יעקב שמש, בגדד, עיראק, 2018

ציוני דרך בתולדות יהודי בבל/עיראק

586 לפנה"ס | גלות בבל

עוד הרבה לפני שאמריקה הייתה אימפריה, מנהיגים בבליים עם שמות מוזרים כמו נבופלאסר, נבוכדראצר, נבוזארדן, שלטו בעולם ומילה אחת שלהם הספיקה כדי להזיז צבאות בנות מאות אלפי חיילים ממקום למקום.
אז השמות אמנם התחלפו אבל הדינמיקה הפוליטית ממש לא. גם אז, כמו בתקופה המודרנית, גורלה של ישות מדינית היה תלוי במידה זו או אחרת במדיניות היחסים הבינלאומיים שלה.
למה אנו מתכוונים?
בסביבות 600 לפנה"ס התנהל בירושלים מאבק בין שתי קבוצות שדגלו בתפיסות מדיניות מנוגדות. את הראשונה ייצגו כמה שרים קנאים מחוג מקורביו של המלך צדקיהו, ששלט באותה עת ביהודה. השרים ניסו לשכנע את צדקיהו למרוד בשלטון הבבלי וחיזקו את טענתם בברית ישנה בין יהודה לאימפריה המצרית, שהבטיחה לבוא לעזרת יהודה במקרה הצורך. חברי הקבוצה השנייה היו פרו-בבלים. נציגם הבולט היה הנביא ירמיהו, שטען כי ליהודה אין כל סיכוי לשרוד, ולכן עדיף להיכנע לבבלים.
בסופו של דבר הצליחה הסיעה האנטי-בבלית לשכנע את המלך, והוא הכריז על מרד נגד הבבלים. החלטתו של צדקיהו הייתה בכייה לדורות: המצרים לא קיימו את הבטחתם, ובתום מצור על ירושלים, שנמשך כשנתיים, הבקיעו הבבלים את חומות העיר והגלו את תושביה. בניו של המלך צדקיהו נשחטו לנגד עיניו, והוא עצמו נאסר בנחושתיים, הוגלה לבבל – ועיניו נעקרו.
עם חורבן ירושלים החלה תקופה חדשה בתולדות עם ישראל: גלות בבל, הלוא היא עיראק של היום.

539 לפנה"ס | משיבת ציון לשיבת ציון

בשנת 539 לפנה"ס בא קצה הרשמי של האימפריה הבבלית: העיר בבל עצמה נפלה בידי האימפריה הפרסית שבראשה עמד המלך כורש, אביה של "הצהרת כורש" הידועה, שהעניקה חופש פולחן דתי לכל העמים והתירה ליהודים אוטונומיה בארץ-ישראל. עם זאת, גם לאחר הכיבוש עדיין שררה בבבל רווחה כלכלית יחסית, ורק כ-50 אלף יהודים עלו ממנה בסופו של דבר לארץ-ישראל.
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" תיאר סופר תהילים תקופה זו ולא שיער שכעבור 2500 שנה יאומצו צמד המילים "שיבת ציון" ע"י ראשי התנועה הציונית ובין שיבת ציון ההיא לשיבת ציון המודרנית ימתח חוט מקשר בעלי צביון לאומי מובהק.
בואם של "שבי ציון" ארצה עורר עימות חריף ביניהם לבין תושבי ארץ-ישראל דאז. במרכזו של העימות עמדה המחלוקת בת האלמוות בשאלה "מיהו יהודי". השומרונים, שלא הוגלו על-ידי הבבלים, תפסו את עצמם כישראלים לכל דבר – אך השבים מבבל לא הסכימו איתם, וראו בשומרונים בני-תערובת של ישראלים ובני עמים אחרים. על המתחים הדתיים-חברתיים הללו נוספו מצוקות כלכליות עקב שנות הבצורת שפקדו את הארץ באותה עת, והעולים החדשים חשו אכזבה מרה: לא למציאות הזו פיללו כשקראו בנבואות הנחמה של ישעיהו וירמיהו.
עם זאת, היסטוריונים מציינים את שיבת ציון של יהודי בבל כאירוע ייחודי: בפעם הראשונה בקורות העמים, עם שהוגלה מארצו שב אליה כדי לחדש ימיו כקדם. ודוק: אילולא שיבת ציון של הימים ההם, ספק אם העם היהודי היה מצליח לחמוק מהגורל שהיה מנת חלקם של שאר העמים הגולים – אובדן הצביון הדתי-לאומי והיטמעות גמורה בקרב עמי הסביבה.

