דלג לתוכן האתר >

נעים זילכה

Naim Zilkha (1879-1929), jurist, born in Baghdad, Iraq (then part of the Ottoman Empire). He began to practice law there in 1904. From 1908 he was a member of the Beirut Court of Appeals, becoming deputy president. Zilkha returned to Iraq in 1921and was deputy president of the Basra civil courts and in 1922 president of the Diyala province civil courts. From 1925 until his death he was a member of the Iraqi house of representatives and courageously opposed the government when he felt the need to do so. From 1925 he lectured at the Baghdad Law School. Zilkha  was active in the Jewish community and was responsible for its secular affairs, trying to introduce reforms and reduce the influence of the religious leaders and the rich.

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.

בצרה Basra , Bassora

בערבית: البصرة‎ 

עיר נמל על הגדה המערבית של הנהר שט-אל-ערב, דרום עיראק.


קהילת בצרה נזכרת לראשונה בספרות הגאונים בשנת 830. ה"גאון" האחרון של ישיבת סורא, יוסף בן -יעקב, התיישב בבצרה ב- 944. במאות 11-10 הייתה הקהילה מפורסמת בשל חכמיה ובשל רופאיה, שפעלו בארץ-ישראל ובמצרים. במאה ה- 12 נזכר בית כנסת על-שם עזרא הסופר בעיר. בנימין מטודלה (1170) מצא בבצרה כמה אלפי יהודים. במאה ה- 18 עלתה חשיבות הקהילה; יהודים היו בעלי קרקעות ומילאו תפקיד חשוב בחיי המסחר. בימי הואלי סלימאן פאשא (1776-1765) השתפר מצבם. יעקב בן אהרן גבאי התמנה לצראף באשי (גזבר) והיה נשיא הקהילה. ב- 1824 היו בעיר כ- 60 משפחות יהודיות והגיעו לשם 60 יהודים שנמלטו מפרס. ב- 1827 היו כבר כ- 300 משפחות יהודיות בעיר. אלה היו ימי שלטונו של המושל הממלוכי- התורכי דאוד פאשא (1831-1817) והקהילה נפגעה ממנו וכמה מעשיריה היגרו להודו, אך המשיכו לתמוך באחזקת קבר עזרא הסופר שבסמוך לעיר. ב- 1841 פרצה מגיפה והקהילה הדלדלה לכדי 30 משפחות.

בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) התפתחו נמל בצרה והסחר עם הודו, ויהודים החלו לבוא שוב לבצרה. בשנת 1888 מנו כאלף נפש, ב- 1910 עלה מספרם ל- 1,500 - רובם סוחרים שעסקו ביבוא משי, פשתן, מתכות וצבע אינדיגו מהודו ומארצות אירופה. כן עסקו ביצוא תמרים, סוסים וצאן.

בזמן מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו לבצרה יהודים מבגדאד וקיבלו זכויות אזרחיות תחת השלטון הבריטי. במפקד הראשון (1920) נימנו 6,928 יהודים שהתגוררו בעיר העתיקה ובפרבר החדש אל-עשאר. כמו-כן באו לעיר 1,000 יהודים מפרס כדי להשתקע בה. הם עשו חייל במסחר ובבנקאות, בבעלותם היו מטעי תמרים. כן שימשו במשרות ממשלתיות בכירות.

בשנת 1932 קיבלה עיראק עצמאות. בעיר היו 7,260 יהודים ששלחו ציר אחד לפרלמנט ומשנת 1946 - שני צירים. ב- 1935 הגיע מספר יהודי בצרה לשמונת אלפים.

בשנים 1939-1936, שנות המרד הערבי בארץ-ישראל, היו התנכלויות ליהודים, כמה מהם נרצחו. בעת המרד הפרו-נאצי של רשיד עלי אל-כילאני (1941) נערכו פרעות ביהודים. בתקופת מלחמת העצמאות של ישראל (1948) שוב היו התנכלויות. המיליונר היהודי שפיק עדס הואשם בריגול ובגידה, נידון למוות וניתלה. בעיר היו אז כ- 11,000 יהודים. בשנים 1949 - 1950 יצאו רובם לישראל ונשארו רק מעטים, בעלי רכוש. ב- 1958 היו בבצרה כ- 300 יהודים.

