קהילת יהודי פראג
בירת צ'כיה. לפנים בירת צ'כוסלובקיה.
מן הקהילות היהודיות הוותיקות ביותר באירופה והראשונה בבוהמיה, בשעתה הגדולה והחשובה מכולן. היהודים הגיעו לפראג, ממזרח וממערב, כנראה בסוף התקופה הרומית אבל עדות בכתב לישיבתם במקום קיימת רק מסוף המאה ה-10, וביתר בהירות מסוף המאה שלאחריה. במסע-הצלב הראשון (1096) רבים נרצחו או הוטבלו לנצרות ובמצור בשנת 1142 נשרף הרובע היהודי על בית-הכנסת הראשון שבו והיישוב עבר לגדה הימנית של המולדאו, לרובע החדש שבו הוקם במאה ה-13 בית-הכנסת המפורסם "אלטנוישול" הקיים עד היום הזה. על גדולתה של קהילת פראג כמקום תורה מעידים חיבורי חכמיה במאות 13-11, דוגמת ר' יצחק בן משה מווינה, בעל "אור זרוע". לשון הציבור בקהילה היתה צ'כית ובספרי ההלכה מאותם הימים מוצאים ביטויים רבים בלשון זו; במאות 16-13 גברה השפעת הגרמנית בחיי יום-יום. כשאר יהודי אירופה בתקופת הרדיפות היה מעמדם החברתי של יהודי בוהמיה בשפל המדרגה: הוטלו עליהם גזירות בלבוש ובמגורים והעיסוק היחידי שהותר להם היה הלוואות בריבית שהיו אסורות לנוצרים. תמורת מסים גבוהים היו מקבלים זכויות מיוחדות מידי המלך. פרעות-דמים נערכו ביהודי פראג בשנים 1298, 1338 ובאכזריות רבה
ב-1389, כאשר נרצחו כמעט כל בני הקהילה; רבה של פראג, המקובל אביגדור קארה, תיאר את הטבח באחת הסליחות שחיבר. ב-1411 הנחית המלך מהלומה קשה על הקהילה בביטול כל החובות שהגיעו ליהודים. מלחמות ההוסיטים בתחילת המאה ה-15 והתפרעויות ההמון גרמו לרבים מיהודי המקום שיעקרו למקומות אחרים. בסוף המאה בוטל בפראג האיסור על התעסקות נוצרים בהלוואות בריבית והיהודים תרו אחרי פרנסות אחרות במסחר ובמלאכה, תוך התחרות קשה באוכלוסיה הלא-יהודית. על אף המתיחות הגוברת והולכת ביחסיהם עם העירונים השתפר מצב היהודים מתחילת המאה ה-16, בעיקר מתמיכת בית המלוכה והאצולה שנזקקה לשירותיהם הכספיים.
תוך עשרים שנה, עד אמצע המאה, גדלה הקהילה פי שניים, מ-600 ל-1,200 נפש, הרובע היהודי הורחב והוקמו שכונות חדשות. בלחץ העירונים פירסם פרדינאנד הראשון צו גירוש נגד היהודים ב-1541; הם נאלצו לעזוב כעבור שנתיים והורשו לחזור ב-1545. ב-1557 חזר המלך על צו הגירוש, היהודים יצאו כעבור שנתיים וחזרו עם הסתלקות פרדינאנד מכס המלכות ב-1562.