70 לספירה | השדולה הבבלית למען ארץ-ישראל

מחקרים רבים מלמדים כי היהודים שחיו תחת האימפריה הפרתית, ששלטה בבבל משנת 248 לפנה"ס, נהנו מרווחה כלכלית ומחופש תרבותי ופוליטי. בארץ-ישראל, לעומת זאת, היו היהודים נתונים לגזירות והגבלות מצד השלטון הסָלוקי ההלניסטי ולאחריו מצד השלטון הרומי (למעט תקופה קצרה יחסית, שבה היתה יהודה תחת שלטון עצמאי של בית חשמונאי).
ההיסטוריונים חלוקים בשאלה אם בתקופת בית שני כבר הייתה יהדות בבל מרכז חיי היצירה וההנהגה של היהדות העולמית, אם לאו. ואולם, אין מחלוקת כי בתקופה שבין 539 לפנה"ס לשנת 70 לספירה, השנה שבה נחרב בית-המקדש השני, גדל מספר היהודים בבבל עד כדי כך שההיסטוריון יוספוס פלביוס ציין כי יהודי בבל "הינם ריבואות לאין גבול, שאי-אפשר לדעת את מספרם".
בדומה ליהודי צפון אמריקה בתקופה המודרנית, גם היהודים שמעבר לנהרות הפרת והחידקל תמכו באחיהם שבארץ-ישראל דאז. עדות לסולידריות בין קהילות יהודה ובבל אפשר למצוא בדבריו של הפילוסוף היהודי-מצרי פילון האלכסנדרוני, שסיפר כי נציב סוריה לא העמיד צלם בהיכל בית-המקדש בירושלים מחשש מתגובתם של יהודי בבל.

135 | רב נודד לבבל

חורבן בית המקדש השני, שהתרחש בשנת 70 לספירה, היה ראשיתו של עידן חדש. כוחה של הסנהדרין כמרכז תורני היה רב. בשנים 132–135 הופיע לראשונה המושג "חכמים", שתיאר תלמידי חכמים שנדדו מארץ-ישראל לבבל, ככל הנראה בשל הרדיפות והתנאים הקשים בעקבות מרד בר-כובבא.
מתי בדיוק עבר מרכז הכובד התורני מארץ-ישראל לבבל? על השאלה הזאת איש אינו יודע לענות, אך רבים מסכימים כי שקיעתה של ארץ-ישראל כמרכז יהודי רוחני וצמיחתה של בבל כמרכז כזה קיבלו משנה תוקף בשנת 219 לספירה: בשנה זו עזב את ארץ-ישראל גבר גבוה ויפה תואר, תלמיד חכם ועצום, שכונה בשם "רב", ונדד לבבל.


224 | דינא דמלכותא דינא

בשנת 224 לספירה שלטה בבבל השושלת הסאסאנית, שניהלה משטר ריכוזי שדבק בדת זרתוסטרא. חכמי בבל, שהיו למודי ניסיון היסטורי מר, קבעו כי כל עוד עם ישראל יושב בנכר, עליו לקבל את המרות המדינית המקומית ולהכיר בלגיטימיות שלה. הכרעה זו התמצתה באמרתו המפורסמת של שמואל, אחד מחכמי בבל, שקבע כי "דינא דמלכותא דינא". בזכות ההכרה המפוכחת הזו ידעו יהודי בבל עידן של שגשוג ופריחה, ואט-אט הפכה בבל למרכז לימוד תורה מתחרה לזה שבארץ-ישראל.
במאות השלישית עד החמישית לספירה התגבש מוסד חדש בעולם היהודי, "הישיבה", שתלמידיו עסקו בלימוד ובפירוש המשנה, הידוע עד היום בשם "התלמוד הבבלי" – "נכדו" של הטקסט המקראי ו"בנו" של הטקסט המשנאי.