ב- 1970 נותרו כ- 150, ב- 1975 היו בעיר 35 יהודים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית בבצרה הוכרה על-ידי השלטונות כעדה דתית ובראשה עמד "נשיא" שהתמנה בידי מושל העיר ושימש גם כ"צראף באשי" (גזבר). ב1931- הוכרה הקהילה רשמית במסגרת "חוק העדה הישראלית" של ממשלת עיראק. על פי החוק עומדים בראש הקהילה "ראש" ו"ראש החכמים" ומנהל אותה "ועד כללי" שבו יו"ר ו30- חברים ו"ועד גשמי" שבו יו"ר ו6- חברים.

בין האישים הבולטים בקהילה היו: עבדאללה יוסף פרג', שהיה נשיא במחצית השנייה של המאה ה18- ור' יצחק ב"ר שלמה בנימין, שמשפחתו החזיקה בתפקיד הנשיא במאות ה18- וה19- . ר' אליהו עזרא גבאי היה ראש רבני בצרה במאה ה19-, ר' יחזקאל ששון שימש חכם באשי בשנים 1941-1905.

תלמוד תורה ראשון הוקם ב1880- ב-"סוק אל-ג'יג'", כ10- שנים לאחר ייסוד הקהילה מחדש. ב1888- נפתח תלמוד-תורה שני וב1907- תלמוד תורה נוסף, שפעל עד 1941 בבית הכנסת על-שם ח'רמוש.

ב1903- נפתח בית-ספר יסודי על-שם סילאס כדורי על-ידי חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב1913- נפתח על-ידי אליאנס בית-ספר יסודי לבנות על-שם רימה כדורי. ב1939- נפתח בית-ספר תיכון על-שם סילאס כדורי. ב1943- נפתח בית-ספר "פרדס ילדים". לאחר העלייה ההמונית בראשית שנות ה50- הופקעו כל בתי הספר ונסגרו. התלמידים עברו לבתי ספר נוצריים.

ב1848- היו בבצרה ארבעה בתי כנסת ורק באחד מהם התפללו. כמה נחרבו ועל מקומם ניבנו "צלאת בית חבוב" בשנת 1898, "צלאת בית ח'רמוש" (1907), "צלאת אל-כבירי" (בית הכנסת הגדול) וצלאת עזיזה" (1935).

אגודה ציונית שנוסדה בבצרה ב1913- יזמה הקמת בית-ספר עברי שנקרא "הגן", בית הספר פעל שנה אחת ונסגר ב1914-. ב1921- שוב נוסדה אגודה ציונית ולא נהנתה מחופש פעולה. בעקבות פרעות שהתחוללו ב1941- הוקמו בעיר סניף של תנועת "החלוץ" וסניף של "ההגנה" ("השורה"). ב1945- התקיים קורס מדריכים של "הארגון" (המחתרת היהודית), ב1949- התקיים קורס מדריכי "החלוץ". כן הוקם סניף אגודת "צעירי בני יהודה" בהנהלת משה דוד פרג'. המחתרת הציונית אירגנה את העלייה ההמונית לישראל, ובצרה שימשה מקום ריכוז לעלייה בלתי לגאלית דרך פרס, בעזרת חיילים יהודים, ממתנדבי היישוב בארץ-ישראל, ששרתו בצבא הבריטי. ב1948-, בימי המלחמה לעצמאות בישראל, נתגלה מחבוא של כלי נשק ושל דגלים ישראליים ובעקבות זאת נעצרו בבצרה יהודים רבים.