התקופה 1619-1576, בימי רודולף השני (שהעתיק את בירתו לפראג) ויורשו מתיא, נחשבת לתור הזהב של קהילת פראג לאור השגשוג החומרי והפריחה הרוחנית שפקדו אותה. היתה זו שעתם של אדירי-הון ופרנסים מסוגם של מרדכי מייזל, מרדכי צמח כהן ויעקב באסווי פון טרויינברג, ושל מאורות גדולים בתורה ובחכמה דוגמת המהר"ל (ר' יהודה ליווא בן בצלאל, הקשור באגדת הגולם מפראג), ר' אפרים שלמה בן אהרן מלונצ'יץ, ר' ישעיה בן אברהם הלוי הורוביץ (השל"ה), הפרשן יום-טוב ליפמן הלר וההיסטוריון דוד גאנז. באותה התקופה ישבו בפראג כ-6.000 יהודים. ב-1648 הצטיינה האוכלוסיה היהודית בהגנת העם מפני השוודים. לאות הוקרה העניק המלך פרדינאנד השלישי לקהילה דגל מיוחד המתנוסס עד היום על קיר בית-הכנסת "אלטנוישול"; הציור על הדגל - כובע שוודי בתוך מגן דוד - נעשה לסמלה הרשמי של קהילת פראג. בתקופת הקונטררפורמציה שלאחר מלחמת שלושים השנה התחילה הממשלה לקצץ במעמדם של היהודים ולפגוע במקורות פרנסתם; אחד הצעדים הקשים ביותר שנקטה היה החוק המתיר נישואין רק לבן הבכור במשפחה יהודית ועל האחרים נגזר להשאר רווקים או לעזוב את בוהמיה (1727). יותר מ-3,000 מיהודי
פראג ניספו במגיפה (1680) ובדליקה כעבור תשע שנים נחרבו 300 בתי יהודים ו-11 בתי-כנסת.
השלטונות ביקשו להעביר את הנותרים לכפר ליבן מצפון לעיר והכמורה ניהלה הסתה משלה; המהומה גברה ב-1694 כאשר נערך המשפט סביב שמעון אבלס, נער בן 12 שרצה לדברי התביעה לעבור לנצרות והומת על-כך בידי אביו; גופת הנער הוטמנה בקאתדראלה המפורסמת ביותר בעיר העתיקה בפראג. בצד ההסתה האנטישמית נרדפו היהודים גם בתחום הכלכלי. האנטישמיות הרשמית החריפה בעלות מאריה תרזה על כס המלוכה; ב-1744 ציוותה לגרש את כל יהודי בוהמיה ומוראביה. שלוש שנים היתה פראג ריקה מיהודים; הותר להם לחזור תמורת התחייבות לשלם מסים גבוהים. כעבור שנים אחדות שוב השתוללה דליקת-ענק ברובע היהודי. על אף הרדיפות לא פסקה היצירה הרוחנית בקהילה ועם גדוליה במחצית השנייה של המאה ה-18 נמנו הרבנים שמעון ואליהו שפירא, דוד אופנהיים, וראש הישיבה יחזקאל לאנדאו ("הנודע ביהודה").
שינוי לטובה חל בימיו של הקיסר יוסף השני (1790-1780) בעל פקודת הסובלנות בשנת 1782. המדיניות החדשה התכוונה לבטל בהדרגה את ההגבלות על חיי היהודים כדי לעשותם יסוד מועיל יותר במשק המדינה; לזאת נתלוו צעדים שיטתיים להגביר את התרבות הגרמנית ברחוב היהודי. היהודים נצטוו לאמץ להם שמות משפחה ולהקים בתי-ספר ללימודי חול, הוטלה עליהם חובת השירות בצבא ונאסר עליהם להשתמש בעברית או באידיש בניהול עסקיהם. לבעלי תעשיה ביניהם הותר להתיישב מחוץ לרובע היהודי. בשנות ה-40 של המאה ה-19 הותר ליהודים לרכוש קרקעות והמס המיוחד ליהודים בוטל. ב-1848 הוענק ליהודים שוויון-זכויות ותוך עשרים שנה הושלם תהליך האמנציפציה הרשמית. ב-1852 בוטל הגיטו בפראג וב-1896 נהרס הרובע היהודי, מטעמי בריאות, פרט לאתרים היסטורים חשובים דוגמת בתי-הכנסת אלטנוישול, פנקס ומייזל, בניין "העיריה היהודית" וכדומה. ב-1848 עוד מנתה קהילת פראג יותר מ-10,000 נפש והיתה הגדולה באירופה; בסוף המאה מנתה כ-27,300 נפש, אך פיגרה מבחינה מספרית אחרי מרכזים אחרים שגדלו בינתיים. המהומות האנטישמיות בשנת המהפיכה גרמו ליציאת רבים מיהודי בוהמיה לאמריקה ולמערב-אירופה.