500 | קרבות רטוריים בין מוחות ענק

חכמי בבל, המכונים "האמוראים", הפכו לסמכות הדתית העליונה, ובכך תפסו את מקומם של התנאים, הלוא הם חכמי המשנה. תקופת האמוראים, שהחלה במאה השלישית לספירה והסתיימה בשנת 500, נחשבת לאחת התקופות הפוריות ביותר בתולדות העם היהודי. בעידן זה התגבש ספר ההלכה הסמכותי ביותר של עם ישראל מאז ועד תקופת העת החדשה – התלמוד הבבלי, פרי יצירתם של האמוראים.
מה לא נאמר על התלמוד הבבלי? עירוב מופלא זה של 37 מסכתות עמוסות כל טוב – קרבות רטוריים בין מוחות ענק, אגדות אלף לילה ולילה, אנליזות משפטיות, מיסטיקה, זוגיות, סיפורת טרגית וקומית והכל בשפה ארמית רזה ודחוסה, המפליאה לתפוס עולם ומלואו במשפט מחץ אחד – היה לאחת היצירות המורכבות והעשירות בתולדות האנושות.
ואולם, בראש ובראשונה היה התלמוד הבבלי חלוץ בתחום המשפט. כרכי הספר מכילים מעין "פרוטוקול בית-משפט", העוקב אחר ליבון כל סוגיה הלכתית מראשיתה ועד סופה. במובן זה לא יהיה מופרז לומר כי הספר הקנוני הקדים את זמנו.

882 | בין ה"רישא גלותא" ל"גאונים"

בתחילת המאה השביעית החלו המוסלמים במסעות הכיבוש האדירים שלהם, שכללו גם את בבל. תחת שלטונם נהנו יהודי בבל מביטחון יחסי ואף החלו לבסס חיי קהילה אוטונומיים. הם עדיין הוגדרו כבני-חסות (ד'ימי, בערבית), ובתקופה מסוימת אף אולצו לענוד טלאי צהוב, אבל בפרספקטיבה היסטורית, היתה זו תקופה של פריחה עבורם. אחת הסיבות לכך היתה השפעתה של התרבות המוסלמית, שהיתה אז בשיאה ורשמה הישגים מרשימים בתחומי האלגברה, האסטרונומיה וחקר המחלות המידבקות.
הנהגת הקהילה היהודית נחלקה לשניים: התחום המינהלתי היה בסמכותו של ראש הקהילה (ה"רישא גלותא", בארמית), שהיה החוליה המקשרת בין הקהילה לרשויות, בעיקר בכל הנוגע לגביית המיסים, ואילו התחום הרוחני היה באחריות ראשי הישיבות, "הגאונים", שהכריעו בענייני הוראה, הלכה ומשפט. המפורסם שבגאונים היה רס"ג (רבי סעדיה גאון), יליד שנת 882 לספירה, שכבר בגיל 20 חיבר מילון ערבי-עברי מפורט. "אמונות ודעות", הידוע והמפורסם שבחיבוריו, היה הניסיון המקיף הראשון של יהודי מאמין ליישב סתירות בין דת למדע.

1190 | העת החדשה: שקיעתה של הזריחה

בסביבות שנת 1038 נפטר רב האי גאון, אחרון "דור הגאונים". כ-130 שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-12, דיווח הנוסע בנימין מטודלה – מרקו פולו היהודי – כי בבבל חיים כ-40 אלף יהודים. מספר מרשים זה פחת באופן משמעותי עם שקיעת שלטון הח'ליפים בבגדאד וירידת כוחה הכלכלי של יהדות בבל; יהודים רבים נדדו לחלקים אחרים של העולם, והקהילה היהודית בבבל החלה לקמול.
במקורות היסטוריים אין כמעט אזכור ליהדות בבל בשנים שבין המאה ה-13 למאה ה-18. שקיעתה הארוכה של הקהילה היהודית המפוארת ההיא קשורה לחורבן שזרעו הכובשים המונגולים ולאחר מכן למלחמות הרבות בין הפרסים לעותמאנים, שהפכו את בבל לאזור ספר מוכה דלות.