בינואר 1969, בעקבות מבצע כרמה בישראל, נכלאו עשרה יהודים לאחר שהואשמו בריגול למען מדינת ישראל. תשעה מהם הוצאו להורג בתלייה ואחד מת מענויים בכלא. העשרה היו: יעקב אטרקצ'י (האחד שמת בכלא), דוד גאלי, פואד גבאי, סבאח דיין, דוד דלאל, נעים כדורי הללי, צ'רלס חורש, יחזקאל יחזקאל, יעקב נמרודי ומנהיגם נאג'י עזרא זילכה.

בשנת 1994 נמצאו רק שתי משפחות יהודיות בבצרה. 

בירות

בערבית: بيروت‎ 

בירת לבנון והנמל הראשי.


יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.

יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.

בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.


חיי הקהילה

קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.

חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.

ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."

ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.

מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.

יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).

בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.

דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.

בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.


מצ"ב מפה של הרובע היהודי העיקרי של בירות עם ציון שמות המשפחות היהודיות אשר התגררו בו לפני 1948

מאגרי המידע של אנו
גנאלוגיה יהודית
שמות משפחה
קהילות יהודיות
תיעוד חזותי
מרכז המוזיקה היהודית
אישיות
אA
אA
אA
נעים זילכה

Naim Zilkha (1879-1929), jurist, born in Baghdad, Iraq (then part of the Ottoman Empire). He began to practice law there in 1904. From 1908 he was a member of the Beirut Court of Appeals, becoming deputy president. Zilkha returned to Iraq in 1921and was deputy president of the Basra civil courts and in 1922 president of the Diyala province civil courts. From 1925 until his death he was a member of the Iraqi house of representatives and courageously opposed the government when he felt the need to do so. From 1925 he lectured at the Baghdad Law School. Zilkha  was active in the Jewish community and was responsible for its secular affairs, trying to introduce reforms and reduce the influence of the religious leaders and the rich.

חובר ע"י חוקרים של אנו מוזיאון העם היהודי

בגדאד בגדד

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.

בצרה

בצרה Basra , Bassora

בערבית: البصرة‎ 

עיר נמל על הגדה המערבית של הנהר שט-אל-ערב, דרום עיראק.


קהילת בצרה נזכרת לראשונה בספרות הגאונים בשנת 830. ה"גאון" האחרון של ישיבת סורא, יוסף בן -יעקב, התיישב בבצרה ב- 944. במאות 11-10 הייתה הקהילה מפורסמת בשל חכמיה ובשל רופאיה, שפעלו בארץ-ישראל ובמצרים. במאה ה- 12 נזכר בית כנסת על-שם עזרא הסופר בעיר. בנימין מטודלה (1170) מצא בבצרה כמה אלפי יהודים. במאה ה- 18 עלתה חשיבות הקהילה; יהודים היו בעלי קרקעות ומילאו תפקיד חשוב בחיי המסחר. בימי הואלי סלימאן פאשא (1776-1765) השתפר מצבם. יעקב בן אהרן גבאי התמנה לצראף באשי (גזבר) והיה נשיא הקהילה. ב- 1824 היו בעיר כ- 60 משפחות יהודיות והגיעו לשם 60 יהודים שנמלטו מפרס. ב- 1827 היו כבר כ- 300 משפחות יהודיות בעיר. אלה היו ימי שלטונו של המושל הממלוכי- התורכי דאוד פאשא (1831-1817) והקהילה נפגעה ממנו וכמה מעשיריה היגרו להודו, אך המשיכו לתמוך באחזקת קבר עזרא הסופר שבסמוך לעיר. ב- 1841 פרצה מגיפה והקהילה הדלדלה לכדי 30 משפחות.

בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) התפתחו נמל בצרה והסחר עם הודו, ויהודים החלו לבוא שוב לבצרה. בשנת 1888 מנו כאלף נפש, ב- 1910 עלה מספרם ל- 1,500 - רובם סוחרים שעסקו ביבוא משי, פשתן, מתכות וצבע אינדיגו מהודו ומארצות אירופה. כן עסקו ביצוא תמרים, סוסים וצאן.