הגירת ההמונים נפסקה אחרי 1867 ואת מקום היוצאים לווינה ולגרמניה תפסו מהגרים מערי- שדה בבוהמיה. בינתיים חדרו היהודים לתעשיה - טכסטיל, הלבשה, עורות ומזון, למסחר קמעוני וסיטוני ובקצב גובר למקצועות החופשיים ולפקידות. היו ביניהם בנקאים, תעשיינים וסוחרים שעשו הון תועפות אבל מספר העניים בקהילה היה עדיין רב.
עם האמאנציפאציה נפתח תהליך איטי של חילון וטמיעה. בתחילת המאה עוד נסערה הקהילה המסורתית ממעללי הפראנקיסטים ובהמשכה עדיין שימשו ברבנות הראשית חכמים כמו שלמה יהודה רפופורט (שי"ר), מארקוס הירש ודומיהם אבל השפעת הרבנים בציבור היהודי נחלשה, ברבים מבתי-הכנסת הנהיגו תפילה "מתוקנת" בליווי עוגב ומקהלה מעורבת, בלי לאמץ רשמית את עקרונות הרפורמה בדת. הצעירים נהרו לאוניברסיטאות גרמניות, גברה ההזדהות עם התרבות הגרמנית ועם תנועות ליבראליות במיעוט הגרמני בפראג. דוד קוה ייסד את המפלגה הליבראלית הגרמנית בבוהמיה וייצג אותה בבית-הנבחרים (1873- 1862).
בשנות ה-80 של המאה ה-19 היה בפראג חוג של סופרים יהודיים כותבי גרמנית, שאחדים מהם התפרסמו בעולם כולו. בין אנשי ה"חוג" היו: פראנץ קאפקא, מאכס ברוד, פראנץ ורפל, אוסקאר באום, לודוויג וינדר, ליאו פרוץ, אגון ארווין קיש, אוטו קלפטאר, וילי האס.
לקראת סוף המאה התפתחה גם תנועת הזדהות עם התרבות הצ'כית שגברה עם זרם המהגרים מערי-השדה; על ההתבוללות הצ'כית תעיד העובדה שבשנים 1930-1900 הצהירו יותר ממחצית היהודים בפראג על השתייכות ללאום הצ'כי, לעומת ירידה מתמדת בשיעור המשתייכים ללאום הגרמני. באותה התקופה היכתה שורשים ביהדות פראג התנועה הציונית לזרמיה. תהליך ההתבוללות השתקף גם בריבוי נישואי התערובת ובנטישת הדת. בבוהמיה היה השיעור הגבוה ביותר של זוגות מעורבים ביישובי היהודים באירופה.
כאשר הורחב התחום העירוני של פראג עם הקמת הרפובליקה הצ'כוסלובאקית אחרי מלחמת העולם הראשונה נוצרו בפראג שבע קהילות יהודיות - אחת בעיר גופא, עם מחצית היישוב היהודי לערך, והאחרות בפרברים המסופחים; לימים שיתפו פעולה באיחוד הקהילות, הפעילו מוסדות משותפים, והחשוב בהם המוסד לסעד חברתי ב-1935. בפראג רבתי פעלו אגודות וארגונים יהודיים למיניהם, ביניהם חברת "אפיקי יהודה" לקידום מדעי היהדות, החברה ההיסטורית היהודית ומוזיאון יהודי, אגודות סיוע לחולים ולפליטים, מושבי זקנים, מעונות ילדים וכדומה, ארגוני נוער וסטודנטים, ארגוני נשים וספורט ומרכז קהילתי. הופיעו בה שלושה שבועונים ציוניים ואחד צ'כי-מתבולל, ירחונים ורבעונים. בפראג שכנו מרכזי רוב הארגונים היהודיים בצ'כוסלובקיה. בזירה המדינית הגיעו היהודים לעמדות בכירות במפלגות הגרמניות והצ'כיות כאחת; ראש הקהילה אינולד רוזנבאכר היה, בצדו של דוד קוה, מראשי המפלגה הגרמנית הליבראלית במאה ה-19, וברונו קאפקא ולודוויג שפיגל ייצגו את יורשתה בין שתי המלחמות; אמיל שטראוס היה מראשי המפלגה הסוציאל- דמוקראטית הגרמנית, אלפרד מייסנר, לב וינטר, ורוברט קליין בלטו במפלגה
הסוציאל- דמוקראטית הצ'כית, שני הראשונים בתפקידי שרים.