1794 | הרנסנס של יהדות בגדאד

בשלהי המאה ה-18 החלה הקהילה היהודית בבגדאד להתאושש. ב-1774 חיו בעיר כ-2,500 יהודים בלבד, כ-3% משיעור התושבים בבגדאד. ב-1893 נרשם גידול משמעותי במספר היהודים, לכ-50 אלף איש (35% משיעור התושבים בכלל), ומספר בתי-הכנסת קפץ משלושה ל-30.
הגידול הדמוגרפי נתן את אותותיו גם בהנהגת הקהילה: ההנהגה המונרכית שהיתה נהוגה עד אז – ובראשה "נשיא הקהילה", אדם שהשתייך לאחת המשפחות המיוחסות בעיר וניהל קשרי קח-תן עם השלטונות כדי לבסס את מעמדו – דעכה, ובמקומה קמה הנהגה היררכית שבראשה עמד ראש הקהילה, "החכם באשי", ותחתיו שתי ועדות: "הוועד הגשמי", שכיהן כהנהגה המינהלית-אזרחית, ו"הוועד הרוחני", שהיה מעין הנהגה רבנית-תורנית.
הקהילה היהודית נהנתה גם מפריחה כלכלית, ופרנסיה השתלבו במסחר טקסטיל וכותנה עם הבריטים, ששלטו בענפים הללו. במחצית הראשונה של המאה ה-19 החלו משפחות יהודיות לכונן מושבות של סוחרים ויזמי תעשייה גם מחוץ לבגדאד, בערים גדולות בדרום אסיה ובמזרחה – הונג-קונג, כלכתה, בומביי, סינגפור, שנחאי ועוד. המהגרים ייסדו קהילות של יוצאי בגדאד, שכונו "הבגדאדים", ששימרו את המסורת מהמולדת הישנה. עם המשפחות הבגדאדיות המפורסמות נמנו משפחת גבאי, משפחת כדורי ומשפחת ששון. האחרונה אף פיתחה רשת מסחר בינלאומית משגשגת שהשתרעה מהודו דרך שנחאי וקובה ועד בריטניה.

1834 | יוסף והבור

האגדה מספרת כי כשהיה הרב יוסף חיים בן שבע, הוא נפל לבאר עמוקה וניצל בנס. כשהיה בבור נדר שאם ייצא ממנו חי, יקדיש את חייו ללימוד תורה. לימים היה יוסף חיים לאחד מענקי הדור בבגדאד בפרט ובעולם היהודי בכלל, ואף שלא נשא במשרה רבנית רשמית, כיהן כרבה הראשי של בגדאד במשך 50 שנה והיה הכתובת העליונה לכל שאלה הלכתית.
הרב יוסף חיים כתב כ-100 ספרים, וידענותו הקיפה את כל תחומי הידע התורני – הלכה, אגדה, תלמוד, מוסר, פיוט וחוכמת הקבלה. הוא היה ידוע גם כדרשן מחונן ונהג לשאת בכל אחד מימות השבוע שתי דרשות – אחת לאחר תפילת שחרית, שנמשכה כשעה וחצי, ואחרת, שנמשכה כשעה, לאחר תפילת מנחה. ביום שבת נשא הרב דרשה מיוחדת שנמשכה כשלוש שעות, ואלפי אנשים נהרו לשמוע אותה. דרשותיו של הרב יוסף חיים תובלו במשלים, בסיפורי מעשיות ובחידות, והאגדה מספרת שמעולם לא חזר על דבריו פעמיים ותמיד חידש וביאר פנים נוספות של עולם התורה. ראש הדיינים בבגדאד, הרב יחזקאל משה הלוי, אמר כי "אם יאמר לי רבי יוסף חיים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, לא אהרהר על דבריו".
הרב יוסף חיים נפטר בשנת 1909, כשהיה בדרכו להשתטח על קברו של יחזקאל הנביא בכפר כפיל שבעיראק, מקום קבורתו על-פי המסורת.

1917 | עיראקיזציה

ב-1917, לאחר נפילת האימפריה הטורקית, השתלטו הבריטים על ארץ הפרת והחידקל והעניקו את השלטון למלך פייסל הראשון. תקופתו של פייסל הראשון נחשבת לתור הזהב של יהודי עיראק במאה ה-20. הקהילה היהודית זכתה לייצוג בפרלמנט העיראקי, וקשריה המסחריים עם הבריטים התהדקו. האחרונים אף העמידו לרשות הסוחרים היהודים כמה קווי ייבוא וייצוא של חברת "איי הודו המערבית", ובכך איפשרו להם לשלוט בנתח גדול מהסחורה שנכנסה לעיראק. אחד הסוחרים היהודים הגדולים היה יחזקאל ששון, שכונה "הרוטשילד של המזרח". ששון היה שר האוצר היהודי הראשון בעיראק, והיה לאחד ממובילי הלאומיות העיראקית.
גם עולם החינוך היהודי יצא נשכר מהפריחה הכללית: רשת בתי-הספר העולמית "כל ישראל חברים" (כי"ח) הקימה מוסדות חינוך ששילבו לימודי עברית עם מקצועות מודרניים ותרמו תרומה מכרעת לחיבור בין מסורת וחילון בקרב יהדות עיראק.
באקלים נאור זה נולדו מי שיהפכו לימים לאליטה האינטלקטואלית היהודית של יוצאי בגדאד, ובהם הסופרים סמיר נקאש וסמי מיכאל, פרופ' ששון סומך ואחרים, שהגדירו את עצמם כ"יהודים-ערבים" ושילבו ביצירותיהם את התרבות הערבית-מוסלמית לצד התרבות היהודית.