בזמן מלחמת העולם הראשונה (1918-1914) הגיעו לבצרה יהודים מבגדאד וקיבלו זכויות אזרחיות תחת השלטון הבריטי. במפקד הראשון (1920) נימנו 6,928 יהודים שהתגוררו בעיר העתיקה ובפרבר החדש אל-עשאר. כמו-כן באו לעיר 1,000 יהודים מפרס כדי להשתקע בה. הם עשו חייל במסחר ובבנקאות, בבעלותם היו מטעי תמרים. כן שימשו במשרות ממשלתיות בכירות.

בשנת 1932 קיבלה עיראק עצמאות. בעיר היו 7,260 יהודים ששלחו ציר אחד לפרלמנט ומשנת 1946 - שני צירים. ב- 1935 הגיע מספר יהודי בצרה לשמונת אלפים.

בשנים 1939-1936, שנות המרד הערבי בארץ-ישראל, היו התנכלויות ליהודים, כמה מהם נרצחו. בעת המרד הפרו-נאצי של רשיד עלי אל-כילאני (1941) נערכו פרעות ביהודים. בתקופת מלחמת העצמאות של ישראל (1948) שוב היו התנכלויות. המיליונר היהודי שפיק עדס הואשם בריגול ובגידה, נידון למוות וניתלה. בעיר היו אז כ- 11,000 יהודים. בשנים 1949 - 1950 יצאו רובם לישראל ונשארו רק מעטים, בעלי רכוש. ב- 1958 היו בבצרה כ- 300 יהודים.

ב- 1970 נותרו כ- 150, ב- 1975 היו בעיר 35 יהודים.


חיי הקהילה

הקהילה היהודית בבצרה הוכרה על-ידי השלטונות כעדה דתית ובראשה עמד "נשיא" שהתמנה בידי מושל העיר ושימש גם כ"צראף באשי" (גזבר). ב1931- הוכרה הקהילה רשמית במסגרת "חוק העדה הישראלית" של ממשלת עיראק. על פי החוק עומדים בראש הקהילה "ראש" ו"ראש החכמים" ומנהל אותה "ועד כללי" שבו יו"ר ו30- חברים ו"ועד גשמי" שבו יו"ר ו6- חברים.

בין האישים הבולטים בקהילה היו: עבדאללה יוסף פרג', שהיה נשיא במחצית השנייה של המאה ה18- ור' יצחק ב"ר שלמה בנימין, שמשפחתו החזיקה בתפקיד הנשיא במאות ה18- וה19- . ר' אליהו עזרא גבאי היה ראש רבני בצרה במאה ה19-, ר' יחזקאל ששון שימש חכם באשי בשנים 1941-1905.

תלמוד תורה ראשון הוקם ב1880- ב-"סוק אל-ג'יג'", כ10- שנים לאחר ייסוד הקהילה מחדש. ב1888- נפתח תלמוד-תורה שני וב1907- תלמוד תורה נוסף, שפעל עד 1941 בבית הכנסת על-שם ח'רמוש.

ב1903- נפתח בית-ספר יסודי על-שם סילאס כדורי על-ידי חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב1913- נפתח על-ידי אליאנס בית-ספר יסודי לבנות על-שם רימה כדורי. ב1939- נפתח בית-ספר תיכון על-שם סילאס כדורי. ב1943- נפתח בית-ספר "פרדס ילדים". לאחר העלייה ההמונית בראשית שנות ה50- הופקעו כל בתי הספר ונסגרו. התלמידים עברו לבתי ספר נוצריים.

ב1848- היו בבצרה ארבעה בתי כנסת ורק באחד מהם התפללו. כמה נחרבו ועל מקומם ניבנו "צלאת בית חבוב" בשנת 1898, "צלאת בית ח'רמוש" (1907), "צלאת אל-כבירי" (בית הכנסת הגדול) וצלאת עזיזה" (1935).