הציונים, אף שהיו מיעוט בפראג, היו היסוד הפעיל ביותר בציבור היהודי המקומי. איגוד אקדמאי יהודי בשם "בריסיה" (BARISSIA) נוסד בפראג ב-1903 והיה אחד הארגונים האקדמאיים הראשיים לקידום הציונות בבוהמיה. אגודת הסטודנטים הציונית "בר כוכבא" בהנהגת שמואל הוגו ברגמן היתה לפני מלחמת העולם הראשונה מוקד לפעולה תרבותית. הציוני ארתור מאהלר נבחר לפארלאמנט האוסטרי וביוזמת לודוויק זינגר הוקם ב-1918 הוועד הלאומי היהודי; ב-1929 נבחר לפארלאמנט הצ'כוסלובאקי ובמותו תפס את מקומו אנג'לו גולדשטיין; עם פראנטישק פרידמן ויעקב רייס, ייצגו את הציונים במועצת העיר. בפראג נערכה ועידת-היסוד של "התאחדות" (1920) ובה התכנס הקונגרס הציוני הי"ח (1933).
בשנת 1930 ישבו בפראג כ- 35,000 יהודים.
תקופת השואה
משנת 1935 התחילו להגיע לפראג פליטים מגרמניה הנאצית, וב-1938 גם מאוסטריה, אחרי ה"אנשלוס" ומחבל הסודטים אחרי שסופח לגרמניה. ביום הפלישה הגרמנית - 15 במארס 1939, היה מספר היהודים בפראג כ- 56,000 לערך.
ביולי 1939 הכריז המושל קונסטאנטין פון נויראט על פתיחת לשכת ההגירה ליהודים. הלשכה התנהלה למעשה בידי אדולף אייכמן.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה (1 בספטמבר 1939), נאסרו אנשי-ציבור והועברו כבני- ערובה למחנה בוכנוואלד. התחילה סידרה של הפקעות רכוש, של גזירות על פעולות ציבוריות למיניהן, נישולים ממוסדות חינוך לדרגותיהם, נאסר השימוש בתחבורה ציבורית ובטלפון. הארגונים היהודיים המשיכו בחשאי בפעולות הסבה חינוכית ומקצועית, כהכנה להגירה. עד סוף השנה אירגן המשרד הארץ-ישראלי בפראג, בהנהלת יעקב אדלשטיין, הגירה חוקית ומחתרתית של 19,000 איש בערך. במארס 1940 הורחבה סמכות לשכת ההגירה על שטח הפרוטקטוראט כולו. כדי למנוע גירושים למזרח הציעו מנהיגי הקהילה להקים מוסד יהודי מרכזי בשלטון עצמי. לימים הקימו הגרמנים על סמך ההצעה את מחנה תרזין (תרזיינשטאדט).
קהילת פראג נאלצה להגיש רשימות של מועמדים לגירוש ולערוב להתייצבותם למועד. בתקופה שבין תחילת אוקטובר 1941 עד אמצע מארס 1945 הובלו ל"מזרח" או לטרזיינשטאדט 46,067 מיהודי פראג. שניים מראשי הקהילה, ה' בון ואמיל קאפקא (בשעתו יו"ר הקהילה) נרצחו במאוטהאוזן בשל נסיון להאט את קצב הגירושים.