1932 | המפלצת הנאצית מרימה את ראשה

בשנת 1932 זכתה עיראק לעצמאות והפכה למדינת לאום ריבונית. שנה מאוחר יותר עלה לשלטון בנו של המלך פייסל הראשון, גאזי. בעיראק החל גל פרו-נאצי, שהתגבר עם ביקורו של המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שניהל קשרים הדוקים עם המפלגה הנאצית, וכן בעקבות התרגום לערבית של "מיין קאמפ", חיבורו האנטישמי של אדולף היטלר. באותם ימים נושלו רבים מהיהודים מנכסיהם ופוטרו ממקומות העבודה שלהם.
במקביל החלה בעיראק פעילות ערה של התנועה הציונית, שאת השפעותיה מתאר הסופר היהודי יצחק בן-משה. "באותם ימים התהלך היהודי העיראקי כשיכור או כחולם ממש", כתב. "שמה של ישראל נישא בכל פה והשראתה חדרה לכל נפש... היו חולים שדחו את ביקורם אצל רופאיהם בתקווה שהטיפול בישראל עדיף על הטיפול כאן. יש תלמידים שהפסיקו את לימודיהם בתקווה להמשיך אותם במדינת ישראל. הפועל התחיל חושב על עבודה ללא איומים וללא הטרדות, והכפרי – על עבודה עברית בארץ הקודש".

1941 | הפרהוד

עד שנת 1941 חיו בעיראק כ-150 אלף יהודים. רבים מהם עבדו בתחומי הבנקאות, המסחר, מוסדות הממשל והמשק החקלאי. אלא שאז פרצו פרעות הפרהוד (בעיראקית: הפחדה ברוטלית של נשלטים).
פרעות הפרהוד התרחשו בעיצומה של הפיכה נגד השלטון בהנהגתו של ראשיד עלי ובהשראת חאג' אמין אל-חוסייני, המופתי הפרו-נאצי של ירושלים. הרקע לפרעות היה שילוב של תעמולה נאצית, שכללה את הקמת תנועת הנוער אל-פתווה, הגרסה העיראקית של נוער היטלר; השפעות המרד הערבי בארץ-ישראל; וזעם האספסוף בעקבות המלחמה האנגלו-עיראקית, שגבתה קורבנות רבים מקרב אזרחי עיראק. במהלך הפרעות בוצעו מעשי אונס ורצח מזוויעים של תינוקות, נשים וזקנים, חנויות נבזזו ונשרפו וילדים הושלכו למי החידקל לעיני הוריהם. יותר מ-180 יהודים נרצחו במהלך הפרעות וכ-1,000 נפצעו. "מבעד לחלון ראינו עשרות אנשים חמושים בסכינים, גרזנים וכלי ירי, כמה מהם סחבו חפצים ורהיטים שבזזו מבתי היהודים", העיד יהודי בשם יוסף נמרודי. "ראיתי אישה הנושאת בידה רגל של תינוק". במהלך פיזור הפרעות נהרגו כ-300–400 פורעים, והנרצחים היהודים נקברו בקבר אחים בבגדאד.
לימים עלתה סוגיית הפרהוד לכותרות בישראל כשכמה היסטוריונים תבעו מבית-המשפט להכיר בקורבנות הפוגרום כקורבנות שואה. היסטוריונים אחרים טענו כנגדם כי משקל התעמולה הנאצית בהתעוררות הפרהוד היה מינורי, ולכן אין לראות בהם קורבנות שואה.