אגודה ציונית שנוסדה בבצרה ב1913- יזמה הקמת בית-ספר עברי שנקרא "הגן", בית הספר פעל שנה אחת ונסגר ב1914-. ב1921- שוב נוסדה אגודה ציונית ולא נהנתה מחופש פעולה. בעקבות פרעות שהתחוללו ב1941- הוקמו בעיר סניף של תנועת "החלוץ" וסניף של "ההגנה" ("השורה"). ב1945- התקיים קורס מדריכים של "הארגון" (המחתרת היהודית), ב1949- התקיים קורס מדריכי "החלוץ". כן הוקם סניף אגודת "צעירי בני יהודה" בהנהלת משה דוד פרג'. המחתרת הציונית אירגנה את העלייה ההמונית לישראל, ובצרה שימשה מקום ריכוז לעלייה בלתי לגאלית דרך פרס, בעזרת חיילים יהודים, ממתנדבי היישוב בארץ-ישראל, ששרתו בצבא הבריטי. ב1948-, בימי המלחמה לעצמאות בישראל, נתגלה מחבוא של כלי נשק ושל דגלים ישראליים ובעקבות זאת נעצרו בבצרה יהודים רבים.

בינואר 1969, בעקבות מבצע כרמה בישראל, נכלאו עשרה יהודים לאחר שהואשמו בריגול למען מדינת ישראל. תשעה מהם הוצאו להורג בתלייה ואחד מת מענויים בכלא. העשרה היו: יעקב אטרקצ'י (האחד שמת בכלא), דוד גאלי, פואד גבאי, סבאח דיין, דוד דלאל, נעים כדורי הללי, צ'רלס חורש, יחזקאל יחזקאל, יעקב נמרודי ומנהיגם נאג'י עזרא זילכה.

בשנת 1994 נמצאו רק שתי משפחות יהודיות בבצרה. 

בירות

בירות

בערבית: بيروت‎ 

בירת לבנון והנמל הראשי.


יהודים התגוררו בבירות מן המאה השנייה לפני-הספירה. בתחילת המאה ה- 6 נודע על בית כנסת בעיר. עם כיבוש הצלבנים (1100) פחת מספר היהודים בבירות, ור' בנימין מטודלה שביקר במקום (1170) מצא 50 משפחות. ב- 1291 נכבשה העיר בידי הממלוכים ויהודים רבים נהרגו. אין ידיעות על הימצאות יהודים בעיר במאה ה15-. לאחר גירוש ספרד (1496) התחדש הישוב היהודי עם בואם של כמה מהמגורשים. בהדרגה הם נטמעו בקרב היהודים המקומיים. ר' משה באסולה שביקר בעיר (1523-1521) מצא שם 12 משפחות יהודיות מסיציליה. אברהם קאסטרו היה ממונה על המכס בבירות. עם הכיבוש העות'מאני (1516) החלה בירות יורדת מגדולתה לעומת צידון וטריפולי. מעמדה התחזק שוב במאה ה- 18 עם התפתחות תנועת ספינות הקיטור, כי היה בה נמל מוגן. יהודים שעסקו במסחר החלו להגיע לעיר. ב- 1812 היו בבירות 12 משפחות יהודיות דוברות ערבית ולהן בית-כנסת. ב- 1824 היו בה כ- 15 משפחות של סוחרים. בואם של נוצרים רבים במשך המאה ה- 19 השפיע על התפתחות העיר ועל הקשרים למערב, וגם יהודים מדמשק, מחלב, מאזמיר, מאסטנבול ומיוון, ולקראת סוף המאה ה- 19 גם מרוסיה, נמשכו למקום כדי לעסוק במסחר. ב- 1849
נימנו בבירות יותר מ- 25 משפחות יהודיות וב- 1856 היו שם כ- 500 יהודים ספרדיים, רובם סוחרים. ב- 1880 היו כ- 1200 נפשב- 1889 - כ- 1500 ובין השנים 1906-1892 היו בבירות כ- 3,000 יהודים.