"לשכת נאמנות" שהקימו הנאצים עסקה במכירת הרכוש הגזול והכנסותיה הועמדו לרשות "סיוע החורף" בגרמניה; היא שלטה על 54 מחסנים, ובכלל זה 11 בתי-כנסת (שניצלו בכך מחורבן). לשכת ההגירה ריכזה תשמישי-קדושה מ-153 קהילות בבוהמיה ובמוראביה לשם הקמת "מוזיאון מרכזי לגזע היהודי שהלך לעולמו"; החוקרים היהודיים שהועסקו בנושא שולחו למחנות-המוות על סף השחרור.
בתום המלחמה חזר מלונדון חבר מועצת-המדינה הגולה ארנוסט פרישר וביוזמתו הוקם ועד הקהילות היהודיות בצ'כוסלובקיה. לדברי הבטאון הרשמי של הוועד היו בפראג ב-1946 10,338 יהודים - מהם 1,396, ברובם מנישואים מעורבים, שלא גורשו; 227 שהסתתרו אצל לא- יהודים; 4,986 שחזרו ממחנות שונים; 883 ששירתו בצבא הצ'כוסלובקי בארצות אחרות; 613 מהגרים שחזרו ו-2,233 יהודים מקארפאטו-רוס, שסופחה לברית-המועצות. השתלטות הקומוניסטים ב-1948 שמה קץ למאמצי השיקום, ועד 1950 יצאה כמחצית האוכלוסיה היהודית לארצות-חוץ, לרבות ישראל. משפטי סלאנסקי והוקעת היהודים כ"אויבי מעמד הפועלים" הגבירו את הרדיפות. בשנים 1964-1951 גם לא היתה כל אפשרות של הגירה. רכוש הקהילה נמסר למדינה, ארגוני הצדקה פוזרו, שירותי הדת בוטלו למעשה. ומכל כלי-הקודש נשארו בפראג ב-1964 שני חזנים ושני שוחטים בלבד.
במרס 1967, סמוך לתקופת "האביב של פראג" ביקר בפראג נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן, ופעל לחיזוק הקשר ליהדות בקרב הנוער היהודי, שהיה מאורגן עוד מ-1965. על אף הנסיון לדכא מגמה זאת בעקבות הפלישה הסובייטית באוגוסט 1968, המשיך הנוער היהודי בפעולות תרבות עד שנת 1972.
בסוף שנות השישים של המאה ה-20 נותרו בפראג כאלפיים יהודים.
על קירות בית הכנסת "פנקס", במסגרת המוזיאון היהודי המרכזי בפראג, רשומים שמותיהם של 77,297 יהודי בוהמיה ומוראביה שנרצחו בידי הנאצים בשנים 1945-1939.
בשנת 1997 חיו כ- 6,000 יהודים בצ'כיה כולה, רובם ישבו בפראג. אמנם רוב יהודי פראג היו מבוגרים, אולם בשנות התשעים התחזקה הקהילה, כאשר יהודים רבים, בעיקר אמריקאים, באו לעבוד בצ'כיה, התיישבו בפראג והצטרפו לקהילה.
באפריל 2000 נקראה הככר המרכזית בפראג על שמו של פרנץ קאפקא. הדבר נעשה ביזמתו ובזכותו של פרופסור אדוארד גולדשטאקר (GOLDSTUCKER) בן 87, יהודי יליד פראג, אחרי שנים של מאבק ברשויות.
ארנוסט לוסטיג
(אישיות)ארנוסט לוסטיג (1926 – 2011), ניצול שואה, סופר, מחזאי, נולד בפראג, הרפובליקה הצ'כית, אז צ'כוסלובקיה. רבים מסיפוריו עוסקים בשואה. צ'רלס לרסון, פרופסור לספרות מהאוניברסיטה האמריקנית בוושינגטון די.סי, הגדיר את לוסטיג כגדול סופרי השואה.