1948 | עזרא ונחמיה המודרניים

הקמת מדינת ישראל ומלחמת העצמאות יצרו טבעת חנק סביב יהודי עיראק, שנתפסו כגיס חמישי וכבעלי זהות ונאמנות כפולות. לאומנים עיראקים הטילו פצצות על מוסדות יהודיים ובתי-כנסת בבגדאד, והחוק העיראקי אסר על יהודים לצאת מהמדינה. ב-1950 בוטל האיסור והממשל העיראקי הוציא צו שאישר ליהודים לעזוב את המדינה אם יוותרו על נתינותם העיראקית. הצו קבע כי כל יהודי מגיל עשר ומעלה יוכל לקחת עימו סכום כסף מוגבל. יהודים רבים אולצו להותיר את רכושם הרב מאחור ללא כל תמורה.
רבים מיהודי עיראק חשו תסכול וזעם דווקא לנוכח הפקפוק בנאמנותם למדינה. שלום דרוויש, מזכיר הקהילה היהודית בבגדאד, למשל, סירב לוותר על אזרחותו העיראקית ובחר לברוח מהמדינה בהיחבא. "ירשתי את העיראקיות שלי מאבותיי וסבי כמו שירשתי את עורקי דמי", כתב. "לא יכולתי לעשות מאזרחותי נייר שמוסרים אותו לפקיד שיצרפה למאות ניירות אחרים. אזרחותי העיראקית נולדה לפני אלפי שנה. לפני שהגיעו לעיראק סביהם של אלה הטוענים לעיראקיות".
בשנת 1950 חברו ממשלת ישראל, הסוכנות-היהודית והג'וינט למבצע "עזרא ונחמיה", שמסגרתו הועלו לישראל מעיראק כ-120 אלף יהודים.

2014 | 60 יהודים

בשנת 1952 סגרה ממשלת עיראק את גבולות המדינה ולא איפשרה ליהודים שנותרו בה להגר ממנה. 11 שנה מאוחר יותר, ב-1963, עם עליית מפלגת הבעת' לשלטון, הוטלו על היהודים שנותרו בעיראק מגבלות נוספות. ב-1967, לאחר מלחמת ששת-הימים, החריף היחס ליהודים: כ-3,000 מהם נאסרו ופוטרו מעבודותיהם, חשבונות בנק של יהודים הוקפאו, בתי-עסק יהודיים נסגרו, הסכמי סחר שיהודים היו חתומים עליהם בוטלו, וקווי טלפון רבים בבתי יהודים נותקו.
ב-27 בינואר 1968 הוצאו להורג כ-11 יהודים שהואשמו בריגול לטובת ישראל. הנאשמים הובאו לדין במשפטים מבוימים, ובסיומם נגזר דינם והם נתלו בכיכרות ציבוריות בבגדאד. כתוצאה מלחץ בינלאומי, אישרה ממשלת עיראק את עלייתם של היהודים הנותרים ארצה.
נכון לשנת 2014 חיו בבגדאד כ-60 יהודים בלבד.

בגדאד Baghdad

בערבית: بغداد‎

בירת עיראק והעיר הגדולה במדינה.


ראשית הישוב היהודי בבגדאד במאה השלישית. במאות התשיעית עד ה- 11 הייתה בגדאד מקום מושבו של "ראש הגולה". היהודים גרו בשתי שכונות: "דאר אל-יהוד" (שכונת היהודים) ו"קנטרת אל-יהוד" (גשר היהודים). במאה ה- 12 השתפר מצבם. ב- 1170 מצא ר' בנימין מטודלה בבגדאד 40,000 יהודים, 28 בתי כנסת ועשר ישיבות.

ב- 1258 סייעו היהודים למונגולים לכבוש את העיר, ובתמורה זכו להגנה, ויהודי התמנה לראש האדמיניסטרציה הכספית בעיראק. ב- 1400, כשנכבשה בגדאד שנית בידי המונגולים, ברחו רוב היהודים לכורדיסתאן ולסוריה, ועד סוף המאה ה- 15 כמעט שלא היו יהודים בעיר. בשנות הכיבוש העות'מאני (1623-1534) הוטב מצבם של יהודי בגדאד. בתקופת השלטון השנייה של הפרסים (1638-1623) הורע מצבם. ב- 1683 שוב כבשו העות'מאנים את העיר והיהודים סייעו להם. בתקופת הממלוכים התורכים (1830-1750), שלא הצטיינה בחוק וסדר, הורע מצב היהודים, אם-כי הקהילה הייתה גדולה והשפיעה על הכלכלה. ב- 1831 כאשר הפאשא הממלוכי האחרון מרד בשלטון המרכזי, נמלטו רבים מנכבדי הקהילה, בעיקר לפרס ולהודו. ב- 1860 היו בבגדאד כ- 20,000 יהודים. פתיחת תעלת סואץ (1869) הביאה לשיפור כלכלי וב- 1884 עלה מספרם ל- 30,000. בתחילת המאה העשרים מנתה הקהילה 50,000 נפש.

