קהילת יהודי ברצלונה
ברצלונה
עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.
מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.
מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.
בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.
כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.
ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.
ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.
ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.
יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.
ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.
ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.
בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.
בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".
בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).
אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.
בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.
עיר-נמל בצפון-מזרח ספרד.
מן הקהילות הוותיקות בספרד. כבר במאה ה-9 שימש יהודי מקומי כאיש-קשר בין שלטונות העיר לבין הקיסר קארל הקרח, ובין היהודים היו בעלי קרקעות בעיר ובסביבה. מסוף המאה ה-10 התגוררו היהודים ברובע משלהם בלב העיר העתיקה, בקירבת הנמל; עד היום נקרא הרחוב הראשי באותה סביבה בשם "רובע הקהל" ("קאלייה דל קאל"). היו בין היהודים טובעי מטבעות ובעלי זכיונות לפדות מן השבי חיילים מוסלמים ולהעבירם לדרום-ספרד. יהודים היו מארחי פמליית המלך בביקורה בברצלונה ושמרו על גן-החיות המלכותי. רובם עסקו במסחר ובמלאכה.
מן המחצית השנייה של המאה ה-11 מופיעים בתעודות "נשיאים" לבית ששת, ראשי הקהילה ויועצי השלטון גם יחד שלא נדחקו מעמדותיהם אלא בתחילת המאה ה-13 על-ידי קבוצת סוחרים ו"נאמנים" שהמלך הפקיד בידם את השמירה על חיי הדת והחברה בקהילה.
בשנת 1263 נערך בברצלונה ויכוח דתי, במעמד מלך אראגון, בין הרמב"ן (ר' משה בן נחמן - 1270-1194) לבין קבוצת נזירים בראשות המומר פאבלו כריסטיאני. בעקבות הוויכוח גברו הרדיפות על התלמוד והחריפה הצנזורה על ספרי קודש יהודיים.
כיובל שנים שימש ברבנות ברצלונה הרשב"א (ר' שלמה בן אברהם אדרת - 1310-1235) ובהנהגתו נעשתה ברצלונה החשובה והעשירה בקהילות ספרד.
ב-1306 הצטרפו לקהילה 60 משפחות מגולי צרפת ובכתב-זכויות חדש משנת 1327 הוקמה לצד ה"נאמנים" "מועצת-שלושים" שחיזקה את ידי ההנהגה. כעבור כעשר שנים מונו לראשונה "ברורי עבירות" שהוסמכו להעניש עברייני דת, לרבות משכילים.
ההסתה האנטי-יהודית, שרווחה עוד במאה ה-13, הביאה להטלת איסור על מסחר של יהודים עם מצרים ועם סוריה. ב-1348 הותקף הרובע היהודי.
ראשי הקהל ניספו ברובם ב"מגיפה השחורה". ב-1354 התכנסו בברצלונה נציגי קהילות בקאטאלוניה ובוואלנסיה לדיון בדרכי השיקום של היישובים היהודיים שנפגעו במגיפה. ר' נסים גירונדי חידש את הישיבה המקומית, שעם תלמידיה נמנו ר' יצחק בן ששת ור' חסדאי קרשקש, שניהל לאחר מכן את ענייני הקהילה במשך כעשרים שנה.
יהודי ברצלונה התפרנסו בעיקר ממלאכה - אריגה, צביעה, סנדלרות, נגרות, נפחות, ועיבוד אלמוגים - והיו מאורגנים באגודות-אומנים (גילדות) שתבעו את חלקם בהנהגת הקהילה. בשנת 1386 סולקה בפקודת המלך האוליגארכיה הישנה ולראשות הקהילה צורפו גם בעלי- מלאכה.
ב-5 באוגוסט 1391 תקפו כנופיות קאסטיליאנים את הרובע היהודי, רצחו כמאה יהודים ושדדו את בתיהם, וזאת למרות מאמצי שלטונות העיר להגן על היהודים. עשרה פורעים נדונו לתלייה. כעבור יומיים תקף את הרובע אספסוף של דייגים ועובדי נמל, ואיכרים מן הסביבה עלו על העיר, העלו באש את ארכיון בית-המשפט, השתלטו על המצודה והעמידו את היהודים בפני ברירה למות או להשתמד. בסך הכל נהרגו בשבוע המהומות כ-400 יהודים ויתרם הוטבלו לנצרות. 26 מתפרעים הוצאו להורג בפקודת המלך יוחנן הראשון; הוא גם נקט צעדים לשיקום היישוב היהודי ושחרר אותם לזמן-מה מתשלום מסים.
ר' חסדאי קרשקש הוסמך להביא יהודים ממקומות אחרים, אבל רק מעטים נענו לקריאה, ובab, 1401 נעצרו הפעולות להחדשות היישוב היהודי בברצלונה,בפקודתו של המלך מארטין הראשון, שנענה לבקשת העירונים. בשנת 1486 הנהיג המלך פרדינאנד את האינקוויזיציה בעיר לבדיקת כשרותם של "הנוצרים החדשים"; אחדים מהם נתגלו כיהודים סמויים והועלו על המוקד. יהודים רבים ממגורשי אראגון יצאו לגלות דרך נמל ברצלונה.
בתחילת המאה ה-20 התיישבו בברצלונה רוכלים יהודים יוצאי מארוקו ויוצאי טורקיה ועליהם נוספו יהודים מארצות הבלקן, וזאת לאחר שממשלת ספרד הודיעה על נכונותה להתיר כניסת יהודים ספרדיים (1931). אחרי מלחמת-העולם הראשונה הגיעו לעיר גם יהודים מפולין ומרומניה. עם עליית הנאצים הקימו יהודים יוצאי גרמניה מפעלים תעשייתיים בברצלונה. ב-1935 מנה היישוב היהודי בברצלונה 5,000 נפש, מרביתם אשכנזים.
בימי מלחמת האזרחים הספרדית (1939-1936) יצאו יהודים רבים לצרפת ולארץ-ישראל. בתקופת מלחמת-העולם השנייה פעל בברצלונה מרכז לפליטים יהודים בחסות ה"ג'וינט".
בשנת 1967 היה מספר תושבי ברצלונה 1,761,500 (1967), וב-1968 נימנו בה כ-3,000 יהודים. בברצלונה הקהילה המאורגנת ביותר בספרד והיא משותפת לספרדים ולאשכנזים. לקהילה רבנות, בית כנסת, מרכז קהילתי ותרבותי, בתי-ספר חלקיים ותלמוד-תורה. הפעילות בקרב הנוער היהודי כוללת מחנות-קיץ ופעולות ספורט (מכבי).
אוניברסיטת ברצלונה מקיימת חוגים במדעי היהדות.
בשנת 1998 חיו כ- 14,000 יהודים בספרד כולה. בברצלונה ישבו אז 3,500 יהודים. לקהילות הספרדית והאשכנזית בברצלונה בתי כנסת נפרדים בבניין משותף.