בגיל 15 נשלח לוסטיג לטרזינשטט ומשם נשלח לבסוף אל מחנות ההשמדה אושוויץ ולבוכנוולד. ב- 1945 העלו אותו הנאצים על רכבת שהיתה אמורה להעבירו למחנה הריכוז דכאו, אולם הוא הצליח להימלט אחרי שהקטר הופצץ על ידי מטוס אמריקני. הוא שב לפראג ברגל והצטרף למחתרת ההתנגדות. הוא השתתף בהתקוממות האנטי נאצית של מאי 1945 בפראג. רוב בני משפחתו נספו בשואה, הוא, אמו ואחותו – ניצלו.
אחרי מלחמת העולם השנייה, לוסטיג למד עתונאות באוניברסיטת פראג ואז עבד ברדיו פראג ככתב וכעורך של מגזין. הוא בא לישראל כדי לדווח על מלחמת העצמאות, פגש את המשוררת ורה וייסליצובה, מתנדבת של ההגנה, והשניים נישאו. ורה, שגם היא היתה בטרזינשטט, היתה בתו של יצרן רהיטים מאוסטרבה, הרפובליקה הצ'כית. שני הוריה נרצחו באושוויץ.
ב- 1967 נטש את המפלגה הקומוניסטית הצ'כית במחאה על ניתוק היחסים עם ישראל אחרי מלחמת ששת הימים. בקיץ 1968 בא לאיטליה לתמוך ולקדם את הרפורמות של המנהיג הצ'כי אלכסנדר דובצ'ק – ושם שמע את החדשות על פלישת הרוסים אל צ'כוסלובקיה. הוא לא שב הביתה, אלא הגיע לישראל, אחר ליוגוסלביה ולבסוף לארצות הברית. הוא קיבל משרות באוניברסיטת איווה ובאוניברסיטה האמריקנית. אחרי נפילת הגוש הסובייטי ב- 1989 המשיך ללמד באוניברסיטה האמריקנית, וחילק את חייו בין וושינגטון די.סי לבין פראג. רק ב- 2003 חידש את תושבות הקבע שלו בפראג.
ב- 2006 קיבל מאת ואצלאב האוול, נשיאה לשעבר של הרפובליקה הצ'כית, אות כבוד על תרומתו לתרבות הצ'כית, וב- 2008 הוענק לו פרס פרנץ קפקא.
חלק מסיפוריו יצאו לאור בארצות הברית תחת הכותרת "ילדי השואה". בסיפור קצר אחד מסופר על שני צעירים שבורחים מהרכבת ומתחבאים ביערות, גונבים לחם מחווה, וכמעט מוצאים להורג על הגניבה. ספרו הנודע ביותר הוא "תפילה לקטרינה הורוביצובה" (1974), אשר מספר על קבוצת אנשי עסקים יהודים אמריקנים שנתקעו בגרמניה הנאצית ומנסים לצאת ממנה באמצעות שוחד. הנאצים הערימו עליהם ולבסוף רצחו אותם במחנות ריכוז.
יצירותיו "דיטה סקסונה" ו"לילה ותקווה" עובדו לסרטי קולנוע.
יצירות נוספות:
"Dita Saxova" (1962);
"Night and Hope" (1957);
"Art from the Ashes" (1995);
"Lovely Green Eyes" (2004).
אליס הרץ-סומר
(אישיות)אליס הרץ-סומר (1903 – 2014)
בדז'יך פייגל
(אישיות)Bedrich Feigl (1884-1965), painter, graphic designer, and illustrator, born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary). He studied at the Academy of Fine Art in Prague. He first exhibited in a group exhibition in 1907, in Prague.
During WW I, Feigl was a member of a team of aircraft designers, later becoming the dean of the Czechoslovak aircraft industry and was delegated to attend many conventions abroad.
