קהילת יהודי וינה
וינה (בגרמנית WIEN), בירת אוסטריה
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.
ראשית הקהילה
כבר מן המאה ה- 12 קיים תיעוד על יישוב יהודי בווינה. בשנת 1238, בימיו של הקיסר פרידריך השני, קיבלו היהודים כתב זכויות, ובו הוענקו לקהילה סמכויות רחבות. בסוף המאה ה- 13 ובמשך המאה ה- 14 הייתה קהילת וינה מעין מרכז יהודי בקרב קהילות היהודים הגרמניים. במחצית השנייה של המאה ה- 13 היו בוינה כאלף יהודים. מווינה יצאו גדולי תורה ורבנים חשובים, ביניהם, ר' יצחק בן משה בעל "אור זרוע", בנו ר' חיים "אור זרוע", ר' אביגדור בן אליהו הכהן ור' מאיר בן ברוך הלוי. השפעתם נודעה גם מחוץ לעיר, ונמשכה דורות רבים.
בימי "המגיפה השחורה" (1349-1348) קלטה הקהילה, שלא נרדפה כבמקומות אחרים, פליטים יהודים ממקומות אחרים.
לקראת סוף המאה ה- 14 גברו בקרב תושבי וינה רגשות אנטישמים. בשנת 1406 פרצה שריפה בבית הכנסת והחריבה אותו. התושבים ניצלו את ההזדמנות ותקפו את בתי היהודים. ברדיפות של שנת 1421 מתו יהודים רבים על קידוש השם, אחרים גורשו, וילדים רבים נוצרו בכוח. למרות כל זאת, אחרי הרדיפות נותרו בעיר כמה יהודים, באופן חוקי. ב- 1512 היו בווינה 12 משפחות יהודיות, ובמשך המאה ה- 16, למרות איומי גירוש תכופים, המשיכו לחיות בה כמה משפחות יהודיות. במלחמת שלושים השנים (1618-1648) נכבשה העיר על ידי חיילי האימפריה הגרמנית, והיהודים סבלו בשל כך. ב- 1624 הגביל הקיסר פרדיננד השני את היהודים לתחומי גטו. חלקם היה מעורב במסחר בינלאומי, אחרים היו סוחרים זעירים. בין רבני התקופה הבולטים נציין את יום טוב ליפמן הלר ושבתאי שפטל הורוביץ, מקרב הפליטים הרבים מפולין, שנמלטו מפרעות ת"ח ות"ט (1648).
שנאתם של התושבים גברה באמצע המאה ה- 17. בשנת 1669 גורשו תחילה היהודים העניים, והשאר הוגלו בקיץ 1670, ורכושם הוחרם. מבנה בית הכנסת הגדול הוסב לכנסייה קתולית. חלק מהיהודים בחרו להתנצר על מנת לא לצאת לגלות.
ב- 1693, בשל מצבה הכספי הקשה של העיר, נתקבלה ההצעה לאפשר ליהודים לשוב. יהודים עשירים בלבד הורשו לגור בווינה, במעמד של "נתינים נסבלים", בתמורה למסים גבוהים ששילמו. הותר להם להתפלל רק בבתים פרטיים.
ראשי הקהילה באותן שנים ובמאה ה- 18 היו יהודי חצר כמו שמואל אופנהיימר, סמסון וורטהיימר, והברון דייגו אגילר. פעילותם הפכה את וינה למרכז של דיפלומטיה יהודית עבור יהודים בכל האימפריה ההבסבורגית, וגם מרכז חשוב לנדבנות יהודית. בשנת 1737 נוסדה בווינה קהילה ספרדית, אשר הלכה וגדלה כתוצאה מקשרי מסחר עם אזור הבלקן.
במאה ה- 18 סבלו היהודים תחת החקיקה המגבילה של הקיסרית מריה תרזיה (1740-1780). ב- 1781 הוציא בנה, יוזף השני, את "כתב הסובלנות" ( Toleranzpatent ), אשר על אף הסתייגותם של חוגים יהודים, מבחינה מסויימת סלל את הדרך לתהליך האמנציפציה שהתרחש מאוחר יותר.