משכבשו הבריטים את עיראק במלחמת העולם הראשונה (1918-1914), השתלבו יהודים באדמיניסטרציה. סר ששון אפנדי יחזקאל מונה כחבר המועצה המדינית ושימש שר הכספים. במפקד 1920 נימנו 50,000 יהודים, רובם ככולם התגוררו בעיר הישנה. רבים עברו לשכונה החדשה "עלוויה" שבנייתה החלה ב- 1945. בימי פיצל הראשון שימשו יהודים במשרות ממשלתיות בכירות, שלטו במסחר בעיר ורבים היו עובדי בנקים, רכבות, רדיו, וכן היו רופאים, עורכי דין, רוקחים וקציני צבא. בפרלמנט הראשון שהקימו הבריטים ב- 1925 היו ארבעה יהודים ובפרלמנט השני (1930-1928) היו שני יהודים מבגדאד. אחר כך יוצגה הקהילה על-ידי שלושה חברים. לפרלמנט העצמאי הראשון (1932) נבחרו שני יהודים מבגדאד, ביניהם עזרא מנחם דניאל, וחבר אחד לסינאט. כן היה נציג במועצת העיר ובמועצת מושל המחוז. ב- 1933 היו בעיר 60,000 יהודים.

משנת 1932, משזכתה עיראק לעצמאות מלאה, החלו רדיפות שהגיעו לשיאן בעת המרד הפרו- נאצי של רשיד עלי (1941). בפוגרום ("פרהוד") נהרגו כ- 400 יהודים. מספר יהודי בגדאד היה אז 120,000, ומאז החלה ירידה.

משהוקמה מדינת ישראל (1948) גברו הרדיפות, ורבים נעצרו, כמה הוצאו להורג. לאחר המלחמה ברחו יהודים לישראל, בעיקר דרך איראן. ב- 9 במרס 1950 התירה הממשלה יציאת יהודים, ובגדאד שימשה מקום ריכוז ליהודים מערי-השדה ומכורדיסתאן בדרכם לישראל; הנרשמים לעלייה היו מטרה לפגיעות.

ביוני 1950 הופסקה העלייה בגלל גילוי מחסן נשק של המחתרת היהודית. שני יהודים הואשמו בריגול והחזקת נשק והוצאו להורג. במרס 1951 אושר חוק הקפאת נכסי היהודים שוויתרו על אזרחותם ויצאו לחוץ-לארץ. ב- 1952 התפטרו שלושת צירי הפרלמנט היהודים מבגדאד ושני הצירים היהודים מבצרה. ב- 1954 נותרו בעיראק רק כ- 5,000 יהודים, רובם בבגדאד. בדצמבר 1954 הותרה יציאת היהודים ונותרו רק כ- 600 משפחות, ביולי 1962 שוב נאסרה יציאתם.

תקופת שלטונו של עבד אל-כרים קאסם (1963-1958) בעיראק הייתה טובה, היהודים זכו לחופש פעולה. אחריו שוב הוטלו עליהם הגבלות כלכליות. תשעה יהודים הוצאו להורג ב0 1969 עד אמצע שנות ה- 70 נרצחו 52 יהודים. רבים נמלטו ובתחילת שנות ה- 90 נותרו בבגדאד פחות מ- 300 יהודים ולהם בית-כנסת אחד.


חיי הקהילה

עד 1849 עמד בראש קהילת בגדאד "נשיא" שירש את סמכויות "ראש הגולה", התמנה על-ידי מושל העיר ושימש גם איש-הכספים שלו. התפרסמו ששון בן צאלח, אבי משפחת ששון נשיא (1819-1781) ועזרא בן יוסף גבאי (1824-1819). מ1849- ועד 1932 עמדו בראש הקהילה 13 בעלי התואר "חכם באשי". מ- 1932 עמד בראש הקהילה ראיס אל-טאיפה (ראש הקהילה), ולצידו "ועד שבעת טובי העיר". מ1879- פעל ועד של 12. מ1931- נבחרה "מועצה גשמית" (חילונית), שמנתה 8 חברים ויושב-ראש, וניהלה את מוסדות הקהילה. ב- 1950 פעלה המועצה בבגדאד באמצעות ועדות: ועדת בתי הספר, בתי החולים, הקדשי הקהילה, העזרה הסוציאלית, וועדת השגחה על בתי הכנסת ועל המקומות הקדושים. אחת לארבע שנים נבחרה מועצה כללית של 60 חברים, מהם 7 אנשי דת, ונבחרה מועצה דתית (אל-מג'לס אל-רוחאני), ובה ראש הקהילה ושבעה חכמים.