יהודי בירות היו קרבנות של הסתות ופגיעות בעקבות עלילות דם ב- 1862 וב- 1890. הנוצרים המקומיים התנפלו על הרובע היהודי אך השלטונות הצליחו להחזיר את הסדר על כנו. בין 1910-1907 הגיע מספרם ל5,000 מתוך כ- 150,000 תושבי העיר, וב- 1940 הם מנו כ- 6,000 נפש.

בסיום מלחמת העולם הראשונה הקהילה הייתה בעלת רוב ספרדי ומיעוט אשכנזי. מ- 1925 החלו לבוא פליטים מדמשק שראו בבירות תחנת מעבר. במפקד 1932 נימנו 3,518 יהודים בלבנון. בשנים 1953-1948 היגרו לבירות כ- 4,000 יהודים מסוריה ולאחר 1956 הגיעו נוספים מעיראק ומסוריה, הם היו כ- 500 משפחות ונעשו לרוב בקרב כ- 150,000 יהודי לבנון. בשנת 1964 היו בבירות כ- 6,000 יהודים ואז החלו לעזוב את העיר. לאחר 1967 (מלחמת ששת הימים) גבר זרם היוצאים. עם פרוץ מלחמת האזרחים בלבנון (1975) עזבו רוב היהודים וכיום (1996) נותרו כ- 150 יהודים בבירות.


חיי הקהילה

קהילת יהודי בירות השתייכה ברובה למעמד הבינוני, סוחרים ובעלי מקצועות חפשיים, והייתה בעלת אופי דתי מתון עד חילוני. רבים נטו להשתלב באורח החיים התרבותי הצרפתי. הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי גולי ספרד, מיהודים ספרדים שהגיעו מאירופה ומיהודים בני המקום שדיברו ערבית. ב- 1878 פתחה חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס") בית ספר לבנות וב- 1879 בית ספר לבנים. ב- 1897 פתחה "אליאנס" בית מלאכה לנערות עובדות. במקביל פעל "תלמוד תורה" שבו למדו לשון קודש, תפילות ותורה.

חיי הדת התרכזו סביב בית הכנסת "מגן אברהם" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל שבמערב בירות. בית הכנסת נבנה בידי משה אברהם ששון מכלכותא, הודו. כן היו 12 "מדרשים" (בתי מדרש). בשנות הארבעים פעל בית כנסת נוסף "קהל ראובן עדי" בשכונת ואדי אבו-ג'מיל בקומה השנייה של בית מגורים. בשנות השבעים היו שמונה בתי כנסת פתוחים בשבתות, מהם ארבעה שקיימו מניינים לתפילה גם בימי חול. בשבתות היו באים כ- 300 מתפללים ובימי חול כ- 100.

פעילות ציונית החלה בראשית המאה העשרים. בשנת 1901 נוסדה אגודת "נס הלבנון", ב1906 נפתח "בית העם" וב- 1907 נוסדה האגודה הציונית "קדימה" ונפתח גן ילדים עברי. בעקבות הצהרת בלפור (1917) גברה הפעילות הציונית בבירות והתרכזה בעיקר בתחום התרבותי. ב- 1919 נפתחו גן ילדים עברי ובית ספר עברי, ובהם מורים ארץ-ישראלים. כן נוסדו סניפי אגודות "התקווה", "התחייה", "הצופים העבריים" ותנועת "מכבי", שסניפה הוקם במהלך מלחמת העולם השנייה בידי אריה גלבלום.