ב- 1793 פעל בווינה בית דפוס עברי. במהירה הייתה וינה למרכז דפוס עברי בכל מרכז אירופה. באותה תקופה הופיעו הסימנים הראשונים לתהליך ההתבוללות בחיי החברה והמשפחה של היהודים. בימי קונגרס וינה ב- 1815, נשות חברה יהודיות עשירות תרמו להתפתחותה של תרבות הטרקלינים, ובתיהן היו מקומות בידור ואירוח לשליטי אירופה.
הקהילה היהודית ותנועת ההשכלה
מסוף המאה ה- 18 ובעיקר בעשורים הראשונים של המאה ה- 19, וינה נהייתה למרכז תנועת ההשכלה.
למרות ההגבלות, עלה מספר היהודים בעיר במהירות. בהמשך נשמעה בווינה גם קריאה לרפורמה בדת. משכילים אחדים, וביניהם פטר פרץ בר ונפתלי הרץ הומברג, אף ניסו לשכנע את הממשלה לכפות את ההשכלה ואת המלצות הרפורמה הדתית על היהודים. הדבר עורר מחלוקת חריפה בין חברי הקהילה.
הגירה יהודית
במחצית השנייה של המאה ה- 19 ובעשורים הראשונים של המאה העשרים, הגיעו לווינה מהגרים יהודים רבים ממקומות אחרים באימפריה, בייחוד מהונגריה, מגליציה ומבוקובינה. פעילותה והשפעתה של הקהילה התרחבו עוד יותר עם סיפוח גליציה לאוסטריה. ב- 1923 הייתה וינה הקהילה היהודית השלישית בגודלה באירופה. רבים מחבריה השתלבו במקצועות החופשיים.
חיי הקהילה
ב- 1826 חנכה הקהילה בית כנסת מפואר, שבו התפללו בנוסח מסורתי, בעברית. היה זה בית הכנסת החוקי הראשון מאז 1671. לפני השואה היו בעיר 59 בתי כנסת מזרמים שונים, רשת חינוך יהודי, היה מכון להכשרת מורים בעברית, וסמינר לרבנים (נוסד ב- 1893), שהיה מרכז אירופי למחקר בספרות והיסטוריה יהודית. המלומדים הבולטים היו מ. גודמן, א. ילינק, אדולף שוורץ, אדולף בוכלר, דוד מילר, ויקטור אפטווויצר, ז.ה. חייס ושמואל קראוס.
וינה הייתה גם מרכז ספורט יהודי עם קבוצת הכדורגל המפורסמת "הכוח" וינה, תנועת "מכבי". כמו כן היו בה הרבה שחקנים, מפיקים, מוזיקאים, כותבים, מדענים, חוקרים והוגים.
להלן חלק מהאישים הנודעים שפעלו בווינה:
ארנולד שנברג (1874-1951), מוזיקאי ומלחין
גוסטב מהלר (1860-1911), מוזיקאי ומלחין
פרנץ וורפל (1890-1945), סופר
סטפן צווייג (1881-1942), סופר
קרל קראוס (1874-1936), סטיריקן ומשורר
אוטו באואר (1881-1938), מנהיג סוציאליסטי
אלפרד אדלר (1870-1937), פסיכיאטר
ארתור שניצלר (1862-1931), מחזאי וסופר
יצחק נוח מנהיימר (1793-1865), איש דת רפורמי
יוסף פופר (1838-1021), פילוסוף חברתי ומהנדס
מקס אדלר (1873-1937), תיאורטיקן סוציאליסטי
זיגמונד פרויד (1856-1939), פסיכיאטר והוגה הפסיכואנליזה
אדולף פישהוף, (1816-1893), פוליטיקאי
התנועה הציונית
במסגרות החברתיות והאדמיניסטרטיביות של הקהילה הייתה אמנם התנגדות חזקה לפעילות לאומית יהודית, אך למרות זאת וינה הייתה גם מרכז להתעוררות לאומית. פרץ סמולנסקין הוציא בה לאור את "השחר" בשנים 1868-1885, ונתן בירנבאום ייסד שם ב- 1882 את אגודת הסטודנטים היהודית לאומית הראשונה, "קדימה", ועוד בשנת 1884 תמך ברעיונות ציוניים. העיתון המוביל, נויה פראיה פרסה, שבו כתב תיאודור הרצל, היה בחלקו בבעלות יהודית. הודות להרצל, וינה היתה המרכז הראשון של פעילויות ציוניות. הוא הוציא בה לאור את העיתון די וולט, הבטאון הראשון של התנועה הציונית, וייסד בה את המשרדים של הנהלת הציונות.
