הספר נסגרו, כולל "אוצר התורה", "אליאנס" והסמינר הרבני.