שני בתי חולים יהודיים פעלו בעיר: בית-חולים כללי על-שם מאיר אליאס, שנוסד ב- 1910 ובית-חולים למחלות עיניים על-שם רימה כדורי, שנוסד ב- 1925. שניהם הופקעו ב- 1954. בשנות ה- 40 נוסד בית חולים פרטי למחלות נפש על-שם ז'אק שאבי.

עד 1864 התקיים החינוך ב"חדרים" וב"תלמודי תורה". ב- 1864 נוסדו בתי ספר לבנים ולבנות של חברת "כל ישראל חברים" ("אליאנס"). ב- 1950 היו בבגדאד 37 מוסדות חינוך יהודיים מהם עשרה פרטיים, 16 בתמיכת הקהילה ושלושה מקצועיים.

הישיבות המרכזיות בבגדאד היו: ישיבת "מדרש בית זלכה", שנוסדה בידי הרב עבדאללה סומך ב- 1840 ונקראה גם "מדרש אבו-מנשה" וישיבת "מדרש מאיר אליהו" שנוסדה בראשית המאה העשרים. בין בתי הספר החשובים היו: בית-הספר על-שם אלברט ששון, שנוסד ב- 1864 בידי "אליאנס"; בית-הספר לבנות על-שם לורה כדורי, ב- 1843 בידי "אליאנס" ובית הספר לבנים על-שם פרנק עיני, שנוסד ב- 1941. הקהילה הפעילה 15 חברות צדקה.

מבתי הכנסת העתיקים נותר רק בית הכנסת הגדול (צלאת אל-כביר). האחרים נבנו למן המאה ב- 18. ב- 1920 היו בעיר 37 בתי-כנסת וערב העלייה ההמונית לישראל היו 52.

עד 1950 הופיעו שמונה עתונים יהודים: ישורון (בעברית, 1921), אל-זהור ("הפרחים", 1909), אל-מצבאח ("המנורה", 1928-1924), אל-חאצד ("הקוצר", 1939-1929), אל-ברהאן ("ההוכחה",1929), אל-מית'אק ("האמנה", 1935), אל-עצבה ("האגודה"), אל-בריד אל-יום ("דואר היום", 1948). בית דפוס עברי ראשון נוסד ב- 1853, השני ב- 1866 והשלישי פעל בשנים 1923-1888. נדפסו כ- 400 ספרים וחוברות בעברית.

בית הספר העברי הראשון, "פרדס הילדים" נוסד ב- 1924. משנת 1932 הוזמנו מורים מארץ- ישראל. ב- 1920 נוסדה "אגודה עברית ספרותית". ב- 1921 הוקמו "אגודה ציונית לארם נהריים". ו"אגודת צעירי בני-יהודה". ב- 1923 נוסד "ועד קרן היסוד", ב- 1929 אגודות "אחיעבר" להפצת הספר העברי, "מכבי" ו"הסתדרות הנוער העברי".

משנת 1925 ובעיקר מ- 1932 החלה הממשלה להסתייג מהפעילות הציונית. מ- 1936 נרדפו פעילים ציוניים. בעקבות פרעות 1941 נוסדה תנועת "החלוץ לארגון עלייה ולהפצת הציונות. ב- 1942 הוקם "ארגון נוער הברזל להצלה", עסק באימוני נשק והקים ארגון הגנה עצמית בשם "השורה". שליחים מארץ-ישראל ניהלו קורסים והקימו מערך הגנה יהודית בעיר. הארגונים הציוניים אירגנו את ההעפלה דרך פרס והיו פעילים עד לעלייה ההמונית ב- 1950.

ב- 1994 נותרו בבגדאד 80 יהודים, רובם קשישים. בית הכנסת מאיר טויק שימש להם מקום התכנסות. בראש הקהילה עמד נאג'י אליאס.