ב- 1021 החל להופיע אחת לשבועיים עתון פרו-ציוני בערבית בשם "אלעאלם אלאסראאילי" (העולם הישראלי). עד מלחמת העולם השנייה זה היה העתון היהודי היחיד ב"סוריה הגדולה". תנועת נוער יהודית פעלה בקהילה ובשנת 1925 הצטרפה ל UUJJ - - Union Universelle de la Jeunesse Juive ארגון עולמי של הנוער היהודי. ב- 1929 עבר לביירות "המועדון הלאומי הישראלי" שהיה שייך ל"אגודה הציונית הסורית" ופעל בדמשק מאז 1924. מקימיו היו הרב הראשי של דמשק ותופיק מזרחי, שהיה עתונאי ופרסומאי. ב- 1933 נפתח סניף של תנועת "החלוץ" וב- 1938 התגבש גרעין של 25 בני נוער בתנועה, לשם לימוד עברית ולשם עבודה חלוצית. כן הוקם "ועד ברית עברית עולמית."

ב- 1939 נחשבה הקהילה למאורגנת ביותר מבין קהילות סוריה ולבנון. היא נוהלה בידי ועד שהיה נבחר אחת לשנתיים בבחירות חשאיות. הפעילות הציבורית הקהילתית התרכזה סביב בית הכנסת "מגן אברהם”, והיו פעילויות בבית הספר לבנים ובארגון "בני ברית". מוסדות הקהילה שפעלו היו: אגודת "ביקור חולים" שנוסדה בשנת תר"ן (1890) בידי עזרא יעקב ענזרות, "מתן בסתר", "כתר תורה", "צדקה לעניים", "לומדי תהילים", "מוהר הבתולות", "עזרה לילדים", "עזרת היולדות", "טיפת חלב". כן הפעילה הקהילה בית ספר "תלמוד תורה", בית ספר "אוצר התורה" ובית ספר של שם מנדב סלים טראב.

מאז פרוץ המרד הערבי בארץ ישראל (1939-1936) החלה הקהילה לסבול מהתנכלויות. סניף תנועת "החלוץ" נסגר. ב- 1948 התנפלו מוסלמים על יהודים ויהודי אחד נרצח. העתון היהודי נאלץ לשנות את שמו ל"אלסלאם" (השלום). ב- 1950 נהרס בית הספר "אליאנס" על ידי פצצה. ב- 1953 פוזרו ארגוני הנוער היהודי שעדיין פעלו.

יהודי בירות היו מעורבים בחיים הפוליטיים העדתיים של העיר. ב- 1913 הוקמה "ג'מעית בירות אלאסלאחיה" (Beirut Reform Society) והיה בה חבר יהודי, מטרתה הייתה קידום אינטרסים בין-עדתיים משותפים, בשאיפה ליתר אוטונומיה באימפריה העות'מאנית. יהודים שירתו בתפקידים ממשלתיים וציבוריים ועסקו בנוסף למסחר גם בבנקאות וכספים. נציג העדה הפרוטסטנטית בפרלמנט שימש גם כנציג היהודים. כן היו בשנות ה- 70 יהודים פעילים בארגון ה"כתאאב" (הפלאנגות).

בעתות חירום זכתה הקהילה להגנת גופים מקומיים; בשנות ה- 40 לקחה על עצמה מפלגת הפלאנגות להגן על היהודים. במלחמת האזרחים (1976-1975) הגנה "החזית העממית לשחרור פלסטין" ( PELP) על בית הכנסת שהיה באזור הנתון לשליטתה בבירות. הנהגת ה"מראבטון" (התנועה הנאצריסטית העצמאית) ניסתה להגן על יהודים באזורי שליטתה.

דמויות בולטות בקהילה היו הרב תגר, רב ראשי בשנות העשרים; הרב שאול שרים, יליד חלב ורב ראשי משנת 1945; ד"ר יוסף עטיה, רופא אורולוג, ראש הקהילה בשנות השבעים.

בשנת 1997 נימנו כעשרים יהודים בלבנון כולה, רובם ישבו בבירות.


מצ"ב מפה של הרובע היהודי העיקרי של בירות עם ציון שמות המשפחות היהודיות אשר התגררו בו לפני 1948