Feigl was considered an avant-garde artist. In the early years of the 20th century, when the first center of contemporary avant-garde art formed in Prague, Feigl was its intellectual head. In 1928 he was a founding member of the Prague Secession.
In the history of Jewish art in Czechoslovakia, Feigl occupies a position apart. He was attracted by Jewish and biblical themes, such as Rebecca at the Well or The Finding of Moses. In addition, his landscapes include depictions of Jerusalem, The Valley of Gideon, The Valley of Kidron, places he visited during a voyage to the Land of Israel in 1932.
He lived for a long time in Berlin, New York, and London. In 1939, foillowing the Nazi occupation of Czechoslovakia, he was arrested and interned in a German camp. He, along with his wife, were liberated only at the intervention of the Artist's Refugee Committee and the British Consulate in Koln, Germany, and allowed to leave for England in April 1939 where they settled in London. Feigl regularly took part in group exhibitions at the London Ben Uri Art Gallery, which displayed his work on the occasion of his 75th and 80th birthday in the years 1959 and 1964, respectively.
Feigl died in London.
פרנץ קפקא
(אישיות)רק כמה מיצירותיו – ולאו דווקא המובחרות שבהן - יצאו לאור במהלך חייו. בנוגע לשאר היצירות, קפקא השאיר הוראות לחבר שלו ומנהל עזבונו הספרותי, מקס ברוד, לשרוף אותן.
ברוד לא ציית לבקשתו של קפקא ופרסום הרומנים הביא לקפקא תהילת עולם לאחר מותו. הידועים מבין הרומנים שלו הם: "המשפט", "הטירה", ו- "אמריקה", שאת כולם כתב בגרמנית. עד היום כשמתארים משהו כ-"קפקאי" הכוונה היא להשפעת עולמו הספרותי של קפקא שהכיל אלמנטים של תסכול, חוסר תקווה וסיוט קיומי.
קפקא נטמן בקבר המשפחה בפראג.
יוליוס שולהוף
(אישיות)ישעיהו הורוביץ הלוי
(אישיות)ישעיהו הורוביץ הלוי (1570- 1630), רב ופוסק הלכה, נולד בפראג, כעת ברפובליקה הצ'כית. למד בפולין והתבלט כבר בנעוריו כחכם בתלמוד. בשנת 1600 היה אב בית דין בדובנו, ומ- 1602 – אב בית הדין באוסטרוג, כיום ברפובליקה הצ'כית. מ- 1606 כיהן כאב בית הדין בפרנקפורט ע"נ מיין, גרמניה. אחרי גירושם של יהודי פרנקפורט ב- 1614 נתמנה לרב בפראג. לאחר מות אשתו בשנת 1621 עבר לארץ ישראל ושימש כרב הקהילה האשכנזית. ב- 1625 נאסר הורוביץ על ידי הפחה והוחזק עבור כופר. עם שיחרורו נתמנה לרב של צפת. הוא נפטר בטבריה ונקבר על יד הרמב"ם. חיבור הנודע ביותר הוא "שני לוחות הברית". הן החיבור והן המחבר ידועים בשם השל"ה. הספר מכיל הלכות חגים ואת תרי"ג מצוות. במהירה נהיה הספר לאחד הספרים החשובים בלימודי רבנות והשפיע מאד על המחשבה החסידית המוקדמת. הורוביץ עסק גם בקבלה והכניס כמה תפילות קבליות אל המחזור, בתוספת פרשנות.
היינריך פון במברגר
(אישיות)Heinrich von Bamberger (1822-1888), physician and teacher, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later Czechoslovakia). Bamberger studied medicine in Prague where he earned a doctorate in 1847. He worked for the General Hospital in Prague. In 1854 he was appointed professor of pathology at Wuerzburg University, Germany. He stayed on that position until 1872, when he became professor at the University of Vienna and was appointed director of a medical clinic in Vienna.