התנועה הציונית בווינה התחזקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. ב- 1919, רוברט שטריקר הציוני נבחר לפרלמנט האוסטרי. הציונים לא השיגו רוב בקהילה עד לבחירות של 1932.
תקופת השואה
גרמניה הנאצית כבשה את וינה במרץ 1938. בתוך פחות משנה יישמו הנאצים את כל החוקים המפלים, בנוסף לטרור אכזרי ולמעצרים המוניים. רוב העצורים היו מנהיגים כלכליים ואינטלקטואלים, שנעצרו במחנות או נשלחו לדכאו. צעדים אלה לוו במעשי זוועה והתעללות. הרב הראשי של וינה, ד"ר ישראל טאגליכט, בן למעלה מ- 75, היה בין אלה שאולצו לנקות את המדרכות ברחובות הראשיים בידיהם. בליל הבדולח (9 בנובמבר 1938), נהרסו 42 בתי כנסת בעיר, ומאות דירות נבזזו על ידי הS.A. ונוער היטלר.
הטרנספורטים הראשונים גורשו למחנה הריכוז הנודע לשמצה ניסקו, במחוז לובלין, באוקטובר 1939. הטרנספורט הגדול האחרון יצא לטרזינשטאט בספטמבר 1942, והיו בו יהודים נודעים ומשפיעים רבים. מטרזינשטאט רובם נשלחו לאושוויץ. בנובמבר 1942, הקהילה היהודית בווינה חוסלה רשמית. כ- 800 יהודים וינאיים שרדו במחבואים.
50 השנים האחרונות
בחמישים השנים האחרונות וינה נהייתה לתחנת מעבר ראשית, ולמקלטם הראשון של אלפי פליטים ומהגרים ממזרח אירופה אחרי מלחמת העולם השנייה.
בית הכנסת היחיד שנותר אחרי השואה הוא השטאט-טמפל, שנבנה ב- 1826, שם נמצאים גם משרדי הקהילה והרבנות הראשית. בעיר פועלים גם כמה בתי כנסת ובתי תפילה של קבוצות חסידים וקהילות קטנות. לשירות הקהילה פועלים סופרמרקט כשר, אטליז כשר, ומאפייה.
בית הספר היהודי היחיד של הקהילה הוא צבי פרץ חייס, שנפתח מחדש ב- 1980 אחרי הפסקה של 50 שנים. הוא כולל גן ילדים, בית ספר יסודי ותיכון. כ- 400 תלמידים יהודים אחרים מקבלים שיעורי דת בבתי ספר הכלליים, ויש עוד שני תלמודי תורה. לזרם החרדי, שגדל מאד מאז שנות ה- 80, יש מערכת חינוך נפרדת.
למרות שהציונים מהווים מיעוט בקהילה, יש פעילות ציונית רבה ומגוונת. כמה כתבי עת ועיתונים יוצאים לאור, ביניהם די גמיינדה, ביטאון הקהילה הראשי, ו Illustrierte Neue Welt. אגודת הסטודנטים היהודים האוסטרים מוציאה לאור את העיתון "נודניק".
המרכז לתיעוד, אשר נוסד ומנוהל על ידי שמעון ויזנטל וממומן מכספי הקהילה, הנו מרכז חשוב לתיעוד השואה ולחיפוש אחד פושעים נאצים.
ב- 1993 נפתח המוזיאון היהודי בווינה, ונהיה למוסד תרבות מרכזי בקהילה, המקיים פעילות חינוכית ותרבותית מגוונת ומושך קהל יהודי ולא-יהודי רב. המוזיאון מתעד את תולדותיה המפוארות של יהדות וינה ואת התפקיד החשוב ששיחקו יהודים בהתפתחותה של העיר .
השירות היהודי מסייע לתיירים יהודים וכן ליהודים המתעתדים לגור בעיר, במתן מידע וייעוץ.
האוכלוסייה היהודית בווינה: 1846 - 3,379; 1923 - 201,513; 1945-46 - 4,000; 1950 - 12,450; 2000 - 9,000.