Bamberger became famous for his brilliant lectures and for his diagnostic techniques. He is especially known for his Lehrbuch der Krankheiten des Herzens ("Handbook of Diseases of the Heart," 1857), a textbook on cardiac diseases and, for his diagnoses of symptoms of cardiac diseases. His name was given to Bamberger's disease, Bamberger's bulbar pulse, and Bamberger's sign for pericardial effusion. He advocated the use of albuminous mercuric solution in the therapy of syphilis and reported albuminuria during the latter period of severe anemia. He also described muscular atrophy and hypertrophy.
In 1887, Bamberger and Ernst Fuchs founded the Wiener klinische Wochenschrift . During the last two years of his life, Bamberger served as President of the Vienna Medical Association.
He was the father of the internist Eugen von Bamberger.
גיאורגו (ייז'י) לנגר
(אישיות)
איזידור בוש
(אישיות)Isidor Bush (Busch) (1822-1898), publisher and viticulturist, and American frontier pioneer, born in Prague, Czech Republic (then part of the Austrian Empire, later Czechoslovakia). Bush never attended school or college, but was educated by private teachers and Jewish scholars. He was introduced into the printing business as an employee in his father's plant in Vienna, Austra. Already when he was 15 years of age, he was intrumental in helping to set up an edition of the Talmud. He became the youngest publisher in Vienna. Eventually, the firm of Von Schmid & Bush became the largest Hebrew publishing house in the world.
In 1842 he initiated the "Jahrbuch fuer Israeliten", the first almanac by Jewish authors for a Jewish public. Together with I. S. Reggio he published the Hebrew-German "Bikkurei ha-Ittim ha-Hadashim" (one issue, Vienna, 1845), in which he emphasized the need to learn and use the Hebrew language.
Following the repression of the 1848 revolutions, Bush left the Austrian Empire and immigrated to the USA settling in New York in 1949. He founded a book store and publishred for three months "Israels Herald" (in German), the first American Jewish weekly.
Bush moved to St. Louis, where he opened a general store in partnership with his brother-in-law, Charles Taussig, and began to prosper. In 1857 founded the People's Savings Bank, and served as its president until 1863.
During the American Civil War, Bush was appointed aide to Unionist General John C. Frémont in 1861, serving with the rank of captain until 1862. Bush was named general agent of the St. Louis and Iron Mountain Railroad and held that position until 1868. In 1864 he was one of the St. Louis delegates to the Missouri Constitutional Convention, and served as a member of the State Board of Immigration from 1865 to 1877.
During the later years of his life he won wide recognition as a viticulturist, planting vineyards in Bushberg, in Jefferson County MO, a large tract of land on the immediate outskirts of St, Louis that he purchased in 1851. He published the Bushberg Catalogue, a manual on grape-growing that later on was translated into many languages. In 1870, Isador Bush created the firm of Isidor Bush & Co. – a wine and liquor business.
Bush was one of the founders of B'nei El Temple, in St. Louis, and of the Cleveland Orphan Asylum (1868). In 1873 he was elected grand president of the St. Louis lodge of the B'nai B'rith. Bush was an active member and vice-president (1882) of the Missouri Historical Society.
Bush died in St. Louis in 1898.
אוטו פצ'ק
(אישיות)Otto Petschek (1882-1934), industrialist and banker, a member of the Petschek family - the son of Isidor Petschek, one of the owners and managers of a coal mining and other industrial interests, known as "Grosser Petschek", born in Prague, Czech Republic (then part of Austria-Hungary, later in Czechoslovakia).
After his father's death in 1919, Otto became head of the Petschek concern for a short period. In 1934, Otto Petschek died in a sanatorium in Vienna, Austria. He was survived by his wife Martha (nee Popper), a son Victor, and three daughters, Eva, and the twin sisters Rita and Ina-Louise, who immigrated to Toronto, Canada, in 1938.
Otto Petschek's mansion in Prague, built in the late 1920's, inspired by French Baroque, was occupied by the Nazis during World War II and served as their headquarters.